ליקוטי הלכות/אורח חיים/הלכות תחומין

תחומין וערובי תחומין א

כשמניחין ערוב דהינו מזון שתי סעודות מתר לילך ממקום הערוב אלפים אמה לכל רוח:

נמצא שהלוך של שבת תלוי בסעודות של שבת, וזה מבאר בדברי רבנו נ"י. במאמר המדבר ממחלקת על פסוק בקמים עלי מרעים תשמענה אזני וכו' (סימן רעז), מבאר שם שעקר הלוך שבת תלוי באכילה של שבת בבחינת דוק בככי ותשכח בנגרי עין שם היטב, ועל-כן תקנו חכמינו זכרונם לברכה שמקום הסעודה גורם שמשם מתר לילך תחום שבת, כי עקר ההלוך תלוי בסעודה כנ"ל עין שם:

תחומין וערובי תחומין ב

כי שבת הוא בחינת המשכת החיים לתוך המלכות (עין במאמר וביום הבכורים סימן נו), כי שבת הוא בחינת מלכות בחינת שבת מלכתא, ואז הוא המשכת החים בחינת טועמיה חיים זכו, ועל-כן לכולי-עלמא בשבת נתנה התורה, כי על-ידי התורה הוא המשכת החיים לתוך המלכות כמו שכתוב שם, כי על-ידי התורה קוראין את החיים לתוך המדות והכלים שלא יהא רבוי שמן גורם כבוי הנר, כי אוריתא שמא דקודשא-בריך-הוא כמו שכתוב שם כז עין שם:

וזה בחינת וקראת לשבת ענג, ענג זה בחינת התורה שעל-ידה ממשיכין החיים לתוך הכלים והמדות בחינת עדן נהר גן, כי עדן עין לא ראתה כי אי-אפשר להסתכל שם מחמת רבוי אור, כי שם הוא עדין בחינת בלתי צמצום, וצריך לצמצם האור להמשיך משם הנהר לתוך הגן שזה בחינת המשכת החיים, דהינו הדעת לתוך המדות וקראת לשבת כו' וקראת דיקא בחינת וקרא בו כל ימי חייו. וזה נעשה בשבת כי אז נתנה תורה, כי גם שבת בעצמו היא בחינת התורה בחינת בראשית ירא שבת, כי שבת שמא דקודשא-בריך -הוא וזהו וקראת לשבת ענג כנ"ל, וזה בחינת תחומין שאסור לצאת בשבת חוץ לתחום בחינת אשר שמתי חל גבול לים, כמובא בתקונים, הינו שבשבת שאז הוא המשכת החיים אסור לצאת חוץ מן הגבול והתחום, כי זה עקר המשכת החיים על-ידי שממשיכין לתוך הכלים והמדות שלא יהא רבוי השמן כו' כנ"ל, וזה שמובא בתקונים שתחומין הם בחינת חי, כי ח' אלפים אמה הם התחומין ושבת הוא בחינת יוד, כמובא שם, הינו שבחינת התחומין הם בחינת חים כנ"ל, ועל-כן הם ב' אלפים אמה הינו ב' אלפים פסיעות כמו שכתוב בשלחן ערוך, כנגד ב' אלפים שנה שקדמה התורה לעולם, הינו בחינת ב' אלפים מדרגות שנשתלשלה התורה עד שנתפשטה בזה העולם, כי כל שנה היא בחינת קומה, נמצא שנשתלשלה התורה בחינת ב' אלפים קומות עד שנתלבשה בזה העולם, וכנגד זה אסור לצאת בשבת יותר להלן מאותן אלפים קומות, והם בחינת ב' אלפים פסיעות תחום שבת, כי כל פסיעה ופסיעה הוא עוקר קומתו ממקום למקום, וכמו שהבנתי משיחת רבנו נ"י, שבכל פסיעה שאדם הולך ממקום למקום הוא בא בכל פעם בעולמות אחרים, ועל-כן אסור לצאת בשבת, שאז הוא בחינת נתינת התורה בחינת המשכת הדעת אסור לצאת חוץ מאותן אלפים פסיעות בחינת אלפים קומות בחינת אלפים שנה שקדמה התורה לעולם, כי במופלא ממך אל תדרש, ואדרבא הוא קלקול הדעת בזה שיוצא חוץ לתחום, כי רבוי השמן כו':

אות ב

ועל כן התחומין הם משתנין לכל אחד ואחד מישראל בפני עצמו כפי מה שקנה שביתה בערב שבת, כי כל אחד מישראל יש לו תחום אחר לפי מדרגתו והשגתו וכמו ששמעתי מאדוננו מורנו ורבנו נ"י שכל אחד ואחד יש לו מה לפנים ומה לאחור לפי מדרגתו, וזה בחינת אותיות התורה שהן הן המדות והכלים, כמו שכתוב שם, ויש לכל אות ואות גבול אחר ואסור שיכנס אחד בגבול חברו, ועל-כן אם נגעו זה בזה פסולים, כמו כן כל אחד מישראל יש לו אות מיחד בתורה, ועל-כן יש לו גבול ותחום בפני עצמו, והעקר תלוי כפי מה שקנה שביתה בערב שבת, כי היום לעשותם וכו' ושבת הוא בחינת עולם-הבא שאין בו עשיה רק כל אחד כפי מה שיגע בעבודת ה' בחל כן זוכה להשיג בשבת בחינת ששת ימים תעבודו וביום השביעי שבת, כפי העבודה של ששת ימים כן השבת שלו. ועל-כן כל אחד כפי מה שקנה שביתה בערב שבת, הינו עד המקום שהגיע בסוף השבוע משם יכול לילך ולהגיע עד התחום שלו כנ"ל לא יותר, כי יותר מזה הוא אצלו בחינת במופלא וכו' בחינת רבוי השמן וכו', ועל-כן אם מניחין ערוב דהינו שמניחין שם לחם של שתי סעודות אזי מתחיל התחום משם כי הלחם הוא בחינת הדעת בחינת מן בחינת לחם מן השמים שמשם אנו למדין תחומין, כמו שכתוב, שבו איש תחתיו וכו' ועל-כן מאחר שזכה בחל להמשיך השפעת הלחם עד אותו המקום שהניח שם הערוב דהינו הלחם שהוא בחינת דעת על-כן קנה שביתה הנ"ל שם, ומשם מתחיל תחום הנ"ל כנ"ל. ועל-כן הערוב הוא מזון ב' סעודות כנגד המן שירד על ב' סעודות ומשם אנו למדין תחומין כנ"ל:

תחומין וערובי תחומין ג

כי איתא בדברי רבנו ז"ל על פסוק אלה מסעי בני ישראל (סימן מ) שכל הנסיעות הם בשביל פגם עבודה-זרה דהינו קלקול האמונה, בשביל זה צריכין לנסע ולטלטל, ועל-ידי הנסיעות והטלטולים מכפרים על פגם עבודה-זרה פגם האמונה וכו' עין שם. ואיתא בספר השני (סימן מב) שעל-ידי-זה נמשך רחמנות, כי כל זמן שיש עבודה-זרה בעולם חרון אף בעולם, וכשמכפרין על פגם העבודה-זרה נמתק החרון אף ונמשך רחמנות, ועקר הרחמנות הוא שהשם יתברך ימסר בידנו את הרחמנות בחינת ואל שדי יתן לכם רחמים. דהינו שיתן בידנו את הרחמנות שאנחנו בעצמנו נרחם על עצמנו, כי אצל השם יתברך יכול להיות שהיסורים הגדולים חס ושלום יהיו רחמנות אצלו יתברך וכו', אבל כשימסר בידנו את הרחמנות ואנו נרחם על עצמנו כפשוטו, שיהיה לנו בני חיי ומזוני וכיוצא בזה וכו', וזה בחינת אלה מסעי בני ישראל, שמסעי בני ישראל הינו הנסיעות של ישראל מכפרין על אלה אלקיך ישראל דהינו עבודה-זרה, כי בשביל זה באין כל הנסיעות כנ"ל. וזהו ישראל, ראשי-תיבות, אל שדי יתן לכם רחמים, כי על-ידי שמתקנין פגם עבודה-זרה פגם אמונה על-ידי-זה נמשך רחמנות בחינת אל שדי יתן לכם רחמים שאנו בעצמנו נרחם עלינו וכו' כנ"ל עין שם:

אות א

וזה בחינת אסור תחומין, שבשבת אסור לטלטל עצמו לצאת ולילך ולנסע ממקום למקום, כי אם בתוך התחום, כי כל הנסיעות הם על-ידי פגם אמונה כנ"ל, ושבת היא בחינת אמונה, כי שבת מורה על חדוש העולם כמבאר בדברי רבנו במקום אחר, ועל-כן אסור בשבת לטלטל ולנסע, כי אז אין שום שליטה ואחיזה לבחינת פגם אמונה שהיא בחינת עבודה-זרה, כי אז מתגלה האמונה בשלמות כנ"ל, וזה בחינת אסור תחומין דהינו שבשבת אסור לצאת חוץ לתחום, כי בשבת אין שום נסיעה וטלטול שבא בשביל פגם אמונה כנ"ל, כי בשבת הוא התגלות האמונה בשלמות כנ"ל, וזה בחינת תחום שבת אלפים אמה, זה בחינת אלפים שנה שקדמה תורה לעולם, כי ימים ושנים הם בחינת מדות וכלים וצמצומים לקבל האור במדה קבועה בחינת ומדת ימי מה היא, וזה בחינת אמות שהם מדות בחינת מדת ימי מה וכו' כנ"ל, כי קדם שמקבלין האור במדה הוא למעלה מהמקום למעלה מהזמן, ועל-ידי בחינת המדות מקבלין האור במדה במקום וזמן, ועל-כן בחינת אלפים שנה הם בחינת אלפים אמה, שהם בחינת מדות וכלים לקבל האור במדה כנ"ל:

ואלפים שנה שקדמה תורה לעולם, הם בחינת שני אלפין בחינת החרש ואאלפך חכמה, הינו בחינת שני שכליות, וזה בחינת אלפים אמה של תחום שבת שהם בחינת אלפים שנה כנ"ל, כי שבת היא בחינת התורה כי שקולה שבת ככל התורה כלה ובשבת נתנה תורה, גם התורה מתחלת בראשית, שהוא בחינת שבת, כמו שכתוב בתקונים, בראשית, ירא שבת, נמצא ששבת הוא בחינת התורה שקדמה אלפים שנה בחינת ב' אלפין ב' שכליות, שדרך שם עוברת התורה בחינת שבת עד שבא לזה העולם, ובתוך התורה הקדושה וכן ביום השבת קדש מאירין בחינת אלו האלפים שנה אלו השכליות כנ"ל, שמהם בא התורה בחינת שבת כנ"ל, ואלו השני שכליות הנ"ל בחינת ב' אלפין בחינת אלפים שנה אלפים אמה הנ"ל, זה בחינת שני מיני רחמנות כי הרחמים תלוי בדעת כמבאר בדברי רבנו ז"ל כמה פעמים, ולפי הדעת כן הרחמנות כל מה שהדעת גדול ביותר הרחמנות גדול ביותר, כי יש רחמים סתם ורחמים רבים, כמובא, והם בחינת שני שכליות, כי הרחמים תלוי בדעת ושכל כנ"ל וזה בחינת מה שכתב רבנו ז"ל במאמר הנ"ל שאנו צריכין שהשם יתברך יתן בידנו את רחמנות שאנחנו בעצמנו נרחם עלינו בחינת אל שדי יתן לכם רחמים כו' כי אצל השם יתברך יכול להיות שחס ושלום היסורין יהיה רחמנות וכו' כנ"ל, ולכאורה קשה להבין דברי רבנו ז"ל כי מאחר שבאמת כונת השם יתברך לטובה והיסורין שעושה לאדם חס ושלום הוא באמת רחמנותו, כי כונתו יתברך לטובת האדם, אם כן מה זה שכתב שאנו צריכין שיתן בידנו את הרחמנות וכו' שאנחנו בעצמנו נרחם עלינו כנ"ל, ואיך נוכל לרחם עלינו בעצמנו אם באמת אין זה טובה, למשל השם יתברך יודע שזה האדם אין צריך שיהיה לו ממון והוא טובה לפניו, כי אם יהיה לו ממון יהיה לו הזק בענין אחר, ובשביל זה אינו נותן לו ממון, וכי זו היא טובה שימסר הרחמנות ביד האדם כנ"ל והאדם ירצה שיהיה לו ממון ועל-ידי-זה יגרם לעצמו הזק גדול מזה במקום אחר ויהיה הפסדו מרבה משכרו. וכיוצא בזה בשאר הדברים. וכי תינוק שרוצה דבר שאין טוב לפניו באמת, וכי זה הוא רחמנות שאביו ימלא תאותו מאחר שיודע באמת שיזיק לו זה הדבר, אך באמת כל זה הוא בבחינת רחמים סתם, ובבחינת רחמים הוא על-פי בחינת דין ומשפט, ועל-כן יכול להיות שהיסורים חס ושלום יהיה רחמנות, כי השם יתברך יודע, שעל-ידי-זה יהיה לו טובה במקום אחר, ואם לא היה לו אלו היסורים חס ושלום לא היה אפשר שיהיה לו טובה במקום אחר, כי אין הרחמים מחיב להטיב לו הכל בכל הענינים, כי הוא בחינת רחמים סתם שיש שם בחינת צמצום עדין, אבל אנו מבקשין שהשם יתברך ירחם עלינו בבחינת רחמים גדולים רחמים רבים ושם כלו רחמים וחסד. ואז יוכל השם יתברך למסר בידינו הרחמנות כנ"ל שאנחנו בעצמנו נרחם עלינו ולא יזיק לנו חס ושלום בשום אפן, כי גם שם במקום אחר ייטיב עמנו גם כן ברחמיו המרבים כי בודאי ממנו יתברך לא יפלא כל דבר ובודאי הוא יתברך יכול להטיב להאדם בכל הענינים ובכל האופנים שבעולם רק לכשהרחמים הם בצמצום עדין בחינת רחמים סתם בהכרח שלפעמים יהיו היסורים חס ושלום לטובה מצד הרחמים, כי אם לאו יפסיד חס ושלום יותר מזה במקום אחר וכנ"ל, אבל כשזוכין לבחינת רחמים רבים שם אין שום צמצום ודין ויוכל להספיק הרחמנות לכל הענינים והאופנים ועל-כן אז בודאי יוכל למסר בידינו הרחמנות כנ"ל שאנחנו בעצמנו נרחם עלינו ברצוננו כי לא יזיק לנו חס ושלום במקום אחר, כי גם שם ירחם עלינו ברחמיו המרבים, מאחר ששם כלו רחמים כנ"ל, ובשביל זה הם נקראים רחמים רבים, כי הם רחמים רבים שמרחם על האדם בהרבה מיני רחמנות בכל המקומות ובכל הענינים שהוא צריך רחמנות וכנ"ל, ובשבת קדש זוכין לבחינת רחמנות הזה בחינת רחמים רבים, כי אז כל דינין אתכפין ועתיקא קדישא גלי רצון דיליה שהוא בחינת רחמים דעתיקא שהוא בחינת רחמים רבים בחינת רעוא דרעוין, כי אז בשבת הדעת מתגלה שהוא בחינת רחמנות כנ"ל, כי עקר הארת הדעת הוא בשבת כמובא, ואז מאירין ב' השכליות כנ"ל שהם בחינת ב' מיני רחמנות הנ"ל שהם בחינת אלפים שנה בחינת אלפים אמה כנ"ל, ועל-כן תחום שבת אלפים אמה, כי אז מאירין בחינת שני האלפין הנ"ל שהם בחינת ב' השכליות ב' מיני רחמנות הנ"ל שהם בחינת אל שדי יתן לכם רחמים שימסר בידינו את הרחמנות שזה בחינת רחמים רבים כנ"ל. כי בחל אי-אפשר לזכות לבחינה זו בחינת אל שדי יתן לכם רחמים, כי אם על-ידי נסיעות וטלטולים בחינת אלה מסעי בני ישראל כנ"ל. אבל בשבת אדרבא אסור לנסע ולצאת בדרך, כי אז מתגלה האמונה שעל-ידי -זה נמשך הרחמנות כנ"ל, ואז אסור לצאת חוץ להאלפים אמה הנ"ל, שהם תחום שבת, כי רק באלו האלפים אמה הנ"ל שהם בחינת ב' מיני הרחמנות הנ"ל שם מתר לילך, כי שם בתוך התחום אינו טלטול ונסיעה כלל, אבל חוץ לאלפים אמה חוץ לבחינת ב' השכליות ב' הרחמנות הנ"ל אסור לנסע ולצאת, כי בשבת אין שום ברור לברר נצוצי אמונה, כי בשבת מאירה בחינת האמונה מעצמה שהיא בחינת רחמנות בחינת אלפים אמה שהם בחינת שני השכליות שני הרחמנות כנ"ל:

אות ד

נמצא שעל-ידי שבת זוכין לבחינת רחמנות הנ"ל בחינת אל שדי יתן לכם רחמים שהשם יתברך יתן בידינו את הרחמנות כנ"ל כי שבת היא בחינת אל שדי שהוא בבריאה שהוא בחינת שבת כמובא, וזה בחינת והתענג על ה' ויתן לך משאלות לבך, והתענג על ה' הינו על-ידי ענג שבת בחינת אז תתענג על ה' על-ידי-זה ויתן לך משאלות לבך, דהינו בחינת הרחמנות הנ"ל, שימסר בידך את הרחמנות, שאתה בעצמך תרחם עליך, שזהו בחינת ויתן לך משאלות לבך, שיהיה הכל כרצונך בחינת ימלא ה' כל משאלותיך. וזה זוכין על-ידי ענג שבת. וזה אז תתענג על ה' וכו' והאכלתיך נחלת יעקב אביך בחינת נחלה בלי מצרים כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, הינו בחינת רחמנות הנ"ל שהוא רחמים רבים, שאין שם שום מיצר ודין כלל, רק כלו רחמים בחינת נחלה בלי מצרים. שמרחם בכל האופנים ובכל הענינים בלי שום מיצר וצמצום כלל, כי עקר התגלות האמונה היא על-ידי ענג שבת, כי ברור המאכלים הוא על-ידי אמונה בחינת ורעה אמונה כמו שכתב רבנו ז"ל במקום אחר, ועל-כן בשבת שאז מתגלה האמונה כנ"ל, על-כן אז מצוה לאכל, כי אז המאכל בקדשה על-ידי התגלות האמונה כנ"ל, ועל-כן נקראים השלש סעודות של שבת סעודתא דמהימנותא, כי הם בחינת אמונה כנ"ל. וזה בחינת ערובי תחומין שמניחין שעור סעודה ומשם מתחילין האלפים אמה. כי עקר הארת בחינת האלפים אמה שהם בחינת ב' הרחמנות הנ"ל שעל ידם אין צריכין לטלטל רק מטילין בתוך האלפים אמה בתוך הרחמים רבים המאירין בשבת על-ידי התגלות האמונה שמתגלה בשבת כנ"ל, וכל זה תלוי בענג שבת כנ"ל ועל-כן ממקום הסעודה של שבת משם מתחילין האלפים אמה הנ"ל, שהם תלויים באמונה, שעל-ידי-זה מתגלה הרחמנות וכו' כנ"ל:

תחומין וערובי תחומין ד

ובו נכלל ענין פורים:

על פי המאמר חותם בתוך חותם המתחיל פרקא חמשאה דספרא דצניעותא בראשית ברא בראשית מאמר ברא חצי מאמר אב ובן סתים וגליא עדן עלאה דסתים וגניז עדן תתאה:

אות א

כי יש מוכיחי הדור, והם בחינת רגלין וכו' והם בחינת חותם, והם מרבין שלום בעולם וכו', וכשהרע של הדור גובר חס ושלום על החותם הנ"ל ומקלקל אותו חס ושלום, אזי נתקלקל שלום העולם ונעשה גרושין ומחלקת בעולם הפך השלום בחינת ומתבל ינידוהו, כי מחותם נעשה נדת, כי הם במספר השוה כמובא, ויש חותם שהוא למעלה מזה החותם, הינו בחינת ידים המקבלים מוסר מאלו המוכיחים בחינת ביד כל אדם יחתם, והידים זה בחינת אמונה שנתקבל בה המוסר וכו' בחינת ויהי ידיו אמונה, וזה החותם של אמונה צריך שמירה יתרה שלא יתקלקל חס ושלום, כי כשחס ושלום נתקלקל זה החותם יוכלו להתקרב חס ושלום לחותם הרגלין שהוא חותם הפנימי וכו' וכשחס ושלום נתקלקל זה החותם נעשה כפירות בחינת עבודה-זרה חס ושלום, שהוא הפך האמונה, כי מחותם נעשה נדת בחינת ידיכם דמים מלאו וכו' הינו עבודה-זרה וכו' ועקר האמונה מקבלין על-ידי שבעה רועים שהם כלליות צדיקי הדור שהם כלליות הקדשה ועל-ידי-זה נקראים רועים על שם ורעה אמונה, כי הם רועים את האמונה לתקנה ולהשלימה וכו', ואי-אפשר לבא לאלו הרועים כי-אם על-ידי עזות בבחינת נהלת בעזך אל נוה קדשך, כי צריך שיהיה לו עזות דקדשה לעמד כנגד העזי פנים, כי יש רועים של הסטרא-אחרא והם גם כן מפרסמי הדור ועקר ממשלתם הוא על-ידי עזות, על-כן צריכים לעזות דקדשה לעמד נגד עזותם. וצריך כל-אחד לרחם מאד על בשר הגוף להראות לו מכל הארה ומכל השגה שהנשמה משגת שהגוף גם כן ידע מזה ההשגה, וזה טובה להנשמה וכו' וזה על-ידי שמשבר עזות הגוף וכו' וכל הקולות הם בחינת עזות דקדשה הן קול צעקה הן קול זמרה וכו' כלם הם בחינת עזות דקדשה וכו' וכו' עין שם כל זה היטב:

אות ב

ולבוא לעזות דקדשה הוא על-ידי שמחה וחדוה בחינת כי חדות ה' היא מעזכם ושמחה זה בחינת נעשה ונשמע, שמהם נכתרו ישראל בשני עדיים כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה על פסוק ושמחת עולם על ראשם. ואלו השני עדיים שני כתרים שנעשו מנשמע ונעשה הם, בחינת נסתר ונגלה בחינת הנסתרות לה' אלהינו והנגלות לנו ולבנינו וכו' בחינת תורה ותפלה בחינת תורת ה' ותורתו. כי תפלה היא בחינת נסתר בחינת תורת ה' וכו', ויש בכל דרגא ודרגא וכן בכל עולם ועולם בחינת נעשה ונשמע, כי מה שהוא בחינת נשמע בחינת נסתר לזה, הוא בחינת נעשה בחינת נגלה למי שהוא למעלה ממדרגתו, וכן מדרגא לדרגא מה שנסתר לזה נגלה לזה וכו' וכו', וצריך כל אחד לילך מדרגא לדרגא מעולם לעולם לזכות תמיד למדרגה גבוה יותר, שיזכה שיהיה לו נעשה ונשמע גבוהים יותר בכל פעם וכו', וכשצריכים לצאת ממדרגת נעשה ונשמע זה לגבוה ממנו צריך להיות ירידה קדם העליה, כי הירידה היא תכלית העליה כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, לא היה דוד ראוי לאותה מעשה וכו', וזהו והמכשלה הזאת תחת ידך אלו דברי תורה וכו', וזהו ביום ההוא יבקש עון ישראל ואיננו, כי מעוונות ישראל יהיה נעשה לעתיד תורה על-ידי התשובה שעל-ידי-זה זדונות נעשין זכיות וכו' ועל-כן יבקשו אז עוונות ישראל ואיננו, שיהיו נכללין באין וכו' וכו':

אות ג

וזה בחינת תחום שבת, כי תחום אותיות חותם כמובא, כי בשבת מקבלין ישראל הב' עדיים הנ"ל שהם השני כתרים שהכתירו את ישראל בשעת מתן תורה שהיה בשבת, כמובא בכונת ישמח משה במתנת חלקו, בענין האלף אורות שמשה מחזיר לישראל בכל שבת, שזהו בחינת תוספות שבת וכו' עין שם. וזהו בחינת השמחה של שבת, כי זה הוא עקר השמחה בחינת ושמחת עולם על ראשם, וזהו בחינת ענג שבת, כי בשבת זוכין לעזות דקדשה בבחינת כי חדות ה' היא מעזכם, וזה בחינת השבעה קולות שאומרים בקבלת שבת שהוא מזמור הבו לה' בני אלים וכו' כי בשבת זוכין לכלליות כל הקולות דקדשה, שכלם הם בחינת עזות כמו שכתוב שם, וכמו שמסים בזה המזמור ה' עז לעמו יתן וכו', ועל-כן מחמת שזוכין בשבת לעזות דקדשה ועל-ידי-זה נשבר ונתבטל עזות הגוף על-כן מצוה גדולה להרבות בתענוגי שבת לאכל ולשתות ולשמח וכיוצא בזה, כי אז בשבת כל תענוגי הגוף הם בקדשה גדולה, מאחר שאז נתבטל עזות דסטרא-אחרא וזוכין לעזות דקדשה כנ"ל, כי אז כשזוכין לעזות דקדשה ונתבטל עזות דסטרא-אחרא אז הוא טובה להנשמה, כי הנשמה יכולה לחזר למעלתה על-ידי תענוגי הגוף וכו' כמבאר במאמר הנ"ל.

ועל-כן אז מתענגין על ה' בחינת צדיק אוכל לשבע נפשו, כי הצדיק שזוכה לעזות דקדשה כי צדיק מאן דנטיר ברית, ושמירת הברית הוא עקר עזות דקדשה, כי בו עז, בו תוקפא, כמובא. כי אין בשת אלא במקום ערין, ועל-כן העקר לשבר זאת התאוה שהיא בחינת בשת, על-ידי שיהיה לו בשת אנפין מהשם יתברך ועל-ידי-זה יהיה עז כנמר, ויתחזק ויתגבר לכבש את יצרו וזהו עקר עזות דקדשה, כי עקר עזות דקדשה מקבלין מבחינת בשת פנים דקדשה בחינת ובשת פנים לגן עדן, כמבאר שם במאמר הנ"ל בסופו על המשנה יהודא בן תימא אומר הוי עז כנמר וכו', ועל-כן הצדיק שזוכה לעזות דקדשה על-כן אכילתו יקרה מאד, כי על-ידי אכילתו מתענגת הנשמה כי זוכרת מעלתה ותענוגים שלה מהשגות והארות עליונות על-ידי תענוגי הגוף כמבאר במאמר הנ"ל. וזה בחינת צדיק אוכל לשובע נפשו וכנ"ל. וזה בחינת אכילת שבת, ענג שבת בחינת אז תתענג על ה', כי אז בשבת זוכין לעזות דקדשה וכו' וכנ"ל.

ועל-כן עקר הזווג היא בליל שבת, כי העקר הוא לשבר עזות הגוף בתאוה זו כנ"ל, כי שם עקר אחיזת עזות דסטרא-אחרא שאין לו בשת אנפין מהשם יתברך חס ושלום, ובשבת אז זוכין לבושה דקדשה שהיא בחינת עזות דקדשה כנ"ל בבחינת בראשית ירא שבת ירא בשת, ואז זוכין שיהיה לו בשת אנפין מקודשא-בריך-הוא שלא יהיה נלכד חס ושלום בתאוה הבהמיות, שלא יהיה עזות חס ושלום, ואז זוכה שיהיה זווגו בקדשה גדולה באימה ביראה בבשת אנפין כמובא בתקונים, כי עזות דקדשה הוא מבחינת ובשת פנים לגן עדן כנ"ל. כי על-ידי שיש לו בשת אנפין מקודשא-בריך-הוא, על-ידי-זה זוכה לעזות דקדשה וכו' כנ"ל. וזה בחינת אכלו משמנים ושתו ממתקים כי חדות ה' היא מעזכם. הינו כשזוכין לעזות דקדשה בחינת כי חדות ה' היא מעזכם, אז נאמר אכלו משמנים ושתו ממתקים כי אז האכילה מצוה גדולה, שזהו בחינת אכילת שבת, כי אז הנשמה מתענגת מזה כנ"ל בחינת צדיק אוכל לשובע נפשו כנ"ל.

ועל-כן זוכין בשבת שנתתקנין שני החותמות, חותם בתוך חותם בחינת שימני כחותם על לבך כחותם על זרועך, כי על-ידי עזות דקדשה שזוכין בשבת כנ"ל, על-ידי-זה נכנסין אל הקדשה וזוכין לקבל הארה משבעה רועים בחינת נהלת בעזך אל נוה קדשך כנ"ל במאמר הנ"ל, ועל-ידי-זה זוכין לאמונה שלמה, כי עקר התגלות האמונה הוא בשבת, כי שבת מורה על חדוש העולם כמבאר במקום אחר, וזהו בחינת חותם הידין שהם בחינת תלת אבהן שהם זרועות עולם, יד הגדולה ויד החזקה ויד הרמה, שזהו בחינת ג' סעודות של שבת, כי עקר תקון האכילה היא על-ידי אמונה בחינת ורעה אמונה כמובא במקום אחר, ועל-כן בשבת שאז זוכה לבחינת עזות דקדשה ועל-ידי-זה זוכין לאמונה כנ"ל על-כן אז מצוה לאכל, כי אז האכילה בקדשה בבחינת אמונה, שזהו עקר תקון האכילה דקדשה כנ"ל. וזהו בחינת ג' סעודות של שבת כנגד תלת אבהן שהם ג' ידים כנ"ל וכמובא, שהוא בחינת חותם הידין שהוא בחינת אמונה כנ"ל.

נמצא שבשבת נתתקן חותם הידים שהוא בחינת אמונה, והעקר הוא זה החותם, ואזי ממילא נתתקן חותם הרגלין כמבאר במאמר הנ"ל, כי בשבת עולין הרגלין אל הקדשה בבחינת אם תשיב משבת רגליך, וזה עקר קדשת שבת, כי בחל יש יניקה להסטרא-אחרא מבחינת רגלין בבחינת רגליה יורדות וכו', וזה בחינת פגם חותם הרגלין שהוא בחינת נדת כנ"ל, שהוא זהמת הנחש, כמובא שעקר אחיזתה בבחינת ימי החל, ואז הוא בחינת גרוש וטלטולים שזהו בחינת פגם חותם הרגלין כמבאר במאמר הנ"ל, וזהו בחינת הטלטולים שהאדם צריך לטלטל עצמו בימי החל ולנסע ממקום למקום בשביל פרנסתו זה בחינת גרוש וטלטולים הנ"ל בחינת ויגרש את האדם, וזהו בעצמו בחינת מה שכתב רבנו ז"ל במקום אחר ומובא לעיל בהלכות תחומין הלכה ג, שעל-ידי פגם האמונה על-ידי-זה צריכין לנסע ולטלטל ממקום למקום, כי פגם האמונה הוא בחינת פגם חותם הידין, ואזי ממילא נפגם חס ושלום חותם הרגלין וכשנפגם חותם הרגלין חס ושלום נעשה מזה גרוש וטלטולים כנ"ל. ובשביל זה צריכין לטלטל ולנסע כנ"ל, אבל בשבת-קדש, אז עולין הרגלין מן הסטרא-אחרא בבחינת אם תשיב משבת רגלך כנ"ל, ואז נתתקן חותם הרגלין, כי אז זוכין לאמונה בשלמות שהוא בחינת חותם הידין וכו' וכנ"ל. ועל-כן בשבת אין שום טלטול ונסיעה כלל.

כי כל הנסיעות והטלטלולים הם באים מבחינת חטא אדם הראשון, שהוא בחינת קלקול החותם הרגלין שעל-ידי-זה נעשה בחינת נדת שהוא זהמת הנחש שעל-ידי-זה נעשה גרוש וטלטולים בעולם כנ"ל בחינת ויגרש את האדם, וכל זה הוא רק בימי החל שאז יש להם אחיזה כנ"ל, ואז צריכין יגיעה גדולה להשיב הרגלין אל הקדשה, ועל-כן אז יש טלטולים ממקום למקום שהם בחינת גרוש הנ"ל. אבל בשבת אז נתתקנין שני החותמות חותם הידין וחותם הרגלין כנ"ל. על-כן אז נתבטל כל הגרושין והטלטולים, כי שבת הוא תקון חטא אדם הראשון, כי שבת אגין עליהו כמובא, וזה בחינת אסור תחומין, דהינו שאסור לצאת בשבת ממקום למקום חוץ לתחום שבת, כי בשבת אין שום טלטול ונסיעה שהוא בחינת גרוש כנ"ל כי אז נתתקן חותם הרגלין כנ"ל, וזהו תחום שבת, כי תחום אותיות חותם כנ"ל כי החותם הוא בעצמו התחום, כי על-ידי שמאיר בשבת החותם דקדשה כנ"ל מחמת זה אסור לצאת חוץ לתחום, כי אז נתבטל כל הגרוש והטלטולים שהוא קלקול החותם כנ"ל, כי אז נתתקן החותם דקדשה שהוא בחינת תחום כנ"ל:

אות ד

וזה בחינת תחום שבת אלפים אמה, כי עקר התחום שהוא בחינת חותם הנ"ל הוא נמשך משני הכתרים הנ"ל, שהם נעשה ונשמע כנ"ל שני הכתרים הם שני אלפין, כי כתר הוא בחינת אלף שהוא ראש לכל האותיות, וזהו בחינת אלף האורות שמקבלין בשבת כנ"ל, כי עקר התוספות הוא רק אלף אורות, כי עקר התוספות הוא שמקבלין את הנשמע שהוא בחינת נסתר ועושין מהנשמע נעשה כנ"ל ואזי יש לו נשמע אחר גבוה ממנו, נמצא שעקר מה שזוכה לקבל תוספות הארה הוא רק מה שבחינת הנשמע בחינת הנסתר זוכה שיתגלה לו בבחינת נעשה, ועל-כן עקר הקבלה הוא רק בחינת כתר אחד בחינת כתר הנעשה, דהינו מה שזכה שיהיה נעשה אצלו מנשמע נעשה כי הנשמע שיש לו עכשו זה עדין נסתר ממנו, ועל-כן עקר קבלת תוספות שבת הוא רק אלף אורות שהם בחינת כתר אחד כנ"ל. אבל באמת זוכה בשבת לשני כתרים נשמע ונעשה כנ"ל, רק שעקר מה שמקבל ומשיג הוא רק בחינת כתר אחד בחינת נעשה בחינת אלף אורות כנ"ל, ומאלו השני כתרים הנ"ל שהם בחינת ב' אלפין ב' אלפים אורות, מהם נעשין החותמות הנ"ל שהם בחינת תחום שבת אלפים אמה כנזכר לעיל:

אות ה

וזה בחינת ערובי תחומין, שבמקום שמניחין שעור סעודה משם מתחיל התחום שבת, כי עקר התחום שבת שהוא בחינת חותם כנ"ל זה נמשך רק על-ידי אמונה כנ"ל כי על-ידי אמונה נשמר חותם הרגלין, שעל-ידי-זה נתבטל הגרוש והטלטולים ממקום למקום, שזהו בחינת תחום שבת שאין יוצאין ממקום למקום כנ"ל, נמצא שהעקר על-ידי האמונה שנמשך על-ידי עזות דקדשה שזוכין בשבת כנ"ל, וכל-זה מקבלין על-ידי אכילת שבת, שהוא בחינת אז תתענג על ה' שזה בחינת עזות דקדשה בחינת אכלו משמנים וכו' כי חדות ה' היא מעזכם בחינת ורעה אמונה וכו' כנ"ל, ועל-כן עקר התחום שבת שהוא בחינת חותם, מתחיל ממקום הסעודה, כי משם עקר תקון בחינת החותם שהוא בחינת תחום כנ"ל:

אות ו

וזה בחינת פורים, בחינת מרדכי ואסתר, שהם שני כתרים שני העדיים הנ"ל בחינת נשמע ונעשה נסתר ונגלה, שעל ידם נתתקנין שני החותמות הנ"ל. כי המן הרשע רצה להתגבר על ישראל לקלקל חס ושלום שני החותמות הנ"ל כי המן הוא זהמת הנחש כמובא, בחינת דם נדת שהוא בחינת קלקול החותם דקדשה כנ"ל, ועקר התגברותו הוא על-ידי פגם אמונה כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה שעשה עצמו עבודה-זרה הינו עבודה-זרה פגם אמונה, כי הוא מזרע עמלק שהיה כופר גדול כמבאר במקום אחר. ועקר התגברותו חס ושלום הוא על-ידי שמתגבר חס ושלום עזות דסטרא-אחרא שהוא עזות הגוף כנ"ל כי המן היה עז פני ביותר שהעיז פניו נגד מרדכי אדונו שנמכר לו לעבד, והוא סלק הבושה מעל פניו והחציף והעיז בעזות כזאת שעשה עצמו אלוה ושכלם יכרעו וישתחוו לו ושגם מרדכי אדונו ישתחוה לו חס ושלום, שכל זה הוא תקף עזות דסטרא-אחרא שהוא בחינת עזות מלכותא בלא תגא, בחינת והכלבים עזי נפש.

ועל-כן רצו אז להביא את ושתי המלכה לפני המלך ערומה בשבת לפני כל השרים והעמים, אשר דבר כזה לא נשמע בעולם, לעשות עזות כזאת לסלק הבושה לגמרי מעל פניהם, אך הם רצו אז להגביר חס ושלום עזות דסטרא-אחרא בעולם, ועקר העזות הוא בתאוה זו כנ"ל, והם רצו אז לסלק הבושה לגמרי חס ושלום ולהגביר תקף עזות דסטרא-אחרא בעולם, ועל-כן צוו להביאה ערומה בשבת, כי שבת הוא בחינת בושת פנים לגן עדן בחינת עזות דקדשה כנ"ל, והם רצו חס ושלום לפגם בבחינת בושה דקדשה בחינת קדשת שבת ולהגביר תקף עזות דסטרא-אחרא אשר דבר כזה לא נשמע בעולם.

והנה אף היא לדבר עברה נתכונה כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, אך לא עלתה בידה ובידם, כי השם יתברך ברחמיו לא הניח להם לגמר מחשבתם הרעה באותן הימים, כי בא גבריאל ועשה לה זנב וכו' כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, כדי שלא תעלה בידם מחשבתם הרעה להגביר חס ושלום תקף עזות דסטרא-אחרא בעולם, ונהפך הוא כי ושתי המרשעת היא עקר בחינת עזות דסטרא-אחרא בחינת תאוה הנ"ל, ועל-כן היתה פושטת בנות ישראל ועושה בהם מלאכה בשבת, וכל זה להגביר עזות דסטרא-אחרא על-ידי פגם קדשת שבת וכו' כנ"ל, ועל-כן היתה עושה בהן מלאכה ערומות כדי להגביר עזות דסטרא-אחרא בשבת דיקא כנ"ל, וה' יתברך מפר מחשבת ערומים ונגזר עליה בשביל זה שתהרג ערומה בשבת, כי שבת בעצמה נקם בה, והכניע אותה והרג אותה על-ידי העזות דסטרא-אחרא דיקא, ומניה וביה אבא ליזיל בי נרגא, כי העזות דסטרא-אחרא בעצמו הרג אותה ונקם בה, כי מפלתה היה על-ידי עזות דסטרא-אחרא שנתגבר אז על ידה כל-כך עד שצוו להביאה ערומה בשבת, ואף היא לדבר עברה נתכונה והיתה חפצה בזה מאד, אך השם יתברך לא הניח לגמר מחשבתם כנ"ל ונהרגה על-ידי-זה, נמצא שעקר מפלתה היה על-ידי העזות בעצמו, כי כך הם דרכי השם יתברך, כי פעל אדם ישלם לו, שהעברה בעצמה נוקמת בהאדם כמובא.

ואז היתה צמיחת קרן ישועת ישראל, שמאז התחיל להקדים רפואה למכה, כי תחת הסרפד יעלה הדס, כי תחת ושתי מלכה אסתר, שהיתה ההיפך ממנה מהפך אל הפך, כי אסתר המלכה היתה צנועה גדולה ביותר מאד מאד כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, בשכר צניעות שהיתה ברחל וכו', נמצא שכל עקר השתלשלות יחוס אסתר היה כלם צנועים גדולים, וכן היא היתה צנועה ביותר כנ"ל וצניעות זה בחינת בשת אנפין, ואסתר שמרה את השבת ביותר, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, ואת שבע הנערות וכו' שמנתה בהן ימי השבת. נמצא שסבב השם יתברך ברחמיו שנכנע תקף עזות דסטרא-אחרא ונתגבר תקף קדשת בשת פנים וצניעות דקדשה, עד שמלכה אסתר תחת ושתי וכו' כנזכר לעיל:

אות ז

ועקר התגברות המן היה על-ידי שנכשלו ישראל אז בנשי נכריות, כמובא בכתבים, כי פגם הברית בפרט נשג"ז (נדה, שפחה, גויה, זונה) חס ושלום, זה עקר בחינת עזות דסטרא-אחרא, כי שם עקר עזות דסטרא-אחרא כנ"ל, כי העכו"ם הם הם בעצמן עזות דסטרא-אחרא בחינת והכלבים עזי נפש ואף היא ככלב, ועל כן פגם הברית חס ושלום בפרט נשג"ז (נדה, שפחה, גויה, זונה) זה עקר תקף העזות דסטרא-אחרא כי הם עקר העזות דסטרא-אחרא כנ"ל, וזהו בעצמו בחינת פגם החותם בחינת נדות כי הם נקראים נשג"ז (נדה, שפחה, גויה, זונה), ומחמת שנתגבר אז הפגם מאד, על-כן נתגבר המן הרשע שהיה מבחינה זו מבחינת עזות דסטרא-אחרא זהמת הנחש דם נדת, ועל כן רצה להתגבר על ישראל חס ושלום להעבירם לגמרי חס ושלום, להשמיד להרג וכו' בחינת התגברות שפיכת דמים בישראל בחינת ידיכם דמים מלאו, דהינו התגברות הדמים על-ידי קלקול החותם, ומחמת שנתקלקל אז החותם ביותר רצה להגביר בחינת שפיכת דמים להרג אותם לגמרי חס ושלום, וזה בחינת ונחתום בטבעת המלך בחינת פגם חותם דקדשה שעל-ידי-זה מתגבר חס ושלום חותם דסטרא-אחרא.

ובאמת היו אז ישראל בסכנה גדולה מאד מאד, אשר כמוהו לא נהייתה כמובא בספרים, אך השם יתברך ברחמיו שלח אז את שני הצדיקים מרדכי ואסתר, אשר מעלתם גבהה מאד מאד, כי מרדכי ואסתר הם בחינת שני הכתרים הנ"ל בחינת נשמע ונעשה, נסתר ונגלה, כי אסתר היא בחינת נסתר ומרדכי הוא בחינת נגלה, כמובא בדברי רבנו ז"ל במקום אחר (סימן יוד), ועל ידם היה תקף הנס ונתהפך הדבר מהיפך אל היפך, וזכו אז לקבלת התורה כמו שכתוב: קימו וקבלו וכו' כמו שדרשו רבותינו זכרונם לברכה, ונעשה על-ידי-זה פורים על-שם הפור שמחה ומשתה ויום טוב וכו', והימים האלה נזכרים ונעשים בכל דור ודור משפחה ומשפחה מדינה ומדינה ועיר ועיר.

כי זה עקר עבודת איש הישראלי בכל דור ודור בכל אדם ובכל זמן, שצריכין לעבד את ה' בתורה ותפלה עד שיזכה לבחינת קבלת התורה בכל עת ועת. דהינו שיזכה בכל פעם ופעם לבחינת נעשה ונשמע מחדש, דהינו שיהיה נעשה מהנשמע בחינת נסתר, יהיה נעשה ממנו בחינת נעשה בחינת נגלה ויזכה לבחינת נשמע גבוה יותר, וכן בכל פעם ופעם כמבאר היטב במאמר הנ"ל, וזה בחינת קבלת התורה בכל פעם, כי אנו צריכין תמיד לקבל את התורה בכל יום כמו שכתוב: אשר אנכי מצוך היום, בכל יום יהיו בעיניך כחדשים, וקדם שזוכין לבחינה גבוה יותר, דהינו לבחינת נעשה ונשמע גבוה יותר כנ"ל צריך שיהיה ירידה קדם העליה, והירידה בעצמה היא תכלית העליה, נמצא שאחר-כך כשזוכין להעליה על-ידי הירידה נעשה מהירידה עצמה תורה, ועל-כן נקרא התורה מכשלה, כמו שכתוב: והמכשלה הזאת תחת ידך, אלו דברי תורה וכו' כמבאר היטב במאמר הנ"ל, עין שם היטב.

וזהו עקר כל הנסיונות והצרופים שהאדם נתנסה ונצטרף בעולם הזה בכל עת וזמן, כי האדם צריך לחדש תמיד בתורה ועבודה, שזהו בחינת קבלת התורה בכל פעם בחינת נעשה ונשמע מחדש גבוה יותר, כי אפלו מי שאינו זוכה לחדש ממש חדושין דאוריתא והשגות שהם בחינת נעשה ונשמע כנ"ל, אף-על-פי-כן גם העבודה בעצמה של איש הישראלי כשהוא איש כשר באמת, כשזוכה בכל פעם להתעורר ביותר לעבודתו יתברך באמת בהתעוררות חדש, גם זה הוא בחינת קבלת התורה מחדש בחינת נעשה ונשמע מחדש, שמקבל על עצמו לקים את התורה מחדש וכל אשר דבר ה' יעשה וישמע, וכמובן זה בדברי רבנו ז"ל במקום אחר. ועל-ידי-זה בעצמו יכול לזכות להשגות ממש על-ידי פשיטותו ותמימותו שיתנהג כל כך בכשרות באמת בהתעוררות חדש בכל פעם עד שיזכה לבחינת קבלת התורה ממש בחינת נעשה ונשמע באמת, דהינו שיזכה להשיג ולהבין מה שהיה נסתר ממנו תחלה, וכן מדרגא לדרגא עד אין סוף, שזהו בחינת נעשה ונשמע וכו' כנ"ל.

אבל אין האדם זוכה למדרגה גבוה יותר כי אם על-ידי שיהיה לו ירידה קדם העליה וכו', וזה בכל אדם ובכל זמן ובכל דרגא ודרגא, אפלו מי שצריך לזכות לאיזה דרגא קטנה אפלו להתעוררות חדש, צריך שיהיה לו מקדם איזה ירידה לפי מדרגתו, והירידה היא בחינת הנסיונות והצרופים שיש לו מקדם שעולה מדרגא לדרגא. והנה באמת בשעת הירידה שיש קדם העליה שהיא בחינת קבלת התורה מחדש בחינת נעשה ונשמע גבוה יותר כנ"ל, אז בשעת הירידה האדם הוא באמת בסכנה גדולה. כי הרבה נפלו על-ידי ירידתם רחמנא לצלן, וצריך אז להיות כגבור חזק בל ימט, וגם צריך סיעתא דשמיא שיזכה להחזיק עצמו בשעת הירידה שלא יפל לגמרי חס ושלום, רק יחזיק עצמו בכל עז עד שיזכה לשבר ולבטל מה שצריך לבטל ולשבר כפי הירידה שלו, עד שיזכה ברחמיו יתברך לבחינת העליה, ואז זוכה שיתהפך הירידה לעליה, כי הירידה היא תכלית העליה כנ"ל.

וזאת הבחינה הוא בכל אדם ובכל זמן, בכלל ובפרט, הן בכלליות ישראל הן בפרטיות אצל כל אחד ואחד מישראל בכל פעם שצריך לצאת מבחינת נעשה ונשמע זה לבחינת נעשה ונשמע גבוה יותר וכנ"ל. ועמלק מעולם רצועה מרדות לישראל. וקדם מתן תורה בא עמלק להלחם עם ישראל, כמו שכתוב: ויבא עמלק וילחם וכו', כי הוא השונא הגדול שאורב על ישראל תמיד בכלל ובפרט. וכמו כן תמיד בכל דור ודור בכל עת וזמן בכל פעם שישראל צריכין לעלות מדרגא לדרגא, דהינו מבחינת נשמע ונעשה זה לגבוה ממנו כנ"ל, שאז צריך שיהיה לו ירידה קדם העליה, אז בשעת הירידה שאז האדם באמת בסכנה כנ"ל, אז הוא אורב לישראל ומתכון בתקף רשעתו ושנאתו החזקה לישראל ובא אז דיקא להלחם עם ישראל, בבחינת ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים ברפיון ידים, שרפו ידיהם מן התורה, כי אז קדם קבלת התורה ואז מקדם צריך שיהיה בחינת ירידה כנ"ל וזהו בחינת רפיון ידים מן התורה בחינת ואתה עיף ויגע ולא ירא אלהים, ירא אלהים זה בחינת בראשית ירא בשת, שהוא מאמר השלם בחינת נשמע שבו כלול הכל כמבאר במאמר הנ"ל. וקדם שזוכה האדם לזה לבחינת יראה שהוא בחינת בראשית בחינת נעשה ונשמע קדם לזה האדם עיף ויגע בחינת ירידה שקדם העליה, אז דיקא ויבא עמלק כנ"ל. וזה שצותה התורה ביותר לזכר מעשה עמלק וכו' ומלחמה לה' בעמלק מדור דור, כי זה נעשה בכל דור ודור בכל עת שצריכין לעלות מבחינת נעשה ונשמע זה לבחינה גבוה יותר, אזי צריכין ללחם מלחמת עמלק בעת הירידה שקדם העליה וכו' כנ"ל:

אות ח

כי מבאר במאמר הנ"ל, שנשמע ונעשה שהם נסתר ונגלה הם בחינת בראשית ברא מאמר וחצי מאמר אב ובן וכו', וזהו מדור דור, הינו בעת שהתורה הולכת מדור לדור מאב לבן מנשמע לנעשה מנסתר לנגלה, בבחינת והודעתם לבניך ולבני בניך יום וכו' שהתורה צריכים לגלות מאב לבן מדור לדור וכו' כנ"ל, בבחינת דור לדור ישבח מעשיך שצריכין לגלות מעשי ה' בחינת נעשה מדור לדור מאב לבן מנשמע לנעשה וכו' כנ"ל, כי בחינת הנעשה של האב הוא בחינת נשמע בחינת נסתר לגבי הבן כמובן בהתורה הנ"ל והבן:

אות ט

וזהו בחינת פורים, כי המן מזרע עמלק, שהוא אורב לישראל תמיד בעת הירידה שקדם העליה קדם שזוכין לבחינת נעשה ונשמע מחדש, שהוא בחינת קבלת התורה כנ"ל. ואז באותן הימים היו צריכים ישראל לזכות לשוב לארץ-ישראל לירושלים עיר הקדש ולבנות בית-המקדש שני מחדש, וירושלים היא בחינת יראה שלם, שהוא בראשית מאמר השלם בחינת נשמע ונעשה כמבאר במאמר הנ"ל ושם בירושלים הוא הבית-המקדש אשר משם תצא תורה כמו שכתוב על-פי התורה אשר יורוך וכו' מן המקום ההוא וכו' כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים.

וזה בחינת כי יפלא ממך דבר למשפט וכו', הינו כשאין יודעין איזה דין בתורה זה בחינת שאין זוכין להשיג את בחינת הנסתר ממנו לפי מדרגתו שהיא בחינת נשמע אצלו, ואז כשאין זוכין להשיג בחינת נשמע ונעשה אזי אין החותם בשלמות כנ"ל ואזי אין יודעין בין דם לדם, כי אין יכולין להבחין בין דם טהור לדם נדות מחמת שנפגם החותם, שאז נעשה ממנו בחינת נדת כנ"ל, ואז התקון הוא וקמת ועלית וכו' אל המקום ההוא, כי ציון וירושלים הם בחינת חותם בתוך חותם, כמובא, כי משם תצא תורה, כי שם יושבין בית-דין הגדול והם מגלין כל מה שנעלם ונסתר אצל כל אחד ואחד, כמו שכתוב: על-פי התורה אשר יורוך וכו' ועל-פי המשפט וכו' תעשה, נמצא שהם מתקנים ועושים מהנשמע נעשה, כי שם הוא מקום התפלה, כמו שכתוב: כי ביתי בית תפלה, ותפלה הוא נשמע, ועל-כן יושבין שם בית-דין הגדול ועושים מהתפלה תורה, מהנשמע נעשה ומגלין לישראל כל הנסתר מהם בחינת כי יפלא וכו' על-פי התורה אשר יאמרו לך וכו' כנ"ל.

נמצא שבנין בית-המקדש ציון וירושלים הוא בחינת נשמע ונעשה בחינת קבלת התורה כי משם תצא תורה וכו' כנ"ל. ומחמת שאז בימי אחשורוש היה בסוף הגלות והיו צריכים לשוב לירושלים ולבנות בית-המקדש שהוא בחינת להשיג מחדש בחינת התורה בחינת נשמע ונעשה, על-כן היו מכרחים אז שיהיה להם ירידה קדם העליה, ומחמת שהיו צריכים אז לעליה גדולה דהינו לבנות בית-המקדש מחדש שהוא בשביל כלל ישראל על-כן התגברה הירידה אז מאד והתגברה אז הסטרא-אחרא עד שנכשלו מאד בנשים הנכריות, ואז ארב עליהם המן עמלק ימח-שמו, ורצה להתגבר עליהם אז מאד, ועל-כן היו אז בסכנה גדולה ועצומה מאד מאד אשר כמוהו לא נהייתה כמובא, כי התגבר עליהם בעת ירידתם הגדולה מאד בחינת ואתה עיף ויגע וכו' כי היו אז עיפים ויגעים בתכלית היגיעה מחמת שהיה בסוף הגלות קדם שובם למקומם, שאז מתגברת הסטרא-אחרא ביותר, בעת שהיא רואה שבקל מהרה ישובו למקומם, בפרט שנתפסו אז באמת בעון הגדול הנ"ל רחמנא לצלן, על-כן היתה אז עת צרה גדולה ליעקב וכו'.

אך מרדכי ידע את כל אשר נעשה, כי הוא ידע כל זאת והאיר בישראל לבל יתיאשו עצמן מן הרחמים. כי זה הוא העקר בעת שהאדם חס ושלום נופל באיזה ירידה יהיה איך שיהיה אפלו אם נכשל חס ושלום אז מאד, אף-על-פי-כן אסור לו ליאש עצמו מן הרחמים וכמו שעשה מרדכי אז וכל ישראל עמו, ויצא בתוך העיר ויזעק זעקה גדולה ומרה וכו' וכן כל ישראל בכל מקום אשר דבר המלך ודתו מגיע וכו' וה' יתברך שמע לקול זעקתם וצעקתם הגדולה על-ידי מרדכי ואז נתהפך הירידה לעליה גדולה ונעשה מזה פורים, וזכו לקבלת התורה מחדש בחינת קימו וקבלו, וכל זה על-ידי מרדכי, כי מרדכי ידע את כל אשר נעשה, שהיה יודע את כל בחינת הנעשה מתחלה ועד סוף, שהיה יודע ומשיג את הנעשה הגבוה ביותר. כי צריכין לעשות בכל פעם מנשמע נעשה, נמצא שזוכין בכל פעם להתגלות וידיעה חדשה שהוא בחינת נעשה גבוה יותר כנ"ל, וכן מדרגא לדרגא עד תחלת האצילות כמבאר במאמר הנ"ל ומרדכי ידע את כל אשר נעשה עד למעלה מעלה בתכלית המעלה, ומחמת זה היה יכול להאיר גם למטה למטה בתכלית שפלות הירידה, כי זה מובן ומבאר בדברי רבנו במקום אחר, שכל מה שהצדיק הוא במעלה גדולה ביותר וזוכה להשגה גדולה ביותר, הוא יכול להאיר במדרגה נמוכה ביותר ויותר. נמצא בכל פעם שזוכה הצדיק לבחינת נעשה גבוה יותר, דהינו התגלות יותר כנ"ל הוא יכול להאיר למטה למטה ביותר, ובשביל זה נקרא בחינת הנגלה נעשה, כי על-ידי שנגלה מנשמע לנעשה וזכה להשגה יתירה על-ידי-זה הוא יכול להאיר בבחינת עשיה ביותר.

וזהו ומרדכי ידע את כל אשר נעשה מתחלה ועד סוף מאין סוף עד אין תכלית, על-כן הוא היה יכול להאיר בישראל אפלו בתכלית ירידתם לבל יתיאשו עצמן מן הרחמים עד שזכו על ידו שיתהפך מהפוך אל הפוך, ותכלית הירידה יהיה תכלית העליה, בחינת ונהפך הוא וכו' וזכו אז להשגה גדולה ביותר לקבלת התורה מחדש בחינת קימו וקבלו. וזכו לעשות מזה ימי הפורים האלה, דהינו שיהיה נמשך הארה זו בכל דור ודור בכל שנה ושנה, שבכל דור ודור ובכל שנה ושנה יאיר עלינו הארה הגדולה הזאת של בחינת מרדכי שעל-ידי-זה יהיה לנו כח בכל שנה ושנה לצאת מכל הירידות שבעולם ולהפוך כל הירידות לתכלית העליה, בבחינת והימים האלה נזכרים ונעשים בכל דור ודור משפחה ומשפחה וכו'.

כי השם יתברך ברחמיו המרבים חשב מרחוק להטיב אחריתנו, כי השם יתברך צופה ומביט עד סוף כל הדורות וראה שבדורות הללו בעקבות משיחא בסוף הגלות קדם שנשוב לירושלים ויהיה גאלה נצחית וקדם לזה בודאי תתגבר הסטרא-אחרא מאד, ותהיה מקדם הירידה גדולה מאד מאד, על-כן הטיב עמנו מקדם, ונתן לנו את ימי הפורים האלה על-ידי מרדכי ואסתר, כדי שיאיר עלינו בכל שנה ושנה בחינת הארה הגדולה והעצומה של מרדכי שהיא הארה גדולה מאד מאד שעל-ידי הארה הגדולה הזאת יכולין להפוך כל הירידות לעליות וכמובא בכתבים שהארה של מרדכי מאיר עד סוף העשיה, והארה זו של פורים אין נמצא בשום זמן וכו'. ואז נתהפכין כל הירידות לעליות כי היא תכלית העליה כנ"ל.

וזה בחינת והימים האלה נזכרים ונעשים בכל דור ודור. נזכרים ונעשים זה בחינת נשמע ונעשה, נזכרים זה בחינת נשמע, כי זכרון תליא בלבא כמובא, ותמן תליא שמיעה, כי שמיעה בלבא תליא כמובא במקום אחר. וזהו והימים האלה נזכרים ונעשים כי אז בימים האלה זוכין לקבלת התורה בחינת קימו וקבלו וכו' כנ"ל שהוא בחינת נזכרים ונעשים בחינת נשמע ונעשה וכו' כנ"ל. וזהו בכל דור ודור הינו כי זה הדבר נעשה בכל דור ודור בכל עת שצריכין להמשיך השגת התורה מנשמע לנעשה שזהו בעצמו בחינת בכל דור ודור, דהינו מאב לבן מדור לדור שזהו בחינת מלחמה לה' בעמלק מדור דור וכו' כנ"ל. ואז בפורים זוכין להשגת נשמע ונעשה שהם אב ובן בחינת דור ודור כנ"ל ואז זוכין שנתהפכין כל הירידות לעליות כנ"ל:

אות י

וזהו בחינת כל מיני הצחוק ושחוק שעושין בפורים, לרמז שאז בימי הפורים האלה, מעלין כל מיני ירידות וקטנות, הכל נתהפך עכשו ונעשה מזה תורה, כי הירידה נתהפך לעליה בבחינת ירידה תכלית העליה כנ"ל:

כי הצדיק הגדול שיש לו דעת גדול, הוא מוריד עצמו לפעמים בכונה לעניני קטנות ומילי דשטותא, בבחינת בטולה של תורה זהו קיומה, וכמבאר מזה בדברי רבנו ז"ל במקום אחר (סימן עח לקוטי תנינא), וזהו גם כן בחינת ירידה שקדם העליה, שמחמת שרואה שמחו נתיגע ואינו יכול עוד לילך במחו יותר, אזי הוא מכרח להוריד עצמו לעניני קטנות ומילי דשטותא וכיוצא, וכמובא בזהר הקדוש ברב המנונא סבא דהוו מסדרין קמיה תלת פרקי מילי דשטותא, ואחר-כך על-ידי בחינת ירידה זוכה לתכלית העליה, בבחינת ירידה תכלית העליה בחינת בטולה של תורה זהו קיומה, כמו שדרשו רבותינו זכרונם לברכה על פסוק עת לעשות לה' הפרו תורתך.

וזהו עת לעשות לה' דיקא בחינת נשמע ונעשה, והנשמע כנגד הנעשה הוא בחינת תורת ה' בחינת בטול אל האין סוף וכו', כמבאר במאמר הנ"ל, וזהו עת לעשות לה' כשמגיע העת לעשות בחינת נעשה, לה' בחינת נשמע בחינת תורת ה' בטול אל האין סוף, ואז הפרו תורתך, אז צריכין קדם העליה בחינת בטולה של תורה זהו קיומה, בחינת הפרו תורתך כמו שדרשו רבותינו זכרונם לברכה כי הירידה היא תכלית העליה כנ"ל.

וזהו בחינת פורים כנ"ל, ועל שם זה נקרא פורים, כי אז עושין כל מיני שחוק וקטנות ומילי דשטותא. כי אז זוכין לתכלית העליה להשגה והארה עצומה מאד מאד הארת מרדכי היהודי שהארתו שגבה מאד, ואז נתהפכין כל הירידות וכל הבטולים וכל מילי דשטותא לתכלית העליה כנ"ל. וזה בחינת שם פורים על-שם הפור, לשון הפרו תורתך, כי השרש של מלת פורים והשרש של מלת הפרו הם שרש אחד, כמבאר למי שיש לו קצת ידיעה בזה. כי עקר ענין פורים הוא בבחינה זו בבחינת ירידה תכלית העליה. בחינת והמכשלה הזאת תחת ידיך אלו דברי תורה שאין אדם עומד עליהם אלא אם כן נכשל בהם וכו' עין שם. שזהו בחינת עת לעשות לה' הפרו תורתך כנ"ל.

אות יא

וזה בחינת ומאמר אסתר קים דברי הפורים האלה ונכתב בספר. ומאמר זה בחינת מאמר השלם שהוא בחינת יראה בחינת אסתר שהיא בחינת נסתר בחינת נשמע בחינת מאמר השלם, וזה בחינת לקחה מרדכי לו לבת, אל תקרי לבת אלא לבית בחינת בית דבראשית שהוא מאמר השלם שזהו בחינת אסתר כנ"ל, וזהו ומאמר אסתר בחינת מאמר השלם קים דברי הפורים האלה, קים זה בחינת עמידה בחינת תפלה, וזהו דברי הפורים האלה דברי דיקא בחינת דברי תורה שהם בחינת נשמע כמבאר במאמר הנ"ל עין שם היטב. וזהו ונכתב בספר, נכתב זה בחינת נעשה כי הספר הנכתב זה בחינת עשיה כמובא במקום אחר, הינו שבחינת מאמר השלם וכו' נעשה בחינת נעשה בחינת ונכתב בספר וכו' כנ"ל, עין היטב במאמר הנ"ל:

אות יב

וזה בחינת קריאת המגילה, כי המגילה הוא גבוה מאד מאד כמובא בכתבים, כי היא בבחינת דברי תורה הנ"ל בחינת דברי האגרת הזאת, כי באמת בהמגילה כתובים רק ב' ג' מצוות שהם משלוח מנות ומתנות לאביונים ושמחה ומשתה וכו', והמגילה בעצמה ארכה מאד שמספרת כל מעשה אחשורוש והמן וושתי וכו' וכו', וכל זה הוא בחינת דברי תורה, כי הספורים של התורה הם גבוהים יותר מהתורה עצמה, דהינו ממצוות התורה בעצמן, כי הם בחינת דברי תורה בחינת נשמע כנ"ל במאמר הנ"ל, וזה בחינת המגילה כנ"ל, ואז אנו זוכין בפורים לקרות את המגילה ועושין מבחינת דברי תורה בחינת נשמע וכו' עושין מזה בחינת נעשה בבחינת לקיים את ימי הפורים האלה וכו' בזמניהם בחינת על כל דברי האגרת הזאת וכו' בחינת להיות עושים את שני הימים האלה וכו':

אות יג

וזהו בחינת בזמניהם זמן זמנים טובא, כמו שלמדו רבותינו ז"ל מזה הפסוק שמגילה נקראת בי"א בי"ב וכו', כי יש כמה זמנים לבחינת קריאת המגילה, שהוא בחינת לעשות מהנשמע נעשה, כי כל אחד יש לו נשמע ונעשה לפי בחינתו כנ"ל, ועל-כן בני הכפרים שאין להם זה הכח לעשות מהנשמע נעשה בעצמן, וצריך אחר לקרות להן ולהאיר בהם הארה זו, הם צריכין להקדים ליום הכניסה לבא לתוך הכרך שיש שם עשרה בטלנין, והם מקדימין וקורין להם את המגילה אז, כי אף-על-פי שעדין לא הגיע ימי הפורים בעצמו, שהם עקר השגת נעשה ונשמע בחינת והימים האלה נזכרים ונעשים, אף-על-פי-כן בני הכרך שיש שם עשרה בטלנין שבטלים ועוסקים בתורה וזוכים להשגה גבוה, על-כן הם יכולים להאיר בבני הכפרים בחינת קריאת המגילה בחינת השגת נשמע ונעשה גם איזה ימים קדם פורים. כי הנעשה של בני הכרך שיש להם קדם פורים הוא אצל בני הכפרים בחינת נשמע בחינת הארת פורים, ועל-כן הם שומעין את המגילה מקדם מבני הכרכים כדי שיהיו פנוים בימי הפורים להספיק מזון ומשתה לבני הכרכים כי עצם הפורים של בחינת בני הכרכים אין בחינת בני הכפרים יכולין להשיג, כי השגת הנשמע שלהם גבוה ועצום מאד רק צריכין להיות מרכבה אליהם בימי הפורים להספיק להם לשמחת פורים.

וזהו שאמרו זכרונם לברכה, איזהו כרך כל שיש בו עשרה בטלנים, בטלנים דיקא, כי הם נקראין בטלנין על-שם שעקר השגתם הוא תמיד מדרגא לדרגא שזה אין זוכין כי-אם על-ידי בחינת בטולה של תורה זהו קיומה בחינת עת לעשות לה' הפרו תורתך, שזהו בחינת פורים כנ"ל, ועל-כן נקראים בטלנים והם דיקא יודעים לקרות את המגילה בזמנה להשיג השגת פורים בזמנו, אבל בבחינת בני הכפרים שאין להם עשרה בטלנין ואין זוכין להשגה זו של בחינת בני הכרכים הנ"ל, הם יכולין להאיר ולקרות את המגילה להם גם קדם פורים כנ"ל. כי כל אחד ואחד יש לו נשמע ונעשה לפי מדרגתו כנ"ל.

וזה בחינת והימים האלה נזכרים ונעשים בכל דור ודור משפחה ומשפחה מדינה ומדינה עיר ועיר, הינו שכל משפחה ומשפחה וכל מדינה ומדינה וכל עיר ועיר כל אחד זוכה לקבל ביום הזה בחינת הארת פורים כל אחד ואחד לפי מדרגתו, כי כל אחד יש לו נעשה ונשמע שהוא בחינת נזכרים ונעשים כפי מדרגתו וכו' כנ"ל:

אות יד

וזה בחינת מבטלין תלמוד תורה לשמע מקרא מגילה, הינו כי בחינת פורים הוא בבחינת בטולה של תורה זהו קיומה, שנתהפכין כל הירידות והבטולים לבחינת עליה וכו' כנ"ל, וזהו מבטלין תלמוד תורה לשמע מקרא מגילה, כי מקרא מגילה הינו הארת פורים נמשך מבחינת בטולה של תורה וכו' כנ"ל בחינת מבטלין תלמוד תורה וכו' כנ"ל:

אות טו

וזה בחינת פרשת פרה שקורין אחר פורים, כי פרשת פרה אדומה הוא חדוש גדול שאי-אפשר להשיג, כמו שכתוב: אמרתי אחכמה והיא רחוקה וכו', ועל ידה דיקא מטהרין מטמאת מת, כי עקר החיים הוא בחינת נשמע ונעשה, כי נשמע בחינת נסתר זה בחינת הנשמה שאי-אפשר להשיגה, ונעשה זה בחינת הגוף, וכשזוכין להמשיך בחינת הנשמע ולעשות ממנו נעשה, על-ידי-זה נתחבר הנשמה עם הגוף ומאירה הנשמה בהגוף, וזה עקר החיים, כי עקר החיים הוא הדעת בבחינת והחכמה תחיה וכו' דהינו לדעת ולהשיג מה שהיה נסתר ממנו שהוא בחינת הנשמע כנ"ל.

ואלו לא חטא אדם הראשון היו יכולים לחיות לעולם, דהינו לזכות להשיג את תכלית בחינת הנשמע ונעשה הגבוה ביותר בעודו בחיים חיותו, כי היו הולכים מדרגא לדרגא עד שהיו נכללים באין סוף בבחינת תורת ה' ותפלת ה' שהם בחינת נעשה ונשמע שיש שם בעודו בגוף בבחינת ואכל וחי לעולם, אך על-ידי חטא אדם הראשון אי-אפשר לבא אל התכלית דהינו אל הנעשה ונשמע הנ"ל כי אם על-ידי מיתה שנסתלק על ידה הנפש מן הגוף, ואז זוכין אחר-כך על-ידי-זה לתחית המתים ואז יזכו לעקר התכלית לבחינת נעשה ונשמע שלא היה יכול להשיג בחייו בבחינת ושמחת עולם על ראשם שדרשו רבותינו זכרונם לברכה שעתיד הקדוש-ברוך-הוא להחזירה לנו לעתיד, כי הנעשה ונשמע שהם בחינת שמחת עולם הם עקר שעשוע עולם הבא, ומכרח כל אחד להסתלק ולשוב אל העפר קדם שיזכה למה שיזכה, והמיתה וההסתלקות זה בחינת ירידה תכלית העליה, כי בודאי אין ירידה כמו המיתה ששב אל העפר ממש, והנפש מסתלקת ונשאר בלא חיות רק קיסטא דחיותא, שהוא מעט דמעט אבל עקר החיות נסתלק ונעשה חפשי מכל המצוות, נמצא שהוא ירידה גדולה מאד, ואז באמת הוא מטמא כל הטמאות וכו', אבל אף-על-פי-כן המיתה טוב מאד כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, כי היא בבחינת ירידה תכלית העליה כי דיקא על-ידי-זה ששב אל העפר שהיא תכלית הירידה על-ידי-זה זוכה לתכלית העליה אחר-כך לשוב ולקום לתחית המתים ולזכות אחר-כך לשמחת עולם בחינת הנשמע ונעשה, שלא היה יכול לזכות מקדם כנ"ל.

ועל-כן אי-אפשר להטהר מטמאת מת כי אם על-ידי בחינת פרה אדומה שהוא חקת התורה שאי-אפשר להשיגה בשום אפן והיא בחינת נשמע הגבוה מאד בחינת נסתר הגבוה ביותר, שאפלו שלמה המלך עליו השלום לא השיג זאת, כמו שכתוב: אמרתי אחכמה וכו', ודיקא על-ידי בחינה זו שהיא תורה גבוה מאד בחינת נשמע הגבוה ביותר על-ידי-זה דיקא יכולין להטהר מטמאת מת מתכלית הירידה, כי כל מה שהירידה היא גדולה ביותר צריך להמשיך נשמע גבוה ביותר, שמחמת גדלת וגבהות השגת נשמע על-ידי-זה יכולין להאיר למטה יותר, ועל-כן דיקא על-ידי בחינת פרה אדומה שהוא דבר נעלם מאד מאד על-ידי-זה דיקא יכולין להטהר מטמאת מת שהוא תכלית הירידה וכו' כנ"ל, ועל-כן כל מעשי פרה מחוץ למחנה, והיא מטמאה כל העוסקין בה, כי פרה אדומה היא חדוש נפלא כזה ונמשך ממקום גבוה כל-כך עד שיכול להאיר בתכלית תכלית העשיה אפלו מחוץ למחנה, ועל-כן היא מטמאה טהורים ומטהר טמאים, כי כל העוסקים בפרה הם טמאים עד הערב מחמת שהם מורידים עצמם לירידה כזו לבחינת חוץ למחנה להוציא ולטהר את כל אלו שנפלו ונטמאו בטמאת מת:

אות טז

וזה בחינת לא היה דוד ראוי לאותה מעשה כי אם להורות תשובה שהיא בחינת ירידה תכלית העליה כמו שכתוב במאמר הנ"ל. וזה בחינת ואני ידי מלוכלכות בדם שפיר ושליא כדי לטהר אשה לבעלה, כאשר נשמע זאת מפי רבנו ז"ל שאמר זאת על עצמו, על שהיה עוסק תמיד להוציא בני אדם מירידה גדולה להגביהם ולקרבם לה' יתברך. נמצא שהצדיק הגדול ביותר בחינת דוד המלך עליו השלום, יש לו איזה ירידה לפעמים כדי להרים ולהגביה ולטהר את ישראל לאביהם שבשמים, ואז בשעת ירידתו שיורד למקומות כאלו, הוא בבחינת ידי מלוכלכות בדם וכו'. וזהו בחינת מה שפרה אדומה מטמאה כל העוסקין בה, מחמת שעבודתה מחוץ למחנה וכו' כנ"ל אבל הטמאה והלכלוך הנ"ל הוא רק לפי שעה כי אינו טמא כי אם עד הערב, אבל על-ידי-זה הוא מגביה ומטהר את הטמאים שבישראל מבחינת טמאה גדולה שהיא בחינת טמאת מת. וזהו בחינת שפרה אדומה מטמאה טהורים ומטהר טמאים בחינת ידי מלוכלכות בדם וכו' כדי לטהר אשה לבעלה שהם כנסת ישראל לאביהם שבשמים כנ"ל, ועל-כן קורין פרשת פרה תיכף אחר פורים כי זה עקר בחינת פורים כנ"ל:

אות יז

וזה בחינת מבטלין תלמוד תורה למקרא מגילה ולהוצאת המת ולהכנסת כלה, כי הכל אחד, כי מקרא מגילה זה בחינת השגת נשמע ונעשה שזהו בחינת פורים כנ"ל, ולזה צריכין בחינת בטולה של תורה זהו קיומה בחינת מבטלין תלמוד תורה וכו' כנ"ל, וזהו ולהוצאת המת, כי הבטול הוא בשביל הוצאת המת כדי להכניע סטרא דמותא, כי על-ידי שהצדיק מוריד עצמו למקומות הנמוכים על-ידי-זה הוא מעלה משם את שנפלו לשם ועל-ידי-זה הוא מכניע סטרא דמותא ואז הירידה תכלית העליה, ואז הוא מטהר אשה לבעלה על-ידי-זה בבחינת ואני ידי מלוכלכות וכו' וזהו להוצאת המת ולהכנסת כלה, הינו לטהר אשה לבעלה וכו' כנ"ל שלכל זה מבטלין תלמוד תורה בחינת בטולה של תורה זהו קיומה בחינת ירידה תכלית העליה בחינת עת לעשות לה' הפרו תורתך ופרש רש"י מה יעשו אלו שהפרו תורתך כשרוצין לעשות תשובה עין שם. כי אלו שהפרו תורתך ועברו על מה שעברו עקר תקונם על-ידי הצדיק המקים עת לעשות לה' הפרו תורתך דהינו שמבטל עצמו ומוריד עצמו למקומם בבחינת בטולה של תורה זהו קיומה, וזוכה להשיג נשמע ונעשה גבוה יותר ואז נתהפך הירידה לתכלית העליה ואז נעשה מעוונות ישראל תורה בבחינת ביום ההוא יבקש עון ישראל ואיננו ובזה מגביה אותם לשרשם וכו' כנ"ל:

אות יח

וזה בחינת משלוח מנות איש לרעהו, כי כל אחד יש לו נשמע ונעשה לפי מדרגתו, וצריך כל אחד להאיר מבחינת הנשמע ונעשה שלו לחברו, וזהו בחינת משלוח מנות, כי מהארת נשמע ונעשה שהוא השגת התורה מזה נמשך האכילה דקדשה שהוא בחינת סעודת שבת בחינת אכלו מעדנים וכו' כי חדות ה' מעזכם כנ"ל, וזה בחינת ותורתך בתוך מעי בחינת לכו לחמו בלחמי ושתו, כי האכילה היא בחינת תורה, כי על-ידי התורה שמקבלין בחינת נעשה ונשמע, על-ידי-זה יכולין לאכל בקדשה, כי האכילה מחברת הנשמה והגוף, ועל-כן על ידי הנשמע ונעשה שעל-ידי-זה זוכין לעזות דקדשה ואז יכולה הנשמה להאיר בגוף, על-כן אז יכולין לאכל בקדשה, דהינו שיתחבר הנשמה והגוף על-ידי האכילה ותאיר הנשמה בהגוף שזה עקר החיים וכו' כנ"ל, וזה בחינת סעודת שבת וכו' כנ"ל, וזה בחינת סעודת פורים בחינת שמחה ומשתה ויום טוב, כי אז זוכין לשמחה בחינת כי חדות ה' היא מעזכם כנ"ל, ואז האכילה בקדשה בחינת אכלו משמנים ושתו ממתקים כי חדות ה' היא וכו' כנ"ל.

נמצא שבתוך האכילה דקדשה שהוא בחינת סעודת פורים, מאיר בה בחינת הארת התורה בחינת נעשה ונשמע בחינת ותורתך בתוך מעי כנ"ל, וזה בחינת משלוח מנות איש לרעהו, כי כל אחד יש לו נעשה ונשמע כפי מדרגתו, ועל-כן כל אחד שולח מהארה שלו לחברו, כי כל אחד צריך להאיר בחברו מהארתו והשגתו. וזהו אכלו מעדנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו וכו' כי חדות ה' היא מעזכם, כי כשזוכין לבחינת חדות ה' וכו' הינו בחינת נעשה ונשמע וכו' וזה מאיר בתוך האכילה, וזה בחינת פורים אז צריכין לשלוח מנות להאיר כל אחד בחברו וכו' כנ"ל.

וזהו בחינת מתנות לאביונים, כי שפע העשירות דקדשה זה בחינת עזות דקדשה, בחינת עשיר יענה עזות בחינת הכסף יענה את הכל, יענה זה בחינת קולות, שהוא בחינת עזות וצריך לרחם על העני, וזה בחינת מה שכתוב במאמר הנ"ל שצריכין לרחם על בשר הגוף, כי גוף ונפש הם בחינת עשיר ועני, וכל המרחם על הבריות מרחמין עליו וכו' הינו כמו שהוא מרחם על העני וממשיך לו שפע ופרנסה שהוא בבחינת עזות דקדשה שמשם נמשך הפרנסה בבחינת גבורות גשמים, כמו כן מרחמים עליו ונותנין לו דעת שיוכל לרחם על בשר גופו להאיר בו מכל הארות והשגות בחינת ומבשרך אל תתעלם, שזהו ממש בחינת צדקה לעני. ועל-כן בפורים שזוכין לשמחת עולם וכו' בחינת חדות ה' היא מעזכם, צריך להאיר הארה זו אל הגוף שגם הגוף ידע מזה, וזה בחינת מתנות לאביונים שמאירין בחינת שפע הממון שהוא בחינת עזות דקדשה כנ"ל אל העני, כי השפע העשירות בעצמו נמשך מהשגת התורה, שמשם כל ההשפעות וממשיך הארה זו אל העני. וכמו כן נמשך הארת התורה בחינת עזות דקדשה מהנשמה אל הגוף, שהנשמה תרחם על הגוף לגלות לו מכל הארות והשגות שהיא משגת שהגוף גם כן ידע מהם, כמבאר במאמר הנ"ל:

אות יט

וזה בחינת חיב אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, כי אז נתהפך הירידה לתכלית העליה, וזוכין לבחינת שמחת עולם, שהוא בחינת נעשה ונשמע שהוא בחינת השגה שלעתיד לבא שאז יהיה כלו תשובה, ואז יהיה נעשין מעוונות ישראל תורה וכו' כנ"ל. וזה בחינת עד דלא ידע בין ארור המן שהוא בחינת כל העוונות שנמשכין מזהמת הנחש בחינת ארור אתה וכו' לברוך מרדכי, כי גם העוונות נעשים כזכיות ונעשה מהם תורה על-ידי התשובה בחינת ביום ההוא יבקש עון ישראל ואיננו כנ"ל:

אות כ

וזה בחינת מרדכי מרי דכיא, בחינת ריח הטוב של שמן המשחה שעל ידו נתקדשו כל כלי המשכן ונכנסו מחל אל הקדש, שהם בחינת תקון חטא העגל שכולל כל החטאים. נמצא שעל-ידי מרדכי שהוא בחינת מר דרור ראש הבשמים של שמן המשחה על-ידו נכנסין מחל אל הקדש ונמתק ונתתקן כל החטאים שהם בחינת חטא העגל ונתהפך ונעשה מזה בחינת משכן אשר משם תצא תורה כנ"ל, כמו שכתוב: ונועדתי לך שם ודברתי אתך וכו', וזה בחינת פורים שהוא בחינת הארת מרדכי וכו' כנ"ל בחינת הדודאים נתנו ריח שני הדודאים אפלו הדוד תאנים הרעות אשר לא תאכלנה מרע גם הם נתנו ריח הטוב על-ידי בחינת מרדכי שהוא בחינת ריח הטוב בחינת בשמים ראש מור דרור וכו' כנ"ל:

אות כא

ואזי נתתקנין שני החותמות, חותם הידין וחותם הרגלין כנ"ל, ועל-כן אחר-כך נמסר החותם למרדכי ונחתם בטבעת המלך למחות זכר עמלק, שזהו בחינת חותם דקדשה שמכניע דם נדות שהוא בחינת עמלק זהמת הנחש כנ"ל, ועל-כן בשעת הגזרה, נאמר, ותתחלחל המלכה מאד, שפרסה נדה כמו שדרשו רבותינו זכרונם לברכה, הינו כנ"ל, שמחמת שהתגבר אז חותם המן שהוא בחינת פגם חותם דקדשה, ואז נעשה חס ושלום מהחותם נדת כנ"ל, אבל אחר-כך זכו לתקן חותם דקדשה על-ידי מרדכי ואסתר, ואז נמסר טבעת המלך בחינת חותם דקדשה ליד מרדכי, ויחתם בטבעת המלך למחות המן עמלק וכו' כנ"ל, כי מרדכי ואסתר הם בחינת ידין ורגלין כמבאר במקום אחר (סימן י) בחינת חותם בתוך חותם, וזה בחינת וידי נטפו מור ואצבעותי מור עובר על כפות המנעול, זה בחינת מרדכי מור דרור, שהוא חותם הידין בחינת וידי נוטפות מור וכו' וזהו על כפות המנעול, לשון חותם בחינת גן נעול מעין חתום:

אות כב

ועל כן כרכים המקפות חומה מימות יהושע בן נון קוראין בט"ו, כי בשושן ששם היה מרדכי ואסתר בעצמם ושם היה עקר הנס, שם זוכין להארת פורים בתכלית השלמות ביותר מכל העולם, הינו כי שם זוכין לבחינת נעשה ונשמע הגבוה ביותר, כי שם מאיר ביותר הארת מרדכי ואסתר, ועל כן הם עושין פורים בט"ו, כי בי"ד שהוא אצלנו פורים הם לוחמין אז עדין מלחמת עמלק והארת והשגת פורים שלהם הוא אחר-כך בט"ו, כי זוכין לנעשה ונשמע גבוה יותר בט"ו בשלמות מלוי הלבנה. ועל-כן כרכין המקפין חומה מימות יהושע נתנו להם כבוד לקרות גם בט"ו כמו שושן כמו שאמרו רבותינו ז"ל, כי מקפות חומה מימות יהושע, זה בחינת שנמשך להם הארת החותם שהוא בחינת חומת, כי חומת אותיות חותם, כמובא, וזה נמשך מימות יהושע, שהוא היה הראשון שכבש ארץ-ישראל ולחם מלחמות עמלק, כמו שכתוב: צא הלחם בעמלק, כמובא במקום אחר שיהושע הוא מיחד לזה ללחם מלחמת עמלק, ועל-כן על ידו נמשך בחינת חומה שהוא בחינת חותם, שזה נעשה על-ידי שמכניעין עזות דסטרא-אחרא שהוא עמלק שהיה עז פנים ביותר, משל לאמבטי וכו' קפץ בן בליעל אחד לתוכה וכו' שהוא היה העז פנים ביותר, להזדוג לישראל אז, כי עמלק הוא זהמת הנחש שהוא בחינת עזות דסטרא-אחרא כמובא במקום אחר, ועל-ידי שמכניעין את עמלק מכניעין עזות דסטרא-אחרא וזוכין לעזות דקדשה ועל-ידי-זה נתתקן החותם דקדשה שהוא בחינת חומת וכו' כנ"ל, וכל זה נמשך מבחינת חדות ה' היא מעזכם בחינת נעשה ונשמע וכו' כנ"ל. ועל-כן כרכין המקפין חומה מימות יהושע זוכין להשגת פורים בשלמות העליון, דהינו בחינת נעשה ונשמע הגבוה יותר, ועל-כן קורין בט"ו כמו שושן ששם זוכין להשגת נשמע ונעשה גבוה יותר וכו' כנ"ל:

תחומין וערובי תחומין ה

ובו יתבאר ענין שבועות:

על פי התורה תקעו אמונה בלקוטי תנינא סימן ה עין שם היטב כל התורה:

והכלל לעניננו, שהעקר הוא האמונה, וצריך כל אחד לחפש ולחזק את עצמו באמונה וכו', והתקון להעלות האמונה מנפילתה הוא שצריכין לחתר ולמצוא המים שמשם גדלה האמונה, ואלו המים הם בחינת עצות שמהם גדלה האמונה, בבחינת אודה שמך כי עשית פלא עצות מרחוק אמונה אמן, שעל-ידי העצות גדלה האמונה, ועצות הם בחינת עמק הלב, הינו כשנתקלקל ונופל האמונה וכו' אזי צריכין לצעק מן הלב לבד, בבחינת צעק לבם אל ה' וכו', ממעמקים קראתיך ה' מעומקא דלבא, ועומק הלב זה בחינת עצות בבחינת מים עמוקים עצה בלב איש וכו', ועל-ידי העצות שנתגלין בעולם על-ידי-זה גדלה האמונה וכו' ואזי חוזר ונתתקן כל הנ"ל וכו', כי העצות הם בחינת פלא וכו' ולדלות ולגלות המים הנ"ל דהינו העצות לזה צריכין איש תבונות וכו', ואיש תבונות הוא מי שיש לו נשמה וכו', וצריך לצחצח ולזכך הנשמה, וזה נעשה על-ידי שממשיך רוחניות אלקות לתוך צמצומים וכו', והכלל כי על-ידי המשכת רוחניות אלקות לתוך צמצומים דהינו לתוך גופים על-ידי-זה נכפל ונתרבה פרנסתו, כי כשממשיך רוחניות אלקות לתוך צמצומים דהינו לתוך גופים, זה בחינת בריאה, כי נעשה עתה בריאה חדשה על-ידי חבור רוחניות אלקות עם הגוף והצמצום שזה עקר הבריאה וכו' ועל-ידי-זה נמשך פרנסה וכו' כמבאר שם עין שם, ועל-ידי הפרנסה הוא מצחצח נפשו, כי אכילת הצדיק הוא רק בשביל הנשמה, כמו שכתוב, צדיק אוכל לשובע נפשו, ושביעת הנפש זה בחינת הצחצוח שמצחצח נשמתו על-ידי אכילתו בבחינת והשביע בצחצחות נפשך, ואזי כשמצחצח נשמתו אזי הוא איש תבונות בבחינת ונשמת שדי תבינם, ועל-ידי-זה נתגלין העצות כנ"ל ומשם גדלה האמונה כנ"ל עין שם כל זה היטב, ועל-ידי שמעלין האמונה הנפולה על-ידי-זה נעשין גרים וכו', והגרים קשין לישראל כספחת וכו', כי הגרים מכניסין גאוה בישראל, שעל-ידי-זה נוטלין חרב הגאוה מנהיגי הדור שמתגאים על הדור בחנם וכו', ועל-ידי-זה הם מגבירים תאוות נאוף בעולם וכו', ולהנצל מזה הוא על-ידי מנהיגי הדור וכו', כי יש מגיני ארץ שהם מכניעין חותם דסטרא-אחרא בחינת החתים בשרו, והם מעלין מבחינת החתים בשרו לבחינת חותם דקדשה בחינת תפלין התנוצצות המחין וכו' וכו' עין שם כל זה היטב היטב:

אות א

וזה בחינת שבועות בחינת מתן תורה, כי עקר קבלת התורה והמצות הוא האמונה שהוא יסוד כל התורה והמצות כמו שכתוב (תהלים קיט), כל מצותיך אמונה, וכמו שדרשו רבותינו זכרונם לברכה (מכות כד), בא חבקוק והעמידן על אחת וצדיק באמונתו יחיה, ועל-כן תחלת דבר ה' שדבר עם ישראל הוא אנכי ה' אלקיך וכו' שהיא עקר האמונה להאמין בה' יתברך ולבטל אמונות כוזביות בחינת לא יהיה לך אלהים אחרים לא תעשה לך פסל וכו', כי זהו עקר ההתחלה והתכלית והיסוד והעקר של כל התורה כלה, כי העקר הוא האמונה כנ"ל, להעלות האמונה צריכין לחתר המים שמהם גדלה האמונה שהם בחינת עצות וכו' כנ"ל, וזה בחינת תרי"ג עטין דאוריתא שהוא כלליות התורה שכלולין בעשרת הדברות שמקבלין בשבועות, כי כלליות התורה נקראת עצה, כמו שכתוב, לי עצה ותושיה אני בינה וכו', בחינת תרי"ג עטין דאוריתא, כי עקר כל מצוות התורה הם בחינת עצות קדושות שהם בחינת מים עמוקים עצה וכו', שעל ידם גדלה האמונה, כי עקר תכלית התורה הוא האמונה לגלות אמונה הקדושה בעולם, למען דעת כל עמי הארץ כי ה' הוא האלקים וכו' וכנ"ל. ועל-כן נתן לנו תרי"ג עטין דאוריתא שהם תרי"ג מצוות שנקראים עצות, כי על-ידי העצות גדלה האמונה שהוא עקר הכל כנ"ל:

אות ב

נמצא שצריכין בשבועות לחתר ולגלות המים עמוקים שהם העצות בחינת כלליות התורה תרי"ג עטין כדי לגלות האמונה כנ"ל, ולזה צריכין איש תבונות שמצחצח נשמתו על-ידי המשכת רוחניות אלקות לתוך צמצומים שעל-ידי-זה נמשך פרנסה וכו' שעל-ידי-זה מצחצח נשמתו שעל-ידי-זה יכולין לחתר המים הנ"ל שמהם גדלה האמונה כנ"ל:

וזה בחינת עמר שעורים וספירת העמר, שהוא הכנה לשבועות כדי לצאת מטמאת מצרים לזכות לקבלת התורה בשבועות, כי עקר טמאת וזהמת מצרים הם הכפירות ואמונות כוזביות של מצרים ופרעה, שזה עקר הטמאה והזהמא בחינת זהמת הנחש. כי מצרים היתה מלאה גלולים ועבודה-זרה, וכמו שאמר פרעה מי ה' וכו' לא ידעתי את ה' וכו', ועקר יציאת מצרים וקבלת התורה אז בדורו של משה שהיה אז יציאת מצרים וכו' ממש, וכן בכל דור ודור שנמשך על ישראל בחינת הארה זאת בכל שנה ושנה בפסח ושבועות, העקר הוא מה שיוצאין מטמאת מצרים דהינו שיוצאין מכפירות ואמונות כוזביות שנמשכין מזהמת הנחש שנמשך על-ידי חטא אדם הראשון שבשביל זה היה עקר גלות מצרים כדי לכלות הזהמא הזאת ולזכות לצאת משם, דהינו לצאת מכפירות ואמונות כוזביות ולזכות לאמונה הקדושה בה' יתברך, שזה עקר הקדשה עקר קבלת התורה בשבועות כנ"ל, ומחמת שצריכין אז להעלות אמונה הנפולה שנפלה על-ידי חטא אדם הראשון וכן על-ידי החטאים שבכל דור ודור שזה עקר גלות מצרים וכל הגליות, כי כל הגליות עקרם באים רק בשביל פגם האמונה, כמבאר בדברי רבנו ז"ל כמה פעמים, וכמו שדרשו רבותינו זכרונם לברכה, לא גלו ישראל אלא על ידי שפסקו מהם אנשי אמונה, על-כן אז בפסח ושבועות צריכין לצאת מגלות מצרים שכולל כל הגליות (כמבאר בדברי רבותינו ז"ל), דהינו שצריכין להכניע ולבטל הכפירות והאמונות כוזביות שהם עקר כל הגלות ולהעלות האמונה מנפילתה על-כן צריכין אז כל התקונים המבארים בהתורה הנ"ל דהינו שצריכין לחתר המים שהם העצות שמהם גדלה האמונה שזה נעשה על-ידי האיש תבונות שמצחצח נשמתו על-ידי המשכת רוחניות אלקות לתוך צמצומים וכו' כנ"ל וזה בחינת עמר שעורים וספירת העמר שהם הכנה לשבועות שהוא קבלת התורה שעקרה היא התגלות האמונה, כמו שכתוב, כל מצוותיך אמונה כנ"ל:

אות ג

כי עקר היא האמונה שזהו בחינת מצות קריאת שמע, שאנו מחיבים ליחד שמו יתברך פעמים בכל יום לקבל עלינו האמונה הקדושה להאמין בה' יתברך באמת ובלב שלם, כמו שאנו אומרים שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, נמצא שעקר כלל התורה הוא בחינת מצות קריאת שמע, שהוא האמונה שהוא עקר הכל כנ"ל, ואיתא בפרי-עץ-חיים בשער הקריאת-שמע. והכלל היוצא משם כי עקר כונת קריאת שמע כדי ליחד יחוד עליון כדי להמשיך מחין משם כדי להוליד נשמות, אך אי-אפשר ליחד יחוד העליון שהוא יחוד חכמה-ובינה, כי אם על-ידי העלאת מין-נוקבין, אבל אי אפשר להעלות מין-נוקבין כי אם כשמקבלין המחין הארה מיחוד העליון, כדי שיהיו ראויים להעלות מין-נוקבין, ואם כן לכאורה קשה איך יצויר זה, כי מאחר שזה תלוי בזה שאי אפשר ליחד כי אם על-ידי העלאת מין-נוקבין, ואי-אפשר להעלות מין-נוקבין כי אם על-ידי היחוד, אם כן מהיכן ההתחלה, אך הענין דע כי הלא בזווגים יש למעלה באבא-ואמא בחינת הא' להחיות העולמות ולקים קיום הכרחו וזווג זה תדירי ואינו נפסק לעולם, כי אם יתבטל רגע אחד יתבטלו כל העולמות, זווג ב' לתת מחין לזכר-ונקבה, כדי להוליד נשמות בעולם, שהוא פנימיות העולמות כנודע, וזה הזווג אינו תדיר וכו', עין שם בשער הקריאת שמע בפרק ה' ובשאר הפרקים, והכלל שיש זווג החיצון שאינו צריך לעליות מין-נוקבין על-ידי מעשינו הטובים, כי מעצמו נעשה כי הוא זווג תדיר דלא פסיק לעלמין לצרך קיום העולמות, ומזה הזווג אנו ממשיכין בשעת קריאת שמע באמירת שמע ישראל, הארה למחין כדי שיוכלו לעלות בסוד העלאת מין-נוקבין ואחר-כך עולין בסוד מין-נוקבין על -ידי מסירת נפש על קדוש-השם, ואז מיחדין יחוד העליון בבחינת זווג פנימי לצרך המשכת הנשמות, ועל-ידי-זה נמשכין מחין גמורים בשעת קריאת שמע ותפלה, ועל-ידי -זה מתיחדים להוליד נשמות וכו' עין שם בכונות שמבאר כל זה היטב. והנה אף-על-פי שאין לנו עסק בנסתרות להבין סוד כונות האר"י ז"ל לתכליתו, אף-על-פי-כן כל אשר תמצא ידינו להבין מהם רמזים ועצות לעבודת השם יתברך על-פי דרכי ההקדמות שחתר וגלה לנו רבנו ז"ל הקדוש והנורא ז"ל מה טוב ומה נעים, כי כבר הודיע ורמז לנו רבנו ז"ל שכל כתבי האר"י ז"ל כלולים בתורתו, ומי שיש לו לב להבין באמת יוכל לזכות לפרש כל כתבי האר"י באר היטב על-פי דברי תורתו הקדושה כמבאר מזה במקום אחר:

אות ד

ועתה נבוא לבאר בחסדו הגדול ובישועתו הנוראה והנפלאה. והכלל כי עקר הוא האמונה כנ"ל, וכל התורה תלויה באמונה כנ"ל, ומאחר שכל התורה והמצות תלויים באמונה בודאי בהכרח שיהיה לאדם בחירה על זה, כי זה ידוע שעקר התורה נתנה בזה העולם דוקא לבני אדם מחמת שהם בעלי בחירה, ומחמת שעקר התורה הוא האמונה, אם כן בודאי ההכרח שיש לאדם בחירה על אמונה ועקר הבחירה על אמונה נמשך מבחינת כונות האר"י הנ"ל כי מבחינת יחוד העליון שאינו נפסק לעולם, נמשך חיות תדיר לכל העולמות בשביל קיום העולמות, ועקר החיות וקיום העולמות הוא האמונה, כמו שכתוב, וכל מעשהו באמונה, ועל-כן החיות הנמשך תמיד מלמעלה בלי הפסק בשביל קיום העולמות, זה בחינת הארת האמונה שנמשך הארה משכליים עליונים מחכמה-ובינה עלאין, שעל-ידי הארה הזאת נמשך כח בלב האדם להאמין בה' יתברך כי אמונה הוא בחינת מלכות כידוע, ובחינת מלכות אמונה שרשה בשכל העליון בחכמה עלאה, כמו שכתוב, ה' בחכמה יסד ארץ, וארץ היא בחינת אמונה, כמו שכתוב, שכן ארץ ורעה אמונה וכמובא, וזה בחינת לך אמר לבי בקשו פני וכו' שהלב של האדם אומר לו לבקש פניו יתברך, וזה בחינת התעוררות העליון שנמשך מבחינה הנ"ל מבחינת חיות הנמשך לקיום העולמות שמשם נמשך הארה והתעוררות בלב האדם שמודיע ומאיר בלבו התנוצצות אלקותו יתברך שבא על לב האדם הבנה והכרה להבין האמת שיש יחיד קדמון נמצא המחיב שהוא הבורא יתברך שהוא שליט ומושל שעקר התכלית להאמין בו יתברך ולבקש פניו תמיד ובזה תלוי עקר הבחירה של האדם, כי זאת ההארה הנ"ל נמשכת תמיד בלי הפסק לכלל העולמות בשביל קיום העולמות שעקר חיותם וקיומם הוא האמונה כנ"ל, וכמו שכתב רבנו ז"ל במקום אחר, שעקר החיות היא אמונה שהיא בחינת אור הפנים בחינת באור פני מלך חיים וכו', ואיתא בכתבי האר"י במקום אחר שמזה החיות הנמשך לקיום העולמות שנמשך מזווג החיצון כנ"ל. משם הוא נשמות המלאכים אבל נשמות ישראל הם גבוהים הרבה יותר, כי הם נמשכים מזווג הפנימי שהוא זווג שאינו תדיר, כי אי-אפשר ליחד הזווג הפנימי הזה כי אם על-ידי מעשיו הטובים, ועל-כן אינו תדיר, ועל-כן צריכין לקבל תחלה הארה אל המחין מזווג החיצון שאינו נפסק שמשם חיות המלאכים וכל העולמות כדי שיהיה להם כח לעלות בסוד מין נוקבין על-ידי מעשים טובים ומסירת נפש על קדוש השם ועל-ידי עלית מין-נוקבין הזה גורמים יחוד וזווג הפנימי שמשם נמשכין מחין גמורים להוליד נשמות צדיקים שנמשכין מזווג הפנימי שאינו תדיר רק כפי מעשה התחתונים שזהו עקר סוד כונות קריאת-שמע וכנ"ל. הינו כי כל החיות וקיום העולמות וכל המלאכים והשרפים וכו' הוא האמונה בבחינת וכל מעשהו באמונה כנ"ל, וזה ידוע שהחלוק שבין הצדיק ובין המלאכים היא הבחירה שעל-ידי -זה נתעלה אור נשמת הצדיק והשגתו מאור נשמתם והשגתם של המלאכים והשרפים וכו' מחמת שנקראים עומדין ואין להם בחירה, הינו כי זאת ההארה הנ"ל הנמשכת מיחוד העליון החיצוני שאינו נפסק, ואף-על-פי שנקרא חיצוני בערך הפנימי הגבוה ממנו יותר אף-על -פי-כן הוא יחוד עליון וגבוה ונורא ונשגב מאד, כי הוא נעשה במדות העליונות של מעלה מהבנין שהם חכמה ובינה, כידוע, ועל-כן הארה הנמשכת משם שהוא הארת האמונה, כשהיא נמשכת בעולמות העליונות שהם המלאכים והשרפים וכו' שהם רוחניים וקדושים וטהורים אזי יש להם כח לקבל זאת ההארה בשלמות גדול, ותיכף מתעוררים ברעש גדול להקדיש שמו יתברך באימה וביראה גדולה מאד, ועל-כן נקראים שרפים שנשרפים ונתלהבים מגדל אור אלקותו שמאיר עליהם תמיד כי הם קדושים וטהורים ואין להם גשמיות ובחירה ועל-כן זאת ההארה מספקת להם ועל-ידי-זה יודעין מאלקותו באמונה שלמה ונתלהבים בהתלהבות גדול לעשות באימה וביראה רצון קונם, אבל כשזאת ההארה מגיע לזה העולם העכור הגשמי שהוא עולם העשיה שהוא מגשם בתכלית הגשמיות אזי אי-אפשר לקבל הארה הזאת הגדולה כי-אם התנוצצות מעט מה שנמשך מהארה הזאת התנוצצות בלב האדם שמעורר את האדם לבקש פניו יתברך, להשתוקק לאמונתו יתברך בבחינת לך אמר לבי בקשו פני וכו' כנ"ל ואזי יש לאדם בחירה גדולה:

כי מחמת שזאת ההארה אינה יכולה להתלבש בזה העולם כי -אם על-ידי צמצומים רבים, על-כן בתחלה אינו נמשך ממנו בלב האדם כי אם התנוצצות בעלמא לרמז לאדם שימשך אחריו יתברך, כמו שמרמזין לאדם בידיו מרחוק ואזי יש להאדם בחירה, כי המשכיל המבין החפץ באמת לאמתו הוא מתעורר תיכף על-ידי התנוצצות הזאת ומתחיל לרדף להשיג בשלמות האמונה הזאת, ומשתדל לצמצם בלבו הארה הזאת בכמה צמצומים, וזהו בחינת המשכת רוחניות אלקות לתוך צמצומים, ואזי ממשיך על עצמו הארה גדולה מההארה הזאת ועל-ידי הארה הזאת שנתוסף בהמחין שלו הוא נתעורר בשלהובין דרחימותא למסר נפשו בכל לב על קדוש -השם, ואזי עולה בסוד מין-נוקבין וגורם יחוד עליון הפנימי ואז נמשך משם חיות יותר עליון שהוא בחינת חיות הנשמות ישראל שעל-ידי-זה נתגלה האמונה בשלמות בהתגלות גדול לכל באי עולם כי בזה העולם שהוא תחתון וגשמי מאד אי-אפשר לגלות האמונה בשלמות כי אם על-ידי שממשיכין חיות מיחוד היותר עליון וגבוה כי כל מה שהעולם והדרגא נמוך ומגשם יותר וצריכים להלביש לו אור אלקותו בלבושים וצמצומים יתירים, צריכים להמשיך לו אור הגבוה יותר ויותר כי צריכים אליו שכל עליון וגבוה יותר ויותר שיוכל להלביש אור אלקותו לעולם ומדרגה מגשם כזה, וכמובן כל זה בהתורה מישרא דסכינא (בסימן למד) ובכתבי האר"י ז"ל שהכלים נעשין מאור גבוה יותר וכו' עין שם והבן. ועל-כן בזה העולם אין מספיק החיות הנמשך מזווג החיצון שהוא חיות המלאכים. כי זה החיות והאור והשכל הזה אף-על-פי שהוא גבוה מאד עדין אין לו כח לקבע האמונה בשלמות בלב האדם רק שמגיע ממנו איזה הארה והתנוצצות כדי שיתעורר לאמונתו יתברך כנ"ל, ועקר האמונה בשלמות נמשך על-ידי הצדיקים אמתיים שתיכף שמגיע עליהם הארה והתנוצצות הנ"ל, אזי ממשיכים זאת ההארה שהוא בחינת רוחניות אלקות הם ממשיכים אותו לתוך צמצומים, ועל-ידי-זה נמשך הארה להמחין שלהם ומצחצחין נשמתם. ועל-ידי-זה הם עולים בסוד מין-נוקבין במסירת נפש על קדוש-השם ועל-ידי-זה גורמים יחוד הפנימי שמשם נמשך חיות גבוה יותר שהוא חיות נשמות הצדיקים, שעל-ידי-זה החיות הגבוה יכולין הצדיקים לגלות האמונה בעולם בשלמות גדול וזה בחינת משכני אחריך נרוצה, ופרש רש"י אני שמעתי משלוחיך שאתה רוצה למשכני ואני אחריך נרוצה וכו' הינו כנ"ל שישראל קדושים תיכף כשמאיר עליהם הארה הנ"ל שמרמזת להם להמשיך אחריו יתברך, אזי תיכף הם רצים אחריו בהשתוקקות גדול ובמסירת נפש ואזי גורמים יחוד פנימי שעל-ידי-זה נמשך הארה גבוה מאד שמגלה להם סתרי גניזותיו שזהו בחינת הביאני המלך חדריו שהם בחינת גנזיא דמלכא הגנוזים בחדרי חדרים שנתגלין להצדיקים על-ידי הבחינת הנ"ל שהוא בחינת משכני אחריך נרוצה שתיכף כשמתנוצץ להם בלב להמשך אחריו יתברך הם רצים אחריו במסירת נפש על קדוש השם וכנ"ל, וזהו בחינת דודי שלח ידו מן החור ומעי המו עליו, דודי שלח ידו מן החור זה בחינת התנוצצות הנ"ל שנמשך מיחוד החיצוני שאינו נפסק, שהוא בחינת רמזים, כמו מי ששולח ידו ומרמז לחברו שילך אחריו ואני תיכף ומעי המו עליו לרדף אחריו במסירת נפש כנ"ל. וזה בחינת אזנים כרית לי וכו' אז אמרתי הנה באתי, אזנים כרית לי זה בחינת רמזים הנ"ל וכמובן מפרוש רש"י שם, אז אמרתי הנה באתי, כי אני מוכן לעבד אותך במסירת נפש כנ"ל, ועל-כן באמת זכיתי שבשרתי צדק בקהל רב וכו' צדקתך לא כסיתי בתוך לבי אמונתך ותשועתך אמרתי וכו', הינו כי בתחלה היה רק התעוררות והתנוצצות אמונה מכוסה בתוך הלב בלבד, שלא היה אפשר לדבר מזה כלל אך על-ידי שאמרתי הנה באתי ומסרתי נפשי בשבילך לילך אחריך במדבר בארץ לא זרועה זכיתי לקבל את התורה ולהמשיך עלי הארה נפלאה מיחוד הפנימי עד שעל-ידי-זה אני יכול לבשר צדק בקהל רב ולפרסם האמונה בפה מלא על-ידי כח התורה הקדושה שקבלתי, בבחינת אמונתך ותשועתך אמרתי שעל-ידי התורה שמקבלין על-ידי בחינת הנ"ל, יכולין לגלות האמונה בפה מלא לכל באי עולם וכנ"ל:

אות ה

ובזה אנו גבוהים הרבה מן המלאכים שהם עומדים שאינם מקבלים חיות אלקותו כל אחד מיחוד החיצון ואף-על-פי שהם מקבלים הארה הזאת באור גדול ונפלא ונורא מאד הרבה הרבה גבוה יותר מההארה הנמשכת משם לתחתונים וכנ"ל אף-על-פי-כן אין להם כח לגרם יחוד הפנימי לחדש האמונה בהארה יתירה ונפלאה, אבל אנחנו עם קדוש אדרבא מחמת זה בעצמו שתחילת הארת האמונה באה עלינו בזה העולם בצמצום רק בבחינת התנוצצות ורמזים, ועל-ידי-זה יש לנו בחירה, אזי כשאנו זוכין לבחר בהאמת והטוב לרדף ולרוץ אחריו יתברך במסירת נפש כנ"ל, אזי אנו זוכים לגרם יחוד הפנימי שמשם נמשך עלינו הארה נפלאה בידיעת תשוקת אמונתו יתברך, מה שאין המלאכים יודעים ממנה, כי יש לנו כח לחדש את האמונה בהתחדשות נפלא בבחינת חדשים חדשים לבקרים רבה אמונתך דהינו על-ידי בחינת הנ"ל, וכנ"ל:

אות ו

וזהו החלוק שבין ישראל לאמות העולם, כי זאת ההארה הנ"ל הנמשכת מיחוד החיצון לקיום העולמות שמשם בא בלב האדם התנוצצות ורמזים לרוץ אחריו יתברך, זאת ההארה והחיות נמשך גם על כל אמות העולם, כי השם יתברך מקים גם אותם ברחמיו בחיות הנמשך משם, ורוצה להמשיך אותם גם כן לאמונתו הקדושה, אבל הם כשבא עליהם הארה והתנוצצות ורמזים הנ"ל הם פונים ערף מלשמע, כי אינם רוצים להשליך תאוותם הרעות ולמסר נפשם בשבילו יתברך, וזה בחינת ה' מסיני בא וזרח משעיר למו וכו' מלמד שהחזיר הקדוש-ברוך-הוא התורה על כל האמות ולא רצו לקבלה כי אם ישראל, הינו בחינה הנ"ל, כי על-ידי חיות והתנוצצות אלקות הנ"ל רמז להם הקדוש-ברוך-הוא שימשכו אחריו ויקבלו התורה, אבל הם פנו ערף ולא רצו למסר נפשם ולהשליך תאותם ולקבל התורה, ואזי לא די שלא זכו לגרם יחוד הפנימי שמשם עקר התגלות האמונה בתוספת אור נפלא, שזה עקר קבלת התורה כנזכר לעיל, אף גם אפלו אור הנמשך בקביעות מבחינת יחוד החיצון כנ"ל, גם זה קלקלו על-ידי מעשיהם הרעים ונמשך להם על-ידי-זה כפירות ואמונות כוזביות, כי זה עקר בחינת הבחירה שיש לבני אדם בעולם הזה הגשמי, שכשמגיע עליהם ההארה וההתנוצצות אלקות הנמשך מבחינת יחוד החיצון בקביעות לקיום העולמות שהוא בחינת חיות המלאכים כנ"ל, אזי יש כח לבני אדם לבחר בחיים, דהינו לדבק עצמו אל האמת ולהשתוקק לאמונתו בהשתוקקות גדול ולהשליך כל התאוות ולמסר נפשו על קדוש השם בשביל השם יתברך. כי על-ידי ההתנוצצות הזה לבד יודע האדם בנפשו שראוי להשליך כל התאוות הגשמיות כדי לרדף ולרוץ אחר השגת התכלית הנפלא הזה להשיג תשוקת אמונתו הקדושה. כי הלב של איש כשר שלא קלקל מעשיו עדין, יודע מעצמו ומבין שלהשגת התכלית הזה להכיר אותו יתברך, צריכין להשליך כל התאוות ולמסר נפשו על קדוש השם, ולסבל כל הענויים והיסורים בשביל כבוד שמו יתברך, ומי שזוכה לבחר בחיים ולהתעורר על-ידי התנוצצות הזה למסר נפשו בשביל השם יתברך, כמו אבות העולם והצדיקים אמתיים הבאים אחריהם, אזי זוכים על-ידי-זה לגרם יחוד הפנימי, ועל-ידי-זה נמשך עליהם מחין גמורים משם בחינת חיות הנשמות של צדיקים, שהוא חיות גבוה ועליון יותר, שעל-ידי-זה נתגלה האמונה בתכלית השלמות כנ"ל. אבל הכסילים הממאנים לשמע אשר בבוא עליו התנוצצות הזאת אינו משים לבו לזה, וכמו פתן חרש יאטם אזנו מלשמע ההתעוררות והרמזים הנמשכים משם, אזי לא די שאינו גורם יחוד עליון הפנימי וכו' כנ"ל, אף גם אותה ההארה בעצמה נתקלקלה אצלו ונעשה אצלו אמונות כוזביות ועבודה זרה וכפירות, כי מחמת גשמיות ועכירות זה העולם, על-כרחך אי-אפשר לקבל זאת ההארה הגדולה בזה העולם, כי אם בחינת התנוצצות ורמזים בעלמא, שמחמת זה שאין ההארה מתגלית בזה העולם באתגליא כמו בעולם המלאכים, רק בדרך רמז והתנוצצות כנ"ל, על-כן יש לבני האדם בחירה לטוב או להפך כנ"ל. שכשזוכה כנ"ל אזי ממשיך חיות מיחוד הפנימי, ואז דיקא ממשיך על עצמו האמונה בשלמות כנ"ל. כי מחמת גשמיות העולם אין מספיק לנו ההארה של יחוד החיצון שמאיר ומחיה את המלאכים, כי מחמת שהעולם הזה נמוך יותר צריך שימשך עליו חיות והארה ממקום גבוה יותר, כדי שיהיה כח להתלבש בזה העולם שלא יוכל גשמיות זה העולם להסתירו, וכמבאר מזה בדברי רבנו ז"ל במקום אחר כנ"ל. אבל זה החיות העליון מבחינת יחוד הפנימי כנ"ל צריך להמשיך עליו בעצמו על-ידי אתערותא דלתתא, שמתעורר האדם על -ידי ההארה והתנוצצות הנמשך עליו מיחוד החיצון וכו' כנ"ל, ועל-כן הכסילים הבוחרים ברע, שאינם רוצים לרדף ולרוץ אחריו יתברך במסירת נפש כנ"ל, אזי נתקלקל אצלם החיות הנמשך מיחוד החיצון ונעשה אצלם כפירות ואמונות כוזביות, כי מחמת גשמיות העולם הזה אינם יכולים לקבל האור הזה כנ"ל, ועל-ידי-זה נעשה אצלם עבודה זרה ואמונות כוזביות וכפירות, וזה בחינת מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה בכל מקום מוקטר ומוגש לשמי, דקרו ליה אלקא דאלקיא, שאפלו העכו"ם העובדים עבודה זרה, מודים בה' יתברך, רק שטועים באמונות כוזביות ועבודה זרה, ומהיכן נמשך זאת, אך זה נמשך מבחינה הנ"ל, מבחינת יחוד החיצון שאינו נפסק שמשם נמשך חיות לכל העולמות ואפלו לאמות העולם, ועקר החיות הוא אמונה, כי בלא אמונה אין שום חיות בעולם, בבחינת וכל מעשהו באמונה כנ"ל, אך אצל אמות העולם שאינם רוצים למסר נפשם בשביל השם יתברך, נתקלקל אצלם ההארה הזאת ונעשה אצלם כפירות ואמונות כוזביות, אבל על-כל-פנים רבם ככלם מכרחים להודות במציאות השם יתברך ואחדותו יתברך, רק שכל אחד נתעה למקום שנתעה לאיזה כפירה ואמונות כוזביות מחמת שנתקלקל אצלם ההארה הנ"ל וכנ"ל, וזהו החלוק שבין המלאכים לבני אדם, שאצל המלאכים ההארה הנ"ל מיחוד החיצון באתגליא באור נפלא, ועל-כן אין להם בחירה, ויש להם הארה הזאת בקביעות, ויודעים מהשם יתברך תמיד, אבל אינם יכולים לעלות מדרגא לדרגא לחדש ידיעתם ואמונתם. אבל בני אדם אם בוחרים בטוב יש להם מעלה על המלאכים, שזוכים לעשות יחוד הפנימי שעל-ידי-זה מחדשים האמונה וזוכים להכיר אותו יתברך בהכרה יתרה, ולהפך חס ושלום העכו"ם הם גרועים הרבה הרבה מחיות המלאכים, כי אצלם נתקלקל זה החיות עד שבאו לאמונות כוזביות, וכל-זה הוא מחמת גשמיות זה העולם וכנ"ל, ועל-כן אפלו הפילוסופים והאפיקורסים רבם ככלם מודים במציאות השם יתברך, וכל זה נמשך מבחינה הנ"ל, רק מחמת שלא השליכו תאותם בשביל השם יתברך ורוצים לחקר בשכלם לבד בלי שבירת תאוות ומסירת נפש בשביל השם יתברך, על-כן נתעו למקום שנתעו וכנ"ל:

אות ז

וזה בחינת שבועות בחינת קבלת התורה, כי כל ענין הנ"ל הוא בחינת מה שכתב רבנו ז"ל בהתורה הנ"ל שלהעלות אמונה הנפילה צריכין לחתר המים שמהם גדלה האמונה, שהם בחינת עצות שנמשכין מעמק הלב, דהינו על-ידי שקוראין לה' יתברך מעומקא דלבא וכו', וזה אי-אפשר כי אם על-ידי איש תבונות, שמצחצח נשמתו על-ידי שממשיך רוחנית אלקות לתוך צמצומים שעל-ידי-זה ממשיך פרנסה שעל-ידי הפרנסה הוא מצחצח נפשו, ועל-ידי-זה הוא איש תבונות, וזוכה להמשיך עצות מעמק הלב שעל-ידי-זה גדלה האמונה כנ"ל, וכל זה הוא בחינת כונות קריאת-שמע הנ"ל, כי בתחלה צריכין להמשיך רוחניות אלקות לתוך צמצומים כדי להמשיך פרנסה לכל העולמות, כדי לצחצח הנשמה שהם המחין על-ידי-זה ומהיכן ומאין ועל-ידי איזה כח יזכה לזה להמשיך רוחניות אלקות לתוך צמצומים, אך זה נמשך מבחינת היחוד העליון החיצון הנ"ל, שמשם נמשך בקביעות תמיד חיות לכל העולמות, ואין אנו צריכין לעורר זה היחוד על-ידי מעשנו, כי אם להמשיך עלינו ועל כל העולמות החיות הנמשך משם, כמבאר שם בכונות האר"י ז"ל, וזה בחינת מה שצריכין בתחלה להמשיך רוחניות אלקות הנמשך משם לתוך צמצומים, כדי שיוכל להתלבש בזה העולם, כי זה אנו צריכין לעשות להמשיך זה החיות לתוך צמצומים כדי להמשיך שפע וחיות פרנסה להחיות כל העולמות. כי אפלו החיות הנמשך בקביעות אף-על-פי שהוא נמשך תמיד בלי התעוררות תחתון כנ"ל, אף -על-פי-כן אנו צריכין להשתדל להמשיכו בישר לתוך כלים וצמצומים קדושים כדי שלא יתקלקל חס ושלום בזה העולם מחמת רבוי אור חס ושלום, שלא יהיה נמשך חס ושלום מזה החיות לתוך רפש וטיט אל הקלפות והסטרא-אחרא, על -כן צריך אדם תיכף כשמגיע עליו ההארה הנ"ל שהוא בחינת רוחניות אלקות, שישתדל להמשיכו עליו בקדשה ובטהרה. וזה נעשה על-ידי התעוררות הנ"ל שמתעורר תיכף לה' יתברך כשמגיע עליו התנוצצות והארה הזאת כנ"ל, שעל-ידי-זה שמתעורר עצמו לה' יתברך ומתחיל להכין את עצמו לקדש ולטהר את עצמו ומשתוקק לעבד את השם יתברך אף-על-פי שאינו יודע עדין שום עצה איך לעבד אותו יתברך, אף-על-פי-כן על-ידי ההתעוררות וההשתוקקות וההכנה לבד, הוא עושה כלים וצמצומים וממשיך רוחניות אלקות לתוך צמצומים, ולא די שמחיה כל הברואים שמכבר, אף גם הוא בורא תיכף בריות קדושות חדשות, שהם בחינת חבור רוחניות אלקות עם הצמצום שהוא בחינת גוף, וכמבאר בהתורה הנ"ל, ועל-ידי-זה ממשיך החיות והשפע והפרנסה בשפע גדול אל סטרא דקדשה לבד, ועל-ידי-זה מצחצח נשמתו כנ"ל, הינו בחינה הנ"ל שנתוסף הארה בהמחין שהם הנשמה, כדי שיוכל לעלות בסוד מין נוקבין כנ"ל, ואזי הוא יכול לצעק מעמק הלב, עד שיחתר ויגלה העצות שמהם גדלה האמונה הינו כנ"ל, שעל -ידי-זה הוא עולה בסוד מין נוקבין במסירת נפש שזהו בחינת הצעקה מעמק הלב בחינת צעק לבם אל ה' שזהו בחינת מסירת נפש, בחינת אליך ה' נפשי אשא, ופרש רש"י לבי אכון, ועל-ידי-זה גורם יחוד עליון הפנימי, ואז ממשיך חיות מעומקא דבירא בחינת מים עמוקים עצה וכו'. שמשם גדלה האמונה הינו שהוא ממשיך חיות הנשמות שהוא בחינת עצות קדושות בחינת תרי"ג עטין דאוריתא שכל זה נמשך מיחוד הפנימי שעל-ידי-זה עקר עלית האמונה בשלמות כנ"ל:

אות ח

וזה בחינת שבועות שהוא קבלת התורה, שקדם לזה מקריבין עמר שעורים שהוא בחינת כלליות הצמצומים, כי שעורה הוא בחינת ב' פעמים מנצפ"ך, שהוא כלליות כל הצמצומים כידוע. שעל-ידי-זה ממשיכין רוחניות אלקות לתוך צמצומים, ואזי מתחילין לספר ספירת העמר, כי אחר-כך עוסקין בזה כל מ"ט ימי העמר להמשיך רוחניות אלקות לתוך הימים והמדות על -ידי ספירת העמר שכל זה הוא בחינת המשכת רוחניות אלקות לתוך צמצומים, ועל-ידי-זה ממשיכין פרנסה וזוכין לאכילה דקדשה בחינת צדיק אוכל לשובע נפשו וכו', ועל-כן לא התרה האכילה עד הקרבת העמר, כי אסור לאכל שום לחם שהוא עקר האכילה עד שיעבר עליו הקרבת העמר, כי פרנסת ואכילת ישראל צריך שיהיה נמשך דוקא על-ידי המשכת רוחניות אלקות לתוך צמצומים שהוא בחינת הקרבת עמר שעורים, כדי שיוכלו על-ידי הפרנסה והאכילה הקדושה הזאת לצחצח נשמתם, כדי שיזכו לחתר המים מעומקא דבירא בשבועות כדי לקבל תרי"ג עטין דאוריתא שהוא כלליות התורה, שנמשך מעומקא דבירא מבחינת מים עמוקים הנ"ל. וזה בחינת סוד גדלת קדשת המקוה של שבועות, שהוא מקוה של שער החמשים, כי כל התורה שהיא בחינת עצה בחינת תרי"ג עטין, הכל נמשך מבחינת מים הנ"ל שהם בחינת שער החמשים, שזהו בחינת מקוה מים בחינת המקוה של שבועות שהוא בחינת באר מים חיים ונוזלים מן לבנון בחינת מים עמוקים עצה הנ"ל:

אות ט

ועל כן עקר המן התחיל לירד לישראל בימי הספירה, כי בט"ו באייר ירד להם המן, כי עקר הפרנסה הקדושה נמשכת על-ידי המשכת רוחניות אלקות לתוך צמצומים שהוא בחינת ספירת העמר כנ"ל, וזה שאומרים אחר הספירה, ארץ נתנה יבולה יברכנו אלהים וכו', כי עקר הברכה והפרנסה נמשך משם כנ"ל, שעל-ידי-זה זוכים לקבלת התורה בשבועות כנ"ל:

אות י

ועל כן מקריבין העמר משעורים דיקא, שהוא מאכל בהמה, ואיתא בזהר הקדוש שהעמר שעורים הוא בחינת מנחת קנאות, דהיא בדיקו דאשת חיל וכו' עין שם. כי אז בתחילת התקון צריכין להקריב מאכל-בהמה דיקא, כי החיות הנ"ל הנמשך מזווג החיצון לקיום העולמות וכו' כנ"ל כשבא לזה העולם הגשמי הוא בבחינת מאכל-בהמה. כי למעלה בעולמות עליונים, ששם מלאכים ושרפים קדושים שם מקבלים החיות ברוחניות כפי קדשתם, אבל בזה העולם שהוא מגשם מאד, כשבא זה החיות לזה העולם בתחלה הוא בבחינת מאכל -בהמה, רק שיש כח לבני-אדם להמשיך על-עצמן זה החיות ולהוסיף הארה בהמחין עד שיעלו בסוד מין-נוקבין ויעשו יחוד עליון הפנימי, ומשם יורד חיות הנשמות של בני -אדם, ואז דיקא עקר הברור של המאכלים שנתבררין מבחינת מאכל-בהמה למאכל-אדם, כי זה העולם העשיה בכללו הוא בבחינת בהמה, העדר הדעת נגד עולמות העליונים, ועל-כן בהמה בגימטריא ב"ן כמובא, שהוא בחינת עשיה כידוע. ועל-כן כל החיות העליון כשנמשך לזה העולם קדם שבני אדם מבררין ומתקנים אותו, הוא בבחינת חיות ומאכל-בהמה כנ"ל ושם עקר הבחירה והנסיון, כי עקר הבחירה בבחינה הנ"ל, שכשיורד החיות העליון לזה העולם שמשם מגיע לו התנוצצות אלקות ורמזים בלבו מהשם יתברך להתקרב לאמונתו, אזי יש בידו כח לרוץ אחריו יתברך כנ"ל או להיפך חס ושלום כנ"ל, ומי שזוכה להתעורר תיכף ולבחר בחיים ולרוץ אחריו יתברך במסירת נפש עד שזוכה לגרם יחוד הפנימי ולהמשיך משם עצות שמהם גדלה האמונה, ומעלה האמונה מנפילתה, אזי הוא עולה בכל פעם מדרגא לדרגא, כי מצוה גוררת מצוה, כי כל התחלות קשות. כי בתחלה קדם שזוכין לידע משום עצה ומשום מצוה, כמו אבות העולם שהיו קדם מתן תורה, אזי כשמגיע עליהם הארה הנ"ל הנמשכת תמיד בלי הפסק, אזי צריכים יגיעות גדולות לעשות צמצומים לקבלה בקדשה ובטהרה, שהוא בחינת המשכת רוחניות אלקות לתוך צמצומים. כי אז צריכין לזה יגיעה גדולה מחמת שעדין מחו בקטנות גדול, ואין לו שום כלי עדין להמשיך על עצמו ההארה הנ"ל, ועל-כן באמת אינו יכול להמשיך גם מיחוד הפנימי חיות הנשמות ממקום הגבוה ביותר כי אם ממקום הנמוך, כי כפי ההארה שמקבל במחו מיחוד החיצון וכפי המסירת נפש שעל -ידי-זה עולה בסוד מין נוקבין, כן גורם יחוד פנימי יותר עליון, וכמו כן ממשיך חיות הנשמות ממדרגה גבוה יותר. כי אף-על-פי שהחיות מיחוד החיצון נמשך תמיד בלי הפסד שלא על-ידי מעשינו, אף-על-פי-כן יש שנוים גדולים מצד המקבלים. כי בודאי אינו דומה החיות הנמשך לאדם להחיות הנמשך לבהמה, וכן בין בהמה לצומח ודומם, וכן בין בני אדם בעצמן כי כלם משנים זה מזה בכחותם ובדעותיהם וכו'. וכן אינו דומה החיות הנמשך ביום לחיות הנמשך בלילה, כי בזה אור ובזה חשך, וכן השנויים שבין כל ימי הארץ, זרע וקציר וקר וחם וקיץ וחרף וכו', ועקר הוא האדם שיש לו בחירה, ועל-כן בתחלה שעדין אין לו כלים כלל לקבל האור, על-כן מקבל רק הארה מעטת ביגיעה גדולה, ועל-כן גם החיות הנמשך מיחוד הפנימי הוא מעט כנ"ל. אבל אחר-כך כשמקבל עצות מיחוד הפנימי, ומגלה האמונה בהתגלות יותר, אזי אחר-כך בפעם השני כשנמשך עליו ההארה מיחוד החיצון, אזי יש לו כח וכלים יותר לקבל ההארה בשפע גדול יותר. ואזי מתעורר למסר נפשו במסירת נפש יותר ויותר ואזי גורם יחוד הפנימי במדרגה עליונה יותר, וממשיך חיות הנשמות ממקום גבוה יותר, וכן בכל פעם ופעם, וכמבאר שם בכונות האר"י ז"ל הנ"ל שהיחוד הפנימי הוא כפי מעלת ומדרגת הצדיק שזוכה לעשות היחוד, וכן מבאר שם שההארה שמקבלין בהמחין מיחוד החיצון הוא כפי מדרגת המחין אז, וכמו כן גורמין היחוד הפנימי, עין שם בענין החלוקים שבין הד' פעמים קריאת-שמע שאומרים בכל יום, עין-שם היטב. ועל-כן ההתחלה קשה מאד, מחמת שאז עדין אין לו שום כלי לקבל האור וכו' כנ"ל, מכל-שכן חס ושלום כשפוגם אחד איזה פגם או עברה גמורה חס ושלום, שאזי כפי הפגם כן מקלקל הכלים ואינו יכול לקבל החיות כי אם בתכלית המעוט, אשר מחמת זה נפגם אמונתו, וכפי הפגם כן מתגברין חס ושלום כפירות ואמונות כוזביות, וכמו שכתבתי לעיל שאצל העכו"ם והרשעים נעשה מזה ההארה הנ"ל בחינת אמונות כוזביות וכפירות חס ושלום, וכמו כן כל אחד כפי הפגם שלו חס ושלום, ועל-כן צריך להתחיל התקון מחדש, ובודאי קשה לו לתקן כי אפלו ההתחלה קשה מאד מחמת שעדין אין לו כלים, מכל שכן כשכבר קלקל מעט הכלי שהיה לו על-ידי הפגם והעברה שעשה, בפרט מי שפגם וקלקל הרבה חס ושלום, אם כן איך אפשר לתקן, על-כן עקר תקונו על-ידי צדיקים אמתיים שעוסקין תמיד לתקן ולהעלות האמונה מנפילתה, שהם יודעים לחתור ולגלות המים שמהם גדלה האמונה, על-ידי בחינות הנ"ל, וזה בחינת כל הקרבנות שמביאין לכפרה, כי הקרבנות הם מבהמות, כי עקר התחלת הפגם הוא בבחינת החיות הנ"ל, הנמשך בקביעות שמשם עקר כח הבחירה שזה החיות כשבא לזה העולם הוא בבחינת חיות הבהמות כנ"ל ושם עקר הבחירה כנ"ל, שמי שזוכה להתעורר על-ידי-זה, אזי ממשיך חיות יותר עליון, שהוא חיות הנשמות של הצדיקים שנקראין אדם, ואזי החיות בבחינת מאכל-אדם כנ"ל, ולהפך מי שאינו מתעורר לה' יתברך על -ידי ההארה הזאת, אזי נתקלקל האמונה ונעשה מזה אמונות כוזביות חס ושלום, ואזי החיות נפגם ונתקלקל וירד הרבה, אפלו ממדרגת חיות הבהמה וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, ולא עוד אלא שהכלב נכבד ממנו הינו כנ"ל, ועל-כן מי שעשה איזה עברה ופגם בזה כנ"ל צריך להביא קרבן בהמה לכפרה, ובמה שקלקל יתקן, כי עקר הפגם בבחינת חיות הבהמות כנ"ל, על-כן צריך לתקן על-ידי בהמה דיקא, ועקר התקון על-ידי הכהן שהוא מקריב כל הקרבנות, כי הכהן הוא בחינת הרב והצדיק שבדור, כמו שכתוב, כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה וכו', אם הרב דומה וכו' (מועד קטן יז), כי הכהנים לא טעו בעגל ולא פגמו באמונה ועל-כן לא פגמו בזה החיות, על-כן יש להם כח לחזר ולהעלות חיות העליון לשרשו על-ידי קרבן בהמה דיקא כנ"ל, ואזי חוזרין וממשיכים החיות בקדשה ובטהרה בבחינת המשכת רוחניות אלקות לתוך צמצומים שעל-ידי-זה נמשך חיות ופרנסה דקדשה ועל-ידי-זה חוזרים ומגלים האמונה כנ"ל שעל-ידי-זה נתתקן ונתכפר הכל, כי עקר הפגם והתקון הוא בבחינת אמונה, שהוא יסוד כל התורה כלה כנ"ל, וזה בחינת כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים. כי דיקא על-ידי אכילת הכהנים הבעלים מתכפרים, כי אכילת הכהנים קדש בבחינת צדיק אוכל לשובע נפשו, שעל-ידי-זה מצחצחין הנשמה בבחינת והשביע בצחצחות נפשך וכו' כמבאר בהתורה הנ"ל, שעל-ידי-זה חוזר ונמשך האמונה כמבאר שם עין שם, שזה עקר התקון והכפרה כנ"ל:

אות יא

וזה סוד מה שנתן התנא סימן לזמן קריאת-שמע מאכילת הכהנים, כמו שהתחיל התנא במשנה הראשונה של ברכות, מאימתי קורין את שמע בערבית משעה שהכהנים נכנסים לאכל בתרומתן וכו', כי קריאת שמע שהוא אמונה עקר גדולה על-ידי הצדיקים אמתיים שהם בחינת אכילת הכהנים שאוכלים תרומה וכו', כי אכילה קדושה כזו היא בחינת וצדיק אוכל וכו' שעל-ידי-זה מצחצח נשמתו וכו', שעל-ידי-זה גדלה האמונה שהיא בחינת קריאת שמע וכנ"ל:

אות יב

ועל כן בתחלת יציאת מצרים שצריכין לצאת מזהמא כזאת שנמשכה מחטא אדם-הראשון כידוע, על-כן אז אי-אפשר להזדכך אפלו על-ידי קרבן-בהמה, וצריכין להביא עמר שעורים דיקא, שהוא מאכל של בהמה, כי החיות הנ"ל הנמשך תדיר, צריכין לתקנו תחלה בתכלית הצמצום והמעוט שצריכין להעלות תחלה החיות של מאכל-בהמה, אשר בשרשו הוא התחלת ההתנוצצות והרמזים, ששם נבדקת כנסת ישראל, כי שם עקר הבחירה כנ"ל, ועל-ידי שמקריבין עמר שעורים, על-ידי-זה אנו ממשיכין החיות בקדשה בבחינת המשכת רוחניות אלקות לתוך צמצומים, ועל-ידי-זה נמשך אכילה ופרנסה, ועל-כן אז דיקא התר אכילת לחם חדש כנ"ל, ועל-ידי-זה מצחצחים הנשמה, ועל-ידי-זה זוכים לחתור המים הנ"ל בשבועות שהם העצות שמהם גדלה האמונה, שזהו עקר קבלת התורה כנ"ל:

אות יג

ואולי זה סוד מה שכתוב בענין התקון של המלכים שמתו בחינת שבירת כלים, שכשמתחילין להתתקן הם צריכים תחלה לינק מבחינת דדי בהמה שנמשכין מבחינת רגלי עתיק שיורדין עד למטה למטה בבחינת דדי בהמה עין שם. הינו שבתחלה צריכין לתקן בחינת חיות יניקת בחינת בהמה כנ"ל, שזהו בחינת עמר שעורים שהוא מאכל-בהמה כנ"ל, כי כל עקר תקון העולמות הכל בבחינת תקון האמונה שהוא יסוד ועקר הכל כנ"ל, וזהו בחינת מה שאוכלים בשבועות בבקר מאכלי חלב, והבן. וזאת הבחינה נמשך מבחינת עתיק דיקא כנ"ל, כי דיקא עתיק שהוא גבוה מאד מן הכל כידוע, הוא דיקא יכול להוריד עצמו עד למטה למטה לתקן כל המיתה והשבירה בבחינה הנ"ל, כי במקומות הנמוכים והשפלים מאד אי-אפשר לירד לשם כי אם בבחינת קדשה הגבוה מאד מאד כמבאר מזה בדברי רבנו ז"ל בכמה מקומות, וכנ"ל:

אות יד

וזה בחינת תחום שבת אלפים אמה, כי כל הטלטולים של כל אדם, הם בחינת גרוש וגלות שנמשך מבחינת ויגרש את האדם וכו' על-ידי חטא אכילת עץ הדעת טוב ורע שמשם נמשכו כל גליות ישראל שהולכין מטלטלין נע ונד מגולה אל גולה, שמשם נמשכו כל הגליות והטלטולים בפרטיות של כל אדם ואדם שמכרח לילך בדרכים ולהיות נע ונד ומטלטל, והכל בשביל ברור האמונה שנתקלקלה מחטא אדם -הראשון ועל-ידי חטאי כל הדורות (וכמבאר בדברי רבנו ז"ל בהתורה אלה מסעי בני ישראל וכו' בסימן מ"ם), שכל הנסיעות והטלטולים הם מחמת פגם אמונה עין שם. והעקר הוא מחמת חסרון העצה שאין זוכין לעצות שלמות ואמתיות ואין יודעין איך להתנהג ובמה להשתכר, ומחמת זה מכרח לילך בדרכים נע ונד, כי רב הטלטולים הם בשביל הפרנסה, ועקר חסרון הפרנסה הוא מחמת חסרון העצה, כי כל הפרנסה באה בנקל כשיודעין לתת עצה לנפשו, וכמו שכתוב, כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל, ותרגומו ארי הוא יהיב לך עיטה למקני נכסין, כי בודאי בכל עת ובכל זמן יש סחורה ומשא ומתן שבו ירויח בודאי, לפעמים בחטים דיקא ולפעמים בחלב ושעוה,ולפעמים ביי"ש וכיוצא בזה בשארי סחורות, רק שאין אדם יודע במה משתכר, ואם היה האדם יודע באמת איזה סחורה צריכין עכשו לסחר בודאי היה לו פרנסה ועשירות גדול תמיד, וזה דבר פשוט ומבאר (ועין מזה במקום אחר בהלכות מקח וממכר ד'), נמצא שעקר חסרון הפרנסה מחמת חסרון העצה ומחמת זה צריכין לסבל טלטולים ודרכים, והכל בשביל פגם האמונה, כי עקר האמונה נמשכת מהעצות כמבאר בהתורה הנ"ל, והעצות הם בחינת רגלין, כמו שכתוב, וכל העם אשר ברגליך ההולכים אחר עצתך, ומחמת שנאחזים החיצונים בהרגלין בבחינת רגליה יורדות מות, על-כן העצות שהם בחינת רגלין אינם בשלמות, ומחמת זה אין האמונה בשלמות, ועל-כן צריך לילך בדרכים בשביל לתקן העצות שהם בחינת רגלין שמשם עקר גדול האמונה שהיא בחינת מלכות שהוא גם כן בחינת רגלין כידוע, אבל בשבת עולין הרגלין מהסטרא-אחרא מסטרא דמותא, בבחינת אם תשיב משבת רגליך וכו', ועל-כן אז נפרס סכת שלום שעל-ידי-זה העצות בשלמות, כי כל העצות נמשכין מסכת שלום, כמו שכתוב, ופרוס עלינו סכת שלומך ותקננו בעצה טובה מלפניך:

אות טו

כי עקר המשכת המחין הם העצות, כי כל המחין והחכמות שמשיג האדם אם אינו יודע על ידם עצות אמתיות לעבודת הבורא, אינם נקראים בשם מחין וחכמות כלל, ועל חכמות כאלו נאמר, חכמתך ודעתך היא שובבתיך, ועל-זה נאמר, כי ברב חכמה רב כעס וכו', וכמו שכתוב, אל יתהלל חכם בחכמתו וכו' כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי, שעקר החכמה כשזוכין על ידה לעצות להשכיל ולידע אותו יתברך, שזה בחינת כלליות תורתנו הקדושה שנקראת בשם עצות כנ"ל, כי זה העולם העשיה הוא בחינת רגלין, כמו שכתוב, והארץ הדום רגלי, שהוא בחינת מדרגה התחתונה של כל העולמות, ובכאן עקר מקום העצה שנקראת רגלין כנ"ל, כי מחמת שהיא מדרגה נמוכה מאד בחינת עשיה גשמיות בחינת רגלין, על-כן צריכין עצות רבות ועמוקות מאד מאד כדי לזכות להנצל מזהמא דהאי עלמא שפלה ולדבר עצמו בהבורא יתברך לנצח, וזה עקר המשכת המחין והחכמה לזה העולם כשזוכין להמשיך בכל פעם עצות לעבודת הבורא יתברך באמת, שמשם גדלה האמונה וכנ"ל:

אות טז

והעצות נמשכין ממעמקים וכו' וצריכין להמשיך רוחניות אלקות לתוך צמצומים וכו' כנ"ל, וענין המשכת רוחניות אלקות לתוך צמצומים לא פרש לנו רבנו ז"ל היטב באורו, ולפי עניות דעתי פרושו בפשיטות הוא, כי על-ידי כל דבור ודבור של התורה בפרט כשזוכין לחדש בתורה חדושין דאוריתא אמתיים על-ידי-זה ממשיכין רוחניות אלקות לתוך צמצומים ועל-ידי-זה בוראין בריות רבות ונפלאות כמו שכתוב בזהר הקדוש, אל תקרי עמי אלא עמי בשתפא וכו', כי רוחניות אלקותו נמשכת עלינו תמיד בקביעות כנ"ל. אך אנו צריכין להמשיך אותו עלינו על-ידי צמצומים רבים של התורה הקדושה. ומשם מבחינה זאת שהוא בחינת המשכת רוחניות אלקות לתוך צמצומים משם נמשכת כל הבריאה של כל ששת ימי המעשה שברא השם יתברך את כל הבריאה מראש ועד סוף שהכל היה על-ידי המשכת רוחניות אלקות לתוך צמצומים שצמצם כביכול רוחניות אלקותו בכמה וכמה צמצומים שונים עד שנשתלשל בכמה השתלשלות עד שברא את כל הבריאה כלה מראש ועד סוף, כי כל דבר ודבר מפרטי הבריאה מקבל חיותו וקיומו מבחינת רוחניות אלקות שנתצמצם בצמצום פרטי כזה בשכל כזה עד שנתהוה ממנו זה הדבר כתבניתו ודמותו, וכן בכל דבר ודבר. אבל השם יתברך ברא הכל בשביל האדם דיקא, על-כן ברא כל דבר מחסר תקון, כגון החטים צריכים לטחון ולרקד וללוש ולאפות עד שיהיה ראוי לאכילה, וכן הפשתן צריך כמה מלאכות עד שיהיה מלבוש, וכן בשאר דברים, כי כל הבריאה נבראה בשביל האדם, על-כן צריך שהאדם דיקא ימשיך רוחניות אלקותו לתוך צמצומים שזה עקר תקון הבריאה, שבשביל זה נברא הכל, אבל כשנמשך רוחניות אלקותו למטה בלי אתערותא דלתתא, אין זה שלמות הבריאה, רק בשעת הבריאה שלא היה עדין שום אדם ושום נברא היה בהכרח שהשם יתברך בעצמו ימשיך רוחניות אלקותו לתוך צמצומים כדי לברוא את הבריאה, אבל הכל היה מחמת שלא היה עדין שום אדם היה בהכרח שהשם יתברך בעצמו יצמצם רוחניות אלקותו לתוך צמצומים, אבל תיכף כשנברא האדם הראשון, מסר הכל בידו שהאדם דיקא ימשיך רוחניות אלקותו לתוך צמצומים ויקים ויחדש את כל הבריאה, ובשביל זה ברא תחלה כל הדברים מחוסר תקון כדי להראות שהכל צריך תקון על-ידי האדם דיקא שהכל נברא בשבילו שהאדם צריך שימשיך רוחניות אלקותו לתוך צמצומים כדי לתקן ולחדש כל הבריאה בשלמות, כי השם יתברך נתן כח באדם שיחדש בריות חדשות, ואפלו בגשמיות רואין זאת, כי למשל החטים כשעושין מהם פת ולחם, הפת והלחם הוא כמו בריה אחרת ממש, מהחטים במראה וטעם וריח וכן המלבוש הנעשה מהפשתן מכל-שכן שארי המלאכות הגדולות והתחבולות שעושין, כגון כלי מחזה או שאר כלים נפלאים שהם כמו בריות חדשות שהאדם עושה בחכמתו, וכל זה מחמת שהשם יתברך נתן חכמה באדם שיש לו כח להמשיך רוחניות אלקותו לתוך צמצומים שמשם היה כל הבריאה כנ"ל, ומשם נשתלשל הבריאה כנ"ל, כי כל הבריאה כלה וכל המלאכות כלם הם בחינת צמצומים שנמשכין מבחינת המשכת רוחניות אלקות לתוך צמצומים כנ"ל, שהכל תלוי בהאדם הגשמי דיקא כנ"ל. ועל-כן באמת יש כח בהצדיקים לברוא עולמות כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, אל תקרי עמי אלא עמי בשותפא, מה אנא עבדי שמיא וארעא במלולי וכו', ומי שזוכה לשום כל מחשבתו וחכמתו ודעתו להמשיך רוחניות אלקות לתוך צמצומים, אזי באמת מתקן כל הבריאה בנקל בלי עמל ויגיעה, כמו שהשם יתברך בעצמו כביכול ברא כל הבריאה בלי עמל ויגיעה, רק על-ידי המשכת רוחניות אלקות בתוך צמצומים, כמו כן יש כח ביד האדם לתקן כל הבריאה ולברוא בריות מחדש בלא עמל ויגיעה רק על-ידי המשכת רוחניות אלקות לתוך צמצומים כנ"ל, ואם לא היה חוטא אדם הראשון היה באמת נתתקן העולם מיד כידוע, אבל על-ידי חטא אדם הראשון וחטאי הדורות נתקלקל העולם, ומשם נמשכו כל הל"ט מלאכות שהם בחינת בזעת אפך תאכל לחם בעצבון תאכלנה שנמשך מחטא אדם הראשון, כי הל"ט מלאכות שהם מתקנין כל הדברים אכילה ומלבושים ודירות וכו' הם כלם בחינת צמצומים כידוע, כי כל מלאכה הוא בחינת צמצום שצמצם הכלי בתבנית ודמות כזה כפי הצמצום הצריך לזה הכלי או איזה דבר, וכל אלו הצמצומים נמשכין בבחינת הצמצומים העליונים שעל ידם ממשיכין רוחניות אלקות כנ"ל, וזה בחינת ל"ט מלאכות דקדשה בחינת מלאכת המשכן ששם היו כל ל"ט מלאכות המשכן כלם הם בחינת המשכת רוחניות אלקות לתוך צמצומים, כי על-ידי כל פרטי המשכן וכליו נמשך רוחניות אלקותו לתוך צמצומים כדי לגלות אלקותו בעולם, שבשביל זה היה כל מעשה המשכן כידוע, וכמו שכתוב, ושכנתי בתוך בני ישראל וכו' על-כן באמת עקר המשכת הפרנסה הוא על-ידי המשכת רוחניות אלקות לתוך צמצומים, כמבאר בהתורה הנ"ל, אבל מי שפוגם בזה חס ושלום, אזי נופל לבחינת ל"ט מלאכות גשמיות של זה העולם שנפגמו מחטא אדם הראשון ואזי צריך יגיעה גדולה בשביל פרנסה וכולי האי ואולי, כי כשאינו ממשיך המשכת רוחניות אלקות לתוך צמצומים שמשם שרש הפרנסה כנ"ל, רק נופל לל"ט מלאכות גשמיות ששם אחיזת הל"ט קללות חס ושלום שמשם כל העניות וכל החסרון פרנסה, ואזי הוא מהפך אל הפך, כי על-ידי המשכת רוחניות אלקות לתוך צמצומים זוכין לפרנסה כזאת שעל ידה מצחצחין הנשמה שעל-ידי-זה זוכין לעצות עמוקות שמהם גדלה האמונה וכו' כנ"ל, וכשפוגם בזה ונופל לל"ט מלאכות גשמיות, אזי הוא ההפך לא די שאינו זוכה לעצות על-ידי הפרנסה אדרבא הוא צריך עצות ותחבולות רבות להמשיך פרנסה וכולי האי ואולי, כי בל"ט מלאכות הפגומים נאחזים הל"ט קללות שהם זהמת הנחש, שמשם כל חסרון הפרנסה ומשם נמשכין כל הגליות וכל הטלטולים שנמשכין מחסרון האמונה מחסרון העצה על-ידי שפגם בבחינת המשכת רוחניות אלקות לתוך צמצומים שמשם כל העצות שמהם גדלה האמונה כנ"ל:

אות יז

ועקר התקון הוא שבת, כי שבת אגין על אדם הראשון, כי בשבת אין שום מלאכה וצמצום, כי בו שבת וינפש, כי השם יתברך ברא את כל הבריאה בששת ימי המעשה שנמשכת מבחינת המשכת רוחניות אלקות לתוך צמצומים ובשבת שבת ונח ולא ברא שום בריאה, כי בשבת עולים כל העולמות למעלה ממדרגתן, וכל צמצום וצמצום של כל עולם וכל דרגא, הכל נתעלה ונתרחב במעלות גדולות ואז אין צריכין לאתערותא דלתתא שהאדם ימשיך רוחניות אלקותו לתוך צמצומים, כי אז נתגלה אלקותו בהתגלות גדול על-ידי אתערותא דלעילא לבד, כמובא בכתבים שזה מעלת קדשת שבת, שעליות העולמות שצריכין להעלותם בחל על-ידי מעשה התחתונים על-ידי קריאת שמע ותפלה, אבל בשבת עולים מאליהם בעליות גדולות יותר ויותר בלי אתערותא דלתתא כלל, כי בשבת נתגלה אלקותו מעין עולם הבא, כמו שיתגלה אלקותו לעתיד בלי צמצומים של עכשו, כמו שכתוב, ולא יכנף עוד מוריך. ועל -כן אז הוא רק שביתה וניחא ואין בו שום בריאה ומלאכה, ועקר הוא מה שבשבת עולין הרגלין שהיו נאחזין בהם הקלפות בששת ימי המעשה ובשבת עולין מן הקלפות בבחינת אם תשיב משבת רגליך וכו', ועל-כן אז בשבת האמונה בשלמות כמובא בדברי רבנו ז"ל כמה פעמים ששבת הוא בחינת אמונה וכנ"ל, ועל-כן אז בשבת אין שום טלטול ונסיעה:

אות יח

וזה בחינת תחום שבת אלפים אמה, כי תיכף בכניסת שבת על-ידי קדשת היום עולין הרגלין, ואז תיכף נמשכת ונתגלית האמונה על-ידי התעוררות דלעילא בהתגלות גדול, ואז נמשכת קדשת התגלות האמונה עד אלפים אמה, שהם תחום שבת שנמשכין מבחינת אלפים שנה שקדמה התורה לעולם שהיא בחינת שהתורה נשתלשלה בכמה צמצומים עד שנתלבשה בלבושים אלו, שמבחינת קדשה זאת נמשכת הקדשה בשבת עד אלפים אמה, ומשם ואילך אסור לילך מחוץ לגבול כדי שלא יצא מגבול הקדשה בשבת, כי בשבת אין שום ברור, כי כל הטלטולים נמשכין בשרשן מבחינת הצמצומים הנ"ל שצריכין להמשיך בכל פעם מחדש רוחניות אלקות לתוך צמצומים חדשים, כי מחמת שנתקלקלו הצמצומים הראשונים על-ידי חטא אדם הראשון וכל הדורות צריכין בכל פעם צמצומים חדשים, ובשביל זה צריכין דרכים וטלטולים לילך ממקום למקום, כי עקר תכלית כל הצמצומים היא הארץ הגשמי הזאת שהיא תכלית הצמצום הגשמי מכל הצמצוים וכל הצמצומים צריכין לקבל משם, שהיא שרש של הצמצומים, ועל-כן הכל היה מן העפר, אפלו גלגל חמה. כי כל הנבראים כלם נמשכו מצמצומים הנ"ל שכלם שרשם מתכלית הצמצום שהוא העפר הגשמי של הארץ הזאת, ועל-כן כאן בארץ הזאת שהיא תכלית הצמצום והגשמיות כאן הוא עקר שלמות האמונה, כמו שכתוב, וכל מעשהו באמונה, וכל מעשהו דיקא, כי עקר האמונה היא בבחינת עשיה גשמיית ששם תכלית הצמצום שמשם כל הצמצומים שמשם עקר האמונה כנ"ל בהתורה הנ"ל. כי זה ידוע שעקר האמונה הוא במקום שאין השכל מבין ומחמת שזה העולם הוא גשמי ועכור כל כך, על-כן בכאן אין שום התגלות וידיעה באלקותו יתברך, כי אם על-ידי אמונה לבד, כי בעולמות העליונים, אף-על-פי שגם הם יש להם אמונה כי בודאי גם המלאכים אין יודעים מהותו יתברך וכלם שואלים איה מקום כבודו, אף-על-פי-כן האמונה שלהם היא קרובה לדעת, כי הם רואים בדעתיהם גדלתו וגבורתו ונפלאותיו בכל עת, ואין להם גוף עכור כזה להפסיק כנגדם, אבל בזה העולם הגשמי מעצם גשמיות ועכירת הגוף בכאן עקר האמונה כי בכאן אי-אפשר בשום אפן להשיג אלקותו יתברך כי-אם על-ידי אמונה לבד שאנו מקבלים על-ידי הצדיקים אמתיים שבכל דור ודור. ומחמת ששרש גדלת האמונה נמשך מבחינת המשכת רוחניות אלקות לתוך צמצומים, על-כן צריכין דרכים וטלטולים כי לפעמים צריכין לילך ממקום למקום בשביל להמשיך צמצום חדש להמשיך רוחניות אלקותו לתוך צמצומים חדשים, כי כל הצמצומים צריכין להמשיך על-ידי הצמצומים של הארץ הזאת שהיא שרש כל הצמצומים כנ"ל, על-כן צריכין לילך ממקום זה למקום אחר ששם נקודה אחרת של הארץ, ששם מסגל לעשות צמצום חדש כפי אותה הנקודה של הארץ שהולך עתה עליה, וזה בחינת כל הנסיעות של ישראל שהלכו במדבר ארבעים שנה, והמשכן והארון הלך לפניהם ועל פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו, שהכל היה כפי מה שהיו צריכין בכל מקום ומקום להמשיך רוחניות אלקותו לתוך צמצומים חדשים כדי לגלות אלקותו להמשיך אמונה לתקן חטא העגל, ועל-כן ירד להם המן כל אלו המ"ם שנה שהוא פרנסה העליונה הנמשכת מרוחניות אלקות לתוך צמצומים, שהוא בחינת צדיק אוכל לשובע נפשו, שעל-ידי-זה מצחצחין הנשמה, שעל-ידי-זה גדלה האמונה וכנ"ל, וכמו כן צריך שיהיו כל הדרכים והנסיעות של איש הישראלי, שיהיו כל נסיעותיו על-פי ה'. על-פי ה' יחנה ועל-פי ה' יסע ממקום למקום כפי המשכת רוחניות אלקות לתוך צמצומים שצריך להמשיך בכל פעם כדי להמשיך אמונה כנ"ל. ועל-כן בשבת אסור לצאת לשום דרך, כי אז נמשך התגלות אלקותו בהתגלות גדול בלי בחינת המשכת רוחניות אלקות לתוך צמצומים על-ידי מעשה התחתונים וכנ"ל, על-כן לא ירד המן בשבת, על-כן אסור לצאת חוץ לתחום שבת וכנ"ל:

אות יט

וזה בחינת ערובי תחומין, שעקר קנית השביתה היא ממקום הסעודה, כי עקר המשכת האמונה הוא על-ידי אכילה דקדשה שעל-ידי-זה מצחצח נפשו כנ"ל, וזה בחינת מעלת אכילת שבת, שיקרה מאד מאד, כי אכילת שבת היא בחינת אכילה הזאת שעל-ידי-זה מצחצחין הנשמה שעל-ידי-זה זוכין לאמונה, ועל-כן במקום שמניח הערוב שהוא סעודת שבת, משם קונה השביתה, כי שם עולין הרגלין מהקלפה שזה עקר קנית השביתה עקר קדשת שבת, כי שם זוכים לגלות האמונה על-ידי קדשת שבת שמחמת זה אסור לילך חוץ לתחום שבת כנ"ל, כי עקר התגלות האמונה הוא על-ידי בחינת אכילת שבת, שהוא מצחצח הנשמה שעל-ידי-זה גדלה האמונה וכנ"ל:

כל הדברים האלו צריכין עדין באור רחב, כי יש דברים הרבה בתוך דברים אלו שלא זכיתי עדין לבארם. המקום יהא בעזרי לבארם על נכון באמת כרצונו וכרצון רבנו הקדוש ז"ל אמן כן יהי רצון:

ועתה הבא נבא בחסדי ה' ובישועתו הנפלאה לבאר ענינים אלו כפי אשר יחננו ה' ברחמיו וחסדיו העצומים ונחזר לעניננו:

אות כ

והכלל כי כל הדרכים הם בבחינת חיצוניות, כי ישיבה בבית זה בחינת פנימיות שיושבים בביתו בפנים, והולך בדרך הוא בחינת חיצוניות, שהולך בחוץ בדרך, וזה בחינת בשבתך בביתך ובלכתך בדרך הנאמר בקריאת שמע, כי המשכת האמונה שהוא בחינת קריאת שמע, צריכה להיות על-ידי שני בחינת אלו, שהם בחינת בשבתך בביתך ובלכתך בדרך, שהם בחינת פנימיות וחיצוניות שעל-ידי שניהם דיקא נמשכת האמונה בשלמות כנ"ל, והלוך בדרך שהוא בחינת המשכת האור מבחינת היחוד החיצון בחינת המשכת רוחניות אלקות לתוך צמצומים כנ"ל, כי בשביל זה דיקא צריכין לילך בדרך מחמת שצריכין להמשיך רוחניות אלקות לתוך צמצומים חדשים, על-כן צריכין לילך ולטלטל מנקודת מקום זה לנקודת מקום אחר, כדי להמשיך צמצום חדש כפי אותו המקום האחר שבא לשם, כי כל הצמצומים צריכין לקבל מבחינת תכלית הצמצום הגשמי ביותר שבכל הצמצומים שהוא הארץ והעפר הגשמי הזה שאנו הולכין עליו שהיא כלולה מכל הצמצומים כלם, כי הוא בחינת נקודת המרכז של כל העולמות שהוא בחינת תכלית הצמצום מכל הצמצומים, והיא כלולה מכל הצמצומים ובכל נקודה ונקודה מהארץ הזאת נמשך צמצום אחר, כפי הקוים הנמשכין מנקודת המרכז למעלה על עליונות כדור הארץ, שאף-על-פי שלמטה בנקודת המרכז ששם התחלת כל הקוים שם הכל אחד, אבל כל מה שנמשכין למעלה מתרחקין זה מזה יותר, עד שבעליונות הכדור שם הקוים רחוקים זה מזה. וכן כשהולכים ציור הקוים במחשבתו עד הגלגלים מתרחקין יותר וכל מה שמתפשטים למעלה למעלה בעולמות עליונים מתרחקין יותר ויותר, ועל-כן בכל נקודה שעל הארץ אף-על-פי שלמטה בנקודת המרכז כלם יוצאים ממקום אחד, אף-על-פי-כן יש שם צמצום אחר כפי הרוחניות אלקות הנמשך לשם מלמעלה מבחינה מיחדת כפי מקום הנקודה הזאת כפי הקו הנמשך ממנה למעלה, כי למעלה הקוים רחוקים זה מזה מאד מאד כנ"ל, וכל זה מובן בחוש למשכיל קצת. (והציור כזה, וכבר מבאר מזה במקום אחר). ועל-כן האדם בהלוכו בכל פסיעה ופסיעה שהולך הוא בא על נקודה אחרת ששם יש צמצום אחר, כי שם נמשך רוחניות אלקות מבחינה אחרת כפי המקום בעולמות עליונים המכונים כנגד הנקודה הזאת, ועל-כן צריכין שם צמצום אחר וכנ"ל. ובשביל זה מכרח האדם לפעמים לילך בדרכים כדי שיבא למקומות אחרים ששם מסגל לעשות צמצומים אחרים חדשים כפי המקום ההוא כנ"ל. וזה בחינת הליכת ישראל במדבר ארבעים שנה כדי לקבל את התורה והמשכן הלך לפניהם ועל פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו, כי הם היו צריכים להמשיך האמונה מחדש לתקן חטא אדם הראשון שפגם באמונה כנ"ל, שזהו היה עקר קבלת התורה בשביל לגלות העצות שמהם גדלה האמונה וכנ"ל, ולזה צריכין תחלה להמשיך בחינת המשכת רוחניות אלקות לתוך צמצומים חדשים כנ"ל, על-כן הכרחו בכל פעם לילך ולנסע ממקום למקום על פי ה', כדי להמשיך בכל פעם רוחניות אלקות לתוך צמצומים חדשים כפי אותו המקום שבאו לשם בכל פעם כנ"ל, שעל-ידי-זה זכו שנמשך לשם פרנסה קדושה שהוא המן שירד להם בכל מקום שבאו לשם, שעל-ידי -זה היו מצחצחין נשמתם, שעל-ידי-זה זכו לחתור ולגלות המים עמוקים שהם העצות קדושות שהם המצוות שקבלו בכל המקומות ההם, ועל-כן המשכן הלך לפניהם, כי המשכן הוא בחינת המשכת רוחניות אלקות לתוך צמצומים, שזה עקר מעשה המשכן וכליו כנ"ל. ועל-כן נקרא המשכן לשון המשכה בחינת משכני אחריך נרוצה, כמו שכתב רבנו ז"ל במקום אחר (בסימן ע') הינו בחינת המשכת רוחניות אלקות לתוך צמצומים שנמשכין על-ידי כל פרטי המשכן וכליו קרשיו קרסיו עמודיו ואדניו וכו' מנורה ושלחן וארון וכפורת וכרובים וכו', שכלם היו ציורים וצמצומים, כדי להמשיך עליהם רוחניות אלקות לתוכם, כדי לזכות על-ידי-זה לקבלת התורה שהוא העצות כנ"ל:

אות כא

וזה כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחת מוסר, תוכחת מוסר הם רק בחינת דרך חיים, דרך דיקא שנמשך מבחינת המשכת רוחניות אלקות וכו'. כי המשכת רוחניות וכו' זה בחינת התורה שממשיכין הצדיקים שאין יוצא משם עצה לעבודת הבורא יתברך רק התעוררות ותוכחה ומוסר שמעוררין לעבודת ה', אבל אין יוצא משם שום עצה עדין, וזה החלוק שבין נבואת כל הנביאים לנבואת משה וכו', וזהו החלוק גם עכשיו בין הצדיקים, שיש צדיקים שכל ספריהם ודבריהם הם רק התעוררות וכו' ואף-על-פי שזה טוב מאד, אבל אף-על-פי-כן עדין אין מקבלין משם עצה, אבל עקר הוא הצדיקים שזוכין לקבל מתורתם וספריהם עצות, שזהו בחינת נבואת משה שנתן לנו את התורה שהיא כלה עצות, שנמשכין מיחוד הפנימי וכו':

אות כב

אבל באמת גם עכשו שנתן לנו את התורה שהיא כלה עצות כנ"ל, אף-על-פי-כן עדין צריכין עצות לעצות אלו, דהינו שעדין צריכין עצות ותחבולות איך נזכה להתגבר לקים מצות ציצית ותפלין בשלמות ולהנצל מנאוף והרהורים וכו', ואלו העצות הם עד אין סוף, ובזה עוסקים כל הצדיקים שבכל דור וזה בחינת תורה שבעל-פה בחינת משמרת למשמרת בחינת ואזן וחקר וכו' שעשה אזנים לתורה וכו' כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה ואף-על-פי-כן עדין צריכין עצות בכל פעם כאשר אנו רואין בחוש שכבר כל התורה כלה מסורה בידינו שהיא כלה עצות ואף-על -פי-כן זעירין אינון שמקימין את מצוות התורה בשלמות, ומכירין כראוי את מי שאמר והיה העולם, ואפלו בדורו של משה היה מה שהיה וכו' עשר נסיונות נסו וכו'. והכלל כי כל מה שנתגלה עצה קדושה להכיר את השם יתברך תיכף, את זה לעמת זה עשה אלקים שהסטרא-אחרא מתגברת כנגד אותה העצה לקלקלה חס ושלום, ועל-כן באמת צריכין מלחמה חדשה בכל פעם, אבל אף-על-פי-כן אתה מרום לעולם ה', כי בודאי עצת ה' לעולם תעמד ועצתם של הסטרא -אחרא תתבטל, בבחינת עוצו עצה ותפר בבחינת עצה נבערה. אבל עקר התקון יהיה על-ידי משיח שיבא במהרה בימינו, שאז ימשיך רוחניות אלקות לתוך צמצומים נפלאים חדשים כאלה, עד שיזכה להמשיך עצות עמוקות מאד הנמשכות מיחוד הפנימי הגבוה מאד מאד הנמשך מבחינת עתיק, כמבאר בכתבי האר"י שאין מי שיש בכחו שימשיך עתה מחין על-ידי יחוד הפנימי מבחינת עתיק כי-אם משיח. ואז כשימשיך המחין משם אז יתגלו בשלמות בחינת המים עמוקים עצה וכו', וכמו שכתוב, ונחה עליו רוח ה' וכו' רוח עצה וכו' וכמו שכתוב, ויקרא שמו פלא יועץ וכו' שיתגלו עצות עמוקות ונפלאות כאלה עד אין סוף, שיהיה בלתי אפשר להסטרא-אחרא לסותרן בשום אפן בעולם, כי העצות שימשיך משיח במהרה בימינו, יהיו עד אין סוף ואין תכלית, ואז יתקים עצת ה' לעולם תעמד בחינת כי ה' צבאות יעץ ומי יפר, כי אז יתגלו העצות שלמות ועמוקות שעל ידם יקימו ישראל את התורה כל ימיהם לעולם, אשר עצות כאלו לא נתגלו עדין בעולם. ועל-כן בודאי התורה הקדושה שלנו לא תשתנה כלל בימות המשיח אפלו נקודה אחת, ואף-על-פי-כן תתחדש התורה אז לגמרי כאלו נתנה אז, כי אז נזכה לקבל חדושין דאוריתא כאלה שעל-ידי-זה נזכה כל אחד ואחד לפי מדרגתו לידע עצות שלמות ועמוקות באפן שיזכה בכל פעם להתגבר על מה שצריך להתגבר ולזכות לקים את התורה בשלמות, ועל-זה נאמר, וכרתי להם ביום ההוא ברית חדשה וכו' לא כברית הראשונה אשר המה הפרו את בריתי וכו' והסירותי את לב האבן וכו' ועשיתי את אשר בחקי תלכו וכו' ואז יהיה עקר התקון של חטא אדם הראשון, ועל-כן אז באמת יתבטל הגלות והטלטלול שהוא בשביל תקון האמונה כנ"ל, כי אז יתתקנו הרגלין בבחינת עד דמטו רגלין ברגלין, בחינת ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזתים וכו', כי אז יתגלו ויתקימו העצות בתכלית השלמות שהם עקר גדול האמונה בשלמותן, עקר תקון הרגלין כנ"ל:

אות כג

וזה בחינת שבת, כי היחוד הפנימי אי-אפשר לעשות כי אם על-ידי אתערותא דלתתא כנ"ל שנעשה על-ידי בחינות הנ"ל והכל כפי מעלת הצדיק הגורם היחוד הפנימי וכו' כמבאר בכתבים וכנ"ל. ועל-כן כל התחלות קשות, כי בתחלה קשה מאד להמשיך רוחניות וכו' מחמת שעדין אין לו שום כלי וכו' וכנ"ל, ועל-כן כל ההתחלות התקון צריכין להתחיל משבת, כי שבת אגין על אדם הראשון, כי איתא בכתבים שמעלת שבת הוא שאז עולין העולמות בעליות נפלאות על-ידי קדשת היום בעצמו בלי אתערותא דלתתא כלל. וזה מבאר ומובן שעלית העולמות הם על-ידי קריאת שמע ותפלה בחול שעל ידם נמשך היחוד הפנימי על-ידי בחינה הנ"ל ובשבת עולין העולמות מעצמן, נמצא שבשבת נעשה יחוד הפנימי בעצמו בלי אתערותא דלתתא, ועל-כן אז אין שום שליטה להחיצונים, ואיהי אתיחדת והתפרשת מסטרא-אחרא וכו' ועולין הרגלין מהקלפה, כי בשבת נמשך הקדשה מעצמו, מבחינת תכלית התקון שיהיה לעתיד שהוא בחינת האור הנמשך מבחינת עתיק, כי בשבת הוא בחינת התגלות אוריתא דע"ס, כמו שכתוב בדברי רבנו ז"ל (בסימן מ"ט), אך אף-על-פי-כן לאו כל אדם זוכה לקבל הארה הזאת אפלו בשבת, כי אם מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, והכלל כי אף-על-פי שבשבת נמשך אור גדול ונפלא מאד, מחמת קדשת היום בעצמו בלי אתערותא דלתתא כלל, אף-על-פי-כן אין מי שיוכל לקבלו בשלמות רק כל-אחד מקבל מהאור כפי מה שהכין עצמו בששת ימי החול, ואז כפי ההכנה כפי מה שקדש וטהר את עצמו בששת ימי החול כן זוכה לתוספת שבת, דהינו שיקבל מהאור הקדוש הזה הנמשך בשבת מלמעלה בלי אתערותא דלתתא, אבל על-כל-פנים כל אחד מישראל כל מי שנקרא שם ישראל עליו, כל זמן שיש לו איזה חלק בקדשת ישראל נמשך עליו הארה מקדשת שבת שעל-ידי ההארה הזאת יש לו כח בכל מקום שהוא לזכר בה' יתברך ולשוב אליו יתברך אם ירצה להמשיך על עצמו ההארה ההיא, והכלל שהחלוק הוא בין חול לשבת, שבחול הסטרא-אחרא מתגברת, וצריכין עצות רבות לעמד כנגדה ובפרט מי שקלקל חס ושלום כמו רב העולם רחמנא לצלן, והעצות שהם בחינת מים עמוקים הנ"ל אי-אפשר להמשיכם כי אם על-ידי שיעשה יחוד הפנימי וכו', והאדם מחמת חלישותו ומעוט עבודתו בפרט כשפגם, בודאי אין בכחו לעשות יחוד פנימי להמשיך משם עצות כפי מה שצריך, אבל כשמגיע שבת אזי נמשך עליו הארה גדולה מיחוד הפנימי מאתערותא דלעילא, שאם ירצה להמשיך אחריה בבחינת משכני אחריך נרוצה, יכול לקבל עצות נפלאות משם, כי בחול אין נמשך בקביעות מלמעלה כי אם מיחוד החיצון, אבל בשבת נמשך מלמעלה מיחוד הפנימי, אבל בין בחול בין בשבת, על-כל-פנים צריכין להמשיך על עצמו האור, רק שבחול אפלו כשממשיכין על עצמו האור, עדין אין יודעין ממנו עצה, כי נמשך רק מחיצוניות וכו' וכו', אבל בשבת כשממשיכין האור הבא מלמעלה, יודעין על ידו עצות נפלאות וכו', ומחמת שגם זה קשה לקבל לפי גשמיות האדם, על-כן צריכין לבא על שבת לצדיקים, כדי לקבל על ידם קדשת תוספת שבת וכו', ועל-כן גוי ששבת חיב מיתה, כי אין בו כח לקבל קדשת שבת כלל, אדרבא יקלקל חס ושלום גם הארה הזאת ויתחזק אמונות כוזביות שלהם שהם סטרא דמותא, ועל-כן לא נתתו לגויי וכו' כי לעמך ישראל וכו' ברית עולם:

אות כד

ועל כן בשבת אין צריכין לילך בדרכים, כי בשבת אין צריכין לגלות האמונה על-ידי המשכת רוחניות אלקות וכו' שהוא בחינת כלליות הבריאה, שהוא צמצומים שזהו בחינת ל"ט מלאכות המשכן וכו' שהוא בחינת התגלות התורה של מוסר לבד שאין בה עצות, שזהו בחינת הלוך בדרכים בחינת דרך חיים וכו' כנ"ל. כי בשבת נתגלה הארה מאוריתא דע"ס שהיא כלה עצות ואין צריך לטלטל עצמו להמשיך רוחניות וכו' כדי לתקן הרגלין כדי לגלות העצות, ועל-כן בשבת עולין הרגלין בבחינת אם תשוב וכו':

אות כה

ועל כן בשעת כניסת שבת, קונה שביתה לילך עד אלפים אמה שהוא ת"ש, זה בחינת שני האלפין של ב' שמות אהי"ה בחינת החרש ואאלפך חכמה וכו' בחינת אלף חכמה אלף בינה בחינת אלפים באמה וכו' סביב של מ"ח ערי מקלט של הלוים שהם בחינת קריאת שמע שהוא אמונת היחוד ששש ערי מקלט כנגד ששה תיבות שבפסוק שמע ישראל ושארי מ"ב ערי הלוים הם כנגד מ"ב תיבות שבפרשת ואהבת וכו':

אות כו

כי כי משה שאל תחלה את השם יתברך, ואמרו לי מה שמו וכו' והשיב לו אהי"ה אשר אהי"ה זה בחינת המשכת רוחניות אלקות וכו' שהוא בשביל להמשיך על-ידי-זה העצות הנמשכין מיחוד הפנימי שזהו בחינת אהי"ה אשר אהי"ה, כי אהי"ה זה בחינת יחוד העליון של חכמה-ובינה, שיש שם ב' פעמים אהי"ה בחינת יחוד הפנימי ויחוד החיצון, וזהו אהי"ה אשר אהי"ה, שעקר ההמשכה של תכלית ההתגלות שהוא בחינת המשכת רוחניות וכו' הוא בשביל אהי"ה הב' כדי לעשות יחוד הפנימי וכו':

אות כז

וזה בחינת מה שנחלקו רבותינו ז"ל, אי תלמוד גדול ממעשה אי מעשה גדול, ולא הכריעו, כי שניהם אמת. כי תלמוד גדול שמביא לידי מעשה, כי על-ידי התורה שלומדים ממנה עצה וכו' לקים התורה וכו' אבל יש תורה שאין יוצא משם עצות רק שהוא תוכחת מוסר וכו' ואף-על-פי שגם זה טוב מאד אבל מלמוד כזה בודאי מעשה גדול, כי עקר הלמוד הוא מוסר, שיקים התורה וכשהוא מקים התורה בעצמה בודאי טוב יותר, אבל הלמוד שהוא עצות הוא טוב יותר, כי בלי זה לא ידע כלל לקים. וגם כי למוד הזה נמשך מיחוד הפנימי והוא כולל כל העצות, כי בעסק התורה כלולים כל העצות, על-כן בודאי הוא גבוה יותר. אבל הלמוד הנ"ל שהוא בחינת תוכחת מוסר שנמשך מיחוד החיצון בודאי מעשה גדול שנמשך מיחוד הפנימי, ואף-על-פי-כן גם זה צריכין מאד, כי איך אפשר לעשות יחוד הפנימי בלי המשכת וכו' שהוא בחינת יחוד החיצון וכו', ועל-כן שניהם כאחד טובים:

אות כח

וזה בחינת אכילת מצה בפסח, כי עקר הגאלה של פסח הוא משבת, שזהו בחינת שבת הגדול וכו', כי גם בפסח הוא אתערותא דלעילא כידוע, וזה נמשך מקדשת שבת, שאז היא אתערותא דלעילא לבד ואף-על-פי-כן היה להם איזה מצוות, כי הגאלה היה בהכרח על-ידי שהם יהיו נמשכין אחריו וכו' ועל-כן מחמת שהוא על-ידי אתערותא דלעילא על-ידי-זה אסור החמץ וצריכים לאכל מצה, כי מצה הוא מאכל מלאכים, כי הוא בחינת מן בחינת עוגה שהוציאו וכו' ומן הוא מאכל מלאכים כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה וכשהחיות נמשך בבחינת אתערותא דלעילא הוא בבחינת חיות המלאכים ולמטה יוכל להתקלקל חס ושלום וצריך תקון על-ידי אתערותא דלתתא. ובפסח בתחלת התקון שאז הוא רק אתערותא דלעילא אין לנו כח כי אם לשמר השפע כל זמן שלא נתגשמה למטה בבחינת חמץ שאז אנו שומרים אותה בבחינת מצה שהוא מאכל מלאכים בחינת ענג שבת בחינת מן שמצחצח הנשמה, כי תיכף כשיורד למטה שנשתהא עד שנתחמץ חס ושלום שוב אין כח לתקנו כי אם על-ידי התורה שהיא בחינת אתערותא דלתתא שזה לא זכינו עדין, על-כן דיקא בפסחל יש חלוק בין חמץ למצה מה שאין כן בכל השנה, כי בודאי חמץ בפסח דיקא הוא היצר הרע שנקרא שאור שבעיסה, מחמת שאז הוא אתערותא דלעילא בלי אתערותא דלתתא, שאז יש לנו כח על-ידי אור העליון היורד מלמעלה לשמר העיסא מחמץ מהיצר הרע משאור שבעיסה, ואם חס ושלום יתחמץ שוב אין לנו כח לברר ולתקן, כי הוא בחינת עץ הדעת טוב ורע וכו', אבל בכל ימות השנה אין נמשך עלינו הארה גדולה כל כך מלמעלה ובודאי אין כח בידינו לעשות העיסה מצה בחינת מן, כי זה אין נעשה כי אם על-ידי האור הנמשך מלמעלה בפסח, ועל-כן בכל השנה אין חלוק בין חמץ למצה כי אין בכח בידינו לשמר העיסה מהסטרא-אחרא כי על-ידי כח התורה, שהיא בחינת אתערותא דלתתא שעל-ידי-זה דיקא נתתקן המאכל, ואז אין חלוק עוד בין חמץ למצה, כי בהכרח שתהיה נמשכת השפע למטה בבחינת מאכלים של עולם הזה, רק שאנו מתקנים אותם על-ידי התורה וכו' על-ידי הרשימה מיחוד הפנימי, והבן. וצריך באור:

אות כט

ועל כן כל הקרבנות באין מצה, כי הם באין לכפר שזהו בחינת פסח וכו', ועל-כן בשבועות שהוא קבלת התורה, מביאין שתי הלחם מחמץ, ועל-כן גם בפסח אין חיוב מצה כי אם בלילה הראשונה, ועל-כן גם התודה באה חמץ, כי כל הנסים נמשכין מקץ האחרון וכו', ועל-כן כל הקרבנות בטלין חוץ מקרבן תודה:

אות ל

וזה וספרתם לכם ממחרת השבת, כי נקרא שבת כנ"ל, ואז מביאין עמר שעורים שהוא מאכל בהמה, כי אחר יום ראשון נסתלק האור וכו' וכנ"ל באריכות, ועל-כן הקרבן צריך שיעבר עליו שבת אחת, כמו שנאמר שבעת ימים יהיה עם אמו ומיום השמיני והלאה וכו', כי הקרבן הוא בחינת המשכת רוחניות וכו' שמתחילין התקון מחדש, שזה אי-אפשר כי אם על-ידי שבת, וזה תספרו חמישים יום, כי העקר לקבל מיום החמישים שהוא בחינת שער החמישים שישיג משיח במהרה בימינו שהוא האור מעתיק הנמשך על-ידי משיח, וכל שרש התורה נמשך משם, אב עכשיו נמשך משם רק הארה מעטת בהעלם גדול, כי עדין אין מי שישיג זה השער, כי אפלו משה רבנו עליו-השלום לא השיגו, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה כמו שכתוב, ותחסרהו מעט מאלקים, ועל-ידי השגת זה השער הנון, אז יזכה לידע בחינת דרכי ה' בחינת צדיק וטוב לו וכו' הנאמר בסוף התורה, שזהו עקר שלמות התקון, כי כפי המים עמוקים עצה שממשיך ממקום גבוה יותר, כן זוכה אחר-כך לכל בחינת התקונים הנאמרים בתורה הנ"ל, שעקר שלמות התקון הוא כשזוכים לבחינת קשור המרכבה שהוא תקון המשפט שהוא בחינת השגת צדיק וטוב לו וכו' שזהו בחינת שער החמישים הנעלם עתה בעוונותינו הרבים:

אות לא

וזה בחינת ד' מחנות הדגלים שהלכו ישראל בכל מסעיהם בד' מחנות הדגלים שהם שנים עשר שבטי יה שהם בחינת קשור המרכבה שהיא כלולה מד' מחנות כידוע, שהם בחינת הד' מלאכים שסימנם ארגמן שהם בחינת קשור המרכבה, כמו שכתוב שם בהתורה הנ"ל שעל-ידי-זה תקון המשפט, כמו שכתוב שם, וזהו שבטי יה עדות לישראל וכו' כי שמה ישבו כסאות למשפט כסאות לבית דוד וכו', כי כסאות למשפט נתתקנין על-ידי שבטי יה שהם ד' מחנות שהם בחינת קשור המרכבה וכו', כי כל זמן שלא נתתקנין כל התקונים הנ"ל בשלמות עד שזוכין לתקון המשפט בחינת קשור המרכבה, אזי גם האמונה עדין לא נתתקנה בשלמות, כי כל זמן שיש עדין איזה פגם הברית חס ושלום, עדין אין האמונה בשלמות. כי הא בהא תליא כמבאר במקום אחר (סימן לא), ועל-כן עקר התקון כשממשיכין האור מיחוד הפנימי מבחינת עתיק שעל-ידי-זה משיגין שער הנ' שעל-ידי -זה זוכין לתקון המשפט, ואז נתתקן הכל בשלמות כמו שיהיה בימי משיח שיבא במהרה בימינו אמן:

אות לב

ועל כן קטרגו המלאכים, מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו ותחסרהו מעט מאלקים וכו', כי הם מקטרגין על גדל השגת ישראל ואחר-כך פוגמין מה שפוגמין חס ושלום, אבל הם בעצמן השיבו לעצמן תשובה בהעלם, כי קטרוגם הוא רק עכשיו, שעל ההשגה של עכשיו נאמר ותחסרהו מעט וכו' שלא השיג עדין בחינת שער הנ' וכו' אבל לעתיד שיהיה משה הגאל צדק כי משה הוא בחינת משיח ישיג את שער הנ' ואז יתתקן הכל, ולא יוכלו לקטרג כלל, כי כל קטרוגם הוא רק כל זמן שנאמר ותחסרהו וכו' אבל לעתיד כלם יודו על מעלת ישראל, ויהיה מחיצת הצדיקים לפנים ממלאכי השרת, כמו שכתוב, כעת וכו', כי אז כשישיג משיח שער הנון וימשיך לנו עצות עמוקות משם, אז לא נפר את התורה לעולם בחינת וכרתי להם וכו' כנ"ל ועל-כן יתבטל קטרוגם:

אות לג

ועל כן בשבת אסור לילך בדרך חוץ לתחום שבת, כי כבר מבאר היטב שעקר הדרכים שבזה העולם הם בשביל בחינת המשכת רוחניות אלקות לתוך צמצומים כנ"ל, והמשכת רוחניות וכו' זהו בחינת ל"ט מלאכות וכו' כנ"ל שזהו בחינת כלליות הבריאה שהיתה בימי החל בששת ימי המעשה, שבהם ברא השם יתברך את כל הבריאה, כי כל הבריאה נמשכת מבחינת יחוד החיצון שהיא בחינת המשכת רוחניות וכו', כי מבחינת יחוד החיצון נמשך החיות והקיום לכל העולמות וכו' כנ"ל, אבל בשבת לא היה שום בריאה, ואין בו שום מלאכה מעובדין דחל שהם בחינת המשכת רוחניות וכו', כי בשבת אינו נמשך התגלות רוחניות אלקותו יתברך על-ידי הצמצומים של ימי החל שמהם נמשכו הל"ט מלאכות שהם בחינת כלליות הבריאה שבו' ימי המעשה, כי בשבת נתגלה אלקותו על-ידי לבושים וצמצומים רוחניים דקים וזכים וצחים מאד מאד שאינם מתלבשים כלל בשום מלאכה ועובדין דחל, וזה בחינת לבושין דשבת, שהם לבושי קדש, כמו שכתוב בזהר הקדוש ולבושין דלביש בחל לא לביש בשבת, כי בחל הלבושין שהם הצמצומים הם מבחינת יצירה ועשיה, שמהם נתהוו ונשתלשלו כל הדברים הגשמיים של כל הבריאה, שהם בחינת ל"ט מלאכות, אבל בשבת הוא לביש לבושין דעולם הבריאה ששם כסא הכבוד וכו' שהם בחינת לבושין דקים ורוחניים שאינם מתלבשין בעובדין דחל, כי בשבת זוכין לבחינת התגלות אלקות שיהיה לעתיד שהוא בחינת והיו עיניך רואות את מוריך ולא יכנף עוד מוריך, כ בחל שיש שליטת הסטרא-אחרא, אז אי-אפשר להכיר אלקותו יתברך כי-אם על-ידי לבושים גשמיים אלו שהם כלליות הבריאה, כי השם יתברך שער בדעתו שבעולם-הזה שהוא בחינת ששת ימי החל אי-אפשר לידע מאלקותו יתברך כי-אם על-ידי כל הצמצומים האלה שנתלבשו ונתהוו מהם כל הדברים של הבריאה, דומם-צומח-חי-מדבר וכו', אבל לעתיד לבא שיהיה יום שכלו שבת, נזכה להכיר אותו יתברך אפין באפין בלי התלבשות בצמצומים אלה של הבריאה. וזה בחינת שבת-קדש, ששבת היא מעין עולם הבא, שנמשך הארה מבחינה זאת של לעתיד, ועל-כן אין בו שום הלוך וטלטול דרכים, כי כל הדרכים הם בבחינת המשכת רוחניות וכו' שהם בחינת ל"ט מלאכות וכו', שמשם נמשכים כל הטלטולים והגליות והדרכים, אבל בשבת אין נתגלה אלקותו על-ידי בחינת המשכת וכו' על-ידי צמצומים הנ"ל, על-כן אסורים הדרכים וכל הל"ט מלאכות כנ"ל, כי בשבת עולים כל העולמות בעליות נפלאות על-ידי אתערותא דלעילא לבד, ואז עולין הרגלין מהקלפה ונתבטל שליטת הסטרא-אחרא על-כן יכולין לקבל המשכת רוחניות אלקותו בלבושין דקים בבחינת לבושין דשבת שאינם מתלבשין בצמצומים של ימי החל שמהם כל המלאכות וכל הדרכים כנזכר לעיל:

אות לד

כי קדשת שבת בשרשה נמשך מיום שכלו שבת שיתגלה בו אוריתא דע"ס שהיא התורה שיגלה משיח צדקנו במהרה בימינו, ועקר מעלת התורה הזאת על התורה של עכשיו הוא בחינה הנ"ל, דהינו שנזכה לעצות עמוקות ונפלאות כאלה עד אין סוף, שלא תוכל הסטרא-אחרא והקלפה לסותרם ולקלקלם בשום אפן בעולם, כי בודאי מצוות התורה לא ישתנו אפלו דקדוק אחד בימי המשיח, אדרבא עקר ביאת המשיח הוא ללמד אותנו לקים את כל דברי התורה הזאת שזכינו לקבל מפי משה רבנו עליו-השלום, שהוא יהיה משיח בעצמו בבחינת מה שהיה הוא שיהיה כמובן, כי עד עכשיו אף-על-פי שכבר זכינו לקבל את התורה שהוא כלה עצות להכיר אותו יתברך אף-על-פי-כן עדין אנו צריכין לעצות אלו כנ"ל שאנו צריכין בכל פעם עצות איך נזכה להתגבר לקים עצות הקדושים האלו שהם כלל מצוות התורה, כי בהתורה כתיב לא תנאף, ואפלו בהתר צריכין להתקדש את עצמו, כמו שכתוב, והתקדשתם וכו' ודרשו רבותינו זכרונם לברכה, קדש עצמך במתר לך, ועדין אין אנו זוכין לידע עצות איך זוכין לזה, וכן שארי המצוות, כי אין אנו יודעין איך נזכה לקים מצות ציצית בשלמות בכל פרטיה ודקדוקיה וכונותיה וכו' בלי שום פניה וכו', ואף-על-פי שכבר היו כמה צדיקים שנתנו לנו עצות קדושות שזהו בחינת כלל תורה שבעל-פה, שגלו לנו הצדיקים שבכל דור ודור, כי זה עקר בחינת תורה שבעל-פה שצוה והזהיר אותנו השם יתברך לבלי לסור מדברי החכמים והצדיקים אמתיים שבכל דור ודור, כי השם יתברך ידע בחכמתו שאי-אפשר לבאר העצות לתכליתן בכתב, כי עקר תכלית שלמות העצות, שנזכה לקימן באמת, הוא רק ברמזים בבחינת אשכילך ואורך בדרך זו תלך איעצה עליך עיני וכו', וזה צריכין לקבל מהצדיקים אמתיים שבכל דור, שהם בחינת משה, שישראל הולכים בעצתם בכל דור ודור בבחינת וכל העם אשר ברגליך ההולכים אחר עצתך, ואף-על-פי שכבר היו כמה צדיקים וחכמים אמתיים שעשו כמה תקנות וגדרים והוסיפו כמה מצוות דרבנן וגזרות שכלם הם בחינת עצות לעצות התורה, כדי שנזכה על-ידי-זה לקים את התורה בחינת משמרת למשמרת כנ"ל, וכן הצדיקים שבכל דור וכו' אף-על-פי-כן עדין הסטרא-אחרא מתגברת בכל יום וזעירין אינון שמקימין את התורה בשלמות. כי כל מה שמתגלה עצה קדושה הם מתגברים כנגד העצה בעצמה, וכמו ששמעתי מפי רבנו ז"ל, שאמר ענין מה שהיו בני הנעורים שהיו קובלין לפניו הרבה על צרת נפשם שאינם זוכים להתקדש באמת ולעבד את ה' כראוי, ופעם אחת ענה ואמר, שיש עצות שהיו מועילים בודאי אבל גם העצות בעצמן קשה לקים עד-כאן-לשונו. וזה עקר מעלת התורה שיתגלה בימי משיח צדקנו במהרה בימינו, שנזכה לעצות כאלו שלא תוכל הסטרא-אחרא לסותרן בשום אפן בעולם, כי הם בחינת עצות עמוקות עד אין-סוף, שזהו בחינת מה שנקרא משיח פלא יועץ וכו', ועל-כן באמת כתיב אז (ירמיה ל"א), וכרתי להם ברית חדשה וכו' לא כברית אשר כרתי את אבותיכם אשר המה הפרו את בריתי וכו', כי זאת הברית וכו' ועל לבם אכתבנה וכו' וכתיב ועשיתי את אשר בחקי תלכו וכו' הינו כנ"ל שיתגלו עצות כאלו שלא תוכל הסטרא-אחרא להפירן ולסותרן בשום אפן בעולם, שעל-ידי-זה נזכה לקים את התורה בשלמות לעולם ועד, ועל-כן תהיה גאלה האחרונה גאלה שלמה לעולם. וזה בחינת קדשת שבת-קדש, שבשבת נמשך הקדשה משם, ועל-כן שבת היא בחינת תשובה, כמו שכתב רבנו ז"ל (בסימן נח), כי עקר בחינת תשובה היא בחינה זאת שעל-ידי תשובה זוכין לעלות ולהמשיך על-עצמו האור הזה של משיח, כמו שכתב רבנו ז"ל בספר הא"ב באות שבת (בסימן ד), וזה לשונו, על-ידי שמירת שבת ממשיך על עצמו אור של משיח, גם על-ידי תשובה עד כאן לשונו:

אות לה

כי כל המצוות נקראים עצות בחינת תרי"ג עיטין דאוריתא, הינו שהם עצות להשיג אלקותו יתברך על-ידי-זה ולהפך עברות חס ושלום הם פגם העצות, שעל-ידי-זה אין יודעין עצה איך להכיר אותו יתברך, אדרבא מתרחקין ממנו יתברך חס ושלום ונופלים לכפירות ואמונות כוזביות חס ושלום כפי הפגם והעברה, כמו שכתב רבנו ז"ל בספר הא"ב הישן (באות אמונה סימן כב), הפשע מכניס כפירה באדם, וזה בחינת כי אם עוונותיכם היו מבדילין ביניכם לבין אלהיכם, וכשאדם זוכה לתשובה אזי זדונות נתהפכין לזכיות, ועקר התשובה על-ידי הצדיקים שהם בחינת משיח, שעקר עסקו להחזיר העולם בתשובה שלמה לה' יתברך, כמו שכתוב, ובא לציון גאל ולשבי פשע וכו' וכמו שכתוב, לשובב יעקב אליו וכו', כי באמת תשובה הוא דבר פלא מאד מאד כי מאחר שכבר נכשל בעברות ולא זכה לקים העצות טובות וקדושות שהם מצוות התורה וקלקל העצות על-ידי העברות, איך יקבל עתה עצה לשוב בתשובה, ומה אם קדם קלקל העצות לא הועילו לו עצות אלו מכל שכן אחר שקלקל גם עצות אלו מהיכן יקבל עצות לחזר, ועל-כן באמת אי-אפשר לשוב בתשובה שלמה באמת כי אם בכח צדיקי הדור האמתיים שזוכין לקבל מאורו של משיח, שהוא שרש התשובה, שהוא יודע עצות נפלאות כאלו שנמשכין משרשי התורה שהוא למעלה מהתורה שכשזוכין לעלות לשם נתהפכין שם כל העוונות לזכיות, שזהו סוד יום-כפור בחינת יובל הגדול בחינת שער החמישים שהוא שער העליון של התשובה, ומשם נמשכין העצות נפלאות לכל החוטאים בעלי עברות רחמנא לצלן שיוכלו להתעורר בכל פעם לתשובה מכל מקום שהם, עד שיזכו לשוב אליו בתשובה שלמה באמת, ועקר הוא האמונה שהוא בחינת שבת כנ"ל, כי כל זמן שיש לו אמונה בודאי ישוב אליו יתברך, ועל-כן צריך האדם לחזק עצמו על-ידי זה בעצמו, דהינו על-ידי מה שהבעל-דבר והסטרא-אחרא רוצה להפילו חס ושלום, על-ידי-זה בעצמו יחזק את עצמו, כי הבעל-דבר מתנכל בנפשו להפילו בכל עת, מחמת שמכניס בלבו שקשה לו עוד לתקן עברות כאלו, בפרט כפי מה שיש אנשים שקלקלו כמו שקלקלו כמו שהם יודעים בעצמם שעברו עברות רבות וגדולות ימים ושנים הרבה רחמנא לצלן כו'. ויש שכבר רצו כמה פעמים לשוב וכמה פעמים התחילו בתשובה ובעבודת ה' באמת, ואחר-כך נפלו כמו שנפלו כל אחד ואחד כפי נפילתו רחמנא לצלן, ועל-כן מכניס הבעל-דבר בלבם בכל פעם שכבר אפס תקוה חס ושלום לפי עצם הפגמים האלה, אבל באמת בזה בעצמו יכול האדם להחיות את עצמו ולחזק את עצמו, כי מאחר שאני יודע עדין שהעברה היא פגם גדול שעל ידה פוגמין הרבה בעולמות עליונים כו' נמצא שיש לי אמונה עדין, ומאחר שיש לי אמונה עדין בודאי יש לי תקוה בלי ספק, כי מאחר שאני מאמין שיכולין לקלקל בודאי יכולין לתקן גם כן, וכמו שאמר רבנו ז"ל בפרוש, אם אתה מאמין שיכולין לקלקל, תאמין שיכולין לתקן, כי זה ידוע שהאפיקורסים והכופרים המחקרים אינם מאמינים שמקלקלים על-ידי עברה בעולמות עליונים שמזה נמשך שהם נותנים טעמים של שטות והבל למצוות ועברות של התורה, אבל אנחנו עם קדוש שאנו מאמינים שהעברה חס ושלום היא פגם גדול מאד בעולמות עליונים וכו', ומחמת זה רוצה הבעל-דבר להפילו חס ושלום, אדרבא על-ידי-זה ראוי לו להחיות את עצמו מאחר שיש לו אמונה עדין, כי עקר כונות הבעל-דבר הוא שרוצה להפיל אותו כל כך עד שיפיל אותו לכפירות גמורות חס ושלום שיאמר לית דין וכו' כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, היום אומר לו עשה כך וכו' עד שאומר לו וכו'. אבל האדם צריך להשכיל על דרכיו ולחוס על חייו ולחזק את עצמו בכל מה שיוכל בכל עת יהיה איך שיהיה כמבאר בדברינו כמה פעמים ועל-ידי-זה בעצמו יחזק את עצמו כי מאחר שאני מאמין שמקלקלין על-ידי עברה נמצא שיש לי אמונה עדין, וכל זמן שיש לי אמונה יש לי תקוה עדין בודאי, ובודאי מדה טובה מרבה וכו' ובודאי יכולין לתקן כי כל מצוותיך אמונה כתיב, ועקר המצוות הם לבא לאמונה שלמה כדי להכיר את מי שאמר והיה העולם וכל זמן שיש לאדם נקודה מאמונה יש לו תקוה עדין, כי יש עצות כאלו שגם הוא יכול לחזר לה' יתברך בנקל על-ידי איזה נחת רוח שיעשה לה' יתברך, במקום שהוא שעל-ידי-זה יזכה לשוב אליו באמת על-ידי כח הצדיקי אמת עד שיזכה שיתהפכו כל העוונות לזכיות וכנ"ל, והבן היטב לשמר הדברים האלה בלבך לקימם באמת, ולהאמין בזה באמת כי הם דברים עמוקים מאד, שאי-אפשר לבארם בכתב בשום אפן:

אות לו

ואלו העצות העמוקות הנ"ל שנמשכין מבחינת משיח, שזהו בחינת שבת בחינת תשובה זה בחינת דרכי ה' הנעלמים עתה מעין כל, ששם סוד בחינת צדיק וטוב לו צדיק ורע לו וכו', שאפלו משה בחייו לא השיג זאת, כמבאר בסוף התורה תקעו הנ"ל, ועל-כן עקר התקון יהיה על-ידי משיח, שיזכה להשיג דרכי ה' הנ"ל בחינת צדיק וטוב לו וכו' שעל-ידי-זה יתגלו עצות נפלאות ועמוקות הנ"ל שלא יוכלו לסותרן לעולם כנ"ל. וזה בחינת אלפים אמה של תחום שבת, כי בשבת אסורים הדרכים שהם בשביל המשכת רוחניות אלקות לתוך צמצומים של ימי החל וכו' כנ"ל, ואין הולכים בשבת כי אם אלפים אמה שהם בחינת תחום שבת בחינת דרך הקדש, בחינת ודרך הקדש יקרא לה, שזה הדרך הוא בחינת דרך של שבת בחינת דרכי ה' שמשיגין על-ידי קדשת שבת שהוא בחינת עצות נפלאות עד אין סוף הנ"ל, ועל-כן הוא אלפים אמה שני אלפין כי אלף הוא פלא, והם שני אלפין בחינת פלאי פלאות, כי העצות של עכשיו הם בחינת פלאות בחינת אודה שמך כי עשית פלא עצות מרחוק וכו' אבל העצות של לעתיד הם בחינת פלאי פלאות בחינת אודך על כי נוראות נפליתי נפלאים מעשיך ונפשי יודעת מאד. נפלאים מעשיך זה בחינת מעשי ה' שנבראו בו' ימי המעשה, שהם כלל הבריאה שהוא כלה פלאות הבורא, כי בכל פרט ופרט מהבריאה יש פלאות גדולות מאד, ואלו הפלאות שהם בחינת כלל הבריאה בחינת נפלאים מעשיך, זה בחינת העצות, שהם בחינת פלא שנמשכין על-ידי-זה דהינו העצות הנמשכין על-ידי המשכת רוחניות אלקות לתוך צמצומים של ימי החל שהם בחינת ל"ט מלאכות שהם כלל הבריאה שנברא בששת ימי המעשה שהיא כלה פלאות, אבל דוד המלך עליו השלום שהוא משיח, כמו שכתוב, משיח אלהי יעקב, משבח את השם יתברך על הקץ האחרון שאז יתגלו על ידו פלאי פלאות, שהם העצות עמוקות הנ"ל, וזהו בחינת אודך על כי נוראות נפלאתי נפלאים מעשיך, נפליתי נפלאים זה בחינת פלא על פלא, בחינת פלאי פלאות בחינת עצות עמוקות הנ"ל שיתגלו על-ידי משיח. וזהו ונפשי יודעת מאד, כי הם עצות עמוקות כאלו שאי-אפשר לגלותן בכתב ולא בעל-פה כי אם לחכם ומבין מדעתו. בחינת איעצה עליך עיני כנ"ל, וזהו ונפשי יודעת מאד, מאד הוא בלי גבול, שאני יודע עצות עד למאד, עד אין סוף שאי-אפשר לסותרן בשום אפן שהם בחינת נפליתי נפלאים בחינת פלאי פלאות כנ"ל, ועל זה בקש משה רבנו עליו השלום בעת שרצה שהשם יתברך יגלה לו דרכי ה' בחינת צדיק וטוב לו וכו' כמו שכתוב, הודיעני נא את דרכיך, ואז בקש ונפלינו אני ועמך וכו' הינו שנזכה לפלא הנ"ל שיתגלה בימי משיח שנקרא פלא יועץ שהוא בחינת פלא על פלא כנ"ל:

אות לז

ועל ההלוך והדרך של שבת שהוא טיול ותענוג בתוך האלפים אמה, נאמר, לכה דודי נצא השדה נלינה בכפרים נשכימה לכרמים וכו' הדודאים נתנו ריח וכו' כי אלפים אמה של תחום שבת הם בחינת אלפים אמה של מגרשי ערי הלוים, כמו שכתוב, ומדותם מחוץ לעיר אלפים אמה וכו', וכתיב אלף אמה סביב ודרשו רבותינו זכרונם לברכה, אלף מגרש ואלף לשדות וכרמים, כי האלפים אמה נחלקים לשני פעמים אלף, כי הם בחינת שני פלאות כנ"ל, והכל בשביל לגלות האמונה בעולם כנ"ל, ועל-כן הם מ"ח ערים, שש ערים של ערי מקלט, ועליהם מ"ב עיר, כי שש ערי מקלט הם בחינת ששה תבות שבפסוק שמע ישראל ומ"ב ערי הלוים הם בחינת מ"ב תבות שבפרשת ואהבת כמובא, ואלו מ"ח ערים קולטות ומגינות מסטרא דמותא, כי הרוצח שהגביר סטרא דמותא צריך לנוס לשם, והם קולטות ומגינות מסטרא דמותא שנמשך מחטא אדם הראשון, שנאמר, כי ביום אכלך ממנו וכו' שעקר הפגם נמשך על-ידי כפירות, כי אמונה הוא עקר החיים וכפירות הם סטרא דמותא כמובא בדברי רבנו ז"ל כמה פעמים, ועל-כן מ"ח ערי הלוים שהם בחינת שמע ואהבת, שהם עקר המשכת האמונה על-כן הם קולטות ומגינות מסטרא דמותא ומצילין את הרוצח ממיתה ואלו האלפים אמה של מ"ח ערים אלו הם בחינת אלפים אמה של תחום שבת, כי הם בחינה אחת כי עקר בחינת שבת הוא אמונה כנ"ל, ואלו המ"ח ערי הלוים שהם בחינת שמע ואהבת, בחינת אמונה שבהם ישבו הכהנים והלוים שהרוצח היה נס לשם ונצול שם, בזה הראה לנו התורה הקדושה שצריכין לנסע לצדיקים, והעקר בשביל לזכות לאמונה שהיא עקר החיים ולהכניע סטרא דמותא שהם הכפירות כמבאר אצלינו כמה פעמים, שעקר האמונה בשלמות מקבלין רק על-ידי הצדיקים האמתיים, כי כהנים ולויים הם בחינת צדיקים אמתיים ותלמידיהם הנלוים אליהם המשמשים ומשרתים אותם בחינת ונלוו עליך וישרתוך, כי הכהן הוא בחינת הצדיק והרב האמת כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה וכו' ודרשו רבותינו זכרונם לברכה, אם הרב דומה למלאך ה' צבאות וכו' ולויים הם בחינת המתחברים אליהם בחינת ונלוו עליך וישרתוך כנ"ל, ומי שנכשל כמה שנכשל ורוצה לחוס על חייו להציל נפשו ממיתה עולמית, צריך לנוס ולברח ולבא אל עריהם שהם בחינת מ"ח ערים כנגד אמונת היחוד שבפרשת שמע ואהבת כנ"ל כמו הרוצח שבורח אל מ"ח ערי הכהנים והלוים שמצילין מסטרא דמותא כנ"ל, ועל-כן יש להם אלפים אמה מגרש שהוא סוד אלפים אמה תחום שבת שהוא בחינת פלאי פלאות, דהינו שיכולין לקבל מהם עצות בכל דור הנמשכין מבחינת עצות של משיח שעל-ידי-זה בודאי יהיה נצול מסטרא דמותא, ויזכה לחיים אמתיים ונצחיים שהם בחינת אמונה ויסוד כל התורה כנ"ל:

אות לח

וזה בחינת לכה דודי נצא השדה וכו' נשכימה לכרמים, שדות וכרמים זה בחינת אלפים אמה תחום שבת, שהם בחינת אלפים אמה של מגרשי הלוים שהם בשביל שדות וכרמים כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, אלף אמה מגרש ואלף אמה שדות וכרמים כנ"ל. ועקר אלו האלפים אמה הם בחינת עצות נפלאות עד אין סוף שעל ידם נתגלה האמונה בשלמות כנ"ל. וזהו בחינת נלינה בכפרים ודרשו רבותינו זכרונם לברכה בכופרים, שהשפעת להם כל טוב וכו', הינו כנ"ל, כי על-ידי אלו האלפים אמה שהם בחינת שדה וכרם מכניעין הכופרים וממשיכין אמונה שלמה כנ"ל. וזהו שם אתן את דודי לך, כי שם יתגלו העצות עמוקות שהם בחינת סתרי תורה בחינת השגת דרכי ה' שעל-ידי-זה עקר התגלות אלקותו יתברך ועקר התדבקות והתחברות כנסת-ישראל עם דודה שזהו עקר בחינת תשובה שישובו ויתקרבו כל ישראל לה' יתברך ועקר שלמות היחוד הפנימי הנמשך מבחינת עתיק על-ידי משיח כנ"ל בחינת שם אתן את דודי לך, וזהו הדודאים נתנו ריח וכו' ודרשו רבותינו זכרונם לברכה על פושעי ישראל וצדיקים שעליהם נאמר הדוד האחד תאנים הטובים והדוד האחד תאנים רעות מאד אשר לא תאכלנה מרע ושניהם עתידין לתן ריח טוב וכו' כמו שפרש רש"י שם, הינו כנ"ל, כי על-ידי עצות נפלאות הנ"ל כלם יחזרו לה' יתברך, אפלו פושעי ישראל אפלו המנחים בדיוטא התחתונה מאד מאד וכלם יתנו ריח טוב לה' יתברך בבחינת הדודאים נתנו ריח כנ"ל. וזהו ועל פתחינו כל מגדים חדשים גם ישנים. כי עתה יתגלו כל מגדים ומעדנים ומטעמים טובים של מצוות התורה על-ידי אלו העצות עמוקות הנ"ל. וזהו חדשים גם ישנים כי עכשו נעשה נחת רוח לפניו יתברך על-ידי כל העצות שיתגלו לעתיד עם העצות שמכבר, שזהו בחינת חדשים גם ישנים. כי עקר העצות החדשות שנמשכין מבחינת משיח, הוא רק כדי לילך בדרך הישן שמכבר כדי לקים את התורה המסורה בידינו מפי משה רבנו עליו השלום כנ"ל. וזהו בחינת חדשים גם ישנים דודי צפנתי לך, כי אלו העצות הם בחינת עצות צפונות וטמונות בלב הצדיקים אמתיים שהם בחינת משיח שנמשכין מרב טוב הצפון לצדיקים לעתיד לבוא בחינת מה רב טובך אשר צפנת ליראיך, כי אלו העצות אי-אפשר לגלות בפעם אחד רק כל אחד מהצדיקים אמתיים מגלה מאלו העצות מעט עד לעתיד בימי משיח שיתגלו בשלמות, וזהו דודי צפנתי לך, וזהו מי יתנך כאח לי וכו' אמצאך בחוץ אשקך גם לא יבוזו לי, כי אז על-ידי עצות אלו יתגלה השגת אלקותו יתברך בבחינת לבושין דשבת שהוא בחינת ולא יכנף עוד מוריך בחינת אפין באפין בחינת כי כלם ידעו אותי למקטנם ועד גדלם בחינת כי עין בעין יראו בשוב ה' וכו' ואז נוכל לדבר מהשם יתברך בפה מלא בחוצות ובשוקים לדבר ולפרסם בפני כל שמלא כל הארץ כבודו ולהתדבק לה' יתברך בדבקות גדול בפני כל עם ועדה, בבחינת אמצאך בחוץ אשקך גם לא יבוזו לי, כי עכשו אפלו האמונה הפשוטה נסתרת ונעלמת אצל כל אחד בלבו, ואי-אפשר לדבר מזה הרבה, כמו שרואין בחוש, כי כל ישראל יודעין ומאמינים בה' יתברך שמלא כל הארץ כבודו, ואף-על-פי-כן על-פי רב שוכחין אותו יתברך ורצים כל איש אחרי בצעו ותאוותיו וכו', וזעירין אינון שאינם שוכחים אותו יתברך, שעליהם נאמר, אשרי איש שלא ישכחך וכו'. ואפלו אותן הכשרים והצדיקים הדבקים בו יתברך תמיד, אי-אפשר להם לדבר עם העולם בהתגלות גדול מהשם יתברך כאשר היה ראוי לצעק בכל פעם על בני העולם, מה אתם שותקים, ומה אתם עושים בזה העולם, הלא השם יתברך עמנו ועומד עלינו בכל רגע ורואה במעשינו כי מלא כל הארץ כבודו. ומי לא יירא ויפחד מפניו וכו', וכל זה מחמת גשמיות העולם ועכירת המעשים אי-אפשר לדבר הרבה בהתגלות אפלו מהאמונה הפשוטה, וצריכין לדבר מזה ברמז ובסוד בבחינת כבוד אלהים הסתר דבר, כי זה ידוע ומבאר אצלינו, שכל אחד ואחד יש לו בחינת סודות ונסתרות לפי בחינתו, כי מה שנחשב אצלינו לסודות ונסתרות, הוא אצל הגבוה מאתנו נמוך מנגלות. וכן בין כל אדם ואדם ובין כל דרגא ודרגא. וכן יש דברים שהם עכשו סוד ואחר-כך לא יהיה סוד כי אם נגלה. רק אז יהיה סודות אחרים הגבוהים הרבה מזה, כמו ששמעתי מפי רבנו ז"ל ויתבאר במקום אחר (בסימן כב), על-כן עכשו נאמר כבוד אלהים הסתר דבר, אפלו על ידיעת אלקותו בפשיטות, שיהיה לעתיד התגלות ומפורסמות, כי אז יתגלו עצות הנ"ל שעל-ידי-זה נזכה לקים את התורה בשלמות, ואז יתגלה אלקותו לעין כל כנ"ל, עד שלא נתביש לדבר בפני כל העולם מהשם יתברך, וזהו בחינת אמצאך בשוק אשקך גם לא יבוזו לי, כי אז יתקים כי תמלא הארץ דעה לדעת את ה' וכו' וכתיב, כי כלם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם וכו', במהרה בימינו, אמן:

וזה בחינת ערובי תחומין, שבמקום שמניח סעודות שבת משם מתחיל התחום שבת אלפים אמה לכל רוח:

אות לט

כי מבאר בהתורה הנ"ל שעקר גדול האמונה הוא על-ידי העצות שנמשכין על-ידי האיש תבונות שמצחצח נשמתו על -ידי אכילתו כנ"ל. נמצא שעקר המשכת האמונה הוא על-ידי אכילת הצדיקים אמתיים כנ"ל. ובחל צריכין הצדיקים להמשיך הפרנסה והאכילה על-ידי המשכת רוחניות אלקות לתוך צמצומים כנ"ל שזהו בחינת כלליות הבריאה, שבששת ימי המעשה כנ"ל. כי בחל נמשך האור מלמעלה רק מבחינת חיצוניות עולם העליון, ועל-כן אי-אפשר לקבלו בזה העולם לידע על-ידי-זה מהשם יתברך כי אם על-ידי צמצומים רבים שמתיגעין הצדיקים תיכף כשמאיר עליהם האור הזה, הם מתיגעין בהשתוקקות נפלא עד שמצמצמין האור בשכלם בכמה צמצומים קדושים שהם שרש וקיום הבריאה כלה. ועל-ידי-זה הם ממשיכין הפרנסה בקדשה ובטהרה, וזוכין לצחצח נשמתם על-ידי פרנסה ואכילה הזאת עד שזוכין על-ידי-זה להמשיך העצות ממעמקים לגלות ולפרסם האמונה הקדושה בעולם כנ"ל. אבל מי שאינו מתעורר ומתגבר להמשיך האור לתוך צמצומים, אזי נתקלקל אצלו הארה הזאת חס ושלום, ויכול לבא על-ידי-זה לאמונות כוזביות וכפירות חס ושלום כנ"ל, ואזי גם האכילה והפרנסה נפגם, כי הא בהא תליא כנ"ל. וזה בחינת חטא אדם הראשון שאכל מעץ הדעת טוב ורע, שעקר הפגם שלו היה באכילה, שאכל אכילה כזאת שעל-ידה נפגם האמונה חס ושלום, כי בשעת הבריאה שלא היה עדין שום אדם, המשיך השם יתברך בעצמו האור לתוך צמצומים כדי לברוא העולם, ומשם המשיך בעצמו (השם יתברך) האכילה והפרנסה דהינו חיות העולמות, והמשיכו לזה העולם בשני בחינות, בבחינת עץ החיים אשר בתוך הגן בחינת אכילה דקדשה שמשם עקר גדול האמונה, ובבחינת עץ הדעת טוב ורע שהוא בחינת אכילה של איסור אכילה דסטרא-אחרא שהוא ההפך שמשם פגם האמונה כנ"ל והזהיר על האדם שלא יאכל אכילה זאת של עץ הדעת, והוא פגם בזה, ותיכף כשהתחילו אדם וחוה לקבל דברי הנחש ונתרצו לעבר על דברי השם יתברך תיכף פגמו מאד בבחינת המשכת רוחניות אלקות לתוך צמצומים. כי כפי ההארה מרוחניות אלקות שהיה בלבם היו צריכים להתעורר לה' יתברך בהתעוררות גדול ולבלי לשמע לדברי הנחש המטעה אותם, אבל הם פגמו בזה ושמעו לדבריו, וגם עברו בפעל ואכלו מעץ הדעת וכו' ועל-ידי-זה נפגם האכילה והפרנסה של כל העולם בבחינת בזעת אפך תאכל לחם בחינת בעצבון תאכלנה, שזהו בחינת פגם הל"ט מלאכות שכלם הם בחינת פגם המשכת רוחניות וכו' כנ"ל:

ועל כן צריכין עכשו הצדיקים יגיעה גדולה ביותר לחזר ולתקן הקלקולים של הצמצומים ולחזר ולהמשיך רוחניות אלקות לתוך צמצוים חדשים וכו' כנ"ל. ועקר התקון על-ידי שבת, כי שבת אגין עלוהי כנ"ל. כי בשבת נמשך אור גדול ונפלא מלמעלה בצמצומים דקים ורוחניים שאינם מתלבשים בשום מלאכה ועובדין דחל, כי לא נתהוה מהם שום בריאה, רק הם שרש העליון של הבריאה ואזי עולים כל העולמות בעליות גדולות עד שזוכין לקבל האור הזה בלי צמצומים גשמיים של ימי החל, כי אז מחמת עלית העולמות, יש כח לקבל האור הגדול הזה וכנ"ל, וזה האור הוא כלו עצות עמוקות להתקרב לה' יתברך בחינת סכת שלום הנמשך בשבת, שמשם כל העצות כנ"ל. ועל-כן אז אין צריכין להמשיך הפרנסה על-ידי המשכת רוחניות וכו', כי שבת הוא שרש הברכה של הפרנסה כי מיניה מתברכין כל שתא יומין, אבל בשבת בעצמו לא ירד אפלו המן, כי אפלו המן שהוא פרנסה קדושה בחינת הפרנסה שממשיכין הצדיקים על-ידי המשכות רוחניות וכו' שעל-ידי-זה מצחצחין נפשם שעל-ידי-זה זוכין לעצות וכו', שזהו בחינת קבלת התורה בחינת לא נתנה תורה אלא לאוכלי המן, אבל בשבת אפלו פרנסה קדושה הזאת אינה יורדת בו. כי שבת הוא שרש הפרנסה והברכה, דמיניה מתברכין כל שתא יומין כנ"ל כי בשבת אין צריכין אתערותא דלתתא, רק אדרבא צריכין להמשיך האור של שבת על עצמו על-ידי בטול ושביתה וניחא מכל המלאכות רק לאכל ולשתות ולהתענג על ה'. כי אכילת שבת יקרה והוא עקר כבוד שבת קדש, כי בשבת אין בהאכילה שום אחיזה להסטרא-אחרא כמו שכתוב רבנו ז"ל במקום אחר (סימן נ"ז), כי בחל שנמשכת האכילה והפרנסה על-ידי אתערותא דלתתא כנ"ל על-ידי המשכת רוחניות וכו', על-כן יש בזה שני בחינות כנ"ל, בחינת כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו ]בם(?)[ ופושעים יכשלו וכו'. כי מי שפוגם בבחינת המשכת רוחניות וכו' כנ"ל, גם הפרנסה והאכילה נפגמת, שזהו בחינת חטא אדם הראשון וכו' כנ"ל, אבל בשבת שנמשך הכל על-ידי אתערותא דלעילא שיורד האור מלמעלה עם צמצומים קדושים שנעשו למעלה שהכל יכולים לקבלו בלי שום יגיעה ואתערותא דלתתא שהוא שרש הפרנסה והאכילה הקדושה שממשיכין הצדיקים בימי החל על-ידי המשכת רוחניות וכו'. כי הכל נמשך משבת דמיניה מתברכין וכו' כנ"ל, על-כן האכילה של שבת קדושה מאד, ואין בה שום אחיזה להסטרא-אחרא כלל, כי אדרבא על-ידי אכילת שבת מצחצח כל אחד נשמתו וזוכה לעצות נפלאות ולאמונה שלמה על-ידי-זה וכנ"ל. והעקר על-ידי הצדיקים אמתיים, ועל-כן צריכין לבא אליהם על שבת, כי אף-על-פי שקדשת שבת באה מלמעלה בלי אתערותא דלתתא שעל-ידי-זה עולין כל העולמות למעלה ממדריגתן אף-על-פי-כן עלית כל אדם ואדם הוא כפי המקום והדרגא שזכה בשעת כניסת שבת כפי ההכנה והקדשה שקדש והכין את עצמו בששת ימי החל, כמבאר בכתבים. כי למשל מי שלא זכה בחל כי אם לנפש דנפש דעשיה, אזי בשבת כשבא עליו תוספת שבת אף-על-פי שנמשך האור מלמעלה בלי אתערותא דלתתא בשבת וזוכה לעלות למשל לעולם האצילות, אינו זוכה גם שם לקבל הארה כי אם באיזה מדרגה התחתונה באצילות, וכן כל אחד ואחד כפי מדרגתו. אבל הצדיק הגדול שזכה גם בחל לנשמה דאצילות, אזי זוכה בשבת לעלות למעלה למעלה מאצילות בתכלית מעלה העליונה, כי יש עולמות שהם למעלה למעלה הרבה מאצילות כמובא בכתבים, וכן למעלה למעלה, וכל מי שהוא בכלל ישראל, בודאי מקבל איזה הארה מתוספת שבת, אבל כל אחד מקבל תוספת קדשת שבת כפי הכנתו בחל בבחינת מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת וכנ"ל, ועל-כן עתה בעוונותינו-הרבים אין בנו כח לקבל תוספת שבת בשלמות, באפן שנזכה על-ידי-זה לעצות שלמות הנ"ל לשוב לה' יתברך כי אם בכח התקרבות לצדיקים אמתיים שהם מקדשים עצמם בקדשה נפלאה בימי החל, שעל-ידי-זה הם מקבלים קדשת שבת בשלמות גדול והם ממשיכים קדשת שבת עלינו גם כן, על-כן נוסעין לצדיקים על שבת וכנ"ל:

אות מ

ועל כן העכו"ם שלא קבלו את התורה כלל, על-כן אין להם שום חלק בקדשת שבת, אדרבא בשבת קדש יתפרדו כל פועלי און, ואין להעכו"ם והסטרא-אחרא שום יניקה מניצוצות הקדשה שבשבת כמובא, ועל-כן גוי ששבת חיב מיתה, כי אף -על-פי שקדשת שבת באה מלמעלה בלי אתערותא דלתתא אף-על-פי-כן אי-אפשר לקבל קדשתו כי אם בני ישראל שזכו לקבל את התורה שעל-ידי-זה יש להם כח לקבל האור הגדול הזה של שבת כל אחד ואחד כפי בחינתו, אבל על-כל-פנים כל אחד מישראל מקבל איזה קדשה והארה נפלאה ושמחת הלב בה' יתברך והשתוקקות נפלא אליו יתברך באהבה וברצון בכל שבת, מאחר שכל אחד מישראל יש לו חלק בתורת משה, אבל העכו"ם שלא קבלו את התורה אינם יכולים לקבל האור של שבת. ועל-כן אם ירצה הגוי לשבות להמשיך על עצמו חס ושלום מהאור הזה יקלקל יותר, כי אין בו שום צד הכנה, אפלו כל שהוא לקבל מהאור כזה. מאחר שאינו בכלל קבלת התורה. ועל-כן גוי ששבת חיב מיתה, כי יתגבר על עצמו סטרא דמותא, שהוא כפירות שנמשכין מרבוי אור כידוע, כי אף-על-פי שכתבנו למעלה שהאור של שבת יורד מלמעלה בצמצומים נפלאים דקים ורוחניים מלמעלה וכו' שכל אחד יכול לקבלו, אף-על-פי-כן אלו הצמצומים הדקים אין יכולים לקבלו כי אם ישראל שיש בהם איזה הכנה לקדשה על-ידי קבלת התורה, אבל לא העכו"ם וכנ"ל, ועל-כן לא נתתו לגויי הארצות ולא הנחלתו וכו' כי לעמך ישראל נתתו באהבה וכו', כמו שכתוב, ברית עולם ביני ובין בני ישראל וכו' כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה וכו'. כי שבת קדש הוא מתנה טובה מבית גנזיא דמלכא עלאה כלולה מכל גנזי אוצרותיו יתברך, כי קדשת שבת הוא בחינת עצות עמוקות ונפלאות הגנוזים בחדרי חדריו, בחינת מאד עמקו מחשבותיך, שאומרים במזמור שיר ליום השבת, שעל-ידי-זה נזכה כלנו לשוב אליו יתברך, ועל-כן נקרא שבת על-שם תשובה כמו שכתב רבנו ז"ל, כמו שכתוב, ושבת עד ה' אלקיך וכו', כי על-ידי שמירת שבת בשמחה גדולה כראוי זוכין להמשיך על עצמו אור העצות העמוקות הנ"ל שהם בחינת אור של משיח שזוכין על-ידי שמירת שבת כנ"ל, שעל-ידי-זה בודאי נזכה לשוב אליו יתברך באמת סוף כל סוף כנ"ל, כי אלו העצות הם עד אין סוף ואין תכלית שאי-אפשר לסותרן בשום אפן אשרי הזוכה לקבל שבת בשמחה גדולה כראוי:

כי העקר הוא לשמח בשבת כאשר הזהירנו רבנו ז"ל מאד מאד לשמח מאד בכל שבת, כי עקר מצות שבת הוא לאכל ולשתות ולשמח מאד בשבת ולהתענג בכל התענוגים בשמחה ובטוב לבב, כמבאר בלקוטי תורה (בסימן יז) ובמקומות אחרים, עין שם. כי אכילת שבת יקרה מאד, כי מגדל קדשת שבת שהוא התגלות אלקות בצמצומים נפלאים רוחניים הנמשכין מלמעלה, על-כן האכילה של שבת קדש בקדשה גדולה בבחינת והשביע בצחצחות נפשך וכו', כי בחל אין זוכין לאכילה קדושה כזאת כי אם צדיקים גדולים נוראים מאד, אבל בשבת אכילת כל ישראל הוא בבחינה זאת, בבחינת צדיק אוכל וכו', בחינת והשביע בצחצחות נפשך בחינת אז תתענג על ה', על ה' דיקא, שהם הצחצחות שהם למעלה מהספירות הכלולים בשם ה' כידוע. וזה בחינת ערובי תחומין, כי תחום שבת אלפים אמה, שהם בחינת הדרך הקדש של שבת, שהוא בחינת התגלות העצות העמוקות ונפלאות הנ"ל שהם בחינת פלאי פלאות כנ"ל, ועקר התגלות אלו העצות זוכין על-ידי אכילת שבת שהוא בחינת והשביע בצחצחות וכו' כנ"ל. ועל-כן ממקום שמניח שם סעודתו, דהינו סעודות שבת, משם מתחיל התחום שבת אלפים אמה וכנ"ל:

אות מא

וזה בחינת ויצעקו אל ה' שאומרים בכניסת שבת במנחה, שהוא מזמור הודו, כי בכניסת שבת אז עקר ההכנה לקבל תוספת שבת, כמובא, כי אז אנו צריכין להעלות העולמות על-ידי אתערותא דלתתא כדי שיהיה להם כח אחר-כך לקבל תוספת שבת ולעלות בעליות נפלאות בשבת על-ידי אתערותא דלעילא כמבאר בכונות, ועל-כן בערב שבת במנחה שאז צריכין אתערותא דלתתא, על-כן אומרים אז ויצעקו כמה פעמים, כי אז צריכין להמשיך העצות על-ידי צעקות, בחינת צעקת הלב בחינת ממעמקים קראתיך וכו', כדי להמשיך העצות שהם בחינת מים עמוקים וכו', ועל -ידי אלו הצעקות זוכין אחר-כך לקבל תוספת שבת שהם בחינת עצות, שהם נמשכין על-ידי הז' קולות הנמשכין מלמעלה, שהם בחינת הקולות של מתן תורה שבאו מלמעלה שהם בחינת מזמור הבו לה' בני אלים בחינת קול ה' על המים שהשם יתברך בעצמו מעורר בחינת קולו כביכול קול עליון כדי לגלות העצות עמוקות שבאין על-ידי קולות עמוקות כנ"ל. כי בחל צריכין צעקת הלב ממעמקים לזה, אבל בשבת קדש אין בו צעקה וזעקה חס ושלום, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, שבת היא מלזעק ורפואה קרובה לבוא, כי על-ידי הצעקת הלב הנ"ל שעל-ידי-זה נמשכין העצות שעל-ידי-זה גדלה האמונה כנ"ל, על-ידי-זה באין כל הרפואות להמכות המפלאות כמבאר היטב בהתורה הנ"ל, אבל בשבת אין הרפואה הבאה על-ידי אמונה הגדלה על-ידי עצות נמשכת על-ידי זעקה חס ושלום, כי שבת היא מלזעק ורפואה קרובה לבוא, כי אז נמשכין העצות בנקל מלמעלה כנ"ל, בלי צעקה וזעקה ואז עקר גדול האמונה מחמת שמאירין אז עצות עמוקות ונפלאות מאד שאי-אפשר לסותרן, ועל-כן אז בשבת עקר שלמות גדול האמונה וכנ"ל, ועל-כן אז הרפואה קרובה לבוא, כי עקר הרפואה על-ידי האמונה כמבאר היטב בהתורה הנ"ל, אמן כן יהי רצון:

אות מב

וזה בחינת יודו לה' חסדו ונפלאותיו שאומרים במזמור זה כמה פעמים, כי על-ידי הצעקות הנ"ל בחינת ויצעקו אל ה', זוכין להמשיך העצות נפלאות הנ"ל, וזהו בחינת ונפלאותיו לבני אדם. ונפלאותיו דיקא בחינת עצות עמוקות שנקראים פלאות כנ"ל, ועל-כן אומרים זה כמה פעמים, כי אנו צריכין להמשיך העצות מקדשת שבת שאלו העצות הם בחינת פלאי פלאות נפלאות על נפלאות כנ"ל. ועל -כן מזכירין אלו הנפלאות ד' פעמים כנגד ד' מחנות השכינה, שהם בחינת קשור המרכבה שהם בחינת ד' דגלים וכו', שהם בחינת תקון המשפט בחינת השגת צדיק וטוב לו צדיק ורע לו רשע וטוב לו רשע ורע לו וכו' כנ"ל שמשם נמשכין העצות עמוקות שהם בחינת פלאי פלאות כנ"ל. כי צדיק וטוב לו צדיק ורע לו רשע וטוב לו רשע ורע לו הם ד' בחינות, כי השגות אלו הם על-ידי תקון המשפט שזוכין על-ידי קשור המרכבה שהיא בחינת ד' מלאכים שסימנם ארגמן ד' מחנות וכו' כנ"ל:

תחומין וערובי תחומין ו

תחום שבת אלפים אמה:

אות א

כי עקר קדשת ישראל הוא קדשת שבת קדש, שהוא כלל כל התורה כלה כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה כי כל הקדשות שישראל ממשיכין על עצמן על-ידי תורה ומצוות, הם בחינת קדשת שבת כמובא בספרים, כי קדשת שבת צריכין להמשיך על עצמו בכל ששת ימי החל, שזהו בחינת זכור את יום השבת לקדשו, זכרהו מאחד בשבת הינו על-ידי כל התורה והמצוות שעושין בכל ימי החל על-ידי-זה ממשיכין על עצמן קדשת שבת שהיא כלל קדשת ישראל, ועל-כן צריכין לזהר מאד בכבוד שבת קדש, והעקר לקבל את השבת בשמחה ובטוב לבב ולהרחיק כל מיני עצבות בשבת, אפלו עצבות ודאגות מחטאיו ופשעיו המרבים צריכין להרחיק בשבת בכל כחו, כי אפלו בחל צריכין להרחיק מאד את העצבות בפרט בעת שעוסקין באיזה קדשה בתורה או במצוה, שצריכין להתגבר ביותר שיהיה בשמחה גדולה ולבלי לשום אל לבו אז אפלו דאגות העוונות, רק לשמח את עצמו במעט טוב שיש בו עדין, כמבאר אצלנו הרבה בזה, מכל שכן וכל שכן בשבת קדש שאז אסור שיהיה בו שום עצבות ומרה שחרה כלל, כי זה עקר קדשת שבת לשמח בו בכל עז, כי הוא יום שמחה וחדוה בכל העולמות, כמו שכתוב בזהר הקדוש, כדין חדוה ותפנוקא אשתמע וכו', כי כל הדרכים והעצות הקדושות שיכולים לבוא על ידם לשמחה וחדוה, כלם מתעוררים ומאירים בשבת באור גדול, רק אף-על-פי-כן צריך האדם להמשיכם על עצמו, ואז בשבת בקל יוכל להמשיך על עצמו דרכי השמחה, ועל-ידי-זה יזכה להמשיך השמחה של שבת גם בימי החל, שזה עקר הקדשה שממשיכין משבת על ששת ימי החל, דהינו שמחת המצוה שהיא העקר, כי עקר שלמות המצוה ועליתה הוא על-ידי שמחה, ועקר השמחה נמשכת משבת על ימי החל:

אות ב

כי איתא בדברי אדמו"ר הקדוש והנורא ז"ל כמה עצות ודרכים להתחזק לשמח את נפשו תמיד, שעל-ידי-זה ישאר על עמדו ולא יפל לעולם חס ושלום. שזהו עקר הכל כידוע. אך עקר ההתחזקות ביותר הוא על-פי מה שכתב בשני תורות קדושות, שהם אזמרה לאלקי בעודי בלקוטי א' בסימן רפב, ומה שכתב על-פסוק ואיה השה לעולה, בלקוטי תנינא בסימן יב, עין שם היטב. כי בהתורה אזמרה לאלקי בעודי וכו' מבאר שכשהאדם רואה שרחוק מאד מאד מהשם יתברך ומעשיו מכוערין מאד, אף-על-פי-כן יראה לחפש ולבקש ולמצוא בעצמו איזה נקודה טובה, כי איך אפשר שלא עשה איזה מצוה מימיו, ואף-על-פי שגם המצוה יש בה פסולת הרבה, אף-על-פי-כן על-כל-פנים בודאי יש בה איזה נקודה טובה, וכן יבקש וימצא בעצמו עוד איזה נקודות טובות וכו', ועל-ידי-זה יוכל להתפלל וכו', וזהו אזמרה וכו' עין שם. ובסימן יב בלקוטי תנינא על פסוק ואיה השה לעולה, מבאר נפלאות מענין ירידה תכלית עליה, עין שם היטב, והכלל שמקומות הרחוקים מאד מהשם יתברך שהם בחינת מקומות המטונפים, עקר קיומם נמשך דיקא מבחינת איה מקום כבודו שהוא בחינת בראשית מאמר סתום, שמשם מקבלין כל העשרה מאמרות, כי הוא כולל כלם:

אות ב

כי איתא בדברי אדוננו מורנו ורבנו הקדוש והנורא זכרונו לברכה כמה עצות ודרכים להתחזק לשמח את נפשו תמיד, שעל-ידי זה ישאר על עמדו ולא יפל לעולם חס ושלום, שזהו עקר הכל כידוע, אך עקר ההתחזקות ביותר הוא על-פי מה שמבאר בשני תורות קדושות שהם "אזמרה לאלקי בעודי" בלקוטי א בסימן רפ"א. ומה שכתב על פסוק, "ואיה השה לעלה" בלקוטי תנינא בסימן י"ב, עין שם היטב. כי בהתורה "אזמרה לאלקי בעודי" וכו' מבאר שכשהאדם רואה שרחוק מאד מאד מה' יתברך ומעשיו מכערין מאד אף-על-פי-כן יראה לחפש ולבקש ולמצא בעצמו איזה נקדה טובה, כי איך אפשר שלא עשה איזה מצוה מימיו ואף-על-פי שגם המצוה יש בה פסלת הרבה אף-על-פי-כן על כל פנים בודאי יש בה איזה נקדה טובה וכן יבקש וימצא בעצמו עוד איזה נקדות טובות וכו' ועל-ידי זה יוכל להתפלל וכו', וזהו אזמרה וכו', עין שם. ובסימן י"ב בלקוטי תנינא על פסוק, "ואיה השה לעלה" מבאר נפלאות מענין ירידה תכלית עליה, עין שם היטב. והכלל, שמקומות הרחוקים מאד מה' יתברך, שהם בחינת מקומות המטנפים עקר קיומם נמשך דיקא מבחינת איה מקום כבודו, שהוא בחינת בראשית מאמר סתום שמשם מקבלין כל העשרה מאמרות, כי הוא כולל כלם ומשם דיקא מקבלין חיות מקומות הרחוקים מאד הנ"ל, כי הם מקבלים מגדל ההעלמה וההסתרה של מאמר זה ועל-כן כשאדם נופל לשם חס ושלום, ונופל לספקות והרהורים ובלבולים גדולים ורואה עצם רחוקו מה' יתברך אל יפל על-ידי זה חס ושלום, כי, אדרבא, על-ידי זה בעצמו שרואה גדל רחוקו שרחוק מאד מכבודו יתברך ושואל ומבקש איה מקום כבודו וכו', על-ידי זה בעצמו עקר תקונו ועליתו בבחינת ירידה תכלית העליה. כי על-ידי הבקשה והחפוש איה וכו' על-ידי זה עולה לבחינת איה שהוא בחינת מאמר סתום, שהוא בחינה גבה מאד, בחינת בראשית וכו', שמשם עקר קיום וחיות של כל העשרה מאמרות וכו' עין שם כל זה היטב היטב:

אות ג

וכל אלו הדרכים הקדושים של שמחה והתחזקות צריכין לילך בהם מאד, כי בזה תלוי עקר יהדותו כידוע ומובן לכל מי שרוצה להיות איש ישראלי באמת לנצח, אבל אין האדם זוכה לילך בהם כי אם בכח קדשת שבת קדש שהוא בחינת כח הצדיק האמת, שהוא בחינת שבת, כמו שאיתא בזהר אנת שבת דכלהי יומא וכמובא בדבריו זכרונו לברכה), כי דרך הקדש של אזמרה לאלקי בעודי הנ"ל, עקר הארתו הוא בשבת, כי בחל שיש בו אחיזת הסטרא אחרא והקלפות כידוע על-כן אפלו הטוב והמצות שעושין בימי החל יש בהם אחיזת הסטרא אחרא, שהוא אחיזת העצבות, כמובא בדבריו זכרונו לברכה על פסוק, "צדק לפניו יהלך וכו'" בסימן קלט ובסימן רעז) שהמצות שעושין בימי החל יש להסטרא אחרא אחיזה בבחינת הרגלין של המצוה, בבחינת רגליה ירדות מות וכו'. ועל-ידי זה אין המצוה יכולה לילך ולהתפאר לפני ה' יתברך, אבל כשמגיע שבת, אז עולין הרגלין מהקלפה והסטרא אחרא, כי זה עקר קדשת שבת בבחינת אם תשיב משבת רגליך ואז מתחלת המצוה לילך לפני ה' יתברך וה' יתברך משתעשע בה ומתפאר בה מאד, אף-על -פי שנעשית בקטנות גדול, אף-על-פי-כן מרב חבתו את ישראל עם קרובו הוא משתעשע בה מאד ועושה מזה דרך כבושה וכו', עין שם. והענין מבאר על-פי הנ"ל, כי בחל הוא בחינת עבד ששם אחיזת העצבות, וכמבאר בלקוטי תנינא סימן ב' בהתורה "ימי חנכה הם ימי הודאה") על-כן גם המצות שעושין אז יש בהם אחיזת העצבות וזה בעצמו בחינת אחיזת הסטרא אחרא הנ"ל שנאחזת ברגלי המצוה בבחינת רגליה ירדות מות, כי עקר אחיזת הסטרא אחרא הוא על-ידי העצבות שהיא סטרא דמותא, שזה עקר בחינת גלות השכינה שמתגבר בימי החל, כמו שמבאר בהתורה אמצעיתא דעלמא לקוטי א סימן כד) ואז מגדל התגברות החשך של העצבות צריכין יגיעה גדולה ועצומה לברר הטוב שבמצות, דהינו להזכיר את עצמו בהנקדות טובות שבו לשמח את נפשו להזכיר את עצמו הלא אף-על-פי-כן אני עושה מצוה ואם היא כמות שהיא, הלא על כל פנים יש בה נקדות טובות אשר נקדה אחת של מצוה קלה של הקל שבקלים אין כל העולם כדאי לה וכו', אבל מגדל החשך של ימות החל, שהיא התגברות העצבות, שהוא אנפין חשוכין, על-ידי זה קשה מאד להזכיר את עצמו בכל זה ולהחיות את עצמו ולשמח את עצמו ומחמת זה לפעמים רוצים להפילו בדעתו לגמרי, שמזכירין אותו רבוי עונותיו ופשעיו העצומים ואיך הוא מלא פגמים וקלקולים בכל עת וכו' עד שנדמה לו שאפס תקוה חס ושלום, וכל זה מעשי הבעל דבר, כי אין זה דרך ענוה כלל, רק הבעל דבר מתנכל עליו להפילו לגמרי חס ושלום, ומגדל החשך קשה לו מאד לשום אל לבו להזכיר את עצמו בהנקדות הטובות שבו לולא ה' עזרתה לנו בכל יום ובכל עת שמסבב בנפלאותיו העצומים שנוכל להזכיר עצמנו לילך עם הדרך הקדש של אזמרה לאלהי בעודי תהלה לאל, עין שם היטב היטב ותוכל להחיות את נפשך תמיד כל ימי חייך, אבל כל זה הדרך הקדש אין נמשך על האדם כי אם בכח קדשת שבת, כי צריכין להמשיך הקדשה והשמחה של שבת על כל ימי החל ועל-ידי זה ממשיכין על עצמו הדרך הקדש הזה כדי להחיות ולשמח את נפשו, כדי שישאר על עמדו, שלא יצא מתחום וגבול הקדשה לגמרי חס ושלום, כי עקר זה הדרך הקדש של אזמרה וכו' הנ"ל מאיר בשלמות בשבת קדש, כי אז מתבטל שליטת הסטרא אחרא והחיצונים ונתבטל כל העצבות והמרה שחורה, שהם בחינת תקפא דדינא, בבחינת וכל שלטני רגזין ומארי דדינא כלהו ערקין ואתעברו מנה וכו' וכל חירו אשתכח. כי אז בשבת נתעוררין חסדים גדולים ורחמים רבים בלי שעור ואז נתגלין דרכי ה' וחסדיו האמתיים ומאירין בכל העולמות אשר דרכו יתברך הוא לבלי להסתכל על הרע של האדם רק להביט ולהסתכל על הטוב שבו, כמו שכתוב, "און אם ראיתי בלבי לא ישמע ה' אכן שמע אלקים וכו'". וכמו שכתוב, לא הביט און ביעקב ולא ראה וכו'. וכמו שמבאר בסימן יז בלקוטי תנינא "דרך ה' יתברך" וכו') שמדבר שם מקדשת שבת עין שם. ועל-כן אז בשבת מתחילין כל המצות של ישראל לילך ולהתפאר לפני ה' יתברך, כי נתבטל מהם אחיזת הקלפות, שהם העצבות הנאחזין ברגלי המצוה ואז נתגלה יקרת קדשת הנקדות טובות של המצות עד שהולכין ומתפארין לפני ה' יתברך ועושין דרך כבושה לכל שיוכל כל אדם להתקרב לה' יתברך ועל-כן אז בשבת מאיר בשלמות דרך הנ"ל של אזמרה לאלקי בעודי הנ"ל מחמת שאז אין יכולין הסטרא אחרא והקלפות לכסות ולהעלים את הטוב על-ידי רבוי הרע ולהפיל עצבות חס ושלום, כי אז מאיר רק הטוב, שהם הנקדות טובות שבמצות ועל-ידי זה הרע והעצבות נופל לגמרי ואז אתער זמירות שירות ותשבחות לה' יתברך בבחינת מזמור שיר ליום השבת, בחינת ויום השביעי משבח ואומר וכו'. כי אז נתעוררין זמירות ושירות נפלאות שנעשין ונתחברין מהנקדות טובות של המצות של כל ישראל אפלו של פושעי ישראל, שכלם עולין אז ומתפארין לפני ה' יתברך ונעשין מהם שירות וזמירות ונגונים נפלאים, שכל זה הוא בבחינת אזמרה לאלקי בעודי הנ"ל, כמבאר שם במקומו שנעשין מזה נגונים וזמירות נפלאים. אבל העקר נעשה בשבת קדש, שאז עקר שלמות התגלות כל הנקדות טובות של כל המצות של כל ישראל כנ"ל. ומשבת צריכין להמשיך הקדשה והשמחה על כל ימי החל, דהינו שבכח קדשת שבת נזכה גם בכל ימי החל לילך בדרך הקדש הזה, לגרש העצבות ולהחיות את נפשנו תמיד על-ידי הנקדות טובות שנמצאים בנו, שזהו הדרך של אזמרה לאלקי בעודי וכנ"ל:

אות ד

וזהו בחינת מה שאיתא במדרש,"שחורה אני ונאוה",' שחורה אני', בימי החל. 'ונאוה אני', ביום השבת. כי זה המקרא שחורה אני ונאוה מרמז על הדרך הקדש של אזמרה הנ"ל וכמבאר אצלנו בהלכות השכמת הבקר הלכה א, עין שם) שנפשות ישראל אומרים להאמות והסטרא אחרא הרוצים להפיל אותם חס ושלום, על-ידי שרואין בהם מעשים מכערים ואזי ישראל משיבים להם, 'שחורה אני ונאוה'. אמת שאני שחורה במעשי הרעים, אבל ונאוה אני בנקדות טובות של המצות ומעשים טובים הנמצאים בי עדין, כמו שפרש רש"י שם, 'שחורה אני' במעשי 'ונאוה אני' במעשי אבותי. ואף במעשי יש מהם נאים אם יש בי עון העגל, יש בי כנגדו זכות קבלת התורה, הינו כנ"ל. כי זהו הדרך הקדש של אזמרה לאלקי בעודי שגלה אדוננו מורנו ורבנו זכרונו לברכה. אבל זה הדרך הקדש עקר הארתו נמשך על-ידי קדשת שבת, שהוא בחינת קדשת הצדיק האמת כנ"ל. וזה שאיתא במדרש על פסוק זה, 'שחורה אני' במעשי. 'ונאוה אני' במעשי אבותי, 'שחורה אני', כל ימות השבוע. 'ונאוה אני', בשבת. ועוד חושב שם במדרש הרבה, 'שחורה אני', במצרים. 'ונאוה אני', במצרים. 'שחורה אני', במצרים וימרו בי וכו'. 'ונאוה אני', במצרים בדם הפסח ובדם מילה, דכתיב, "ואעבר עליך ואראך מתבוססת בדמיך ואמר לך בדמיך חיי-זה דם פסח ואמר לך וכו', זה דם המילה. שחורה אני, בים, שנאמר, "וימרו על ים וכו'". ונאוה אני, בים, שנאמר, "זה אלי ואנוהו וכו'". וכן חושב שם הרבה שבכל מקום שקלקלו הרבה, שם דיקא זכו גם כן לטוב הרבה וכל זה הוא בחינת הקדש הנ"ל של אזמרה לאלקי בעודי כנ"ל. אבל כל זה אי אפשר לגלות כי אם בכח הצדיקים אמתיים שהוא בחינת כח קדשת שבת כנ"ל. וזה בחינת 'שחורה אני במעשי ונאוה אני במעשי אבות', שהם בחינת כח הצדיקים שהם אבות העולם. וכמו שכתוב, "אבי אבי רכב ישראל ופרשיו". וכן מפרש שם במדרש, 'שחורה אני', על מעשיהם שאינם טובים. 'ונאוה אני' במעשי הצדיקים, כמו שאיתא שם, 'שחורה אני' במרגלים. 'ונאוה אני' ביהושע וכלב וכו'. 'שחורה אני', בשטים וכו'. 'ונאוה אני', שנאמר, "ויעמד פנחס ויפלל". 'שחורה אני', בעכן. 'ונאוה אני' ביהושע וכו'. וזהו בעצמו בחינת שחורה אני בימי החל ונאוה אני בשבת, כי כח שבת וכל הצדיקים הם בחינה אחת כנ"ל, שעל-ידי זה דיקא יכולים לגלות הנקדות טובות שיש בהפחות שבפחותים להחיות את נפשו לשאר על עמדו, שזהו בחינת הדרך הקדש אזמרה הנ"ל, שהוא בחינת שחורה אני ונאוה שהולך ומפרש שם במדרש על כל הטוב שנמצא בהם בעצם שפלותם ושחרותם כנ"ל, כי אי אפשר לגלות כל הטוב הזה מתוך עמק החשך של רבוי הרע החופה עליו כי אם בכח הצדיקים האמתיים ובכח שבת קדש וכנ"ל. ועתה מקשר ומחבר כל דברי המדרש הנ"ל יפה יפה, עין שם היטב ותראה ותבין עתה שכלו מדבר מענין הדרך הקדש הנ"ל של אזמרה לאלקי בעודי, שהיא בחינת שחורה אני ונאוה וכנ"ל. וזהו בחינת מה שכתוב שם, 'שחורה אני', במדבר וכו'. 'ונאוה אני', במדבר בהקמת המשכן, כי המשכן נבנה מכל הנקדות טובות שנמצא בכל אחד מישראל. ועין כל זה בדברינו בהלכות השכמת הבקר הלכה א, עין שם):

אות ה

וכן הדרך הקדש שגלה על פסוק, "ואיה השה לעלה", עין שם היטב ושים לבך היטב להבין הדברים, בפרט להבינם למעשה להכניס בלבך העצות הדקות, העמקות, האמתיות, לקימם בתמימות ובפשיטות. ועקר זה הדרך נמשך גם כן רק על-ידי קדשת שבת קדש וקדשת הצדיק האמת, שהם בחינה אחת כנ"ל, כי עקר הענין המבאר שם הוא שאפלו כשאדם נופל חס ושלום, למקומות הרחוקים מאד מאד מה' יתברך, שהם בחינת מקומות המטנפים, רחמנא לצלן, אף-על-פי-כן אין שום יאוש בעולם כלל, כי גם במקומות האלו אף-על-פי שהם רחוקים מאד מכבודו יתברך בבחינת וכבודי לאחר לא אתן, כמו שמבאר שם, אף-על-פי-כן אם יחפש ויבקש את כבודו מחמת שרואה גדל רחוקו מכבודו יתברך ויצטער ויתגעגע ויחפש ויבקש איה מקום כבודו על-ידי זה בעצמו יתהפך הירידה לעליה גדולה, כי יעלה לבחינת איה בקדשה, שהוא בחינה גבה מאד מאד, כי איה הוא מאמר סתום, שהוא למעלה מן הכל וכל המאמרות, שהם בחינת התגלות כבודו יתברך, כלם מקבלים משם וממנו דיקא מקבלין חיות המקומות הרחוקים, שהם בחינת מקומות המטנפים, כי מבחינת המאמרות המתגלים ששם התגלות כבודו יתברך אין יכולים מקומות המטנפים לקבל שום חיות, כי יש גבול לכל כבוד שמלבש בכל מאמר ומאמר מהעשרה מאמרות שלא יתפשט ויצא לחוץ למקומות האלו חס ושלום, בחינת וכבודי לאחר לא אתן, אבל בחינת איה מאמר סתום, שהוא בחינה גבה ונעלמת מאד מאד מגדל העלמו והסתרתו, משם דיקא מקבלין מקומות הרחוקים הנ"ל. ועל-כן כשהאדם נופל לשם חס ושלום, כשמחפש ומבקש איה מקום כבודו מחמת שרחוק מכבודו מאד כנ"ל, על-ידי זה דיקא הוא עולה בתכלית העליה, כי עולה לבחינת איה בקדשה שהיא בחינה גבה מאד, שהיא שרש הכל, שמשם מקבלין כל המאמרות, שהם התגלות כבודו שבהם נברא כל העולם, עין שם כל זה היטב:

ועל-כן עקר דרך עצה קדושה הזאת אין זוכין אליה כי אם על-ידי קדשת שבת וקדשת הצדיקים, כי הצדיקים הגדולים כבר זכו לעלות לשם לבחינת איה בקדשה על-ידי רבוי צדקתם שעלו מדרגא לדרגא עד שזכו לתכלית העליה לבחינת איה, שהוא בחינת כתר עליון, בחינת בראשית וכו'. ומחמת שהם זכו לבוא לשם, על-ידי זה יש להם כח להמשיך ולהאיר בכל העולם דרך הקדש הזה שאפלו מי שנפל למקום שנפל חס ושלום, אפלו אם נפל חס ושלום, לבחינת מקומות המטנפים, אף-על-פי-כן יבקש ויחפש גם שם איה מקום כבודו וכו' כנ"ל ועל-ידי זה יעלה לתכלית העליה לבחינת איה, שהוא בחינת בראשית מאמר סתום כנ"ל. וזה הוא בעצמו בחינת כח קדשת שבת, כי בשבת עולין כל הנפשות וכל העולמות למעלה מעלה עד בחינת איה הנ"ל שהוא בחינת רעוא דרעוין, כידוע. על-כן בכח קדשת שבת שאז מאיר בחינת איה בקדשה וכן בכח קדשת הצדיקי אמת שזכו לבחינת איה בקדשה בכחם יכולים להחיות כל הנופלים לבחינת מקומות המטנפים שגם משם יוכל לעלות בתכלית העליה על-ידי שלא יתיאשו את עצמם גם שם ויבקשו ויחפשו איה, אפוא עצה לשוב לה' יתברך וכו' כנ"ל. על-כן גם עקר הדרך הזה של איה אין זוכין כי אם על-ידי קדשת שבת, שהוא בחינת קדשת הצדיקי אמת כנ"ל. וזה בחינת מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה לענין חטא אדם הראשון שנתגרש מגן-עדן וכו', ושבת אגין עלוהי, כי חטא אדם הראשון כולל כל החטאים שבעולם ועקר ההגנה וההצלה הוא שבת, כי על-ידי קדשת שבת נמשכים הדרכים קדושים הנ"ל, שעל-ידי זה זוכין לתשובה ולתקן הכל כנ"ל:

אות ו

וזהו בחינת תחום שבת אלפים אמה. אלפים אמה זה בחינת שני אלפין, שהם בחינת שני שכליות, בחינת אלפים שנה שקדמה תורה לעולם, הינו בחינת שתי הדרכים הקדושים הנ"ל, שהם בחינת אזמרה לאלקי בעודי ואיה השה לעלה, שהם בחינת שני אלפין, שני שכליות קדושים אמתיים, שהם הם, תחום שבת, שהוא גבול הקדשה שעל ידם נשארין כל ימי חייו בגבול ותחום הקדשה ואין יוצאין לחוץ חס ושלום, שזהו בחינת תחום שבת, כי שבת כלליות קדשת ישראל כנ"ל, כי הדרך של אזמרה וכו' הוא בחינת אלף, בבחינת האלף לך שלמה, שהוא בחינת שבת מלך שהשלום שלו שאז מאירין האלף אורות שמחזירין לישראל בתוספות שבת, כידוע בכונות שכל זה האור נמשך על-ידי הדרך הקדש של אזמרה הנ"ל, דהינו על-ידי הצדיק שדן את הכל לכף זכות ומוצא נקדות טובות בכל אחד מישראל אפלו בהגרועים מאד וכו' ומכניס זה הדרך בישראל שכל אחד ימצא בעצמו ובחבריו נקדות טובות וכו' כנ"ל כדי שעל-ידי זה יכנסו הכל בכף זכות ויחזרו לה' יתברך כנ"ל, שכל זה הוא מלאכת המשכן כנ"ל, כי זה הצדיק בונה משכן שמשם מקבלין התינוקות הבל פיהם שאין בו חטא, שזהו בחינת אלף זעירא דויקרא, כמבאר בהתורה 'אזמרה' הנ"ל במקומו, עין שם. ולמוד זכות הזה הוא בבחינת אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף להגיד לאדם ישרו וכו', דהינו אפלו אם אין מוצאין בו כי אם זכות אחד מני אלף ואפלו אם יש באותו המצוה והזכות עצמו רבו פסלת ואין בו כי אם איזה נקדה טובות אחד מאלף באותו זכות עצמו. וכמו שדרשו רבותינו זכרונם לברכה אפלו אם באותו המלאך עצמו תשע מאות תשעים ותשעה חלקים לחובה ואחד לזכות, נצול גם כן, הינו כנ"ל. שגם המצוה והזכות שמוצאין בעצמו או בחברו אפלו אם הוא רק אחד מאלף וגם אותו הזכות בעצמו מלא פסלת ופניות וכו' ואין בו כי אם חלק אחד מאלף איזה נקדה טובה, על-ידי זה גם כן יוצאין מכף חובה ונכנסין לכף זכות וחוזרין אליו יתברך ואז נתהפך הכל לזכות וזוכין לאלף אורות הנ"ל, שהם בחינת תוספות שבת, כמובא בכונות ישמח משה. וזהו בעצמו בחינת אלף זעירא דויקרא כשקראו למשה אחר הקמת המשכן, כי מבאר שם בכונות שעל-ידי חטא העגל נלקחו ממשה אלף אורות וכו' וזה סוד אלף זעירא דויקרא ושבת חוזר ומקבלם בסוד תוספות שבת ואז מחזיר לישראל הכתרים שלהם, שהם העדים שהתנצלו מהם ומשה קבלם תחלה להשלים חסרונו ועכשו חוזר ונותנם לישראל בעין יפה ומאלו הכתרים יורשים ישראל תוספות שבת בכל ערב שבת, עין שם. וכל זה על-פי הנ"ל, כי משה שהוא הצדיק האמת על-ידי הזכות שמלמד על ישראל ומוצא בהם נקדות טובות אפלו אם הם חוטאים מאד כמו במעשה העגל, רחמנא לצלן, שכולל עבודה זרה וגלוי עריות שפיכות דמים, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, אף-על-פי-כן הוא מוסר נפשו עליהם עד שמוצא בהם זכות ומחזירם לה' יתברך ועל-ידי זה נבנה המשכן כנ"ל ואז קוראו מהמשכן בבחינת אלף זעירא דויקרא. לרמז לו שילך בדרך זה שאפלו כשישראל חוטאים מאד חס ושלום, אף-על-פי-כן יראה למצא בהם זכות אפלו אחד מני אלף, שזהו בחינת אלף זעירא דויקרא שנקטנה האלף מחמת שנטלו ממנו האלף אורות בעון ישראל. והראה לו הקדוש ברוך הוא למשה שמשם דיקא, מבחינת האלף זעירא, הינו מבחינת הזכות והטוב אחד מני אלף שמצא בישראל והכניסם לכף זכות, שם דיקא הוא קורא אותו מהמשכן, כי זה עקר בחינת מלאכת המשכן כנ"ל ועקר העבודה והמלאכה הנפלאה הזאת, שהוא בחינת מלאכת המשכן, עקרו נמשך משבת, כי כל קדשת מלאכת המשכן נמשך משבת, כמו שמבאר במקום אחר בהתורה "בראשית" סימן ס"ז בלקוטי תנינא), הינו כי בשבת מחזירין למשה האלף אורות שלהם שהם הכתרים וכו', שכל זה הוא תוספות שבת כנ"ל, הינו על-פי דברינו הנ"ל שעקר דרך הקדש של אזמרה הנ"ל מאיר בשבת קדש כנ"ל ואז חוזרים כל האלף אורות להצדיק, בחינת משה, והוא מחזיר להם האלף אורות שלהם וכו', שכל זה נמשך על-ידי שאז מתגלה ומאיר רק הטוב שבישראל והרע נופל ונתבטל ונמשך ומאיר בשלמות הדרך של אזמרה לאלקי בעודי הנ"ל, שזהו בחינת תוספות שבת, שזהו בחינת האלף אורות הנ"ל שחוזרים ומאירים על כל אחד מישראל בסוד תוספות שבת שזהו בחינת האלף לך שלמה וכנ"ל. נמצא, שהדרך של אזמרה הנ"ל הוא אלף כנ"ל:

אות ז

וכן הדרך של איה הנ"ל הוא גם כן בחינת אלף, כי איה בחינת בראשית בחינת מאמר סתום ונעלם, זהו בחינת אלף, בחינת פלא עליון, בחינת כתר דאתמר עלה, "במפלא ממך אל תדרש". דעלה אתמר, "מגיד מראשית אחרית וכו'". שכל זה הוא בחינת אלף, שהוא אותיות פלא כידוע, שהוא ראשון לכל האותיות, שכל זה בחינת איה, שהוא סתום ונעלם מאד מאד בבחינת פלא, שעל-ידי זה דיקא יש להם יניקה משם מגדל ההעלמה וכו' ובשבת מאיר זה האור בדרך נפלא ונורא ומשם השגת הצדיק שעולה לשם. ועל-ידי זה יכול להכניס בישראל שאפלו מי שנופל חס ושלום למקומות הרחוקים מאד הנ"ל, שגם שם יחפשו את ה' יתברך בבחינת איה וכו' כנ"ל ועל-ידי זה יעלו בתכלית העליה לבחינת איה וכו' כנ"ל. נמצא, שבחינת איה הוא גם כן בחינת אלף שמאיר בשבת. ואלו השתי אלפין הם בחינת תחום שבת, כי דיקא על-ידי אלו השני הלמודים הקדושים זוכים לשאר על עמדו לבלי לצאת מן התחום וגבול הקדשה כנ"ל וזה בחינת אלפים אמה של תחום שבת כנ"ל. שאנו לומדים אותם מערי הלויים כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה שהיה להם אלף אמה מגרש ואלף אמה שדות וכרמים, כי כהנים ולויים הם בחינת צדיקי הדור ותלמידיהם, כי הצדיק והרב האמת הוא בחינת כהן, כמו שכתוב, "כי שפתי כהן ישמרו דעת". ודרשו רבותינו זכרונם לברכה, אם הרב דומה וכו'. ולויים הם בחינת תלמידיהם הנלוים אליהם לשרתם, בחינת ונלוו אליך וישרתוך, שהם מקבלים מהם ההלכות להורות את בני ישראל הדרך אשר ילכו בה וכו'. ואלו הכהנים והלויים היה להם ארבעים ושמונה ערים לשבת. שש ערי מקלט ועליהם ארבעים ושתים עיר. שהם מרמזים על כלליות האמונה של ישראל, שהם בחינת ששה תבות שבפרשת שמע ישראל ועליהם ארבעים ושתים תבות שבפרשת ואהבת, שהם כלל אמונת ישראל, כי הצדיקים ותלמידיהם, שהם בחינת הכהנים והלויים, הם עוסקים רק להמשיך ולהאיר שלמות האמונה בישראל, כי כל התורה כלולה באמונה כידוע, ואלו הארבעים ושמונה ערים הקדושים שלהם שבהם יושבים ועוסקים להמשיך ולהאיר האמונה בישראל שהוא כלל התורה, היה להם לכל עיר אלפים אמה מגרש וכו' שמשם אנו למדים תחום שבת, כי הם עוסקים להמשיך הדרכים הקדושים הנ"ל על ישראל שהם בחינת אזמרה וכו' ואיה וכו', שהם בחינת אלפין כדי שלא יצא שום אחד מישראל מהגבול על-ידי שממשיכין ומאירין בהם שתי הדרכים הנ"ל, שהם בחינת תחום שבת כנ"ל, וזהו בחינת אלף אמה מגרש ואלף אמה שדות וכרמים אלף אמה מגרש שהיה פנוי לכל, כמו שפרש רש"י שם, זה בחינת הלמוד של ואיה הנ"ל, שהוא בחינת אלף כנ"ל, שהוא בחינת מגרש שהוא פנוי לגמרי, כי בחינת איה הנ"ל שמחיה ומקים אפלו הנופלים לבחינת מקומות הרחוקים ביותר כנ"ל חסר שורה זה בחינת חלל הפנוי ששם, כביכול, פנוי מאלקותו, כמובן מדבריו שדבר עמי אז, כנדפס שם בסוף שהוא מרמז במאמר רבותינו זכרונם לברכה, כל חללא דעלמא וכו', עין שם. אבל באמת לאמתו גם בחלל הפנוי נעלם אלקותו יתברך. וזהו בחינת מה שמקבלין חיות מאיה וכו'. וזה בחינת אלף אמה מגרש שהיה פנוי מכל לתקן על-ידי זה בחינת חלל הפנוי, להחיות אפלו הנופלים לשם להאיר בהם בחינת האלף, שהוא בחינת איה וכנ"ל. ואלף השני הוא אלף אמה שדות וכרמים, זה בחינת הלמוד הקדוש של אזמרה הנ"ל, שהוא גם כן בחינת אלף כנ"ל, שהוא בחינת אלף אמה של שדות וכרמים, כי כשמוצאים הנקדות טובות בישראל ומחזירים אותם לה' יתברך על-ידי זה, מזה זורעים שדות ונוטעים כרמים בבחינת ויזרעו שדות ויטעו כרמים ויעשו פרי תבואה, כי הטוב שבישראל שמגלין הצדיקים עושים פרות בשדה העליונה ששם כל עבודתה לזרעה ולנטעה, כידוע ומובן בדבריו זכרונו לברכה. ועל-כן אומרים מזמור הזה בכניסת שבת, שהוא מזמור הודו שמדבר מכל מיני צרות ישראל, שהם צרות הנפש שסובלים בכל ימי החל, שהם בחינת תעו במדבר וכו' ויזעקו אל ה' וכו'. וכן ישבי חשך וצלמות וכו' ויזעקו וכו' יודו לה' חסדו ונפלאותיו וכו'. שכל הנסים והנפלאות האלה שה' יתברך עושה עמנו להצילנו מכל רע ולשאר על עמדנו הכל נעשה בכח הצדיקים האמתיים, שהם מחזקים אותנו על-פי הדרכים הקדושים הנ"ל שעקרם נמשך על-ידי קדשת תוספות שבת כנ"ל, על-כן אומרים זאת בכניסת שבת ומסימים "ישם מדבר לאגם מים" וכנ"ל "ויזרעו שדות ויטעו כרמים", הינו כנ"ל:

אות ח

ואגב דאתינן להכא לעסק בענין השתי תורת הנ"ל שהם איה ואזמרה וכו'. נבוא לבאר על פיהם מאמר רבותינו זכרונם לברכה בשבת דף עז ע"ב בהאגדה הפליאה מאד והוא מה ששאל רב זירא לרב יהודא וכו' ואי בעי מנה כל חללי דעלמא הוה אמר לה וכו'. וכבר זכינו שגלה לנו אדוננו מורנו ורבנו כמה שאלות מהם. וגם אמר לי שהרבה מדברי האגדה הנ"ל שיך להתורה איה הנ"ל ולשאר תורות שגלה אז בעת ההוא, כנדפס שם במקומו בסימן י"ב אצל התורה איה הנ"ל, עין שם. עתה שלח ה' בלבי לבאר שתי שאלות על-פי שתי תורות הנ"ל וזה לשון הגמרא, מאי טעמא קרנא דקמצא רכיכא משום דדירי בחלפי ואי קשיא נדיא ומתעורא ופרש רש"י, קמצא ארבה חלפי ערבה ואי קשיא נדיא ומתעורא ואם היתה קשה תנוד ותעקר כשתכה בעצם ומתעורא ויסתמו עיניה וכו'. כי כבר מבאר בסוף סימן י"ב הנ"ל שבחינת איה הנ"ל שהוא מאמר סתום-בראשית, שמשם דיקא מקבלין חיות מקומות הרחוקים מאד. מגדל ההעלמה וההסתרה זהו בחינת סוד חלל הפנוי שמשם צמצם כביכול, אלקותו יתברך וכו' ועל-כן אי אפשר לתרץ הקשיות והחקירות הבאים משם, כמבאר כל זה היטב בהתורה "בא אל פרעה" בלקוטי א בסימן ס"ד, עין שם היטב. ואיתא שם שחיות החלל הפנוי שבאמת נעלם שם אלקותו יתברך ואף-על-פי -כן הוא בבחינת פנוי מכל שנראה לפי דעת אנושי כשני הפכים, אך באמת שניהם אמת, אך אי אפשר להבין זאת עתה בשכל אנושי ועל-כן כל הקשיות הבאים משם אסור לכנס בהם לישבם ולתרצם, כי עליהם נאמר, "כל באיה לא ישובו", רק להתחזק באמונה לבד. ומבאר שם שחלל הפנוי הוא בבחינת ארבה שהוא קמצא, כי הוא כההוא קמצא דלבושה מנה ובה, עין שם. ובאמת גם ענין בחינת איה הנ"ל הוא גם כן בחינת ההעלמה של חלל הפנוי כנ"ל ועל-כן מי שנופל חס ושלום, למקומות הרחוקים האלו הבאים משם, עקר עצתו שיחפש ויבקש את ה' יתברך גם משם, כי באמת לאמתו גם שם נעלם ה' יתברך, אך אי אפשר למצאו בשום שכל וסברא כי אם על-ידי הבקשה והחפוש איה וכו' וכנ"ל. והבן הדברים היטב לעצה להתחזק בכל מקום שהוא בכל מה שיעבר עליך כל ימי חייך, כי אינך יודע מה יעבר עליך. ומי שרוצים להכניסו בדרכי הקדשה באמת אי אפשר לו לכנס בשלמות כי אם כשמנסין אותו בבחינה זאת שנופל למקומות כאלו וכשמחזק את עצמו על-פי הדרך של איה הנ"ל אז יזכה שתהיה הירידה תכלית העליה וכו' כנ"ל, אבל צריך להיות חזק מאד מאד בדעתו ועקר ההתחזקות הוא שידע חסרון דעת האנושי שבאמת אין לנו שום שכל כלל, כמו שכתוב, "כי בער אנכי מאיש וכו'". ואנו מחיבים להשליך ולבטל שכלנו לגמרי רק להאמין בדברי הצדיקי אמת שבאמת יש חיות אלקות בכל המקומות הרחוקים מאד מאד, אפלו במקומות המטנפים וכו' שנאמר עליהם, "וכבודי לאחר לא אתן". רק שאי אפשר בשום שכל אנושי למצא שם כבוד אלקותו יתברך מאחר ששם פנוי מאלקותו יתברך בבחינת וכבודי לאחר לא אתן, רק צריכים שם לחפש ולבקש איה מקום כבודו וכו' וכנ"ל. ורק על-ידי זה יעלה בתכלית העליה וכנ"ל:

אות ט

וזהו בחינת מאי טעמא קרנא דקמצא רכיכא. קמצא הוא בחינת סוד חלל הפנוי, שהוא כההוא קמצא דלבושה מנה ובה כנ"ל. קרנא זה בחינת חיות אלקות הנמשך לשם בהעלם גדול, כי קרן מרמז על התחזקות של החיה או האדם, כי עקר חזק השור והחיות הוא בקרנות שלהם. ועל-כן גם התחזקות האדם מכנה בשם קרנות, כמו שכתוב, "וקרני ראם קרניו וכו'". וכמו שכתוב, "וכל קרני רשעים אגדע תרוממנה קרנות צדיק". שפרושו שמגדע התחזקות הרשעים וירומם התחזקות הצדיק. וכתיב, "הלא בחזקנו לקחנו לנו קרנים". וכן הרבה במקרא. וזה בחינת וירם קרן לעמו וכו' וירום קרן משיחו. ועקר התחזקות של כל הברואים הוא כפי חיות אלקות הנמשך להם דרך הקדשה או דרך הסטרא אחרא, רחמנא לצלן, כי הארת חיות אלקותו יתברך מכנה גם כן בשם קרן, כמו שכתוב, "קרנים מידו לו". וזה בחינת כי קרן עור פניו, ושאל מאי טעמא קרנא דקמצא רכיכא, שחיות והתחזקות של בחינת חלל הפנוי הוא בבחינת רכיכא, כי אין רואים שם שום אור והוא דק מן הדק והוא נדחה ונתעלם בפני כל הנכנס לשם כדרך דבר הרך שהוא נדחה בפני כל. והשיב משום דדירי בחלפי פרש רש"י, ערבה. זה בחינת כל הרחוקים מהקדשה מאד, שהם בחינת ערבי נחל שאין בהם לא טעם ולא ריח, שלהם נמשלו פושעי ישראל, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. ואי קשיא וכו', הינו שהשיב, שאדרבא, במקומות כאלו עקר ההתחזקות הוא דיקא על-ידי זה, על-ידי בחינת רכיכא, שהוא בחינת הרפו ודעו כי אנכי ה' וכו'. ועל זה אמרו רבותינו זכרונם לברכה, לעולם יהא רך כקנה ואל יהיה קשה כארז. כי קנה אפלו כל הרוחות שבעולם אין יכולין להזיזו ממקומו, כי הוא רך ונכפף בפני כל ואף-על -פי-כן הוא אמיץ וחזק מאד בשרשו ואין יכולין הרוחות לעקרו ממקומו חס ושלום, מה שאין כן אם היה קשה כארז וכו', הינו כי במקומות כאלו, שהם בחינת חלל הפנוי, שם אסור לכנס בקשיות ותרוצים כלל, בבחינת אל תקשו לבבכם, כי עקר ההתחזקות הוא דיקא על-ידי שהוא רך כקנה, שעל כל השאלות והקשיות והבלבולים שמבלבלין אותו הן המונעים והחולקים והמתנגדים מבני אדם הן רבוי הבלבולים שבמח על כלם לא ישיב דבר בבחינת ואהי כאיש אשר לא שומע ואין בפיו תוכחות, כי הקשיות והבלבולים הבאים משם אי אפשר לישבם כנ"ל. ואף-על-פי-כן הוא חזק באמונה מאד כקנה הרך הנשרש במים שאף-על-פי שנראה כנכפף בפני הרוחות, אף-על-פי-כן הוא חזק בשרשו מאד. כמו כן צריך האדם שיהיה חזק באמונתו כפי שקבלנו מאבותינו ורבותינו ולא ישמע לשום קשיא ובלבול כלל הבאים ממקומות כאלו ולא ישיב עליהם כלל כאלו אין בפיו מענה, עד שנדמה להם כאלו הוא נכפף בפניהם חס ושלום, ובאמת זהו עקר התחזקותו בבחינת רך כקנה כנ"ל. ועל-כן דוד המלך, שהוא בחינת משיח, שעקר התקון על ידו ועקר התקון הוא לתקן מקומות הרחוקים מאד הנ"ל להעלות משם כל הנופלים לשם, רחמנא לצלן, על-כן בעת שנמשח דוד נאמר, "ואנכי היום רך ומשיח מלך". הינו בחינת רך כקנה הנ"ל שזאת הבחינה בשלמות אין מי שיזכה כמו משיח שיכבש כל העולם ויתקנו על-ידי בחינה זאת. וזהו בחינת מה שכתוב ביוסף הצדיק, "ויקראו לפניו אברך". שהוא בחינת אב-רך. הינו אף-על-פי שהוא אב בחכמה, אף-על -פי-כן הוא בבחינת רך בחינת רך, כקנה הנ"ל, כי גם יוסף הוא בחינת משיח, בחינת משיח בן יוסף וכנ"ל. וזהו ואי קשיא נדיא ומתעורא. ששם במקומות כאלו שנעלם האור מאד אם יהיה קשה לו ויכנס בקשיות ותרוצים מתעורא. שיסתמו עיניו כעור וישאר בחשך לגמרי, כי אי אפשר לישב הקשיות והבלבולים הבאים משם, על-כן צריכין שם להיות רך, בבחינת רך כקנה לבלי להשיב דבר רק להיות חזק בשרש גדילתו ושרשו להתחזק באמונה שלמה ולבקש ולחפש את ה' יתברך שם גם כן בבחינת איה הנ"ל. ואז דיקא יזכה לתכלית העליה כנ"ל:

אות י

וזה סוד מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, נטיעות הראשונות כקרני חגבים, הינו בחינת קרנא דקמצא הנ"ל והבן היטב, כי אף-על-פי שהם אמרו לענין המשכת האור של תחלת האצילות שהתחיל בדקות בבחינת קרני חגבים. ואנחנו מדברים בענין חלל הפנוי שמשם צמצם האור, כביכול, אף-על-פי-כן הכל אחד, כי גם האור והחיות הנעלם בחלל הפנוי בדקות ובהעלם נפלא כנ"ל נמשך בשרשו מסוד תחלת האצילות, שהוא בבחינת כקרני חגבים כנ"ל. ואין להאריך בזה, כי כבוד אלקים הסתר דבר גם חילפי לשון חלף הלך, כי משם חלף והלך, כביכול, כי פנה אלקותו משם כנ"ל, אבל באמת גם שם נעלם ה' יתברך כנ"ל, אבל הוא רק בבחינת קרנא דקמצא רכיכא. וכנ"ל. ובענין זה של בחינת רכיכא יש הרבה לדבר, אבל אי אפשר לבאר בכתב. והמשכיל החפץ באמת יבין מדעתו מעט איך צריכים להיות רך כקנה ואף-על-פי-כן יהיה חזק בשרשו מאד, אדרבא, על-ידי הרכות, על-ידי זה עקר חזקו ותקפו לנצח:

אות יא

עתה נבוא לבאר בישועתו הנוראה עוד שאלה אחת מהאגדה הנ"ל והוא, מאי טעמא האי תימרא דתרנגולא מידלא לעלא דדירי אדפא ואי עיל קוטרא מתעורא רש"י תימרא דתרנגולא מידלא לעלא, ריס של עין התחתון כשעוצם עיניו עולה למעלה מן העליון וכו', משום דדיר אדפה שעולה בלילות על הקרשים והקורות וכו'. זה יתבאר על-פי התורה "אזמרה" הנ"ל ועל-פי מה שמבאר בלקוטי תנינא בסימן י"ז המתחיל, צריך לזהר מאד להיות שמח וטוב לב בשבת וכו'. ובסוף איתא שם, דרך ה' יתברך להביט על הטובות שעושין ואף שנמצא בהם גם כן מה שאינו טוב אינו מסתכל על זה, כמו שכתוב, "לא הביט און ביעקב וכו'". מכל שכן שהאדם מחיב להביט רק על הטוב ולזה טובה שיש טבע והשגחה. וכו' עין שם. וכבר גלה הוא זכרונו לברכה בעצמו שענין זה יש לו שיכות לשאלה זאת של מאי טעמא תימרא דתרנגולא מידלא לעלא, כנדפס כבר אצל סימן י"ב הנ"ל, אך לא זכינו שיבאר לנו בפרוש. וחסדי ה' לא תמנו ובעניותנו עזרנו ה' יתברך ברחמיו העצומים לבאר קצת השאלה על-פי הקדמותיו הקדושים והנוראים מאד, כי ענין הדרך והעצה הקדושה הנ"ל של אזמרה לאלקי בעודי, זהו בחינת התעוררות השנה, כי כשאדם מנח בדעתו בקטנות ושפלות עד שאינו יכול להתפלל ולשוב לה' יתברך על-ידי זה, זהו בחינת שנה וצריך להתעורר משנתו על-ידי העצה הנ"ל של אזמרה וכו' כנ"ל, דהינו שיבקש ויחפש עד שימצא בעצמו איזה נקדות טובות בבחינת ועוד מעט ואין רשע וכו' ועל-ידי זה יחיה את עצמו ויתעורר משנתו ונפילתו. בבחינת אני שכבתי ואישנה הקיצותי כי ה' יסמכני וכו', בחינת הקיצותי ועודי עמך. וזה בחינת עורה כבודי עורה הנבל וכנור אעירה שחר, כי הנקדה טובה שבכל אחד הוא בבחינת שחר, בחינת שחורה אני ונאוה וכו', כמו שפרש רש"י שם. וזה בחינת שחורה אני במעשי,ונאוה אני בהקמת המשכן, כי הנקדות טובות שמחפשין ומוצאין זה בחינת הקמת המשכן שנבנה מכל הנקדות טובות שבישראל, כמובא מזה לעיל. ועין כל זה בדברינו בהלכות השכמת הבקר, שם מבאר הענין היטב איך כל זה הוא בחינת התעוררות השנה, בחינת קימת חצות וכו' וכנ"ל. וזהו 'מאי טעמא תימרא דתרנגולא מידלא לעלא', תרנגול, זה בחינת התעוררות השנה, כי תרנגול ממנה על זה לעורר בני אדם מהשנה בחצות לילה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה וכמו שכתוב, מי נתן לשכוי בינה וכו'. ועל-כן כל השירה של התרנגול הוא בענין התעוררות השנה, כמו שכתוב בפרק שירה פרק ד' תרנגול אומר, בשעה שבא הקדוש ברוך הוא אצל הצדיקים בגן-עדן זולפין כל אילני גן-עדן בשמים ומרננין ומשבחים ואז גם הוא מתעורר ומשבח בקול ראשון אומר, "שאו שערים ראשיכם וכו'". בקול שני אומר, "שאו ב' וכו'". בקול שלישי, "עמדו צדיקים ועסקו בתורה כדי שיהיה שכרכם כפול לעולם הבא". בקול רביעי אומר, "לישועתך קויתי ה'". בקול חמשי אומר, "עד מתי עצל תשכב מתי תקום משנתך". בקול ששי אומר, "אל תאהב שנה פן תורש פקח עיניך שבע לחם". בקול שביעי אומר, "עת לעשות לה' הפרו תורתך". וכל אלו השירות שאומר בכל השבעה קולות הם בחינת התעוררות השנה שעוסק לעורר מהשנה מחצות לילה עד אור היום שמי שאינו מתעורר בחצות ממש על כל פנים יתעורר מהשנה שעה אחר חצות ואם גם אז לא יתעורר, על כל פנים יתעורר עוד שעה אחר כך וכן קורא קול אחר קול עד אור היום, שהם שבעה קולות וכלם הם בחינת התעוררות השנה:

אות יב

וזה בחינת בשעה שבא הקדוש ברוך הוא אצל הצדיקים בגן -עדן מזלפין כל אילני גן-עדן בשמים. זהו בחינת מה שבחצות לילה נתעוררים חסדים גדולים על ישראל על-ידי שמחפשין ומוצאין בכל אחד נקדות טובות, שזה בחינת עורי צפון ובואי תימן הפיחי גני יזלו בשמיו. שהקדוש-ברוך-הוא מצוה לארבע רוחות העולם שיפיחו וינשבו בגן-עדן הנטוע ממצות ומעשים טובים של ישראל, כי כל אחד כפי מעשיו הטובים ותורתו ומצותיו, כמו כן הוא נוטע עשבים ואילנות קדושים בגן-עדן ואחר כך הוא מתענג בחלקו בגן -עדן בעת קבול שכרו, שזהו בחינת לעבדה ולשמרה הנאמר על האדם, שדרשו רבותינו זכרונם לברכה, 'לעבדה' בפקודין דעשה. 'ולשמרה' בפקודין דלא תעשה, הינו כנ"ל, שכמו שהאדם עובד את ה' יתברך במצות עשה ושומר את עצמו מלא תעשה, כמו כן הוא עובד ושומר את הגן-עדן וכנ"ל. ועל -כן מצוה ה' יתברך לרוחות צפון ודרום שיתעוררו וינשבו בהגן-עדן, שיזלו בשמיו, הינו שיעוררו כח וזכות של כל הנקדות טובות של המצות של כל אחד מישראל שיתנו ריחיהם הטובות כדי שיגיע על נפשות ישראל מריח טוב הזה של נקדותיהם הטובות כדי שיתעוררו משנתם על-ידי זה וכנ"ל ואז כלם מרננים, "והנשאו פתחי עולם ויבא מלך הכבוד מי זה מלך הכבוד וכו'". וכל זה מדבר מהתעוררות השנה, כמו שאומרים פסוקים אלו בתקון חצות דהינו שמבקשים שיהיו נפתחין הפתחים והשערים של הבית-המקדש, שהם בחינת שערי קדשה שיוכלו ישראל לכנס בהם לגדל כבודו יתברך, שזהו בחינת ויבא מלך הכבוד. וזהו בחינת מי זה מלך הכבוד וכו'. והמקרא הזה תמוה מאד, מה זה שאלת מי זה מלך הכבוד וכו'. עד שהצרך להשיב ה' עזוז וגבור וכו', וכי אין אנו יודעין שמלך הכבוד הוא ה' יתברך?! אך הענין הוא על-פי הנ"ל, כי עקר התגלות כבודו יתברך הוא על-ידי ישראל וכפי מעשיהם הטובים של ישראל כן נתגלה כבודו יתברך וכשאין ישראל עובדים אותו חס ושלום, אזי חס ושלום, נתעלם כבודו יתברך מהעולם ועל-כן תכף שמתחיל לצעק ולהתפלל שאו שערים ראשיכם וכו' ויבא מלך הכבוד וכו', דהינו שיתגלה כבודו יתברך על-ידי מעשיהם הטובים של ישראל, אזי תכף נתעורר שאלת המקטרגים ואומרים, "מי זה מלך הכבוד", הינו שחס ושלום, אין ראוי לקרותו יתברך בשם מלך הכבוד מאחר שישראל אין מעשיהם עולים יפה ואין מגדלים כבודו כראוי וכנ"ל. ואזי משיבים להם מיד, "ה' עזוז וגבור ה' גבור מלחמה". הינו שה' יתברך עזוז וגבור וכו' ויגמר את שלו בודאי וכל עזו וגבורתו ומלחמתו הוא להכניע ולבטל הקטרוגים שעל ישראל. והוא גבור מלחמה לנצחם תמיד על-ידי גדל הכח של גדולי הצדיקים שיגעו וטרחו בעבודתם כל כך במסירת נפש כזה עד שיכולים למצא הנקדות טובות בכל אחד מישראל אפלו כשהם בדיוטא התחתונה מאד חס ושלום, ועל-כן שיך לקרותו יתברך תמיד בשם מלך הכבוד, כי הוא עזוז וגבור וכו' לנצח הקטרוגים ולגלות הטוב שבישראל שעל-ידי זה נתגלה כבודו וכנ"ל. וזהו גם כן בחינת קול השני שמדבר גם כן מזה, כי צריכין לעורר הטוב שבישראל, שהוא בחינת כבודו יתברך, צריכים לעוררו פעם אחר פעם כדי לעוררם בכל פעם מהשנה שמתגברת מאד על כל אחד כידוע. ועקר ההתעוררות מהשנה בגשמיות שלא יישן הרבה יותר מדאי וברוחניות שלא יפל בדעתו ולא יתיאש עצמו לעולם. העקר הוא על-ידי הנקדות טובות שמוצאין בכל פעם כנ"ל. וזהו שמסים, "ה' צבאות הוא מלך הכבוד סלה". דהינו שהוא יתברך הוא מלך הכבוד נצח סלה ועד, כי לעולם ידו על העליונה ויגמר את שלו תמיד, כי כבר היו צדיקים גדולים כאלו שיוכלו למצא הטוב שבכל אחד מישראל וללמד זכות עליהם תמיד, שעל-ידי זה נתגלה כבודו יתברך. ועל-כן 'ה' צבאות הוא מלך הכבוד סלה' וכנ"ל:

אות יג

וכל זה התפלל דוד כדי שיניחו השערים את הארון לכנס בימי שלמה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה וכמו שפרש רש"י שם. כי בשעה שבקש שלמה להכניס הארון וכו' אמר עשרים וארבע רננות ולא נענה, עד שאמר, "זכרה לחסדי דוד עבדך וכו'". כי עקר השראת השכינה בבית-המקדש היה על-ידי כניסת הארון למקומו, כמבאר שם בפרשה שכשנכנס הארון כסה הענן וכו'. ועל-כן דבקו השערים בעת שרצו להכניס הארון למקומו, כי אמרו שאין ישראל ראויים להכניס הארון למקומו שתשרה עליהם השכינה, כי ראו שעתידין לחטא עד שיהיה נחרב הבית-המקדש. וכל מה שאמר שלמה תפלות ורננות לא נענה עד שהזכיר את דוד, שאמר, 'זכרה לחסדי דוד עבדך', הינו כנ"ל, כי עבודת הצדיקים הגדולים ללמד זכות על ישראל תמיד שהוא הדרך של אזמרה הנ"ל, כל זה בחינת עבודת דוד המלך, שהוא בחינת משיח, שהוא יגמר התקון וישיב כל ישראל לה' יתברך על-ידי זה. כי דוד הוא נעים זמירות ישראל וכל הזמירות והשירות נעשים על-ידי ברור הטוב, כמו שמבאר שם בהתורה הנ"ל, שזהו בחינת אזמרה לאלקי בעודי, 'אזמרה' דיקא, עין שם. ועל-כן כשהזכיר את דוד, שהוא בחינת משיח שסוף כל סוף יגמר התקון על-ידי שימצא נקדות טובות בישראל אפלו באחרית הימים בסוף הגלות עד שיחזר ויבנה בית מקדשנו וישיב הארון על מקומו, על-כן אז נפתחו השערים והניחו הארון לכנס על-ידי תפלות דוד שהקדים להתפלל על זה, "שאו שערים ראשיכם וכו'", כי כבר הקדים דוד, בחינת משיח, לגלות שה' עזוז וגבור וכו' והוא מלך הכבוד סלה, שהוא גמר ויגמר, כי כבודו יתגדל לעולם על-ידי כח הצדיקים שיכולים לעורר הטוב שבישראל תמיד ולגדל כבודו יתברך על-ידי זה וכנ"ל. וזהו בקול שלישי אומר, "עמדו צדיקים וכו'", שמעורר גם הצדיקים לעסק בתורה אף-על-פי שהם היו קמים מעצמם, אך אף-על-פי-כן לפעמים מתגבר עליהם גם כן בחינת שנה מחמת עונות ישראל חס ושלום, כשאין יודעים ללמד עליהם זכות, שאז הם בבחינת שנה, בבחינת הסתלקות המחין כידוע ועל-כן מעורר אותם גם כן שיעמדו ויעסקו בתורה עד שבגדל כח התורה ידעו איך ללמד זכות על ישראל תמיד. וזהו כדי שיהיה שכרכם כפול לעולם הבא, 'כפול' דיקא, כי יזכו לשכר כפול מאחר שעל-ידי תורתם, שהוא בחינת תורת חסד, זכו לעורר ישראל מהשנה ולהחזירם למוטב, על-כן בודאי שכרם כפול, כי יקבלו חלקם וחלק שיש להם בכל אחד מישראל שחזרו לה' יתברך על ידם. וזה בקול רביעי אומר, "לישועתך קויתי ה'", זהו גם כן בחינה הנ"ל, כי המקרא נאמר על כל ישראל בכלל ובפרט כשהם בגלות בבחינת שנה, שאף-על-פי-כן צריכין לקוות לישועת ה' תמיד וכמובא במדרשים שיעקב אבינו ראה שעל-ידי שמשון לא תהיה הגאלה שלמה, אמר, "לישועתך קויתי ה'", שאף-על-פי-כן אני מקוה לישועתך שיהיו צריכים כאלו שיעוררו הטוב שבישראל תמיד וישיבו אותם לה' יתברך, ועל-כן אומרים פסוק זה קדם השנה בקריאת שמע שעל המטה. כדי שלא יפל לשנה גמורה חס ושלום, רק יזכה להתעורר משנתו על-ידי ישועת ה' שאנו מקוים אליו תמיד אפלו איך שהוא וכנ"ל. וזהו קול ה' וכו' שמדבר בפרוש מהתעוררות השנה, כמו שכתוב, "עד מתי עצל תשכב מתי תקום בשנתך אל תאהב שנה וכו' פקח עיניך שבע לחם". 'פקח עיניך', שעדין יש בך נקדות טובות הרבה ועל-ידי זה תתעורר משנתך ותשבע לחמה של תורה וכנ"ל. וזהו בקול שביעי אומר, "עת לעשות לה' הפרו תורתך". הינו כמו שפרש רש"י שם, שזה נאמר על בעלי תשובה, שבקש דוד מה' יתברך שיורהו מה יעשו אותם שהפרו תורתך, הינו כנ"ל, שדוד, בחינת משיח מוסר נפשו בשביל כל אחד מישראל הרחוק מה' יתברך שימצא בו טוב כדי לעוררו משנתו ולהחזירו לה' יתברך וכנ"ל. נמצא, שתרנגול הוא בחינת התעוררות השנה על-ידי הדרך של אזמרה הנ"ל:

אות יד

וזהו מאי טעמא תמרא דתרנגולא מידלי לעלא, דהינו שריס של עינו מכסה עינו ממטה למעלה כדי שיביט למעלה ולא יביט למטה, הינו שהצדיקים ההולכים בדרך זה להביט על הטוב שבישראל, לעוררם מהשנה. עיניהם מביטים תמיד למעלה, הינו על הטוב שבישראל שהוא עולה למעלה למעלה ואינם רוצים כלל להביט למטה, דהינו על הרע שלהם, כי הטוב בחינת מעלה, והרע בחינת מטה, בבחינת מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה ורוח הבהמה היורדת היא למטה וכו'. וזהו מאי טעמא תמרא דתרנגולא מידלי לעלא שעיניהם של הצדיקים המעוררים מהשנה הם מביטים תמיד למעלה על הטוב, בחינת מידלי לעלא. ולמטה, דהינו על הרע אינם רוצים להביט כלל כאלו היו עיניהם מכסות מלמטה בריסי עיניהם וכנ"ל, משום דדירי אדפה, פרש רש"י, קרשים וקורות. זהו בחינת הקמת המשכן, בחינת קורות בתינו ארזים רהיטינו ברותים, שנאמר על המשכן שנבנה והוקם מכל הנקדות טובות של ישראל, שעל-ידי זה עקר התעוררות השנה, בבחינת שחורה אני-במעשי, ונאוה אני-בהקמת המשכן וכנ"ל. הינו מחמת שאלו הצדיקים דירי אדפה, שכל עסקם ודירתם הם בענין בנין המשכן, שהוא דפי, בחינת קרשים וקורות של המשכן כנ"ל, כי הם עוסקים תמיד לבנות המשכן, שהוא בחינת הדרך הקדש של אזמרה הנ"ל, כמו שמבאר שם, שאלו הצדיקים שעוסקים למצא הטוב תמיד בישראל, הם בונים המשכן וכו', עין שם. ועל-כן אין מביטים על הרע כלל כי אם על הטוב, שזהו בחינת מידלי לעלא כנ"ל. וזה, ואי עיל קוטרא מתעורא. 'קוטרא' הוא עשן בחינת פגם החטאים, שהם בחינת עלה עשן באפו, הינו שאם היו מניחים לעלות העשן של העונות, חס ושלום, מתעורא היתה מסתלקת ההשגחה חס ושלום וכנ"ל וכמבאר בסימן י"ז הנ"ל, עין שם). על-כן הם מתיגעים בכל כחם לילך בדרך ה' יתברך להביט רק על הטוב ולא להביט על הרע כלל כדי להכניס את ישראל בכף זכות תמיד עד שיחזרו כלם לה' יתברך, שעל-ידי זה תבוא הגאלה במהרה בימינו ויבנה בית-המקדש על מכונו, אמן:

אות טו

ועל-כן זה המקרא "קורות בתינו ארזים וכו'", שפרושו על המשכן, נאמר שם לענין מה שה' יתברך מיפה את ישראל תמיד ומסתכל רק על הטוב שבהם, כמו שכתוב שם בשיר השירים, "שחורה אני ונאוה וכו'". כנ"ל "נאוו לחייך בתורים צוארך בחרוזים וכו'" "צרור המור דודי לי וכו'", "אשכול הכפר דודי לי וכו'", "הנך יפה רעיתי הנך יפה וכו'". עין בפרוש רש"י שם שמפרש הכל על מה שה' יתברך מחזקם ומחבבם בכל פעם אף לאחר שחטאו ואומר להם שיקחו אלו הבשמים צרור המור, אשכול הכפר וכו', עין שם. ואחר כך סים, "הנך יפה דודי", הכל שלך מה שאתה ברחמיך מלמד עלינו זכות. וכנ"ל "קורות בתינו ארזים רהיטינו ברותים", בחינת המשכן כנ"ל. ההסתכלות על הטוב לבד זה בחינת בנין המשכן, שהוא בחינת אזמרה לאלקי בעודי וכנ"ל. גם תימרא דתרנגולא. לשון תימרא מרמז על הצדיק בחינת צדיק כתמר יפרח, כי הצדיק נקרא תמר לשון תמורה, שממיר ומחליף הכל לטובה, כי כל הקטרוגים מהפך אותם לזכות בבחינת אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף וכו'. 'מליץ אחד מני אלף' דיקא, שדיקא מני אלף המקטרגים נעשה המלאך המליץ, כי כל מה שמתרבים המקטרגים יותר הוא ממליץ לטוב ביותר על שמוצא בו אף-על-פי-כן איזה נקדה טובה, כי כל אלו המקטרגים על האדם הם הם בעצמם אותם שהסיתו אותו לחטא, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, הוא השטן, הוא המסית, הוא המקטרג וכו'. ועל-כן כשמתרבים חס ושלום, המקטרגים מאד על האדם, אזי עומד המלאך המליץ ומהפך הכל לזכות דיקא, כי זה טוען, הלא, אדרבא, מאחר שיש עליו מקטרגים הרבה כל כך אם כן היה לו יצרין רעים הרבה, כי אלו המקטרגים הם הם בעצמן היצרין רעים שהסיתו אותו למה שהסיתו. ואם כן, אדרבא, הוא פלא גדול איך התחזק איש כזה לחטף אף-על-פי-כן איזה נקדה טובה של איזה מצוה שעשה, וזהו בחינת מליץ אחד מני אלף המקטרגים, הוא ממליץ עליו, כי מאחר שיש עליו מקטרגים הרבה כאלו שהם הם כלם המסיתים שלו אם כן אין חדוש כל כך מה שחטא כל כך, אדרבא, זהו חדוש נפלא איך התגבר לעשות איזה טוב בעלמא מאחר שעמדו עליו חילות כאלו. ועל-כן הצדיק שהולך בדרך זה נקרא "תמר" בחינת צדיק כתמר יפרח, שממיר ומחליף הקטרוגים לזכות כנ"ל. וזהו בחינת תימרא דתרנגולא, שעל-ידי זה מעורר מהשנה, על-ידי שמוצא זכות בכלם וכנ"ל:

אות טז

וזה בחינת וירא ישראל את בני יוסף ויאמר מי אלה ויאמר בני הם אשר נתן לי אלקים בזה וכו'. ששאל, "מי אלה?" שאינם ראויים לברכה, כי ראה רשעים גדולים שיצאו מהם. והשיב לו יוסף, "בני הם, אשר נתן לי אלהים בזה". ואיתא בספרים שהשיב לו, שבזה בעצמו שאתה רואה יש שם גם כן ניצוצות קדושים, שבשביל זה ראויים לברכה, הינו בחינה הנ"ל, שזה היה עקר הוכוח בין יעקב ליוסף, כי בענין זה של אזמרה הנ"ל ללמד זכות על הכל יש בזה כמה בחינות בין הצדיקים, כי הוא עבודה גדולה כמו שמצינו שאפלו גדולי הצדיקים לפעמים לא ידעו ללמד זכות כראוי והקפיד ה' יתברך עליהם כמו שמצינו בישעיה והושע וכו'. ועל-כן גם יעקב אבינו קדם הסתלקותו מחמת שראה גדל הרשעות של הרשעים שיצאו מאפרים ומנשה, על-כן גם הוא תש כחו עד שלא ידע ללמד עליהם זכות ולברכם, על-כן שאל, מי אלה? שאינם ראויים לברכה. עד שהשיב לו יוסף, בני הם, אשר נתן לי אלקים בזה. שהראה לו שגם בזה בעצמו נמצא זכות שיגע ומצא נקדות טובות גם בהרשעים שיצאו מהם. ועל-כן תכף נתרצה יעקב ואמר, "קחם נא אלי ואברכם". וזהו, "ואנכי תרגלתי לאפרים", שנאמר על ענין זה, כמו שפרש רש"י שם. וזהו ואנכי תרגלתי לאפרים שאפלו כשהם בבחינת רגלין בדיוטא התחתונה, בבחינת ותגל מרגלותיו גם אז הרגלתי רוחי ביעקב שיתהפך דעתו עליהם לטובה לברכם, שזהו בחינת הדרך של אזמרה וכו' הנ"ל. וזהו, "קחם על זרועותיו", שיעלה אותם מבחינת רגלין ממדרגה התחתונה לבחינת ידים וזרועות, שהם בחינת אזמרה הנ"ל, בבחינת זמר ונגון, שהוא בבחינת ידים, בבחינת ונגן בידו וטוב לך ולא ידעו כי רפאתים, כי באמת זהו עקר רפואת הנפש וכנ"ל והם אינם מכניסים דעתם לידע כי רפאתים שאני עוסק ברפואתם על-ידי זה כנ"ל:

אות יז

ועל שם זה נקראים בני יוסף מנשה ואפרים, על שהוליכם יוסף במצרים, שהוא ערות הארץ והוא בגדל צדקתו זכה גם שם לעמד בנסיון ולבלי לפל בדעתו בכל מה שעבר עליו, שזהו גם כן בכלל הנסיון, כי כשמנסין את האדם לוקחין ממנו את שלמות הדעת, שזהו עקר הנסיון, כאשר שמעתי ממנו זכרונו לברכה. ויוסף עבר עליו כל זה והיה בנסיון גדול ועמד בנסיון ועל-ידי זה זכה שיהיה לו כח לברר ולמצא הטוב בכל מקום שהוא, שעל-ידי זה היה כח לישראל להיות במצרים בגלות, כי למחיה שלחו אלקים , כי לולא כח יוסף הצדיק שהקדים לפניהם שם לא היה כח לישראל לעמד בגלות. וכן עכשו לולא כח הצדיקים האמתיים שמלמדים עלינו זכות ומחזקים אותנו על -פי הדרכים הקדושים הנ"ל, לא היה כח לסבל מרירות הגלות בכלליות, ובפרט הגלות של כל אחד ואחד. ועל-כן קרא שם בניו מנשה ואפרים על שם זה שאפלו במקומות הרחוקים מאד יכולים למצא את ה' יתברך על-ידי כל הנ"ל. וזהו בחינת מנשה שנקרא על שם, "כי נשני ה' את כל עמלי וכו'". שאפלו הנשיון והשכחה הכל מה', הינו שגם בבחינת חלל הפנוי ששם אין יכולים למצא אלקותו יתברך, גם זה מה' יתברך, כי יודע שהנשיון והשכחה גם כן מה' יתברך ועל -ידי זה יוכל להשתדל ולחפש את ה' יתברך גם משם כנ"ל. וזהו בחינת איה הנ"ל. ואפרים נקרא על שם כי הפרני אלקים בארץ עניי, שגם בארץ עניי אני יכול למצא טוב, שהוא בחינת פרות ויזרעו שדות ויטעו כרמים כנ"ל. וזהו בחינת הדרך של אזמרה הנ"ל. וזהו בחינת לי גלעד לי מנשה ואפרים וכו'. 'גלעד' בחינת רפואה, בחינת רפואת הנפש, בבחינת הצרי אין בגלעד אם רופא אין שם. 'לי מנשה ואפרים', כי על-ידי שתי בחינות אלו של מנשה ואפרים, שהם בחינת שתי הדרכים הנ"ל של איה ואזמרה שזכה יוסף לקרות בניו הקדושים על שם זה על שזכה במצרים במקומות רחוקים כאלו למצא את ה' יתברך, על-ידי אלו השתי בחינות עקר רפואת הנפש, בחינת לי גלעד כנ"ל. וזהו, "מעז ראשי", כי על-ידי זה עקר המעז וההתחזקות של הראש והדעת שלא יפל בדעתו חס ושלום, וכנ"ל. וזהו, 'יהודה מחוקקי'. כי יהודה בחינת משיח שיצא ממנו, שהוא יגמר התקון על-ידי דרכים אלו ועליו נאמר, "לא יסור שבט מיהודה ומחקק מבין רגליו", שאפלו כשישראל בבחינת רגלין כנ"ל, בבחינת עקבות משיחא, אף -על-פי-כן ימצא גם שם בחינת חקיקה ורשימו טובה, שהם בחינת הנקדות טובות שמוצאין בהם תמיד אפלו כשהם בבחינת רגלין כנ"ל. וזהו בחינת יהודה מחוקקי וכנ"ל, כי יהודה ויוסף הם בחינת משיח בן דוד ומשיח בן יוסף, שהם יתקנו את כל ישראל על-ידי הדרכים הנ"ל וישיבו את כלם לה' יתברך, שעל-ידי זה עקר הרפואה והגאלה במהרה בימינו וכנ"ל:

אות יח

וכל הגליות, מצרים וכן כל הגליות שמכנים בשם מצרים, כמו שמבאר במקום אחר ), כלם הם בבחינה זאת. מה שהסטרא אחרא מתגברת להעלים את הטוב שבכל אחד מישראל על-ידי הרע החופה עליו ולהגביר עליו מרה שחורה ועצבות כדי ללכדו ברשתם חס ושלום, על-ידי זה, כמבאר סימן כד) בהתורה "אמצעיתא דעלמא", שעקר גלות השכינה היא כשהעצבות מתגברת על ישראל וכו', עין שם. ועקר הגאלה היא כשה' יתברך מתעורר ברחמיו ונותן בלב הצדיק האמת שיסתכל רק על הטוב שבישראל וישתדל בתקונם להחזירם לה' יתברך על-ידי זה וכנ"ל. וזה בחינת כל פרשת שמות שמדבר מתקף גלות מצרים ומגאלתם על-ידי משה. והכל הוא בבחינה הנ"ל. וזה בחינת ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף. יוסף הוא בחינת כל הנקדות טובות שיש בכל אחד מישראל שכלם נמשכין מהצדיק בחינת יוסף, שהוא נקדה הכללית שממנו נמשכין כל הנקדות טובות שבכל אחד, כמו שמבאר במקום אחר ) ובכל ימי הגליות, שכלם מכנים בשם מצרים, בכל פעם הוא בחינת ויקם מלך חדש וכו', כי בכל פעם יצרו של אדם מתגבר עליו מחדש והוא נקרא מלך, בחינת מלך זקן וכסיל. וממנו נמשכין כל ההתנגדות והמניעות של המונעים והחולקים העומדים בכל פעם, כי לא אחד בלבד עומד עלינו לכלותנו חס ושלום, אלא שבכל דור ודור ובכל פעם עומדים עלינו בבחינת ויקם מלך חדש. חד אמר, חדש ממש. וחד אמר, שנתחדשו גזרותיו. ושניהם אמת. שעומדים בכל פעם חולקים ומונעים חדשים ממש וגם נתחדשין גזרותיו, שבכל פעם גוזרים ואומרים דבורים רעים חדשים, שהם כנגד האמת שרוצים למנע ולהפיל את האדם על-ידי זה מתורה ותפלה וכו'. וזהו 'אשר לא ידע את יוסף', עשה את עצמו כלא ידע. שעושים את עצמם כאלו לא ידעו כלל את מעלות הצדיק בחינת יוסף, שהוא כלל הטוב שהכניס כל כך טוב בישראל והם רוצים להתגבר לבלבולים חדשים להפיל את כל אחד חס ושלום, להסתכל רק על הרע לא על הטוב מה שבאמת צריכין להפך כנ"ל. וזהו, "ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך". שהסטרא אחרא, בחינת מצרים, מעבידים בכבדות גדול מאד על-ידי רבוי המרה שחורה והעצבות. וזהו בחינת בעבודה קשה, בקשיא בחמר הלכתא וכו', כמו שאיתא בזהר הקדוש. כי הכל מחמת המרה שחורה, שעל-ידי זה אין יכולין לא ללמד ולא להתפלל וכל מה שרוצין לעשות איזה דבר שבקדשה קשה וכבד וחמור עליו מאד, כי הם ממררים את החיות ממש, כאשר יודע כל אחד בנפשו. וזהו, "ויאמר מלך מצרים למילדות העבריות אשר שם האחת שפרה ושם השנית פועה". מילדות העבריות זה בחינת צדיקי הדור שעוסקים להוליד בישראל תולדות קדושות, שהם תורה ומעשים טובים, כי עקר תולדותיהן של צדיקים הוא מעשים טובים, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. וזהו, אשר שם אחת שפרה ושם השנית פועה. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה, שפרה, שמשפרת הולד. פועה, שפועה ומדברת והוגה לולד כדרך הנשים המפיסות תינוק הבוכה, הינו בחינה הנ"ל. מה שהצדיקים מחזקים את ישראל על-ידי הדרכים הקדושים הנ"ל ומשפרין אותם על-ידי שמוצאין בהם גם עתה נקדות טובות, שזהו בחינת הנך יפה רעיתי. וכמו שפרש רש"י שם. וזהו בחינת שפרה, שמשפרת את הולד כנ"ל. וזהו בחינת פועה, שפועה והוגה ומדברת לולד כדרך שמפיסין תינוק וכו', כי כן הוא ממש עסקי הצדיקים עם ישראל שפועין והוגין ומדברין עמהן ושורקין ומצפצפין ומרמזין אליהם לחזקם לעוררם ולהגביהם ולהרימם מכל מיני נפילות וירידות והשלכות שלהם שיזרזו בכל יום ובכל עת להתעורר מחדש בעבודת ה' בכל מה שיוכלו לחטף. והוא ממש כדרך שמפיסין תינוק הבוכה, שזהו בחינת פועה כנ"ל. והדברים מובנים לכל אחד למי שיודע רחמנות הצדיקי אמת עלינו אשר על ידם ה' יתברך מחזק ומנחם אותנו בבחינת כאיש אשר אמו תנחמנו כן אנכי אנחמכם וכו'. ופרעה הרשע, שהוא הסטרא אחרא, הוא ההפך מכל זה שרוצה רק להגביר הרע חס ושלום, כנ"ל. ועל-כן אמר למילדות העבריות אשר שם וכו', שגוזר עליהם לעשות בהפך מזה חס ושלום, וזהו, "אם בן הוא והמיתן אתו אם בת הוא וחיה". כי בן הוא בחינת ישוב הדעת, סטרא דדכורא שמשם כל הטוב והוא רוצה להמית ולהשפיל הטוב בחינת בן ולהחיות סטרא דנוקבא, שמשם עקר אחיזת הרע והדינים, כי הוא בחינת דעת שאינו מישב, בחינת עצבות ומרה שחורה שרוצה להגביר הרע על הטוב, להפיל עצבות ומרה שחורה על כל אחד שלא יהיה נכר הטוב שבו ולהמית אותו על-ידי זה חס ושלום, אך המילדות לא שמעו אליו ולא עשו כדבר פרעה, "ותחין את הילדים", שעסקו רק להחיות ולחזק את הילדים, שהם בני הנעורים הרוצים לגשת אל הקדש, שצריכין רק להחיותם ולחזקם בכל מיני חיות והתחזקות על-פי הדרכים הנ"ל ועל-פי שארי דרכים קדושים ששמענו ממנו זכרונו לברכה, שכל זה הוא בחינת ותחין את הילדים כנ"ל:

אות יט

ועקר הגאלה היא על-ידי זה, על-ידי שנתעוררו רחמיו יתברך להסתכל רק על הטוב, בבחינת ראה ראיתי את עני עמי וכו'. וכמו שדרשו רבותינו זכרונם לברכה, ראה ראיתי, שני ראיות רואה אני שסופן לחטא ואף-על-פי-כן ראיתי את עני עמי, הינו כנ"ל. שאף-על-פי-כן אני מסתכל רק על הטוב שבהן ואיני מסתכל כלל על הרע שבהן ועל-ידי זה הם ראויים לגאלה וכנ"ל. וכל הוכוח שהיה בין ה' יתברך ובין משה במראה הסנה הכל היה בענין זה, כי ענין זה לחפש תמיד הטוב שבישראל וללמד עליהם זכות תמיד הוא ענין גבה ועמק מאד מאד. ויש בענין זה מדרגות רבות בין הצדיקים הגדולים, כמו שמבאר לעיל מזה. ועל-כן גם משה רבנו אף-על-פי שהיה כלו טוב, לא היה יודע מתחלה עד היכן מגיע רחמנותו יתברך, על-כן לא היה רוצה לילך בשליחותו, כי ראה שישראל יקלקלו הרבה, אבל ה' יתברך טען עמו הרבה, שאף-על-פי-כן הוא רוצה לגאלם, כי הוא מסתכל רק על הטוב וכנ"ל. וזהו בחינת אות המטה שהראה לו, שרמז לו שלא ידבר על ישראל, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה וכמובא בפרוש רש"י, כי הראה לו שבקל חוזר ונתהפך הנחש למטה, כמו שכתוב, "שלח ידך ואחז בזנבו וכו' ויהי למטה בכפו". שרמז לו שגם בתקף זהמת הנחש יכולין לאחז באיזה קצה, למצא שם איזה נקדה טובה ועל-ידי זה נתהפך לטובה מנחש למטה בבחינת ויהי למטה בכפו וכנ"ל:

אות כ

ונחזר לענין תחומין, כי בחל יש ברורים. ועל-כן יש בו כל הל"ט מלאכות ונסיעות לדרכים בשביל ברורים, אבל בשבת השכינה שובתת ואין בו ברור על-כן בטלים בו כל הל"ט מלאכות וכל הדרכים, כמובא מזה בהתורה "היכל הקדש" סימן נט). וכל הברורים של ימי החל שמבררים הטוב מהרע ומלקטים ומעלים ניצוצות הקדשה מבין הקלפות והסטרא אחרא, הוא נעשה על-ידי הצדיקים הגדולים והנלוים אליהם ההולכים בדרכיהם. והעקר נעשה על-ידי שני הדרכים הקדושים הנ"ל, שהם בחינת אזמרה ואיה הנ"ל, שעל-ידי הדרכים הללו מבטלין כל מיני קלפות וסטרא אחרא שכלם כלולים בשתי מיני קלפות, שהם הקלפות והסטרא אחרא הנמשכין משבירת כלים שיש בהם ניצוצות הקדושים הרבה. והקלפות והסטרא אחרא הנמשכין מבחינת חלל הפנוי ששם פנוי מאלקותו יתברך לגמרי, כביכול, ששם אי אפשר למצא אותו יתברך על-ידי שום שכל כי אם על-ידי אמונה לבד, כמובא כל זה בהתורה בא אל פרעה עין שם היטב). ואף-על-פי ששם נאמר לענין חקירות וקשיות של הפלוסופין והאפיקורסים, אך גם כל שארי ההסתות ופתויים של היצר הרע והסטרא אחרא נמשך משני מינים הנ"ל, כי עקר כח היצר הרע נמשך מכפירות, כמובא במקום אחר. ועקר הברור נעשה על-ידי תשובה ומעשים טובים, כי על-ידי חטא אדם הראשון וכן כל אחד על-ידי חטאיו נפלו כמה ניצוצות בין הקלפות וכמו כן נופל דעתו ומחשבתו לכמה מיני הרהורים ובלבולים עד שיש לפעמים שמתגברין עליו כל כך עד שבאים עליו הרהורים ובלבולים הנמשכין מבחינת חלל הפנוי שמשם כל בחינת מקומות המטנפים הנ"ל, שהם נמשכין מחלל הפנוי כנ"ל. ולצאת ולעלות משם כל אחד ואחד כפי מה שירד ונפל לשם על-ידי פגמיו וקלקוליו אי אפשר לצאת משם כי אם על-ידי הדרכים הנ"ל, הינו על-ידי שמחפשין ומוצאין הנקדות טובות הנ"ל שהוא בחינת אזמרה הנ"ל, על-ידי זה מבררין הטוב מהקלפות שיונקים מבחינת שבירת כלים ששם יש כמה טוב וניצוצות רק צריכים ברור גדול והברור נעשה על-ידי הצדיקים ותלמידיהם, על-ידי הדרך של אזמרה הנ"ל. אבל לפעמים מתגברת הסטרא אחרא יותר עד שבאים עליו בלבולים והרהורים וכו' הנמשכין מבחינת חלל הפנוי, שהם בחינת מקומות המטנפים הנ"ל. ואז אין תקנה כי אם על-ידי הדרך של בחינת איה הנ"ל, דהינו לבקש ולחפש איה וכו' וכנ"ל וכל ימי החל נעשים כל הברורים על-ידי שתי הדרכים האלו הנ"ל. אבל מחמת שבימי החל יש אחיזת הסטרא אחרא ביותר, על-כן צריכים יגיעות וטרחות של הל"ט מלאכות ונסיעות לדרכים בשביל ברורים אלו. וכל הברורים נעשים בכח קדשת שבת, כי בשבת אין ברור, רק הכח של כל הברורים של כל ששת ימי החל, הכל הוא בכח קדשת שבת. וכן אין נשלם התקון של הברורים של ימי החל ואין הקדשה המתבררת חוזרת ועולה למקומה בשלמות עד שמגיע השבת, שאז במעלי שבתא, בכניסת שבת קדש, סלקין ועולין כל הקדשות שבררו בימי החל, כמובן כל זה בכונת האר"י ז"ל , אך שם מבאר בדרך סוד ואנחנו מדברים בדרך שיוכל כל אדם להבין מהם עצות והתחזקות להתקרב לה' יתברך מכל מקום שהוא). ועל-כן אסור בשבת לילך בדרך כי אם תחום שבת שני אלפים אמה, כי אין ברור אז, כי אז מאירת שרש הקדשה של שתי הדרכים הנ"ל, שהם, אזמרה ואיה, כמבאר לעיל. כי אז בשבת הוא חסד גדול ומאיר רק הטוב שבישראל בבחינת שחורה אני ונאוה, שחורה אני-בימי החל, ונאוה אני-בשבת כנ"ל. שזהו בחינת הדרך של אזמרה כנ"ל. וכן מאיר אז בחינת איה כנ"ל, שזהו בחינת שני אלפין, שהם בחינת שני אלפים אמה של תחום שבת שאסור לילך בדרך כי אם בתוך שני האלפים אמה האלו, שהם בחינת שני אלפין הנ"ל, אבל חוץ לתחום זה אסור לצאת בשבת, כי אז אין ברור כנ"ל, כי בחל יש גלות וטלטול וצריכים לפעמים לצאת לדרך רחוק כל אחד כפי מה שצריך לברר ברורים בשתי הבחינות הנ"ל. ועל-כן באמת כל אחד כפי מה שמקרב לצדיקי אמת ביותר וכפי מה שממשיך עליו קדשת שבת ביותר, כמו כן אין צריך לטלטל עצמו בדרכים הרבה בימי החל, כי נתתקן הכל בביתו בכח קדשת שבת שהוא קדשת הצדיקים שממשיכין ומאירין שתי הבחינות הנ"ל. וכל אחד כפי רחוקו כן צריך יגיעות יותר בל"ט מלאכות וטלטולים בדרכים. וגם בזה יש כמה בחינות, כי יש שמיגע עצמו ומטלטל עצמו בדרכים, אבל על כל פנים מתקן בזה על-ידי שעושה המשא ומתן והעסק באמונה ונוסע בדרך בכשרות כראוי לאיש ישראלי, אבל יש שמתגבר עליו הרע שסביב הטוב שצריך לברר על-ידי הדרך והמשא ומתן עד שמקלקל יותר חס ושלום, וכן יש בזה אלפים ורבבות בחינות ושנויים בין כל אחד ואחד, כי כל עבודת האדם כל ימי חייו הוא בענין זה בענין הברורים הנ"ל, על-כן הכל צריכין למארי חיטייא, שהוא הצדיק האמת שבכחו הגדול הכל יכולין לברר ולתקן על-ידי בחינת שתי הדרכים הנ"ל, שעקר הארתם נמשך בשבת, שזהו בחינת תחום שבת אלפים אמה כנ"ל. ומשם ממשיכין הקדשה לכל ששת ימי החל לעורר ולחזק את כל אחד תמיד על-ידי שתי הדרכים הנ"ל, שעל-ידי זה לא יצא מתחום וגבול הקדשה לעולם וכנ"ל:

אות כא

וזה בחינת ערובי תחומין שממקום שמניחין סעדת שבת, משם מתחיל התחום שבת, כי כל הברורים של ימי החל שבשבילם צריכין טלטולים לדרכים כנ"ל, כלם הם בשביל האכילה והפרנסה. בבחינת כל עמל האדם לפיהו, כי עקר חטא אדם הראשון שמשם נמשכין כל החטאים שבשבילם צריכין כל הברורים. עקר החטא היה באכילה שאכל מעץ הדעת טוב ורע, שעל-ידי זה נגזר בעצבון תאכלנה בזעת אפך תאכל לחם שבשביל זה צריכין יגיעות הל"ט מלאכות וטלטולים לדרכים והכל בשביל לברר הניצוצות משני מיני קלפות על-ידי שני הדרכים הקדושים הנ"ל וכנ"ל. ועל-כן בחל צריכין יגיעה גדולה שתהיה האכילה בקדשה כראוי, על-כן אין להרבות באכילה בחל, אבל בשבת קדש אז האכילה כלו קדש, כמו שמבאר בהתורה "שאלו וכו'" בלקוטי א בסימן נז ובהתורה "צדיק כתמר יפרח" בסימן רעז ). כי אז בשבת מאירים שתי הדרכים הנ"ל בהארה נפלאה כנ"ל. ועל-ידי זה מתבטלים הקלפות ועל -כן האכילה בקדשה. ואז מצוה גדולה להרבות באכילת שבת כאשר הזהיר אדוננו מורנו ורבנו זכרונו לברכה, כמו שמבאר בהתורה הנ"ל, כי הא בהא תליא, כי כל מה שמרבין באכילת שבת מתתקנין ומאירים יותר שתי הדרכים הנ"ל בבחינת דוק בככי ותשכח בנגרי, כמו שמבאר שם בסימן רע"ו הנ"ל לענין הדרכים שעושה הצדיק וכו' וכן הדרך של המצות של כל אדם שעולין בשבת, עין שם, שכל זה הם בחינת שתי הדרכים הנ"ל, כמובן לעיל, כי מה שמבאר שם שבשבת עולה המצוה בבחינת וישם לדרך פעמיו וכו', זהו בחינת דרך של אזמרה הנ"ל. וכן בחינת איה הנ"ל הוא גם כן בחינת הדרך כמו שמבאר בסוף התורה "איה" או כשהולכים בדרכים ברוחניות. נמצא, ששתי התורות הנ"ל של אזמרה ואיה הם בחינת דרכים ממש שעושה הצדיק במקום תהו ומדבר כדי שיוכלו הכל לילך בהם ולהתקרב על ידם לה' יתברך מכל מקום שנפלו לשם. ואלו הדרכים נתתקנים על-ידי אכילת שבת, שעל-ידי זה נמשכת עקר השמחה של שבת בבחינת אין טוב באדם כי אם לאכל ולשתות ולשמח בשבתות ויום טוב, כמו שדרשו רבותינו זכרונם לברכה וכמובן בדבריו זכרונו לברכה בעת שגלה התורות שעקר קדשת שבת ממשיכין על-ידי ענג ושמחה של שבת. ועל-כן הזהיר אז מאד להרבות באכילת שבת ולהתענג בכל התענוגים והעקר להרבות בשמחה בשבת ועל-ידי זה מאירין ביותר עליו שתי הדרכים הנ"ל, שעקר הארתם בשבת. ועל-כן ממקום שמניחין סעדת שבת משם מתחיל תחום שבת אלפים אמה, כי עקר תחום שבת אלפים אמה. שהוא הארת שתי הדרכים הנ"ל נמשך על-ידי סעדות שבת כנ"ל:

אות כב

ולבאר הענין יותר, כי עקר הוא התקון על-ידי היחוד שמיחדין ומחברין כל המאמרות בהמאמר סתום-בראשית שמשם מקבלין הכל, שזה בחינת כלל היחודים, שעל-ידי זה עקר תקון כל העולמות וזה נעשה על-ידי אכילה דקדשה, דהינו אכילת שבת, כי האכילה מחברת הגוף עם הנפש, שזהו בחינת יחוד וחבור וכלליות כל העולמות בה' יתברך, כי בחינת הנפש לגבי הגוף שמחיה ומקים אותו. הוא בחינת החיות שה' יתברך מחיה ומקים כל העולמות, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, הני ה' ברכי נפשי כנגד מי וכו' מה הקדוש ברוך הוא זן את כל העולם אף הנפש זנה את הגוף מה הקדוש ברוך הוא מלא כל העולם וכו' ועל-כן באמת נעשה יחוד גדול, על-ידי אכילה בקדשה, כמו שכתב אדוננו מורנו ורבנו זכרונו לברכה בהתורה "ויסב וכו'" בלקוטי א סימן סב). כי זהו כלל כל היחודים כשמחברין ומיחדין כל העולמות בשרש חיותם, שהוא מחיה את כלם, שזהו בחינה הנ"ל שנכללין ונתיחדין כל המאמרות המתגלים בראשית נקדת הבריאה שהוא בחינת בראשית מאמר סתום הנ"ל, כי עקר יניקת הקלפות הוא מבחינת פרוד חס ושלום, דהינו שעושין פרוד ואין מאמינים שהוא יתברך מחיה ומקים הכל ומנהיג הכל כרצונו, כי מחמת ששרש הכל הוא בחינת מאמר סתום בחינת איה שאי אפשר להשיג ולתפס במח כלל, על-כן הם יונקים משם מגדל ההעלמה וההסתרה. ומשם באים כל הכפירות של המחקרים והפלוסופים ההולכים אחר דעתם הנבוכה, כי באמת אי אפשר להבין במח ובדעת כלל איך כל העולמות נמשכין ומתנהגים ומתקימים על-ידי סתימא דכל סתימין דלית מחשבה תפיסא בה כלל כי אם על-ידי אמונה שלמה שעל-ידי זה עוברים על כל החכמות שבשביל זה נקראים ישראל עבריים, כמו שמבאר בהתורה "בא אל פרעה" סימן סד, עין שם). אבל אלו ההולכים אחר דעתם וחכמתם הנבוכה הם באים לכפירות גדולות הנמשכין מחלל הפנוי ומשבירת כלים. ועקרם נמשך מחלל הפנוי, כי גם הקלפות והכפירות הבאים משבירת כלים, שרשם גם כן מבחינת חלל הפנוי שמשם שרש כל הסטרא אחרא, כי אם לא היה הצמצום של החלל הפנוי לא היה שיך רבוי אור כלל, אך חלל הפנוי היה מכרח לבריאת העולם, כמו שמבאר שם. ותכף שנתהוה שרש הצמצום של החלל הפנוי, משם נשתלשל שרש אחיזת הסיגים שמשם נתגלגל שהיה שבירת כלים, כמובן כל זה בכתבים. ועל-כן עקר התקון על-ידי בחינת הלמוד של איה הנ"ל. לחפש אותו יתברך תמיד כנ"ל, כי תכף כשמאמינים שגם שם נעלם ה' יתברך אפלו במקומות הרחוקים מאד הנמשכין מחלל הפנוי כנ"ל ומחפשין ומבקשין גם שם איה מקום כבודו על-ידי זה עולין בתכלית העליה לבחינת איה, בחינת בראשית-מאמר סתום, וחוזרין ומעלין ומקשרין כל החיות של כל מקומות הרחוקים מאד לה' יתברך ועל-ידי זה נתיחדין כל המאמרות שהם כלל כל העולמות בשרשן בהמאמר סתום, כי עקר שלמות היחוד כשמעלין ומקשרין למעלה החיות של כל הסטרא אחרא שכלם ישובו לה' יתברך כידוע בכונות שבכל היחודים צריכין להעלות החיות מהקלפות, הינו כנ"ל וכל זה נעשה על-ידי אכילה בקדשה כנ"ל, אבל מחמת חטא אדם הראשון שפגם באכילת עץ הדעת טוב ורע, על-ידי זה המשיך סטרא דמותא, כמו שכתוב, "כי ביום אכלך ממנו מות תמות". שהוא פרוד בין הנפש והגוף, כי אי אפשר לברר האכילה בשלמות עד שתוכל לחבר הנפש עם הגוף שיחיה לעולם, כי עכשו אי אפשר לזכות לאכילה כזאת מחמת שנתערב פסלת הרבה בהאכילה מחמת חטאו, על-כן בהכרח שימות האדם והעקר על-ידי פגם האכילה, כמו שכתוב, "בזעת אפך תאכל לחם עד שובך אל האדמה וכו'". ועקר תקונו לאחר מיתתו הוא על-ידי שעולה נשמתו לבחינת מאמר סתום ומשם חוזר וממשיך חיות חדש להחיות העצמות היבשות עד שיעמדו בתחית המתים לחיות חיים נצחיים. וכל אחד כפי מעשיו כן זוכה לזה, כי צדיק שבטל גופו בחייו וזכה לעלות לבחינת איה בחיים חיותו בעודו בגופו הוא אינו מת כלל, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, כי מיתתו הוא רק בחינת בטול שמבטל עצמו בבטול נפלא כדי שיעלה למאמר סתום בתכלית המעלה לעלא ולעלא וכו'. כדי שימשיך משם חיות חדש ונפלא לתקן כל הנפשות כלם, אבל מי שאינו צדיק צריך לסבל צער כפי מעשיו בגיהנם וכיוצא עד שיעלה לשם והכל לפי החשבון. ועל-כן באמת אפלו אם לא זכה להטיב מעשיו בשלמות בחייו, אבל זכה על כל פנים לחפש ולבקש ולדרש תמיד אותו יתברך הוא גם כן טובה נפלאה ונוראה לנפשו וגופו, כי על-ידי זה זוכה גם אחר מיתתו לחפש ולבקש אותו ולא יוכלו להטעותו על-ידי עולם התהו מאחר שגם שם יבקש את ה' יתברך, על-כן בקל יוכל לשוב למקום מנוחתו והכל בכח הצדיקי אמת וכנ"ל:

אות כג

וכל ימי חיי האדם צריך יגיעה גדולה שתהיה אכילתו בקדשה שיחבר נפשו וגופו בקדשה על-ידי האכילה באפן שיהיה נעשה יחוד העולמות בשרשן על-ידי אכילתו וכנ"ל. ועקר התקון הוא אכילת שבת, שהוא אכילה דקדשה, שאז מצוה גדולה לאכל ולהתענג, כי אכילת שבת כלו קדש, כי אז מאירים שתי הדרכים הנ"ל ואז נעשים כל היחודים שכל העולמות והמאמרות מתיחדים בשרשם בבחינת מאמר סתום שמאיר אז בהארה נפלאה וכמבאר בהמאמר "כגונא וכו'" רזא דשבת. מנפלאות היחודים שמתיחדים בשבת. ועל -כן אז האכילה בקדשה נפלאה ועל-ידי האכילה עקר היחוד כנ"ל ועל-כן על-ידי סעדת שבת עושין ערובי תחומין. כי מאכילת וסעדת שבת, משם נמשכין ומאירין אלפים אמה תחום שבת, שהם בחינת שני אלפין הנ"ל, שהם בחינת הדרך איה ואזמרה הנ"ל, כי עקר היחוד הוא ליחד בחינת אלפין הנ"ל שהם בחינת שתי הדרכים הנ"ל, כי הדרך של אזמרה, הוא בחינת תקון שבירת כלים כנ"ל שעולים כל הטוב, שהם בחינת ניצוצות הקדשה למקומם לבחינת מאמרות המתגלים שמשם כל הטוב, כי המאמרות המתגלים, שהם בחינת מלא כל הארץ כבודו, הם בחינת כלל התורה והמצות שכלם בשביל כבודו יתברך, אבל הדרך של איה הנ"ל, שהוא בחינת תקון חלל הפנוי, שהוא על-ידי שעולין לבחינת איה מאמר סתום כנ"ל, הוא שרש התורה וגבה מהתורה והעקר לחבר וליחד שניהם יחד וכנ"ל, לחבר כלליות התורה כלליות המאמרים המתגלים, שהוא כלליות כל העולמות לחבר הכל בשרשו העליון, שהוא בראשית מאמר סתום שאז נכללין ונתיחדין שני האלפין הנ"ל, שזהו בחינת כלל כונות האכילה ליחס בחינת האלפין, כמובא בכונות ), שכל זה זוכין על-ידי אכילת שבת כנ"ל, כי שבת, בחינת שביתה וניחא שאז הוא ישוב הדעת שזהו העקר, כי עקר בחינה זאת להאמין בדעתו בשלמות שהכל אחד שכל העולם ומלאו כלם אין להם חיות וקיום כי אם ממנו יתברך לבד שהוא סתום ונעלם מכל, שזה עקר שלמות כל היחודים. ועקר שלמות האמונה הזאת אין זוכין כי אם על-ידי קדשת שבת, שהוא בחינת קדשת הצדיקי אמת שזוכין לישוב הדעת, שזה עקר המנוחה והשביתה של שבת בבחינת מנוחת שלוה והשקט ובטח וכו', בחינת בשובה ונחת תושעון בהשקט ובבטחה תהיה גבורתם. ובחינת ישוב הדעת הזה אי אפשר לבאר בכתב ולא בעל פה. כי הוא לכל חד כפום מה דמשער בלבה בבחינת נודע בשערים בעלה, כידוע. וזהו בחינת קרנא דקמצא רכיכא הנ"ל, בחינת רך כקנה, בחינת הרפו ודעו כי אנכי ה'. וכל זה אי אפשר לבאר בכתב, רק אנו צריכים לאחז עצמנו באבותינו ורבותינו הקדושים שזכו לזה בשלמות ועל ידם חומל ה' יתברך עלינו ומאיר עלינו פעמים איזה התנוצצות אלקות על-ידי בחינת קדשת שבת שהוא בחינת שובה ונחת בחינת מנוחת שלוה והשקט ובטח וכו' כנ"ל. וזהו בחינת ערוב לשון ערוב ממש שמערבין ומחברין ומיחדין על-ידי סעדת שבת שממנה עושין הערובי תחומין את בחינת שתי האלפין הנ"ל, שהם בחינת כלליות עלמין דאתגלין בעלמא עלאה סתימא, שהוא בחינת המאמר סתום כנ"ל:

אות כד

וזה בחינת המן, שהוא בחינת הפרנסה, כי עקר המן נמשך מבחינת מאמר סתום, בבחינת כי לא ידעו מה הוא שהוא בחינת מאמר סתום, כי מזונא לאו בזכותא תליא אלא במזלא וכו', שהוא בחינת מזל העליון, כמובא, שהוא בחינת כתר, בחינת מאמר סתום כידוע. ועל-כן ירד להם המן על-ידי נסיונות שהתלוננו מקדם וכן אחר כך כשירד להם היו בו כמה נסיונות, כמו שכתוב, "למען אנסנו הילך בתורתי וכו'". וכמו שכתוב, "ויענך ויאכלך את המן אשר לא ידעת ולא ידעון אבותיך למען נסותך וכו'. "כי משם עקר הנסיונות של האדם, הינו מבחינת מאמר סתום הנ"ל, שמשם ירד המן לישראל, כי כבר מבאר שהמאמר סתום, משם עקר יניקת הקלפות והסטרא אחרא מגדל ההעלמה וההסתרה כנ"ל. והאדם צריך לעבר באלו המקומות בשביל נסיון וכשזוכה לבקש גם שם את ה' יתברך בבחינת איה וכו' כנ"ל, על-ידי זה עולה בתכלית העליה וכנ"ל ועל-כן מחמת שהמן שהוא הפרנסה נמשך משם מבחינת מאמר סתום הנ"ל, שמשם כל השתלשלות יניקת הסטרא אחרא והקלפות כנ"ל, על-כן שם עקר הנסיון בחינת למען נסותך וכו', כי קדם שמקבל הפרנסה מבחינת מאמר סתום הנ"ל, צריך לעבר דרך אלו מקומות הרחוקים הנ"ל, שהם בחינת מקומות המטנפים ששם אין רואין את ה' יתברך כלל ומתגברים עליו קשיות ובלבולים הרבה כנ"ל. וכשזוכה לעמד בנסיון ולבקש שם דיקא את ה' יתברך בבחינת איה הנ"ל, על-ידי זה נתהפך הירידה לעליה וזוכה לבחינת איה מאמר סתום הנ"ל וממשיך משם המן, דהינו פרנסה שנמשך משם דיקא כנ"ל. ועל-כן קצתם שלא יכלו לעמד בנסיון כראוי נכשלו והתלוננו על ה' יתברך קדם שירד להם המן, מחמת שהתגברו עליהם הבלבולים והקשיות והספקות הנמשכין מההעלמה של המאמר סתום כנ"ל שהכרחו לעבר בהם קדם ירידת המן כנ"ל, אבל רב הכשרים שאלו כהגן שחפשו ובקשו את כבוד ה' יתברך שם כנ"ל ועמדו בנסיון עד שזכו שירד להם המן, משם דיקא מבחינת מאמר סתום הנ"ל וגם אחר שירד להם המן היה להם נסיונות בזה, כמו שכתוב, "למען אנסנו". דהינו אם ישמרו המצות התלויות בו שלא יותירו וכו', כי מחמת שהמן, שהוא הפרנסה, יורד מבחינה גבה ונעלמת כל כך מבחינת מאמר סתום כנ"ל, על-כן תכף כשבא המן והפרנסה לזה העולם הגשמי חוזר ונתעלם האור הנ"ל, שמשם נמשך המן, כי אי אפשר להשיגו בזה העולם בשום דעת כי אם באמונה לבד, על-כן תכף שנמשך המן ליום ראשון היה קשה להם להאמין שירד גם ביום שני, מאחר שהוא פלא גדול שנמשך מבחינת סתום ונעלם מאד, שמשם יניקת הסטרא אחרא והקלפות שהם מעקמין את הלב בכל פעם. על-כן נמצאו אנשים שלא עמדו בנסיון והותירו ממנו ובאמת 'וירם תולעים ויבאש וכו, כי שלטו בו הקלפות, שהם בחינת המקומות המטנפים והמקלקלים, שמהם כל הדברים הנשקצים והנמאסים, בחינת תולעים והבאיש, כי המן לא היה אפשר לירד כי אם על יום אחד דבר יום ביומו, כי כל יום מששת ימי המעשה יש לו מאמר מיחד שבו ברא את הבריאה שנברא באותו היום ובין כל יום ויום יש גבול וצמצום ששרשו נמשך מהעלמת המאמר סתום. וזה בחינת חשך שקודם לאור, בחינת ויהי ערב ויהי בקר וכו'. ועל-כן בחשכת לילה בו תרמש כל חיתו יער, שאז עקר שליטת הסטרא אחרא והקלפות, כי יניקתם מבחינת חשך שנמשך מהעלמת המאמר סתום כנ"ל. ועל-כן לא ירד המן לישראל כי אם על פרנסת היום לבד כדי שיתלו עיניהם למרום, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, כי אי אפשר למשך השפע מהמאמר סתום לזה העולם על כל הימים ביחד שלא לעבר הגבול שבין יום ליום ויינקו הקלפות יותר מדאי, בחינת וירם תולעים ויבאש כנ"ל, ועל-כן בהכרח שירד רק על יום אחד והם יהיה להם נסיון על יום השני כדי שיתלו עיניהם למרום. 'שיתלו עיניהם' דיקא, זה בחינת בקשה וחפוש הנ"ל, שצריכין בכל יום לחזר ולחפש ולבקש 'איה מקום כבודו, ולתלות עיניו למרום ואז חוזר ועולה לבחינת איה וחוזר וממשיך המן, שהוא הפרנסה, ליום שני וכן צריכין בכל יום וכנ"ל:

אות כה

ועל-כן ביום הששי לקטו לחם משנה לחם יומים, כי בשבת הקלפות והסטרא אחרא בטלים ואז מאיר בחינת איה בהארה נפלאה, בבחינת ועתיקא קדישא גלי רצון דילה, כי המאמר סתום הוא בחינת עתיקא קדישא, כידוע ) ועל-כן מקבלין שפע המן על שני ימים בחינת לחם יומים, כי אז אין מתעלם האור הסתום כל כך, כי נמשך הארה נפלאה ועצומה על כל אחד מישראל, שהוא בחינת נשמה יתרה, שעל -ידי זה יוכל להאיר בו האור הנ"ל ועל-כן באמת אז הקלפות שינקו מהעלמת האור בטלין מאחר שעתה נמשך בחינת התגלות האור, על-כן עתה ביום הששי, בכניסת השבת, מקבלין לחם יומים, כי אין יניקה להסטרא אחרא בהגבול שבין התגלות יום הששי לשבת, שהוא ליל שבת קדש, כי בשבת מאיר בחינת איה בהארה נפלאה, שזהו עקר קדשת שבת כנ"ל. ועל-כן מצוה גדולה לאכל בשבת, כי אז אין להסטרא אחרא יניקה בהאכילה הנמשכת מהמאמר סתום מחמת שאז מאיר המאמר סתום בתקון נפלא שנוכל לקבלו והקלפות והסטרא אחרא מתבטלין כנ"ל. ועתה מבאר קשר הפסוקים היטב, ויאמר משה אכלוהו היום אכלוהו ודאי, כי עתה בשבת מצוה גדולה לאכל, כי שבת היום לה' ואין להסטרא אחרא אחיזה בהאכילה כלל. בבחינת היום לא תמצאוהו בשדה, בשדה שם אחיזת הקלפות כידוע. שאי אפשר לקבל המן, שהוא הפרנסה, כי אם על-ידי שהולכין בדרך בחינת שדה ששם אחיזתם ועומדים בנסיון כנ"ל, שבשביל זה אי אפשר לקבל הפרנסה לשני ימים שלא לעבר הגבול שבין יום ליום, אבל היום לא תמצאוהו שם בבחינת שדה, כי אין להם אחיזה כלל בסעדת שבת, כי אז מאיר האור בתקון נפלא כנ"ל:

אות כו

וזהו, ראו כי ה' נתן לכם השבת. 'ראו' דיקא, כי אז מתגלה האור הנעלם בחינת ראיה והתגלות כנ"ל. וזהו, על -כן הוא נותן לכם לחם יומים, הינו כנ"ל, כי מחמת זה שהאור נמשך אז בבחינת התגלות בבחינת ראו, על-ידי זה בעצמו הוא נותן לכם לחם יומים, כי על-ידי זה יכולין לקבל השפע לשני ימים כנ"ל. וזהו, "שבו איש תחתיו אל יצא איש ממקומו ביום השביעי", ולמדו רבותינו זכרונם לברכה שלא לצאת חוץ לתחום אלפים אמה, הינו כי תחום שבת אלפים אמה נמשך משם בחינת סעדות שבת, בבחינת לחם יומים, שזהו בחינת ערובי תחומין שמשם מתחיל התחום כנ"ל, כי עקר תחום שבת אלפים אמה הם בחינת השני אלפין הנ"ל, שהם בחינת שני הדרכים הקדושים הנ"ל של איה ואזמרה. שמאירין בשבת באור גדול, שכל זה נתתקן על-ידי אכילת שבת כנ"ל:

אות כז

ועל-כן צוה לקח צנצנת אחת מן למשמרת לדורותיכם למען יראו את הלחם וכו'. וכמו שכתוב, "הדור אתם ראו דבר ה'". כי צריך כל אדם לידע שגם עתה נמשכת הפרנסה בבחינה הנ"ל בבחינת מן, כי אף-על-פי שעתה אינו מתנהג ממש כמו בירידת המן שירד מאכל מזמן דבר יום ביומו. ועכשו מנהיג ה' יתברך בדרך אחר קצת וגדלה התבואה על שנה שלמה ולפעמים ליותר. וכל אחד מקבל פרנסתו לפי בחינתו יש שמרויח ממון שיוכל להתפרנס בו לשנה ויותר ויש לחדש וכו' וכן כמה שנויים. ויש שהוא עני ובדחק מקבל פרנסתו ליומו וכיוצא בזה שנויים לאין מספר. אבל אף-על-פי-כן הכל הוא בבחינת ירידת המן, בבחינת לא נתנה תורה אלא לאוכלי המן. וכמו שכתוב, "הדור אתם ראו דבר ה'". שמעו לא נאמר, אלא 'ראו', ראו במה נתפרנסו אבותיכם, כי גם עתה נמשכת הפרנסה מבחינת מאמר סתום הנ"ל. וצריכין לעבר תחלה דרך מקומות הרחוקים הנ"ל, שמשם כל הנסיונות של כל העוסקים בפרנסה שיהיה משא ומתן באמונה ולא יפל להכחשות וגזלות ותאות ממון הנמשך מהקלפות שיונקים משם, מבחינת מאמר סתום כנ"ל, ואחר כך תכף כשמקבלין איזה פרנסה או עשירות, משם נתעלם האור אצלו מיד ואינו יודע מעתה מהיכן יתפרנס, אף-על-פי שזה סמוך הרויח וגם אז היה בהשגחה נפלאה מה' יתברך, אף-על-פי-כן עתה חוזר ודואג מהיכן יתפרנס וכן כל אחד ואחד לפי בחינתו. ובאמת צריך כל אחד להתחזק בבטחון גדול ולבלי לחשב מיום לחברו כלל כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה. שמי שדואג מה יאכל למחר הוא ממחסרי אמנה, כי בענין המשכת השפע והפרנסה שנמשך מבחינת המאמר סתום, שם עקר הנסיונות של האדם בבחינת למען אנסנו, שה' יתברך ממשיך ומוריד השפע והפרנסה לכל אחד באפן שיהיה לו נסיון וכנ"ל. והעקר שיתלה עיניו למרום בכל פעם שחסר לו הפרנסה, כי אין שום עצה אחרת בעולם כלל, דהינו שילך בדרך הנ"ל, שיחפש ויבקש את ה' יתברך תמיד אפלו במקומות הרחוקים הנ"ל. ואז יזכה שיאיר לו הארה משם. וממילא יהיה נמשך לו פרנסה ושפע גדול משם, כי כל טוב נמשך משם והעקר על-ידי הדרישה והבקשה והחפוש כנ"ל, בבחינת ודרשי ה' לא יחסרו כל טוב וכנ"ל:

אות כח

וזהו מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, "ויחן פני העיר", שקבע תחומין עם דמדומי חמה, כי שלש סעדות של שבת הם כנגד שלשה אבות. והעקר הוא יעקב שכולל ומחבר ומיחד שני הדרכים הנ"ל ביחד, שזה עקר בחינת קדשת שבת שנמשך על-ידי אכילת שבת, דהינו על-ידי השלש סעדות וכנ"ל, כי סעדה ראשונה הוא כנגד אברהם איש החסד, שהוא מלמד זכות וממשיך חסדים על ישראל תמיד על-ידי הנקדות טובות שמוצא בהם, שזהו בחינת הדרך של אזמרה הנ"ל. ויצחק הוא בחינת עולה תמימה, בחינת ואיה השה לעלה הנ"ל, שזה הדרך הקדש התחיל על-ידי עקדת יצחק ששם נאמר המקרא הזה, כי יצחק ממתיק הגבורות בשרשן, שהוא העלמת המאמר סתום הנ"ל. שמשם שרש הגבורות הקדושות ושם המתקתן, כי באמת ההעלמה הוא חסד נפלא מאד וכמובן בכתבי האר"י ז"ל שעקר המתקת כל הגבורות בשרשן הוא על-ידי בחינת כתר, שהוא בחינת איה, ששם כל תליסר מכילין דרחמי שעקר החסד והרחמים שנמשך משם הוא מחמת ששם נמתקין הגבורות בשרשן). ועל-כן אוכלין שתי סעדות כנגד אברהם ויצחק, שהם בחינת שתי הדרכים הנ"ל, שהם אזמרה ואיה הנ"ל, שעקר תקון הדרכים הנ"ל הוא על-ידי אכילת שבת, שעל-ידי זה נעשים דרכים כבושים לרבים כנ"ל. ויעקב הוא בחינת הבריח התיכון מבריח מן הקצה אל הקצה שכולל ומחבר ומיחד שתי הדרכים הנ"ל ביחד שזהו בחינת עקר שלמות היחוד שנעשה בשבת:

אות כט

וזהו בחינת סעדה שלישית שאז הוא רעוא דרעוין ואז עתיקא קדישא גלי רצון דילה. כי אז עקר התקון בשלמות שנעשה על-ידי הדרכים הנ"ל. ועל-כן עקר בחינת שבת הוא בחינת נחלת יעקב, כמו שכתוב, "אם תשיב משבת רגלך וכו' והאכלתיך נחלת יעקב אביך וכו'". שהוא נחלה בלי מצרים, כי כשנכלל שתי הדרכים הנ"ל ביחד. אז נתבטלין כל מצרי הקדשה, כי הכל ישובו אל ה' על-ידי שתי הדרכים האלו שנעשין דרך כבושה על-ידי יעקב ביותר, מחמת שהוא כוללם יחד וכנ"ל. ועל-כן יעקב דיקא קבע תחומין כנ"ל, כי עקר תחום שבת אלפים אמה. שהוא בחינת שתי הדרכים הנ"ל, נמשך על-ידי בחינת יעקב כנ"ל:

אות ל

וזהו, טובים השנים מן האחד, שאם יפלו האחד יקים את חברו, הינו בחינת שני הדרכים הנ"ל שהם מחזיקין את כל ]ה[אדם לבל יפל בשום אפן בעולם. וזהו שאם יפלו האחד יקים את חברו, כי לפעמים מחזקין את עצמן על-ידי בחינת הנקדות טובות שמוצאין בו עדין, שזהו בחינת אברהם כנ"ל. ולפעמים נופל חס ושלום גם מזה. ואז אין יכול להחיות את עצמו בשום דבר. ואז מחיה את עצמו על-ידי הבקשה והחפוש בבחינת איה הנ"ל, שמזה הדרך אי אפשר להבעל דבר לבלבלו ולהפילו על-ידי שום בלבול בעולם, כי אף-על-פי שיכניס בדעתו חס ושלום, שאפס תקוה מחמת שקלקל מאד. ואף-על-פי שהאמת הוא כך וגם עתה הוא כמו שהוא, אף-על-פי-כן מאחר שכבר גלו לנו שאפלו במקומות המטנפים יכולין לחפש ולבקש את ה' יתברך ולעלות על-ידי זה דיקא לתכלית העליה, לבחינת איה, על-כן בודאי תמיד יקום על עמדו ובתוך כך יזכה שה' יתברך ירחם עליו ויאיר עיניו שיחזר וימצא הנקדות טובות שיש בו עדין ויגיל וישיש בישועתו. וזהו בחינת שאם יפלו האחד יקים את חברו וכנ"ל. והחוט המשלש לא במהרה ינתק, 'החוט המשלש' זה בחינת יעקב שכולל שתי הדרכים יחד. 'לא במהרה ינתק', כי עקר התקון כשנכללין שתי הדרכים יחד וכנ"ל:

אות לא

וזה בחינת מה שהולכין ונוסעין על קברי הצדיקים האמתיים, כי עקר הסתלקות הצדיק הוא לבחינת איה שעולה לשם בתכלית השלמות לעלא ולעלא, כי עקר המיתה על-ידי הפרוד שגרם אדם הראשון בחטאו כנ"ל. וכל אחד כפי מה שזכה בחייו לחפש ולבקש את ה' יתברך תמיד, שעל-ידי זה זכה לעלות לבחינת איה כנ"ל, כמו כן זוכה בעת סופו וקצו שתעלה נשמתו לשם, לבחינת איה, ששם עקר קבול שכר, בבחינת מה רב טובך אשר צפנת ליראיך , בחינת עין לא ראתה וכו'. שכל זה בחינת סתום ונעלם, בחינת איה הנ"ל, אבל בשעת מיתה מחמת שאז הוא פרוד, על-כן אז מתעוררין ביותר כל מקומות המטנפים שיונקים משם, על-כן המת מטמא טמאה חמורה כל כך. וצריך כל אחד לסבל מה שיסבל כפי מעשיו עד שיעלה לשם לבחינת איה להחיות העצמות, אבל הצדיק הגדול עולה לשם מיד כמו משה, יוסף ודוד שנסתלקו בשבת במנחה, ברעוא דרעוין, שהוא בבחינת איה כנ"ל. והוא ממשיך משם הארות נפלאות ותקונים נפלאים עתה ביותר, כי גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהם. מחמת שאז עולין לבחינת איה בתכלית השלמות, כי בודאי העליה לשם אפלו מי שזוכה לזה. הוא בכמה אלפים ורבבות בחינות ומדרגות:

וכמובן בסוף התורה "איה" הנ"ל שגם הצדיק עובר דרך אלו המקומות לפי בחינתו קדם כל תורה וכו' ואף-על-פי-כן הוא דרך אמת וישר גם לאנשים פשוטים וגסים, כמבאר שם, עין שם:

ועל-כן עתה אחר הסתלקותו שעולה לשם בעליה נפלאה לעלא ולעלא, על-כן הכל יכולין להתתקן על ידו, כי מכל מקומות המטנפים שבעולם ומכל מיני אבי אבות הטמאה שבעולם יכולין לשוב ולעלות בתכלית העליה על-ידי הדרך של איה הנ"ל שמאיר ביותר על-ידי הצדיק שעלה לשם וכנ"ל. ועל-כן צריכין לבוא על קברו הקדוש, כי כל הקברים מטמאין באהל, אבל הצדיק אינו מטמא באהל, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, כי אדרבא, כל הקדשות וכל התקונים נמשכין משם וכנ"ל:

תחומין הלכה ז' נכללת בהלכות שבת הלכה ז' מאות י"ט: