ליקוטי הלכות/אורח חיים/הלכות בציעת הפת/הלכה ד

דברים הנוהגים בסעודה ד'

אות א

ובו יתבאר ענין ראש השנה ויום הכפורים ועשרת ימי תשובה וסכות וארבעה מינים והושענא רבא ושמיני עצרת ושמחת תורה:

על פי התורה תשעה תקונין יקירין וכו' בסימן כ לקוטי מוהר"ן חלק א, עין שם כל התורה מראשה לסופה:

וזה בחינת ראש השנה. כי כל עבודתנו בימים הקדושים הללו בראש השנה ועשרת ימי תשובה וערב יום הכפורים ויום הכפורים וסכות וארבעה מינים עד שמיני עצרת, הכל הוא כדי לגלות קדשת ארץ ישראל כדי שנזכה לבא לארץ ישראל. שזה עקר קדשת איש הישראלי כמו שאמר רבנו זכרונו לברכה. בעת שהגיד לעמו התורה הנוראה הנ"ל. שאמר אז בזה הלשון: מי שרוצה להיות איש ישראלי, דהינו שילך מדרגא לדרגא אי אפשר כי אם על ידי ארץ ישראל. גם אמר שהעקר כשזוכה אדם לנצח המלחמה לבוא לארץ ישראל כמו שכתוב שם בסוף התורה הנ"ל. וזה לשונו: באלין אשתכח גבר תקיף, הינו כשבא לבחינת ארץ ישראל אזי נקרא גבר תקיף כי קדם שבא לבחינת ארץ ישראל אזי אל יתהלל חוגר כמפתח. אבל אחר כך כשנוצח אז נקרא איש מלחמה, עד כאן לשונו:

נמצא שעקר קדשת איש הישראלי ועקר נצחון המלחמה שצריכין לנצח בזה העולם העקר הוא לבוא לארץ ישראל. וזה בחינת עבודתנו בימים הנוראים הקדושים הללו מראש השנה עד שמיני עצרת, כי קדשת ארץ ישראל מתגלה בראש השנה, כמו שכתוב בשבח ארץ ישראל: תמיד עיני ה' אלקיך בה מראשית השנה עד אחרית שנה שמשם עקר קדשת ארץ ישראל. כמו שמבאר בדברי רבנו זכרונו לברכה (במקום אחר בלקוטי תנינא סימן מ"ם) נמצא, שעקר קדשת ארץ ישראל נתגלה בראש השנה. וזה בחינת כונות כל המצוות והתפלות של ראש השנה, כי מבאר בכתבי האר"י ז"ל שבראש השנה מתחלת הנסירה שמנסרין בחינת מלכות מראש השנה עד יום כפור. ואחר כך בארבעה ימים שבין יום כפור לסכות. ובסכות נמשכין כל החסדים פנימים ומקיפים. ועל ידי כל זה זוכין בשמיני עצרת שנתחבר כנסת ישראל, שהיא בחינת מלכות, עם דודה באהבה ואז הוא עקר שמחתן של ישראל. (עין בכונות ותראה שעל יסוד זה סובבין והולכין כל הכונות מראש השנה עד שמיני עצרת. הכל כדי לבנות ולנסר בחינת מלכות בשלמות כדי להחזירה פנים בפנים ששלמות תקון זה מתחיל בראש השנה ונגמר בשמיני עצרת) וכל זה הוא בחינת ארץ ישראל, כי מלכות הוא בחינת ארץ ישראל שהוא בחינת אשה יראת ה' כמבאר בספרים . כי עקר בחינת מלכות הוא לגלות מלכותו יתברך לכל באי עולם שידעו ויאמינו כל באי עולם שהוא יתברך לבדו מלך מנהיג ומושל שליט בעולמו כרצונו. שעל זה אנו מתפללין הרבה בראש השנה ויום כפור כמו שאנו אומרים: ובכן תן פחדך ה' אלקינו על כל מעשיך בהר ציון וכו'. מלך על כל העולם כלו בכבודך. וידע כל פעול כי אתה פעלתו. ויבין כל יצור כי אתה יצרתו ויאמר כל אשר נשמה באפו ה' אלקי ישראל מלך וכו'. וכן חותמין הברכה מלך על כל הארץ המלך הקדוש. המלך המשפט. הכל כדי לגלות מלכותו לכל באי עולם שזהו בחינת בנין המלכות המבאר בכתבים. וכל זה הוא בחינת התגלות קדשת ארץ ישראל שהוא בחינת מלכות כנ"ל. כי עקר התגלות מלכותו יתברך הוא רק בארץ ישראל ששם הוא ירושלים ובית המקדש ששם עקר התגלות מלכותו יתברך, כמו שכתוב: גדול ה' ומהלל מאד בעיר אלהינו הר קדשו. וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה: כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה. וכל הדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו אלוק. ובשביל זה אומרים בכניסת ראש השנה מזמור לה' הארץ שהוא מדבר מהתגלות מלכותו יתברך כמו שכתוב: ויבא מלך הכבוד. וכו'. וזה המזמור מתחיל מקדשת ארץ ישראל כמו שכתוב: לה' הארץ ומלואה. שהיא ארץ ישראל כפי שפרש רש"י שם. כי עקר התגלות מלכותו יתברך הוא בארץ ישראל ועל כן בראש השנה שאנו עוסקין לגלות מלכותו העקר הוא לגלות קדשת ארץ ישראל ששם תתגלה מלכותו יתברך כנ"ל:

אות ב

נמצא, שבראש השנה צריכין לכון שנזכה מהרה לבוא לארץ ישראל ששם עקר התגלות מלכותו יתברך כנ"ל. ולבוא לארץ ישראל הוא על ידי תורה שממשיכין כמבאר בהתורה הנ"ל (באות ו) וזה לשונו:

ובזכות התורה שממשיכין זוכין לארץ ישראל וכו' ומבאר שם שאי אפשר לבוא לארץ ישראל עד שמכניעין תחלה הרשעים המונעים מוציאי דבת הארץ. והכנעת המונעים הוא כפי התחדשות התורה. והתחדשות התורה הוא כפי הקדשה שנתוסף למעלה, עין שם היטב והבן:

והכלל, שמי שרוצה להמשיך באורי התורה הוא צריך לשפך שיחו בתפלה לפני ה' יתברך וכו'. וכשמתפלל קדם הדרוש צריך להתפלל בתחנונים ויבקש מאת הקדוש ברוך הוא מתנת חנם ולא יתלה בזכות עצמו. אף על פי שעכשו נתעורר מטה עזו של עבודתו. אין זה המטה כדי להתגאות אלא כדי להכניע הרע שבעדה, כי ברבים יש בהם טובים ורעים, וצריך להכניע הרע שברעים כנ"ל. אבל לפני ה' יתברך יעמד כדל וכרש וידבר תחנונים ולא יתלה בזכות עצמו וכו'. וזהו טעות שטעה משה שהקדוש ברוך הוא אמר למשה קח את המטה וכו' שיקח ממשלת עזו שיש לו ממצוות ומעשים טובים שלו כדי להכניע רשעתם של הרעים שבעדה כנ"ל. ואחר כך: ודברת אל הסלע לעיניהם. אין דבור אלא נחת , שישפך שיחו ותפלתו בתחנונים כדל וכרש אל הסלע, הינו לב העליון כנ"ל. 'לעיניהם' דיקא שיהיה הקהל בשעת מעשה כדי שיקשר את עצמו עם נשמתם כנ"ל. והוא לא כן עשה שזכר טובו וצדקתו בשעת תפלתו שלא השתמש עם המטה בשביל הקהל אלא השתמש עם המטה בשעת תפלתו וכו'. ובשביל זה אין לאדם לדחק את עצמו על שום דבר אלא יבקש בתחנונים אם יתן לו ה' יתברך יתן ואם לאו לאו, עין שם כל זה היטב. ומבאר שם שעל ידי טעות זה לא היה יכל משה לבוא אל ארץ ישראל, כמו שכתוב: לכן לא תביאו וכו' אל הארץ. כי צריך לשפך תפלתו קדם התורה וכו'. ואז על ידי התורה שממשיך זוכה לארץ ישראל, כי על ידי כחות הרוחניות הנבראים מאותיות התורה שחדש הכחות האלו הן הן מלאכים ממש. והן מקבלין הכח מאדום כדי לענש הרשעים המונעים בחרבא וקטלא וכו'. ואלו הכחות הרוחניות, הינו המלאכים הן לפי התחדשות התורה והתחדשות התורה לפי הקדשה שנתוסף למעלה וכו'. ולפעמים הקדשה כל כך מעטת עד שהמלאכים הם מעוטי כח שאין כח בידם לקבל כח לענש את הרשעים בחרבא וקטלא. ואין להם כח אלא להכניע את הרשעים בלבד ולהביא מרך בלבבם ולפעמים גם זה הכח אין להם. ואין להם אלא הכח הזה לעורר כח האמות על הרשעים מוציאי דבת הארץ וכו'. ולפעמים גם זה הכח אין להם ואין להם כח אלא להשתיק אותם בלבד שלא לדבר סרה בפנינו וכו'. ולפעמים גם זה הכח אין להם. הכל לפי מעוט הקדשה וכו'. והכלל, שאי אפשר לבוא לארץ ישראל אלא על ידי התחדשות התורה שעל ידי זה נבראים בחינת מלאכים שהם מקבלים כח מאדום להכניע המונעים מלבוא לארץ ישראל. שעל ידי זה דיקא זוכין לבוא לארץ ישראל. וכחות אלו המלאכים שמקבלין מאדום הם כפי התחדשות התורה. והתחדשות התורה הוא כפי רבוי הקדשה שנתוסף למעלה כנ"ל. ורבוי הקדשה שנתוסף למעלה הוא על ידי רבוי הנפשות שמתקשר הצדיק עמהם בשעת התפלה שמתפלל קדם הדרוש כנ"ל, דהינו כשאין ממשיך התורה על ידי מטה עזו של מעשים טובים שלו. רק הוא ממשיך התורה על ידי רחמים ותחנונים כעני בפתח. וגם על תפלתו אינו סומך את עצמו. כי תפלת יחיד לפעמים מואסין בתפלתו רק הוא מקשר את עצמו בשעת התפלה עם רבים, דהינו עם כל העדה העומדים בשעת הדרוש. ועל ידי זה תפלתו תפלת רבים שאין הקדוש ברוך הוא ממאס תפלתם. ועל ידי תפלה זו בהתקשרות נשמת רבים. על ידי זה נתעוררין רחמי ה' יתברך ומשפיע עליו דבורים חמים כגחלי אש מלב העליון. ועל ידי זה נמשכין לו באורי התורה גם כן משם. נמצא, שיש לכל אחד מהעדה חלק בהתורה. ואזי זאת התורה שנמשכת על ידי התפלה ברחמים ותחנונים בהתקשרות נשמת רבים זאת התורה יש לה כח גדול. כי על ידי תפלת רבים נתוסף קדשת יתרה למעלה. וכפי רבות הקדשה כפי רבוי הנפשות כן רבוי התחדשות התורה. וכמו כן יש כח יותר להמלאכים הנבראים מאלו החדושי תורה שיקבלו כח ביתר שאת מאדום להכניע הרשעים המונעים מארץ ישראל באיזה בחינה מהבחינות המבארים שם בהתורה הזאת והכל כפי התחדשות התורה כפי רבוי הקדשה על ידי רבוי הנפשות כנ"ל. ועל כן משה רבנו שחטא בהכאת הצור. וכל הפגם שלו היה שטעה בענין הנ"ל שה' יתברך צוה לו לקח מטה עזו בשביל העדה להכניע הרע שברעים. והוא טעה וסבר שצריכין להשתמש עם המטה בשביל להמשיך התורה. ועל כן המשיך תורה בכח ובאנס ולא ברחמים ותחנונים. וגם לא התקשר עצמו עם הנפשות בשעת המשכת התורה ולא נתוסף קדשה למעלה על ידם. וגם מאחר שהשתמש עם מטה עזו בשביל המשכת התורה. ממילא לא הכניע הרע שבעדה על ידי מטה עזו. כי השתמש עם מטה עזו בשביל המשכת התורה. ועל ידי כל זה לא היה כח להמלאכים הנבראים מהתורה לקבל שום כח מאדום. והשיב לו: לא תעבר בי. ועל כן לא היה יכל משה לבוא לארץ ישראל. והכרח להסתלק על ידי זה. ועל ידי מיתתו נתוסף הקדשה על ידי נשמתו ותקן מה שחסר. כל זה מבאר מתוך התורה הזאת, עין שם היטב והבן:

אות ג

וכל ענין זה אנו עוסקין לתקן בראש השנה, כי ראש השנה זמן קהלה לכל היא . שאז מתקבצין ישראל ביחד אל הצדיקים שבדור. ואז עוסקין לגלות קדשת ארץ ישראל שהיא בחינת התגלות מלכותו יתברך כנ"ל. על כן צריכין אז להמשיך באורי התורה כדי לבוא על ידי זה לארץ ישראל. וזה בחינת התורה שאומרים הצדיקים בראש השנה בעת שמתקבצין אליהם. וגם כלל ישראל המתקבצין יחד במקום שאין שם צדיק שיהיה ראוי לומר תורה. אף על פי כן הם ממשיכין בחינת קדשת התורה על ידי מצות שופר שהוא בחינת מתן תורה שנתנה בקול שופר. ועל כן מזכירין מתן תורה בראש השנה כמו שאנו אומרים: אתה נגלית וכו' שכלו מדבר ממתן תורה. ועל ידי זה אנו ממשיכין עלינו בחינת הכח והקדשה של המשכת התורה כדי לעורר כח המלאכים הנבראים מחדושי התורה שיקבלו כח מאדום להכניע המונעים כדי שנזכה מהרה לבוא לארץ ישראל שהוא בחינת מלכות דקדשה שאנו עוסקין לנסרה ולבנותה ולתקנה בראש השנה כנ"ל. וזה בחינת השנה והדורמיטא המובא בכונות דאפיל דורמיטא על זעיר אנפין כדי לנסר את המלכות, דהינו הסתלקות המחין שזהו בחינת שנה. ואחר כך על ידי השופר נתעורר מהשנה וכו', עין שם כל זה בכונות, הינו בחינה הנ"ל שצריכין להמשיך באורי התורה רק על ידי רחמים ותחנונים דיקא ולא יתלה בשום זכות. ואז דיקא זוכין לבוא לארץ ישראל כנ"ל. וזהו בחינת שנה ודורמיטא הנ"ל שהוא הסתלקות המחין בשביל לנסר את המלכות שהוא בחינת ארץ ישראל כנ"ל, הינו כשרוצין לזכות לארץ ישראל שהיא בחינת מלכות צריכין לסלק את המחין שהם בחינת מטה עז הנ"ל, דהינו ממשלת עזו שיש לו ממצוות ומעשים טובים שלו שהם בחינת מחין, כי כל המצוות שעושין על ידי כל מצוה ומצוה נמשך על האדם מח ודעת קדוש, כי המצוות הם חכמתו יתברך שמו, כי אוריתא מחכמה עלאה נפקת . וכמו שכתוב: אני חכמה וכו' אני בינה וכו'. נמצא, שכל אדם כפי המצוות ומעשים טובים שזוכה לסגל שהם בחינת מטה עזו, כמו כן יש לו מח ושכל דקדשה. ובראש השנה כשרוצין להמשיך מחין חדשים בחינת באורי התורה כדי לזכות לארץ ישראל שהוא בחינת תקון המלכות דקדשה. אזי צריכין מקדם לסלק כל המחין שיש לו ממצוות ומעשים טובים שלו, שזהו בחינת מטה עזו שאין צריכין להשתמש בו עתה בשביל המשכת התורה. וזה בחינת שנה הסתלקות המחין שהם בחינת הכח של כל המצוות ומעשים טובים שמסלקין עתה ואין משתמשין בהם רק עומד לפני ה' יתברך ברחמים ותחנונים כעני כרש ואין עני אלא מן הדעת, הינו שעומד לפני ה' יתברך כמו שאין בו שום דעת כי מאחר שמסלק מאתו כח המצוות ומעשים טובים שלו, בודאי אין בו שום דעת. כי עקר הדעת האמתי הוא מצוות ומעשים טובים. ועכשו בראש השנה אנו יודעין פחיתות ערכנו שאין כח במעשינו להמשיך עלינו חדושי תורה בחינת קדשת מחין חדשים. על כן אנו מסלקין דעתנו לגמרי רק אנו עומדין לפניו יתברך כעני וכרש בפתח שואל. וזהו בחינת שנה הסתלקות הדעת, כי אין עני אלא מן הדעת כנ"ל, כי אנו מבקשים רק רחמים ותחנונים. וזה שאומרים בתחלת הסליחות קדם ראש השנה: לך ה' הצדקה ולנו בשת הפנים וכו'. לא בחסד ולא במעשים באנו לפניך כדלים וכרשים דפקנו דלתיך. כי על רחמיך הרבים אנו בטוחים ועל חסדיך אנו נשענים וכו'. כי כל קדשת ראש השנה שהוא קדשת המחין חדשים בחינת ראש השנה. 'ראש' דיקא, דהינו בחינת באורי התורה שנפתחין אז שעל ידי זה זוכין לארץ ישראל כנ"ל. זה אי אפשר להמשיך כי אם על ידי רחמים ותחנונים דיקא, ולא על ידי מטה עזו של מצוות ומעשים טובים שלו אפלו הצדיק האמת שיש לו באמת מצוות ומעשים טובים הרבה אינו משתמש בהם אז בשביל המשכת התורה כי אם עומד לפני ה' יתברך כעני שאין בו דעה ומבקש רק רחמים ותחנונים כנ"ל. וכן כל התפלות והסליחות והפיוטים של ימים הנוראים כלם הם רק בדרך זה כעני בפתח וכן השליח צבור קדם שמתחיל להתפלל ברבים. מתפלל תחלה תפלתו שנתיסדה מקדמונים שמתחלת הנני העני ממעש וכו'. כי צריכין לבוא לפניו יתברך רק ברחמים ותחנונים כעני בפתח. וזה בחינת שנה הנ"ל, כי הצדיק אינו משתמש עם מטה עזו של מצוות ומעשים טובים שלו כי אם להכניע הרע שבעדה. אבל הוא בעצמו עומד לפני ה' יתברך כעני וכרש ומבקש רק מתנת חנם. וזה בחינת מה שמבאר בכונות שבשעת בחינת שנה הנ"ל. אז נמשכין כל הגבורות לבחינת מלכות וכל החסדים מקבל לעצמו, הינו כי מטה עז הנ"ל הוא בחינת גבורות קדושות שיש לו כח וגבורה על ידי מעשים שלו. שכל אלו הגבורות קדושות בחינת מטה עז הנ"ל הוא ממשיך הכל לבחינת המלכות שהיא בחינת כנסת ישראל, דהינו שנותן זה הכח והגבורה לכנסת ישראל שהם כלל העדה הקדושה כדי להכניע הרע שבעדה על ידי זה כנ"ל. וכל החסדים מקבל לעצמו, דהינו שהוא בעצמו אינו משתמש עם הגבורות שהם בחינת מטה עז הנ"ל רק מבקש מה' יתברך חסד חנם שזהו בחינת כל החסדים שמקבל לעצמו כי הוא מבקש רק חסד חנם כנ"ל. ועל ידי בחינת זו דיקא ננסר ונבנה המלכות כמבאר בכונות, כי דיקא על ידי זה שנותן המטה עז לכלל ישראל שהם בחינת מלכות. ומקבל לעצמו החסדים, דהינו שמבקש חסד חנם על ידי זה ננסר ונבנה בחינת מלכות דקדשה, דהינו כלל ישראל שנבנין ונגדלין נפשותם וזוכין לארץ ישראל. שכל זה הוא בחינת בנין המלכות דקדשה. כי כלל נפשות ישראל, דהינו כנסת ישראל וארץ ישראל. כל זה הוא בחינת מלכות דקדשה, כי על ידם נתגלה מלכותו ואמונתו יתברך שמו:

אות ד

ואחר כך בא השופר שהוא בחינת התעוררות השנה. ואז נמשכין התחדשות המחין, דהינו בחינת באורי התורה שהוא בחינת מחין חדשים, חדושי תורה. כי שופר הוא בחינת מתן תורה שנתנה בקול שופר, כי אז נמשכין דבורים חמים כגחלי אש שעל ידי זה נמשך באורי התורה. כי שופר הוא בחינת יראה, בחינת אש, כמו שכתוב במתן תורה: וכל העם ראים את הקלות ואת הלפידים ואת קול השופר. וכתיב: ודבריו שמעת מתוך האש. זה רמז שאי אפשר להמשיך באורי התורה כי אם מי שדבריו כגחלי אש כמו בשעת מתן תורה שדבר ה' עמנו מתוך האש שכל זה הוא בחינת שופר שהוא בחינת מתן תורה, בחינת יראה, כמו שכתוב: היתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו. ויראה הוא בחינת אש, כמו שכתוב: כי ה' אלקיך אש אכלה הוא אל גדול ונורא, הינו שעל ידי השופר נמשכין דבורים חמים כגחלי אש שעל ידי זה זוכין לבאורי התורה, שזהו בחינת התעוררות השנה התחדשות המחין וזה זוכין על ידי רחמים ותחנונים שהרבינו להתפלל בכל ימי הסליחות קדם ראש השנה ובראש השנה עצמו. ובפרט קדם השופר שנוהגין כל ישראל לשבר לבם מאד ולהרבות ברחמים ותחנונים כעני רש דל ואביון ועל ידי זה דיקא זוכין אחר כך להתחדשות המחין על ידי השופר וכנ"ל. ואזי על ידי התחדשות המחין על ידי השופר בחינת באורי התורה, על ידי זה זוכין לארץ ישראל ועל כן אז מתחלת תקון בנין המלכות כמבאר בכונות כי מלכות, הינו ארץ ישראל מתחיל להתגלות ולהתתקן אז, כי על ידי באורי התורה זוכין לארץ ישראל כנ"ל.

אות ה

וזה בחינת מלכיות זכרונות שופרות. שכלם הם בחינת התגלות קדשת ארץ ישראל, כי מלכיות זה בחינת ארץ ישראל, כי עקר התגלות מלכותו יתברך הוא בארץ ישראל כנ"ל. וזה שמתחילין מלכיות מעלינו לשבח שהוא שבח נפלא מגדלת מלכותו יתברך. ועל ידי השבח הקדוש הזה נכנסין לארץ ישראל, כי איתא שיהושע עם ישראל כבשו את יריחו על ידי השבח הזה, כי אמרו אז עלינו לשבח. ויריחו הוא התחלת הגבול של ארץ ישראל. נמצא, שנכנסו וכבשו ארץ ישראל על ידי אמירת עלינו לשבח וגם תקעו אז בשופרות כמו שכתוב שם במקרא. וזה אנו עושין עכשו ביום ראש השנה הקדוש הזה שאחר קול שופר אומרים עלינו בתחלת פסוקי מלכיות, כי כל כונתנו לכבש ארץ ישראל ששם התגלות מלכותו יתברך כנ"ל שזה זוכין על ידי אמירת עלינו שאנו מתפארין בו יתברך שזכינו לקבל על מלכותו יתברך כנ"ל. שבכח השבח וההתפארות הזה אנו כובשין ארץ ישראל. כמו יהושע שנכנס ליריחו שהוא התחלת ארץ ישראל על ידי זה כנ"ל.

אות ו

ואחר כך אומרים זכרונות שהוא גם כן בחינת ארץ ישראל, בחינת והארץ אזכר . ובשביל זה נקרא ראש השנה יום הזכרון. כמו שאנו אומרים בכל תפלתנו בראש השנה: את יום הזכרון הזה. כי ראש השנה הוא לגלות קדשת ארץ ישראל שהוא בחינת זכרון, בחינת והארץ אזכר כנ"ל. כי זכרון הוא בחינת שם, כמו שכתוב: זה שמי לעלם וזה זכרי לדר דר. וכתיב: ה' שמך לעולם ה' זכרך לדור ודור. וכתיב:

ה' שמך לעולם ה' זכרך לדור ודור. וכתיב: לשמך ולזכרך תאות נפש. נמצא שזכרון היא בחינת שם, כי השם של כל נברא הוא זכרו, כי על ידי השם יכולין להזכיר את הדבר להודיע לחברו. וכן נחקק זכרו בלב, כי השם של כל דבר כולל כל מהות הדבר בצלמו ותמונתו כמו שהוא. למשל כשאחד רוצה להודיע לחברו שיש לו שלחן או מנורה. אין צריך לציר לו שיש לו דבר בארבעה רגלים ולבזבזין וטבלא עליו וכו'. רק שמזכיר לו שם שלחן לבד. הוא מבין מהות הדבר. וכן בכל דבר שבעולם. וכן כשמזכירין שם שור יודעין תכף כל ציור הבהמה שחברו מודיע לו, דהינו מין שור שידוע תמונתו. ואין צריכין לציר לו עוד תמונתו. וכן כשמזכירין שם ראובן או שמעון מעיר פלוני. בזה כלול כל תמונת האדם הזה וכל ענינו אם הוא עשיר או עני צדיק או רשע וכיוצא. כי בהשם של כל הנבראים והנוצרים והנעשים כלול כל ענינים ומהותם בצלמם ודמותם. והוא עקר הזכר של כל נברא, כי אין מזכירין אלא שמו. וזה זכר צדיק לברכה ושם רשעים ירקב , הינו כי ושם רשעים ירקב הוא ההפך מן זכר צדיק לברכה, כי הזכר הוא השם כנ"ל. וכן אצל ה' יתברך כביכול שמו יתברך הוא זכרו. ואין אנו יכולין להזכירו כי אם בשמו יתברך כי ה' יתברך לית מחשבה תפיסה בה כלל. ואין אנו יכולין ואין אנו רשאין לדבר ממנו יתברך כי אם על ידי שמותיו הקדושים שנתן לנו רשות להזכירו בשמותיו הקדושים וכשאנו מזכירין שמו אנו מכונין עליו בעצמו יתברך שהוא המנהיג והמושל בכל אשר הוא ברחמיו קרא לעצמו זה השם. וכמו שכתוב לבד בך נזכיר שמך (ישעיה כו). ועין מזה בהלכות ברכת השחר בכרך הראשון הנדפס כבר . ועין בלקוטי חלק א סימן נו. ועין עוד בשיחות הר"נ מענין גדלת מעלת השם של כל אדם. ועקר זכרון שמו יתברך הוא בארץ ישראל שקדשתה נמשכת מבית המקדש ששם עקר זכרון שמו המיחד, כי אין רשאין להזכיר שם המפרש כי אם בבית המקדש כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה . וכמו שכתוב: בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך. וכפי שפרש רש"י שם, דהינו בבית המקדש וזה שכתוב: נודע ביהודה אלקים בישראל גדול שמו ויהי בשלם סוכו. כי ידיעת אלקותו וממשלתו והגדלת שמו יתברך הוא רק בירושלים ששם הבית המקדש ששם מזכירין שם המפרש כנ"ל. וזה ידוע שקדשת הבית המקדש נמשכת בכל גבולי ארץ ישראל שעד שם גבול הקדשה. ומגבולי ארץ ישראל ואילך הוא אחיזת הסטרא אחרא שנאחזים בשבעים שרים המושלים בחוץ לארץ שהם עומדים סביב ארץ ישראל מגבולי ארץ ישראל ולחוץ. ועל כן עקר בחינת שם ה' שהוא בחינת זכרון הוא בארץ ישראל. וזה שכתוב באברהם כשנכנס לארץ ישראל ויקרא שם אברהם בשם ה' . וכן בפרשה הקודמת כתיב: ויבן שם מזבח ויקרא בשם השם. כי עקר שם ה' משיגין בארץ ישראל. ועל כן על ידי שזכה אברהם לארץ ישראל. על ידי זה זכה שנגדל שמו ונתוסף לו ה על שמו. וכמו שכתוב: לך לך מארצך וכו' אל הארץ וכו' ואברככה ואגדלה שמך. ועל כן בעת שה' יתברך הגדיל שמו וקרא שמו אברהם. אז הבטיח לו ביותר על ירשת ארץ ישראל כמבאר בפרשה שם: ולא יקרא עוד את שמך אברם והיה שמך אברהם וכו'. והקמתי את בריתי וכו'. ונתתי לך ולזרעך את ארץ מגריך את ארץ כנען וכו'. כי הא בהא תליא. כי עקר הגדלת השם הוא בארץ ישראל, כי קדשא בריך הוא וישראל ואוריתא כלא חד ושמו משתף בשמנו . ועל כן בארץ ישראל ששם עקר הגדלת שמו יתברך, על כן נגדל שם שם אברהם. וזהו: ושמת שמו אברהם ומצאת את לבבו וכו' וכרות עמו הברית לתת את ארץ הכנעני וכו' . כי הגדלת השם וארץ ישראל הם בחינה אחת כנ"ל. כי השם הוא בחינת מלכות כידוע וכמו שכתוב: ויעש דויד שם (כמובא בסימן ד לקוטי חלק א) ומלכות הוא בחינת ארץ כידוע , הינו בחינת ארץ ישראל כנ"ל. כי כמו שהארץ הוא תכלית הגשמיות של כל העולמות, כמו כן בחינת שמו יתברך הוא בחינת תכלית הגשמיות נגד גדלת רוממותו יתברך, כי לית מחשבה תפיסא בה כלל. והוא יתברך למעלה מכל השמות כמובא . רק מצד רחמנותו להיטיב לנבראיו צמצם עצמו בכמה וכמה צמצומים כדי לגלות אלקותו. וכל הצמצומים הם בחינת שמות כידוע שצמצם עצמו, כביכול, עד שנתן רשות לקרותו באלו השמות שהם אחדותו יתברך. כי ה' אחד ושמו אחד, אבל אין אנו יודעין ממנו כלל כי אם על ידי שמו. נמצא, שהשם הוא בחינת מדרגה אחרונה, בחינת מלכות, בחינת ארץ, הינו בחינת ארץ ישראל. ועל כן הדר בארץ ישראל דומה כמו שיש לו אלקי. אבל הדר בחוץ לארץ וכו' . כי עקר התגלות אלקותו הוא על ידי שמו יתברך שהיא בחינת ארץ ישראל כנ"ל:

ועקר הדין והמשפט שדנין את האדם בראש השנה וביום הדין הגדול. העקר הוא שמסתכלין בשמו ששם חקוקים ונכתבים כל מעשי האדם. ועל כן שואלין את האדם אחר מיתתו אם זוכר את שמו כי בהשם של כל האדם נחקק ונכתב כל מעשיו, כי השם הוא הנפש כמו שכתוב: נפש חיה הוא שמו. ושם בהנפש שהוא שמו שם מגיע כל הפגם או התקון של כל מעשי האדם לטוב או להפך חס ושלום, כי בהשם של כל אדם נגבל כל חיותו וכל ענינו ומהותו. וכפי מעשיו כן מאיר שמו למעלה. וכן נזכר למעלה לטובה. וכן להפך חס ושלום, וזה בחינת מעלת זכרון שמות הצדיקים, כי בהשם הקדוש של כל צדיק וצדיק, בו נכלל כל מהות הצדיק כל צדקתו ותורתו ומעשיו הטובים וכל מעלותיו ומדרגותיו, כי השם הוא נפשו ונשמתו כנ"ל. ועל כן על ידי שמזכירין שם הצדיק אנו ממשיכין עלינו קדשתו וזכותו. ועל ידי זה נזכה גם אנחנו לקדשה וטהרה ולשוב אליו יתברך. למשל כשאנו מזכירין שם התנא רבי שמעון בן יוחאי. בזה השם כלול כל מעשי זה התנא שהיה שלש עשרה שנים במערה וחבר ספר הזהר. וכל המעשיות הנזכרים ממנו. כלם כלולים בזה השם הקדוש רבי שמעון בן יוחאי. וכן בשארי שמות הצדיקים. ובראש-השנה נפתח ספר הזכרונות. וזכר כל המעשים עולה לפניו אז, כמו שמתפללין: כי זכר כל המעשים לפניך בא וכו'. ועקר זכר כל המעשים הוא השם של כל אחד ואחד שבו נחקק כל מעשיו כנ"ל. וכפי המעשים של כל אחד שכמו כן יש לו שם כנ"ל, כמו כן נתגדל ונתקדש שמו וזכרו יתברך כי שמו משתף בשמנו כנ"ל. ועל כן נקרא ראש השנה יום הזכרון שהוא בחינת שם כנ"ל. וכל זה הוא בחינת ארץ ישראל כנ"ל: ועוד לאלקי מלין בענין השם שהוא עקר החבור והקשר בין עליונים לתחתונים. ועל ידי השם עקר המשכת החיות מחי החיים לכל הנבראים שבעולם. וזה נפש חיה הוא שמו , כי השם הוא החיות והנפש של כל דבר. וכל העולמות נבראו בשביל האדם כדי שהוא יקשר אותם לה' יתברך כידוע. ועל כן תכף כשנברא אדם הביא ה' יתברך לפניו כל הנבראים לקרא להם שמות כמבאר שם במקרא: ויבא אל האדם וכו'. וכל אשר יקרא לו האדם וכו' כי על ידי שידע לקרא להם שמות על ידי זה היה מקשר כל הדברים למעלה לשרשן שהוא שמו יתברך שמשם נמשך החיות לכל הדברים שבעולם על ידי השם שיש להם. ובו ביום פגם אדם הראשון באכילת עץ הדעת טוב ורע. וזה היום היה ראש השנה כידוע . ועקר הפגם היה בבחינת השם, כי שם כל הפגמים כמו שאנו אומרים:

ותמלא כל השמות שפגמתי בשמך הגדול. ועל כן בראש השנה שאז אנו צריכין לתקן חטא אדם הראשון שחטא אז. על כן העקר הוא לתקן ולמלאות הפגמים שפגם בשם שהוא בחינת זכרון כנ"ל. ועל כן נקרא ראש השנה יום הזכרון. ועקר התקון הוא על ידי ארץ ישראל ששם עקר גדלת שמו יתברך כנ"ל. כי עקר חטא אדם הראשון היה על ידי אכילה שאכל מעץ הדעת טוב ורע. ופגם האכילה דסטרא אחרא פוגם בהשם ביותר, כי השם הוא החיות והנפש בחינת נפש חיה הוא שמו. ועל ידי האכילה נמשך חיות להאדם כנראה בחוש, כי עקר התקשרות חיות הנפש עם הגוף הוא על ידי האכילה. וכל זה הוא מחמת בחינת השם כי כל דבר יש לו שם ועל ידי זה השם הוא מקבל חיות משמו יתברך. ועל ידי זה יש לו כח להחיות את האדם ולקשר נפש האדם עם גופו. וכשאוכלין בקדשה. אזי ממשיכין נפש וחיות דקדשה שהוא בחינת שם הקדוש. ואז נגדל שם ה'. וזה בחינת ואכלתם אכול ושבוע והללתם את שם ה' וכו' ולהפך להפך על ידי אכילה דסטרא אחרא, דהינו אכילה של אסור בחינת אכילת עץ הדעת טוב ורע. על ידי זה פוגמין בהחיות והנפש שהוא השם שמחיה את האדם על ידי האכילה וכנ"ל. ועקר תקון האכילה הוא על ידי ארץ ישראל שמשם כל הברכה והשפע וכל המזון נמשך כידוע. ועל כן עקר מצות ברכת המזון הוא לברך ה' יתברך על ארץ ישראל שנתן לנו, כמו שכתוב: ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך על הארץ וכו'. כי על ידי ארץ ישראל שהוא בחינת שם ה' על ידי זה נתתקן האכילה בקדשה וזוכין לקבל נפש וחיות דקדשה על ידי אכילתו שהוא בחינת תקון שמו שהוא נפשו כנ"ל. ועל כן בראש השנה על ידי שממשיכין אז קדשת ארץ ישראל כנ"ל, על ידי זה מגדילין שם ה' וזכרו לנצח כנ"ל שעל ידי זה מתקנין חטא אדם הראשון שחטא אז באכילת עץ הדעת ופגם בבחינת השם, כי ארץ ישראל הוא עקר תקון האכילה דקדשה בחינת הגדלת שמו יתברך כנ"ל. ועל כן אומרים בראש השנה ועשרת ימי תשובה יתברך וישתבח וכו'. שמא דקדשא בריך הוא לעלא ולעלא וכו'. כי נתגדל ונתקדש שמו לעלא ולעלא שזהו עקר התקון כנ"ל. ועל כן נקרא יום הזכרון. כי השם הוא בחינת זכרון כנ"ל: ועוד יש בענין זה דברים שקשה לבארם בכתב. יהי שם ה' מברך מעתה ועד עולם:

אות ז

וזה בחינת שופרות שאומרים בראש השנה שהוא גם כן בחינת ארץ ישראל, כי שופר הוא בחינת קבוץ גליות, בחינת והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האבדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו לה' בהר הקדש בירושלים . ועקר קבוץ גליות הוא לארץ ישראל, כמו שכתוב: אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך ה' אלקיך וכו'. והביאך אל הארץ וכו'. וכמו שאנו אומרים אחר פסוקי שופרות תקע בשופר גדול לחרותנו ושא נס לקבץ גליותינו וכו' והביאנו לציון עירך ברנה נמצא שכל ענין שופרות הוא בחינת קבוץ גליות לארץ ישראל. נמצא שמלכיות וזכרונות ושופרות כלם הם בחינת ארץ ישראל, כי כל עבודתנו בראש השנה לגלות קדשת ארץ ישראל לזכות לשוב לארץ ישראל וכנ"ל:

ועל-כן כל ענין קדשת ראש השנה הוא מצות תקיעת שופר. ועל שם השופר נקרא יום הקדוש הזה בתורה, כמו שכתוב: יום תרועה יהיה לכם. כי שופר הוא בחינת קבוץ גליות לארץ ישראל. שזה עקר בחינת ראש השנה לגלות קדשת ארץ ישראל שמתגלה דיקא על ידי קבוץ גליות לתוכה, כי עקר קדשת ארץ ישראל נמשך על ידי התורה שממשיכין כנ"ל בהתורה הנ"ל. והעקר כשזוכין להמשיך התורה ברחמים ותחנונים ושיקשר את עצמו עם נפשות השומעים ועם המטה עז לא ישתמש כי אם להכניע הרע שברעים. ואז יש לכל אחד מהשומעים חלק בהתורה שמגלה. ועל ידי זה בעצמו מתקן נפשותם. ואז זוכה לבוא לארץ ישראל. וזה הענין לא יהיה בשלמות עד שיבוא משיח צדקנו. כמו שכתוב: ובא לציון גאל ולשבי פשע ביעקב. שמשיח יחזר כל העולם לה' יתברך על ידי תורתו שימשיך בבחינת הנ"ל:

כי משה הוא משיח שיחזר ויתקן מה שטעה בתחלה בהכאת הצור שעל ידי זה לא היה יכל לבוא לארץ ישראל. ואיתא בזהר בכמה מקומות שמשה צריך לתקן מה שפגם על ידי שקרב את הערב רב. שעל זה נאמר לו לך רד . ובאמת מבאר למבין בזהר ובכמה מקומות . שכל מה שפגם משה בהכאת הצור הכל נמשך לו רק על ידי שקרב את הערב רב. וכל החטאים וכל הצרות שעברו על ישראל הכל היה על ידי זה על ידי הערב רב שהחטיאו את ישראל בחטא העגל שזה גרם חרבן בית המקדש וכל הצרות וכל הפקידות שבאין על ישראל חס ושלום, הכל על ידי זה כידוע . וזה בעצמו גרם שטעה משה בהכאת הצור. נמצא שפגם שקרב את הערב רב ופגם הכאת הצור תלויים זה בזה. וכל זה מבאר על פי התורה הנ"ל. כי משה רבנו בודאי היתה כונתו לטובה מה שקרב את הערב רב, כי רצה שיתדבקו גרים בשכינה, כפי שפרש רש"י בפסוק: כי שחת עמך. וכל הפגם שלו היה בבחינת הנ"ל, דהינו פגם הכאת הצור. שהוא מה שהשתמש עם מטה עזו בשביל המשכת התורה. ולא המשיך התורה על ידי רחמים ותחנונים. ועם מטה עזו לא היה צריך להשתמש רק כדי להכניע הרע שברעים. ואם היה עושה כן. היה עולה בידו. מה שרצה לקרב רשעים רחוקים כאלו, דהינו נשמת הערב רב. כי באמת מובן בדברי רבנו זכרונו לברכה במקום אחר שמי שרוצה לקרב רשעים ומרחקים לעבודתו יתברך יש עליו סכנות גדולות מאד בלי שעור. וצריך לזה כמה תחבולות בלי שעור עד שיזכה לפעל פעלתו בשלמות ועל כן אפלו משה רבנו אדון כל הנביאים שנתן לנו את התורה וקרבנו לעבודתו יתברך ורק הוא פתח לנו אור הדעת לידע כי ה' הוא האלקים. וכל אשר עשה עמנו וכו' וכו'. אף על פי כן בענין התקרבות הערב רב לא עלתה בידו עד שגרמו חטא העגל ושבירת הלוחות וכו'. ועקר הטעות היתה בבחינה הנ"ל כי צריכין להמשיך תורה ברחמים ותחנונים דיקא ועם כח מטה עזו שיש לו ממעשים טובים שלו לא ישתמש כי אם כדי להכניע הרע שברעים ובשעת תפלתו כשמתפלל ברחמים ותחנונים הוא צריך לקשר עצמו עם נפשות השומעים וכו' כנ"ל. ואז נתתקן הכל בשלמות וזוכה לבוא לארץ ישראל כנ"ל. כי על ידי שלא השתמש עם מטה עזו בשביל המשכת תורה, על ידי זה היה לו כח עם מטה עזו להכניע הרע שבעדה ולא די שהכניע הרע שלהם אף גם הוסיף לתקן אלו הנפשות בתקון נפלא ונורא על ידי שהתקשר עמהם בשעת התפלה. שעל ידי זה יש לכל אחד ואחד חלק בהתורה כמו שמבאר שם, שעל ידי זה הם מתתקנים ביותר. ואז חוזרים בתשובה כלם וזוכה לבוא עמהם לארץ ישראל ששם עקר עבודת ה' יתברך. ושם צריכין להתקבץ כל הרחוקים והנדחים בבחינת אם יהיה נדחך וכו' והביאך אל הארץ וכו' כנ"ל . ואז כשממשיך התורה ברחמים ותחנונים בהתקשרות נפשות השומעים. ועומד כרש וכאביון לפני ה' יתברך. אם יתן ה' יתברך יתן ואם לאו לאו. ואינו לוקח התורה בכח ובאנס. אזי על ידי אלו הרחמים והתחנונים הוא יכול לקרב גם את המרחקים ביותר שהם בחינת נשמת ערב רב שגם הם צריכין תקון כי לא ידח ממנו נדח וסוף כל סוף בודאי יתתקנו כלם. אבל אי אפשר לקרבם ולהכניסם לתוך התורה בכח ובאנס כי אם ברחמים ותחנונים. כי יש רשעים שהם משקעים בתאוותם ובמחשבותם הרעות כל כך. והם רחוקים כל כך עד שאי אפשר בשום שכל ובשום כח לקרבם לה' יתברך ואי אפשר לקרבם כי אם על ידי רחמים ותחנונים שהוא בחינת אריכת אפים, כי ה' יתברך מאריך אף לרשעים כדי שישובו. וצריך הצדיק שיאחז גם כן בבחינה זו של אריכת אפים. ובבחינה זו של אריכת אפים של הצדיק כלול מה שצריך הצדיק שלא יהיה דוחק את השעה בשום דבר, רק יאריך אפו על כל דבר וימתין הרבה לרחמיו המרבים בלי שעור, כי אף על פי שכונת הצדיק בודאי לטובה שרוצה רק למלאות רצון ה' יתברך. ומחמת זה הוא בהול מאד בהדבר שחפץ. מחמת שיודע שהוא רצונו יתברך אף על פי כן אסור לדחק את השעה, כי צריכין להיות בקי בענין זה מאד שזהו בחינת בקי ברצוא ושוב, כי צריכין לרוץ מאד מאד לעשות רצונו יתברך. אבל אף על פי כן צריך שיהיה לו אריכת אפים לבלי לדחק את השעה רק ימתין לישועת ה'. ובפרט בענין התקרבות רחוקים כאלו שה' יתברך בעצמו כביכול, צריך לחשב מחשבות ותחבולות איך לקרבם, כמו שכתוב: וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח (שמואל ב יד) ומאחר שה' יתברך צריך לחשב מחשבות על זה. בודאי אין הדבר בא בנקל. וכל ענין השגיאות של משה רבנו במה שקרב הערב רב ובהכאת הצור. הכל היה בזה. כי מחמת שכל ימיו היה משתוקק מאד רק למלאות רצון ה' יתברך והשליך נפשו מנגד ומסר נפשו רק בשביל נפשות ישראל. והיה חפץ מאד לקרב כל העולם לה' יתברך וכמו שאיתא ברעיא מהימנא: ובגין דכל יומך וכו', עין שם מבאר שם שמשה כל ימיו היה חושב שאם היה אפשר לו להשיב כל העולם לה' יתברך. היה משתדל בכל כחו להשיבם. ומחמת זה רצה לעשות הדבר בחפזון גדול וקבל את הערב רב בשעת חפזון בעת שיצאו ישראל ממצרים בחפזון. ובאמת לקרב רשעים כאלו, דהינו בחינת ערב רב צריכין מתינות גדול כנ"ל. וזה גרם שטעה בהכאת הצור כנ"ל, כי הכל אחד כנ"ל, כי אי אפשר לקרב רחוקים כאלו כי אם כשיש לו בחינת אריכת אפים שהוא בחינה הנ"ל. דהינו שלא ידחק את השעה בשום דבר ויתפלל קדם הדרוש ברחמים ותחנונים בהתקשרות נפשות השומעים. ואז יש כח למטה עזו להכניע הרע שברעים מאחר שלא השתמש עמו בשביל המשכת התורה כנ"ל. ואזי אף על פי שנמצאים רשעים רחוקים כל כך שאי אפשר להכניע הרע שבהם עם מטה עזו. אף על פי כן יכול לקרבם על ידי רבוי הרחמים והתחנונים שהרבה לפני ה' יתברך, כי יכול לעורר רחמים כאלו עד שימשכו רחמים וחסדים גם על רחוקים כאלו לקרבם לה' יתברך. ואם אף על פי כן אי אפשר לפעל עתה לקרבם. ההכרח להמתין עוד אולי יוכל לפעל בקשתו בפעם אחרת כשיחזר להמשיך תורה בדרך הנ"ל ואם גם אז לא יפעל, ימתין עוד. ואזי בדרך זה הוא יקרב בכל פעם מעט מעט את הרחוקים ביותר עד שסוף כל סוף יקרב כלם. אבל כשהוא דוחק את השעה אזי הם יכולים להורידו ממדרגתו חס ושלום. נמצא, שקבוץ נדחים ואובדים, דהינו לקרב רחוקים הוא כפי התורה שממשיך, דהינו כשממשיך התורה ברחמים ותחנונים אזי יכול לקרב כל הרחוקים לה' יתברך. ועל כן קבוץ כל הנדחים הוא לארץ ישראל כנ"ל, כי עקר קבוצם ותקונם הוא על ידי התורה הנ"ל שנמשכת ברחמים ותחנונים שעל ידי זה זוכין לארץ ישראל כנ"ל, כי עקר התקון הוא בארץ ישראל ששם עקר העליה של כל הנפשות, כמו שאמר רבנו זכרונו לברכה בתחלת התורה הנ"ל. שמי שרוצה להיות איש ישראלי, דהינו שיעלה מדרגא לדרגא אי אפשר כי אם על ידי ארץ ישראל. ועל כן נתנה התורה בקול שופר. וכן מזכירין בראש השנה בפסוקי שופרות כל ענין מתן תורה, כי קול שופר שהוא בחינת קבוץ הנדחים, דהינו להחזיר כל הרחוקים לה' יתברך, זה זוכין על ידי התורה שממשיכין כנ"ל. שעל ידי זה זוכין לארץ ישראל ששם עקר הקבוץ והתקון של כל הנדחים והאובדים. בבחינת והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האבדים וכו' והנדחים וכו' והשתחוו לה' בהר הקדש בירושלים וכנ"ל . נמצא בראש השנה יום תרועה אז מגלין קדשת ארץ ישראל על ידי השופר שתוקעין שהוא בחינת מתן תורה, דהינו התורה שממשיכין אז ברחמים ותחנונים שמרבין בימים אלו כנ"ל, שעל ידי המשכת התורה בבחינה זו, על ידי זה זוכין לארץ ישראל כנ"ל שזהו עקר בחינת ראש השנה להמשיך קדשת ארץ ישראל שהוא בחינת מלכות דקדשה שעוסקין לנסרה ולבנותה בראש השנה וכנ"ל. כי עקר קדשת ארץ ישראל נמשך מראש השנה בבחינת תמיד עיני ה' אלקיך בה מראשית השנה ועד אחרית השנה הנאמר בארץ ישראל. ודרשו רבותינו זכרונם לברכה: בראש השנה נדון מה יהא בסופה. שבראש השנה נמשך עיני השגחתו יתברך על ארץ ישראל על כל השנה כלה שזהו עקר קדשת ארץ ישראל, כי עקר קדשתה על ידי עיני ה' כמבאר במקום אחר וכנ"ל:

אות ח

וזה בחינת עשרת ימי תשובה מראש השנה עד יום כפור. שבהם ננסרת ונבנית המלכות כמבאר בכונות , הינו כי באלו העשרה ימים עוסקין בתשובה ומרבין ברחמים ותחנונים ועל ידי זה נמשכין מחין בכל יום שהם בחינת חדושי תורה שעל ידי זה נבנית בחינת קדשת ארץ ישראל שהיא בחינת מלכות כנ"ל. ועל כן הם עשרה ימים כנגד עשר קדשות שארץ ישראל מקדשת בהן כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה במשנה:

ועתה מבאר ומובן מאד לעין כל משכיל. כניסת הכהן גדול ביום הכפורים לבית קדשי קדשים, כי קדשי קדשים היא קדשה העשירית של ארץ ישראל העליונה על כל הקדשות, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה שם במשנה: קדשי קדשים מקדש ממנו שאין נכנס לשם אלא כהן גדול ביום הכפורים. כי בראש השנה מתחילין לבנות ולגלות קדשת ארץ ישראל ובכל עשרת ימי תשובה זוכין לכל העשרה קדשות שארץ ישראל מקדשת בהן עד שביום הכפורים ביום העשירי זוכין לקדשה העליונה שהיא בחינת קדשי קדשים ועל כן אז דיקא הכהן הגדול נכנס לשם כי אז זוכין לקדשה עליונה זאת כנ"ל:

אות ט

וזה בחינת סכה וארבעה מינים, כי אז בסכות זוכין לכבש ארץ ישראל על ידי הארבעה מינים שהם בחינת מאנא קרבא כמו שאיתא בזהר הקדוש . כי בראש השנה ועשרת ימי תשובה ממשיכין תורה על ידי התשובה ורחמים ותחנונים, כי עקר המשכת התורה על ידי התשובה, דהינו שמעלין נפשות הרחוקים ומקרבין אותם לה' יתברך, כמו שכתוב בהתורה אשרי העם (בסימן יג) וכמובן בהתורה הזאת שעקר המשכת התורה כפי רבוי הנפשות שעומדים בשעת הדרוש שהצדיק מכניע הרע שלהם על ידי המטה עז שלו ומקשר עצמו עם נפשותם בשעת התפלה שעל ידי זה הוא ממשיך תורה הרבה כפי רבוי הנפשות, שכמו כן מתרבה הקדשה למעלה וכו' כנ"ל. נמצא, שעקר המשכת התורה על ידי הנפשות שמכניע הרע שלהם, דהינו שמחזירם בתשובה. וזהו בחינת ראש השנה ועשרת ימי תשובה עד יום כפור שאז הם ימי תשובה ומרבין ברחמים ותחנונים שעל ידי זה נכנע הרע שבעדה ומרבים בתפלה ורחמים ותחנונים וכל ישראל מתקשרים יחד אז. שעל ידי זה נמשך רבוי התורה בכל פעם. ועקר ההתחלה הוא בראש השנה שאז עקר העבודה והיגיעה לחתר ולחפר ולפתח הבאר, דהינו הצור. בבחינת ודברת אל הסלע ונתן מימיו , דהינו מימי התורה. ועל כן בראש השנה הוא בחינת חפירת הבארות שחפרו האבות כמובן בזהר . וכן קורין בראש השנה מענין הבארות של אברהם שהוא היה הראשון לחפר בארות, כמו שאיתא שם:

והוכיח אברהם את אבימלך על אודות באר המים וכו'. וכתיב: בעבור תהיה לי לעדה כי חפרתי את הבאר הזאת. כי עקר בחינת ראש השנה להמשיך מימי התורה מהבאר והסלע הנ"ל ברחמים ותחנונים שעל ידי זה זוכין לארץ ישראל שכל זה התחיל אברהם אבינו לעסק בזה. כי הוא הראשון שגלה קדשת קדשת ארץ ישראל כמו שאיתא בזהר תקיל בתיקלא עד דאתגלי לה וכמבאר בתורה בכמה פרשיות שאברהם הוא הראשון שה' יתברך גלה לו מעלת ארץ ישראל והבטיחו בכמה הבטחות לתת לזרעו את הארץ הקדושה הזאת. ועל כן מחמת שאברהם היה הראשון שהשיג וזכה לקדשת ארץ ישראל, על כן היה עוסק לחפר בארות שעל ידי זה היה חופר באר העליון להמשיך מימי התורה שעל ידי זה זוכין לארץ ישראל כנ"ל. ומחמת שבראש השנה מתחילין לעסק בתקון זה, על כן אז עקר העבודה והיגיעה ואז עקר הקבוץ אל הצדיק, כי כל התחלות קשות. ואז צריכין יגיעה גדולה עד שפותחין את הבאר להמשיך משם מימי התורה. ועל כן צריכין אז להתקבץ יחד אצל הצדיק ולהרבות ברחמים ותחנונים ולתקע בשופר וכמה תקונים שעושין אז באמירת מלכיות וזכרונות ושופרות וכו'. הכל כדי להתחיל לפתח הבאר כדי להמשיך מימי התורה כדי לזכות על ידי זה לארץ ישראל. אבל אחר ראש השנה אז בנקל ממשיכין בכל יום בחינת מחין, דהינו חדושין הנמשכין מהבאר הנ"ל שעל ידי זה נבנה בכל יום בחינת קדשת ארץ ישראל ביותר. שזה בחינת כל העשר קדשות שממשיכין בכל עשרת ימי תשובה כנ"ל. עד שביום הכפורים נכנסין לבית קדש קדשים שהוא קדשה העשירית העליונה. ואז נתתקנין כל הנפשות, כי אז הוא יום הכפורים שמוחלין כל עוונותיהם. ועל כן אז נמשכת התורה בשפע גדול בבחינת פתח צור ויזובו מים. וזהו בחינת הלוחות שנתנו ביום הכפורים, כי אז ממשיכין התורה בשפע גדול שעל ידי זה זוכין לקדשה העליונה של ארץ ישראל שהוא קדש קדשים כנ"ל, כי בבית קדש קדשים שם הוא מקור המעין של באר התורה בבחינת ומעין מבית ה' יצא , דהינו מבית קדש קדשים כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה:

אות י

וזה בחינת סכות שעושין אחר ראש השנה ויום הכפורים, כי עכשו בסכות אנו זוכין לכבש ארץ ישראל, כי בראש השנה ועשרת ימי תשובה ויום הכפורים על ידי תורה שהמשכנו אז על ידי תשובה ותפלה, על ידי זה נבנה ונתגלה בחינת קדשת ארץ ישראל. ועכשו אנו צריכין לכנס לארץ ישראל. וזה עוסקין בסכות ללחם עם המונעים שהם מוציאי דבת הארץ רעה כדי לזכות לכנס לארץ ישראל שהוא בחינת מלכות ביום שמיני עצרת שאז עקר שלמות המלכות שזוכין ליחד בחינת מלכות עם דודה שזה בחינת שלמות קדשת ארץ ישראל שהיא בחינת מלכות כנ"ל:

כי סכה היא בחינת הדרך לארץ ישראל, כי סכה היא בחינת ענני כבוד . וענני כבוד הם בחינת הדרך לארץ ישראל, כמו שכתוב: וה' הלך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחתם הדרך וכו'. וכל הדרך של ישראל שהלכו אז הכל היה לילך לארץ ישראל שזה היה עקר יציאת מצרים. כדי לתת להם את הארץ, דהינו ארץ ישראל, כמבאר בתורה פעמים אין מספר. וזה בחינת סכה שהיא בחינת ענני כבוד שהיו מוליכים את ישראל בדרך הנכון כדי לבוא לארץ ישראל, כי העננים היו מישרין להם הדרך והיו הורגין נחשים ועקרבים ומכניעין את השונא הגדול שהוא עמלק שלא יהיה לו שליטה וכח לבוא להלחם עמהם מחמת הענני כבוד. כמובן בפרוש רש"י על פסוק וישמע הכנעני מלך ערד וכו' . שכל זה הוא בחינת המונעים שיש בדרך הליכה שהולכין לארץ ישראל שאלו המונעין הם בחינת נחשים ועקרבים בחינת עמלק שמכניעין אותם על ידי ענני הכבוד שזהו בחינת סכה:

אות יא

וזה בחינת ארבעה מינים שנוטלין בסכות. שהם בחינת מאנא קרבא כמו שאיתא בזהר הקדוש מאן נצח? מאן דאחיד מאנא קרבא בידוי. זה בחינת מה שמבאר שם בהתורה הנ"ל שעל ידי חדושי תורה שממשיכין על ידי זה מקבלין מלאכים הנבראים מאלו החדושי תורה. הם מקבלין כח מאדום שממנה על חרב לענש את הרשעים המונעים מוציאי דבת הארץ רעה בחרבא וקטלא וכו'. או בבחינה אחרת כפי החדושי תורה כפי רבות הקדשה על ידי רבוי הנפשות וכו'. וזה בחינת ארבעה מינים שהם בחינת מאנא קרבא, הינו בחינת הכח שמקבלין מאדום שממנה על חרב שמקבלין כח ממנו להכניע המונעים מארץ ישראל שזה בחינת ארבעה מינים שהם מאנא קרבא שבהם אנו לוחמים את אויבינו ומכניעים את כל המונעים מארץ ישראל שהוא בחינת סכה בחינת סכת שלם, כמו שכתוב ויהי בשלם סוכו וכו'. כי עקר קדשת ארץ ישראל נמשך מירושלים ובית המקדש שנקראין סכת שלם. וזה שאיתא בזהר הקדוש שהארבעה מינים מורים שאנו נצחנו המלחמה בראש השנה ויום כפור, כמו שאיתא מאן נצח מאן דאחיד מנא קרבי בידוי. כי עקר נצחון המלחמה הוא בראש השנה שאז מתחילין להמשיך התורה בקבוץ וכו'. וכפי התורה שממשיכין אז כן מנצחין המלחמה לבא לארץ ישראל, כי כפי התורה כמו כן מקבלין המלאכים כח מאדום להכניע המונעים מארץ ישראל בחרבא וקטלא. ועל כן כשאנו זוכין בסכות לטל הארבעה מינים שהם בחינת כלי זין מאנא קרבא. בזה אנו מורים שנצחנו המלחמה בראש השנה שזכינו אז להמשיך תורה כתקונו כנ"ל שעל ידי זה זכינו למאנא קרבא. לנצח ולהכניע המונעים מארץ ישראל כנ"ל. כי עקר נצחון המלחמה הוא לבוא לארץ ישראל כנ"ל. ועל כן עקר הארבעה מינים הוא האתרוג שהוא בחינת מלכות בחינת ארץ ישראל. והלולב ומיניו הם בחינת כלי זין שבהם מכניעין המונעים וזוכין לבוא לארץ ישראל שהוא בחינת האתרוג שהוא בחינת כלך יפה רעיתי ומום אין בך , בחינת אשה יראת ה' , בחינת ארץ ישראל, ועל כן צריך שיהיה האתרוג נקי בלא שום מום וחסרון בבחינת ומום אין בך, הינו כי אנו צריכין להכניע ולבער כל מוציאי דבת הארץ רעה שהם מטילין חס ושלום, מום ופגם בארץ ישראל שהוא בחינת אתרוג. ועל ידי זה שאנו נוטלין אתרוג מהדר בלי שום מום וחסרון, על ידי זה נתגלה הדור ויפי של קדשת ארץ ישראל שהוא בחינת אתרוג בלי שום מום וחסרון בחינת לא תחסר כל בה . כי נכנעין כל מוציאי דבת הארץ ונתבטלין כל המומים והחסרונות שרוצים להטיל בארץ ישראל חס ושלום:

אות יב

וזה בחינת הלולב שהוא עקר המרמז על בחינת כלי זין שאוחז הצדיק, כי לולב הוא בחינת צדיק כתמר יפרח . וצדיק מאן דנטיר ברית שהוא בחינת חגור חרבך על ירך . כי עקר הכלי זין שזוכה הצדיק לקבל על ידי התורה להכניע המונעים מארץ ישראל. כל זה זוכה כפי תקון הברית כמובן בהתורה הנ"ל, עין שם מה שמבאר על פסוק אתה ידעת את כל התלאה וכו' . 'אתה ידעת' דיקא וכו'. ובפרט גלות מצרים שהיה על פגם הברית וכו', עין שם היטב. ומובן שם שהכל תלוי בתקון הברית וזה בחינת לולב בחינת צדיק כתמר יפרח, בחינת חרב פיפיות , בחינת חגור חרבך על ירך שזוכה הצדיק על ידי תקון הברית להמשיך תורה בבחינת הנ"ל עד שזוכה לקבל הכלי זין בסכות שהם בחינת לולב כדי להכניע על ידי זה המונעים מארץ ישראל כנ"ל. ועל כן אוגדין עם הלולב הדס וערבי נחל. ערבי נחל זה בחינת רשעים ופושעי ישראל כמובא , הינו מה שהצדיק מקשר את עצמו עם כל הרשעים כדי להכניע הרע שלהם ולהחזירם בתשובה שעל ידי זה דיקא ממשיך תורה הרבה בשפע גדול בבחינת פתח צור ויזובו מים . כי כפי רבוי הנפשות שזוכה לתקן שעל ידי זה נתרבה הקדשה למעלה, כמו כן הוא ממשיך תורה הרבה בשפע גדול. ועל כן הערבה גדלה על המים זה רמז שתקון הערבות שהם בחינת הרשעים הוא על ידי שפכי כמים לבך נכח פני ה' , הינו על ידי רבוי רחמים ותחנונים שעל ידי זה זוכה הצדיק להמשיך תורה הרבה שהוא בחינת מים כנ"ל:

וזהו בחינת הדס שריחו טוב ונפלא וטעמו מר. זה בחינת הנשמה שסובלת מרירות על שעבוד התורה שממנה נמשכין כל באורי התורה והנשמה הוא בחינת ריח, כמובא בדברי רבנו זכרונו לברכה כמה פעמים . כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה: איזה דבר שהנשמה נהנה ממנו ולא הגוף? זה הריח. ועל כן טעמו מר זה רמז על המרירות שסובלת הנשמה על שעבוד התורה בחינת פת במלח תאכל וכו' וממאסת בכל הטעמים והתענוגים של זה העולם. ואין חיותה אלא מהריח שהוא חיות הנשמה. ועל כן ההדס משלש על שם התורה שנמשך משם שהיא משלשת בכל בחינותיה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה: בריך רחמנא דיהיב לן אורין תליתאה וכו'. נמצא, שלולב והדס וערבה מרמז שהצדיק ממשיך ומקבל כלי זין להכניע המונעים מארץ ישראל על ידי התורה שממשיך מהנשמה שהוא בחינת הדס משלש שמקבל משם מימי התורה על ידי ערבי נחל דיקא על ידי הרשעים שמחזירם בתשובה ומקשר את עצמו עמהם בשעת תפלתו קדם הדרוש ששופך כמים לבו נכח פני ה'. שעל ידי זה נמשכין מימי התורה בשפע גדול בבחינת פתח צור ויזובו מים. שכל זה הוא בחינת האתרוג שמחברין עם השלש מינים. כי העקר לבוא לארץ ישראל שהוא בחינת האתרוג כנ"ל:

וזה בחינת הנענועים שהכונה לעורר המח כדי להמשיך המחין אל האתרוג כמבאר בכונות , הינו שצריכין לעורר כח הצדיק שתקן את הדעת והמח על ידי קדשת הברית שעל ידי זה זוכה להמשיך חדושי תורה, שעל ידי זה דיקא זוכין לבוא לארץ ישראל, דהינו לקבל הכח מאדום להכניע המונעים. שזהו בחינת אתה ידעת וכו' וכנ"ל. ועל כן צריכין לנענע בארבעה מינים לעורר המח והדעת, כי כבישת ארץ ישראל הוא כפי תקון הדעת שזוכה הצדיק וכנ"ל:

נמצא שבסכות מקבלין כח מאדום בעצמו להכניע המונעים מארץ ישראל. ואז כל האמות נותנין כח משפטיהם להכניע את כל העוברים על דת תורה הקדושה ואת כל המונעים מארץ ישראל כמבאר בהתורה הנ"ל על פסוק: על כן יצא משפט מעקל ועל כן נקרא סכת שלם. כי אז יש לנו שלום עם כל האמות אשר הראש שלהם הוא אדום, כי ממנו בעצמו מקבלין כח לענש המונעים בחרבא וקטלא או על ידי משפטי האמות כנ"ל. ועל כן מקריבין אז שבעים פרים בשביל השבעים אמות , כי אנו צריכין אז לקבל כח מהם להעמיד הדת על תלה. על כן צריכין להקריב קרבנות עליהם. ועל ידי הקרבנות מבררין הטוב הנעלם בהם שהוא בחינת משפט דקדשה שנפל ביניהם, כי הם מחזירין המשפט אצלנו על ידי שנותנין תקף להכניע המונעין מארץ ישראל ומכל הדברים שבקדשה ולהעמיד הדת הקדוש על תלה כנ"ל:

אות יג

וזה בחינת השבעה אושפיזין שהם השבעה רועים שנכנסין בסכה . כי עקר קדשת ארץ ישראל נמשכת על ידי שבעה צדיקים אלו שעל ידם זכינו לארץ ישראל, כי הראשון הוא אברהם שהוא התחיל לגלות קדשת ארץ ישראל כי הוא הראשון שה' יתברך אמר לו לך לך מארצך וכו' אל הארץ וכו'. שגלה לו ה' יתברך שיש ארץ שהיא מקדשת מכל הארצות. שמי שרוצה להכיר אותו יתברך ולדבק בו יתברך צריך לילך ולבוא לשם. ולהניח ארצו ומולדתו ובית אביו לילך אל הארץ הקדושה הזאת הוא ארץ ישראל ואחר כך הבטיחו ה' יתברך לתת לזרעו שהם בני ישראל את הארץ הקדושה והטובה הזאת. וכן יצחק ויעקב לכלם הבטיח על ירשת ארץ ישראל אשר על ידי הבטחה הזאת יצאנו ממצרים ובאנו לארץ ישראל כמבאר בתורה. וארא אל אברהם וכו'. וגם הקימתי את בריתי אתם לתת להם את הארץ וכו' וכן בכמה מקומות. ומשה ואהרן הם שהוציאו אותנו ממצרים שעל ידי זה זכינו לבוא לארץ ישראל, כי עקר יציאת מצרים היה לבוא לארץ ישראל כנ"ל. ויוסף חבב ארץ ישראל והשביע את בני ישראל להעלות עצמותיו לארץ ישראל שבזה היה תלוי גאלת מצרים כמו שאיתא בזהר וכמבאר מזה במקום אחר . ועקר כבישת ארץ ישראל בשלמות היה על ידי דוד המלך שנלחם מלחמת ה' וזכה לכבש ארץ ישראל בשלמות, כי עליו נאמר וישבתם בארץ וכו' והניח לכם מכל איביכם מסביב וישבתם לבטח. והיה המקום אשר יבחר ה' וכו' וכמו שפרש רש"י שם. ואין זה אלא בימי דוד ושלמה:

נמצא שכל השבעה צדיקים האלו שהם השבעה רועים. על ידם נתגלה קדשת ארץ ישראל. ועל כן נכנסין השבעה רועים בסכה, כי בכחם אנו זוכים לבוא לארץ ישראל וכנ"ל. וכל זה אנו עוסקים בשבעת ימי הסכות עד יום השביעי שהוא הושענא רבה שאז הוא בחינת דוד כידוע . כי אז זוכין לכבש ארץ ישראל בשלמות שזה לא זכה רק דוד שאז נתקים: והניח ה' לכם וכו'. וישבתם לבטח וכו' כנ"ל. ועל כן נקראת הסכה על שם דוד, כמו שכתוב: ביום ההוא אקים את סכת דויד הנפלת. כי עקר הסכה הוא בחינת כבישת ארץ ישראל שזה זכה דוד כנ"ל. ועל כן אז חוזרין ומעוררין כח ההתחלה שהתחלנו בראש השנה לחפר בארות מים מימי התורה כדי לזכות לארץ ישראל. כי אז חוזרין חופרין אותם כמו שאיתא בזהר הקדוש בההוא יומא וישב יצחק ויחפר את בארת המים וכו' כנ"ל. ועל כן עוסקין אז באמירת תהלים שיסד דוד המלך עליו השלום. כי כל ספר תהלים מלא תחנות ובקשות שהרבה דוד להתפלל כל ימיו ברחמים ותחנונים כעני ואביון, כמו שכתוב: הטה ה' אזניך ענני כי עני ואביון אני וכן הרבה שעל ידי זה זכה באמת לכבש ארץ ישראל וכנ"ל. וזה בחינת משנה תורה שאומרים אז. כי כל ספר משנה תורה מדבר מקדשת ארץ ישראל, כי כל התוכחות והדברים שדבר עמהם משה שם, הכל היה מענין יציאת מצרים לבוא לארץ ישראל לזכר כל הטובות והנפלאות שעשה ה' יתברך עמנו והוציאנו ממצרים והרג סיחון ועוג וכו'. כן יעשה ה' לכל הממלכות וכו'. פוק עין ותשכח שכל ספר דברים מדבר כמעט בכל פרשה מענין ארץ ישראל איך ה' יתברך רצה להביאם מיד לארץ ישראל. והם על ידי חטא המרגלים מוציאי דבת הארץ רעה וכו'. על ידי זה נתעכבו ארבעים שנה. ועתה הם מוכנים לבא לארץ ישראל, על כן הזהירם לשמר את התורה כדי שיירשו ארץ ישראל וכו'. עין בפרשת דברים ואתחנן עקב ראה וכו'. ותדקדק ותראה חביבת ארץ ישראל איך מזכיר בכל פעם ארץ ישראל אצל כל האזהרות שמזהיר אותם לקים את התורה ושעקר קיום התורה הוא בארץ ישראל, כמו שכתוב: ועשו בארץ אשר אנכי נתן וכו'. בכל הדרך וכו'. למען תחיה והארכתם ימים בארץ וכו'. וזאת המצוה וכו'. ללמד אתכם לעשות בארץ וכו'. ועשית הישר והטוב ובאת וירשת את הארץ וכו'. וכן הרבה מאד. ועל כן בליל הושענא רבא אומרים משנה תורה שמדבר ממעלת קדשת ארץ ישראל. ואיך ישראל זוכין אליה על ידי התורה. ועל כן אומרים אז תהלים שהוא רחמים ותחנונים שעל ידי זה זוכין להמשיך תורה בשפע גדול שעל ידי זה זוכין לכבש ארץ ישראל כנ"ל:

אות יד

ועל-כן עוסקין בהושענא רבא הרבה עם הערבי נחל שנוטלין אותם לבדם וחובטין אותם, כי הערבי נחל מרמזים על הרשעים שמחזירם הצדיק בתשובה שעל ידי זה עקר המשכת התורה כנ"ל. על כן עכשו בגמר שצריכין לכנס לארץ ישראל ביום שמיני עצרת. אז נגמר תקון הערבי נחל שהם תקון אלו הנפשות של הרשעים. ועל כן נוטלין אותם לבדם. זה רמז שעד עכשו לא נתתקנו אלו הרשעים כי אם בעת שהיו קשורים עם הצדיק אבל באמת עכשו הצדיק מתקן אותם כל כך עד שאפלו כשמסתלק מהם, יהיה להם כח בעצמן לעבד את ה' ולהמשיך תורה בעצמן שזהו עקר התקון שלהם, כי האדם הוא בעל בחירה ובודאי יש כח ביד הצדיק לטל הבחירה מהאדם ולהחזירו בתשובה. אבל אין זה תקון מאחר שאינו עושה תשובה בבחירתו. ועקר התקון שהצדיק מגלגל עמו כל כך בדרכים נפלאים עד שזוכה להטות לבבו אליו יתברך עד ששב מעצמו לה' יתברך. ועל זה מרמז ערבי נחל שנוטלין בפני עצמן בהושענא רבא שזהו גמר תקון של הרשעים החוזרים בתשובה כשנעשה תקון על ידם למעלה אפלו כשהם בפני עצמם. ועל כן צריכין הערבות חביטה בקרקע כדי להמתיק הדינים, כי מחמת שהיו מתחלה רחוקים כל כך צריכים להמתיק מהם הדינים שנאחזו בהם בתחלה כדי שיתתקנו בשלמות כדי שיעלו מהם בעצמן שעשועים לפני ה' יתברך בחינת העלאת מין נוקבין להשכינה שתתפאר בהם השכינה בעצמם חזי במה ברא קאתינא לגבך שעל ידי זה מתיחדת השכינה בשמיני עצרת כידוע שזהו בחינת כבישת ארץ ישראל, כי עקר כבישת ארץ ישראל הוא על ידי שחוזרין בתשובה כל הרשעים כנ"ל שזהו בחינת קבוץ גליות לארץ ישראל לקבץ כל הנדחים והאובדים לארץ ישראל וכו' כנ"ל:

אות טו

וזה בחינת שמיני עצרת ושמחת תורה שאז עולין בשמחה לארץ ישראל. ועל כן מגדילין השמחה אז. כי צריכין לעלות לארץ ישראל בשמחה, כמו שמבקשין: שתעלנו בשמחה לארצנו. וכתיב ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם. וכתיב כי בשמחה תצאו. ועל כן בשמיני עצרת ושמחת תורה שאז עקר גמר תקון המלכות בשלמות שזה מרמז על ארץ ישראל שנזכה לכנס בתוכה במהרה בימינו, על כן אז השמחה גדולה מאד, כי עקר השמחה כשכובשין ארץ ישראל וכנ"ל. וכמו שכתוב: והיה כי תבא אל הארץ וכו'. ושמחת בכל הטוב וכו' וכן הרבה:

אות טז

ועל-כן קורין אז פרשת וזאת הברכה שהוא סיום התורה, כי על ידי התורה שזכינו לסים, על ידי זה נזכה לארץ ישראל, כי על ידי התורה זוכין לארץ ישראל כנ"ל. ועל כן קורין אז פטירת משה, כי משה נסתלק על פגם הנ"ל על הכאת הצור. ועל ידי הסתלקותו תקן זה הפגם כמו שמבאר בהתורה הנ"ל. שמה שנחסר על ידם נשלם על ידם על ידי הסתלקותם שנתוסף קדשה גדולה למעלה על ידי נשמתם. ועל ידי תקון זה נזכה במהרה בימינו לבוא לארץ ישראל על ידי משיח צדקנו שהוא משה בעצמו, כמובא כי מה שהיה הוא שיהיה, כי הוא היה הגואל צדק והוא יחזר ויגאלנו בשלמות. כי משה הוא משיח כנ"ל, כי על ידי הסתלקותו תקן מה שנחסר על ידי הכאת הצור ועל ידי זה יזכה להיות משיח. ואז ימשיך לנו תורה ברחמים ותחנונים. ואז יקבץ נדחינו ויחזיר אותנו כלנו בתשובה שלמה ונזכה כלנו לבוא עמו לארץ ישראל. נמצא שבכח הסתלקות משה באין לארץ ישראל, כי הסתלקותו הוא תקון הכאת הצור שעל ידי זה חוזרין לבוא לארץ ישראל. על כן קוראין הסתלקות משה בשמחת תורה כדי לזכות לבוא לארץ ישראל על ידי זה. שזהו עקר גמר שלמות התקון הנעשה בשמיני עצרת ושמחת תורה שאז נשלם בשלמות גדול בחינת מלכות ומתיחדת עם דודה שזה בחינת קדשת ארץ ישראל שנזכה לבוא שם במהרה בימינו אמן, כן יהי רצון:

אות יז

על-פי התורה הנ"ל מבאר ענין סעודה וברכת המוציא שחשובה מכל הברכות וקודמת לכלן. ופוטרת כל הדברים הבאים בתוך הסעדה מחמת הסעדה כמבאר בשלחן ערוך:

כי עקר קדשת האכילה נמשך מארץ ישראל שמשם עקר השפע של המזון והאכילה כידוע שכל הפרנסה וכל ההשפעות נמשכין רק מארץ ישראל, כי כל הארצות מתמצית ארץ ישראל הן שותין . ומשם עקר קדשת הלחם, כי כל המצוות הנוהגות בלחם כגון תרומות ומעשרות וחלה וכו'. כלם הם מצוות התלויות בארץ. וכל קדשת ארץ ישראל שמקדשת מכל הארצות. העקר הוא בענין קדשת האכילה, כי שאר כל המצוות נוהגות בין בארץ בין בחוץ לארץ רק מצוות התלויות בארץ אין נוהגין אלא בארץ ישראל. ומצוות התלויות בארץ. הם קדשת האכילה, דהינו תרומות ומעשרות וכו'. ועל כן עקר כל הברכות שצריכין לברך על כל דבר תחלה וסוף שעל ידי זה מקדשין את המאכל שאוכלין שיהיה נזון מסטרא דקדשה. עקר הקדשה שנמשכת על ידי הברכה היא מארץ ישראל. שעל ידי הברכה נתקדש המאכל בקדשת ארץ ישראל שמשם עקר הקדשה ועקר השפע כנ"ל, כי כל ברכת הנהנין למדו רבותינו זכרונם לברכה מברכת המזון, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה השתא לאחריו מברך לפניו לא כל שכן ועקר ברכת המזון הוא לברך ה' יתברך על שנתן לנו ארץ ישראל, כמו שכתוב: ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך. והדבר תמוה לכאורה מאד מה ענין ארץ ישראל לברכת המאכל שאכל. כי לפי השכל הפשוט עקר הברכה הוא לברך את ה' על המזון שנתן לנו והיה ראוי לכתב ואכלת ושבעת וברכת וכו' על המאכל והמזון שנתן לך. ומה ענין וברכת את ה' אלקיך על הארץ לואכלת ושבעת. אך על פי הנ"ל מבאר היטב כי באמת עקר המזון והמאכל נמשך רק מארץ ישראל. ומשם עקר קדשת האכילה הנמשכת על ידי הברכה, כי עקר הקדשה בארץ ישראל וכנ"ל. ועל כן כשאוכלין שצריכין לברך את ה' כדי להמשיך קדשה על המזון שאכל כדי שהחיות הנמשך על ידי המאכל יהיה נמשך מסטרא דקדשה. על כן צריכין לברך את ה' יתברך על ארץ ישראל דיקא על שנתן לנו ארץ חמדה ורחבה. ועל ידי זה דיקא ממשיכין קדשת האכילה, כי עקר הקדשה נמשך משם כנ"ל. ומברכת המזון למדו רבותינו זכרונם לברכה כל הברכות כנ"ל. כי כל הברכות נמשכין מארץ ישראל ששם עקר הברכה והקדשה כנ"ל, כי עקר הברכה שמברכין על כל דבר הוא לגלות שה' יתברך ברא את הדבר כמו שאנו מברכין המוציא לחם מן הארץ. שהכל נהיה בדברו. בורא פרי העץ וכו'. ועל ידי שמגלין שה' יתברך ברא את הדבר הזה. על ידי זה נתגלה קדשת ארץ ישראל, כי עקר קדשת ארץ ישראל נמשך מזה על ידי שיודעים ומאמינים שה' יתברך ברא העולם ומלואו שזהו בחינת כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים. כמו שפרש רש"י על פסוק בראשית ומובא בדברי רבנו זכרונו לברכה שעקר קדשת ארץ ישראל על ידי שיודעין שה' יתברך ברא העולם ומלואה, כמו שפרש רש"י שם: הוא בראה ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו. ועל כן על ידי הברכה שמברכין על כל דבר שעל ידי זה מגלין שה' יתברך ברא את הדבר הזה, על ידי זה מגלין בחינת קדשת ארץ ישראל שעקר קדשתה על ידי זה כנ"ל. נמצא, שעקר הקדשה שממשיכין על כל דבר מאכל על ידי הברכה הוא בחינת קדשת ארץ ישראל שמשם עקר הקדשה והברכה כנ"ל. ועל כן העקר הוא ברכת הלחם שהוא ברכת המוציא שחשובה מהכל. וגם צריכין לברך עליו ברכת המזון, כי הלחם מחמשת המינין שנשתבחה בהם ארץ ישראל שמשם עקר הברכה כנ"ל:

אות יח

כי כשרוצין להמשיך קדשת ארץ ישראל אי אפשר להמשיך כי אם על ידי התורה הנמשכת בכל התקונים הנאמרין לעיל בהתורה הנ"ל, דהינו להמשיך תורה ברחמים ותחנונים לבו כמים נכח פני ה' שעל ידי זה נכמרים רחמי הלב העליון ונמשך עליו דבורים חמים כגחלי אש. ועל ידי זה ממשיך באורי התורה גם כן משם מבחינת הלב הזה. ששם כתובים כל באורי התורה וכו'. וכשמתפלל קדם הדרוש ברחמים ותחנונים צריך לקשר עצמו עם כל נפשות השומעים שעל ידי זה נתוסף קדשה גדולה למעלה לפי רבוי הנפשות וכמו כן הוא ממשיך באורי התורה גם כן משם בשפע גדול. ויש לכל נפש ונפש חלק בתורה. ואזי דיקא זוכה להכניע המונעים מארץ ישראל וזוכה לבוא לארץ ישראל, כמבאר כל זה בתורה הנ"ל. וכל התקונים האלה צריכין להמשיך בשעת האכילה כדי לזכות שתהיה האכילה בבחינת קדשת ארץ ישראל שמשם עקר קדשת האכילה כנ"ל. ועקר האכילה הוא לחם שהוא עקר חיות האדם, כי הוא משביע ומזין. והוא עקר הסעדה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה: אין הסעדה נקראת אלא על שם הלחם. כי לחם מחמשה מינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל שרשו נמשך מכל הבחינות הנ"ל שהם בחינת המשכת התורה בתקונים הנ"ל שעל ידי זה זוכין לארץ ישראל שמשם עקר קדשת הלחם שבו כלולין כל המצוות בארץ כנ"ל. כי הלחם הוא בחינת תורה, כמו שכתוב: לכו לחמו בלחמי. וכמו שכתוב: ממרחק תביא לחמה. כי על ידי המאכל שאוכלין נמשך חיות האדם כידוע בחוש. ועקר החיות נמשך מהתורה שמחיה את הכל, כמו שכתוב: כי היא חייך וארך ימיך. ועל כן בהכרח שכל כח המאכלים שיש להם כח להחיות את האדם. זה הכח הוא בחינת אותיות התורה המלבש בהם ומי שזוכה לאכל בקדשה ובטהרה הוא ממשיך קדשת התורה הקדושה על ידי אכילתו בבחינת ותורתך בתוך מעי . ועקר הוא הלחם שהוא עקר האכילה והשביעה, כי אין נקרא לחם כי אם כשנלוש במים ונאפה על האש. נמצא שיש בלחם כח מים ואש. ואלו המים והאש נמשכין בשרשם מבחינת מים ואש הנ"ל של הצדיקים שממשיכין תורה על ידי בחינת מים ואש, דהינו על ידי ששופכין לבן כמים וכו' קדם הדרוש שעל ידי זה נמשך עליהם דבורים חמים כגחלי אש. שעל ידי זה ממשיכין תורה מלב העליון. ומשם נמשך כח המים והאש שבלחם מי שזוכה לברך הברכה כראוי ולאכל בקדשה גדולה שאז אכילת הלחם הוא בחינת המשכת התורה ממש שנקראת לחם שנמשכת על ידי מים ואש שמשם כח המים והאש שבלחם כנ"ל ועל כן הלחם סועד הלב, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה בתורה ונביאים וכתובים מצינו שפתא סעדא דלבא וכו'. כי הלחם הוא בחינת התורה שנמשכת מלב העליון כנ"ל. ועל כן יש לו כח לסעד את הלב מחמת שנמשך בשרשו מלב העליון כנ"ל. ועל כן אין הסעדה נקראת אלא על שם הלחם, כי עקר שם הסעדה על שם שסועד את הלב. עקר בחינה זו הוא רק בלחם שהוא בחינת התורה שנמשכת מלב העליון וכו' כנ"ל. ועל כן מחמת שהלחם הוא בבחינת התורה הנמשכת בתקונים הנ"ל. שעל ידי זה זוכין לארץ ישראל על כן צונו ה' יתברך לברך ברכת המזון על הלחם שעקר הברכה על ארץ ישראל, כמו שכתוב: ואכלת ושבעת וברכת וכו' על הארץ וכו'. כי עקר התגלות קדשת ארץ ישראל הוא על ידי בחינת הלחם שבו תלוי כל קדשת ארץ ישראל שהם המצוות הנוהגות רק בארץ שכלם הם בלחם כנ"ל. כי עקר קדשת ארץ ישראל הוא על ידי התורה הנ"ל שהוא בחינת לחם כנ"ל. וזה שהפליג בזהר הקדוש בכמה מקומות בענין קדשת הסעדה בענין עשר קדשות עשר תקונים שבסעדה, עין שם בזהר בכמה מקומות. כי קדשת הלחם שהוא עקר הסעדה גבה מאד מאד. אשרי הזוכה לטעם אכילת לחם כזה:

ובזה תבין איזה התנוצצות בהמעשה הנוראה הכתובה אצלנו בענין הצדיק שזכה על ידי אכילת לחם לקבלת התורה, עין שם והבן:

אות יט

ועל-כן עקר השביעה על ידי הלחם, כי הלחם הוא בחינת התורה שהוא בחינת קדשת ארץ ישראל שכל זה נמשך על ידי הצדיק האמת שממשיך התורה בתקונים הנ"ל כנ"ל. ועקר השביעה הוא מבחינת הצדיק שהוא בחינת יוסף שהוא בחינת שבע שני השבע כידוע. וזה בחינת צדיק אכל לשבע נפשו. וזה בחינת אכילת שבת, כי משם עקר הברכה והשביעה, כמו שכתב רבנו זכרונו לברכה. כי שבת וארץ ישראל הם בחינה אחת כמובן בשבע הבדלות שאמרו רבותינו זכרונם לברכה בירושלמי שחושב שם בין יום השביעי לששת ימי המעשה ובין קדשת ארץ ישראל לשאר הארצות ובין ישראל לעמים. כי כל אלו הבדלות כלם שיכים זה לזה, כי ארץ ישראל ושבת וישראל כלם הם בחינה אחת כי כלם קדש. ולהפך העמים וחוץ לארץ וימי החל כלם הם בחינת חל. ועל כן עקר השביעה בארץ ישראל, כמו שכתוב ואכלתם לחמכם לשבע וישבתם לבטח בארצכם. כי ארץ ישראל מקבלת מהצדיק הנ"ל בבחינת צדיקים יירשו ארץ. ומהצדיק עקר השביעה והברכה כנ"ל:

אות כ

ועל-כן ברכת הלחם פוטרת כל הדברים הבאים בתוך הסעדה מחמת הסעדה, כי הצדיק כשממשיך תורה הוא מקשר את עצמו עם כל נפשות השומעים העומדים בשעת הדרוש שעל ידי זה דיקא הוא יכול להמשיך תורה בשפע גדול. ועל ידי זה דיקא זוכין לבוא לארץ ישראל כנ"ל ומבחינת הצדיק והנפשות הנ"ל. שמקשר עמו בשעת המשכת התורה משתי בחינות אלו, דהינו מהצדיק ומהנפשות מהם נמשכין עקר החיות הנמשך על ידי אכילת כל הדברים שבעולם, הינו כי הלחם שהוא עקר השביעה עקר חיות האדם, זה נמשך מהצדיק בעצמו שמשם עקר קדשת ארץ ישראל עקר השביעה וכנ"ל. ומהנפשות שמקשר עמו בשעת הדרוש כנ"ל משם נמשך חיות שאר כל המאכלים שבסעדה שטפלים לעקר הסעדה שהוא הלחם, שהוא בחינת חיות הצדיק בעצמו, שהוא העקר שמקשר עמו כל הנפשות כנ"ל. ועל כן מברכין על שארי המאכלים כשבאין בפני עצמם בורא נפשות רבות, כי חיותם נמשך מנפשות רבות המתקשרים עם הצדיק בשעת הדרוש כנ"ל. ועל כן כשבאין בתוך הסעדה הפת פוטרן, כי הם טפלים להפת שחיותו מהצדיק הנ"ל שהוא העקר, כי הוא מקשר עמו כל הנפשות השומעים וכלם טפלים אליו:

אות כא

וזה בחינת עשר מצוות התלויות בפת. שבשביל זה צריכין לתן שתי ידיו על הפת בשעת הברכה שיש בהן עשר אצבעות וכן יש עשר תבות בברכת המוציא. ועשר תבות בפסוק ארץ חטה ושעורה וכו'. כמבאר בשלחן ערוך ארח חיים סימן קסז ובטור מבאר יותר. וכן יש עשר תקונים בסעודה המובאים בזהר הקדוש בכמה מקומות הכל כנגד עשר קדשות שיש בארץ ישראל שמשם עקר קדשת האכילה שעקרה הוא הלחם וכנ"ל:

אות כב

כי עקר הברכה הוא לגלות שה' יתברך ברא את העולם כנ"ל. שעל ידי זה מגלין העשרה מאמרות שבהם נברא העולם שמשם עקר קדשת ארץ ישראל כנ"ל ומחמת זה בעצמו יש עשר קדשות בארץ ישראל מחמת שעקר קדשתה על ידי שמגלין שה' יתברך ברא את העולם בעשרה מאמרות, כמו שכתוב: בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ, כמו שפרש רש"י שם כנ"ל. ועל כן עקר קדשת ארץ ישראל נמשך על ידי קבלת התורה כנ"ל, כי התורה כלולה מעשרת הדברות שעל ידם נתגלה שה' יתברך ברא את העולם בעשרה מאמרות, כי כל העולם היה תלוי עד ששה בסיון שקבלו ישראל את התורה, הינו שהתגלות אמונת חדוש העולם שה' יתברך ברא את העולם יש מאין מעשרה מאמרות שזה עקר קיום העולם. זה היה תלוי עד ששה בסיון שקבלו ישראל את התורה שהיא בחינת עשרת הדברות כנ"ל. (וכמבאר כל זה במקום אחר בהתורה תקעו תוכחה. לקוטי תנינא סימן ח, עין שם). ומשם עקר קדשת ארץ ישראל כנ"ל. וכנגד כל זה הם כל הבחינות של עשר שיש בלחם וכנ"ל. ועל כן נקרא לחם לשון מלחמה, כמו שכתוב: לחם את לחמי. וכמובא בזהר הקדוש שבסעדה הוא עדן קרבא, כמו שאמר הינוקא עין שם כי הלחם הוא בחינת התורה שנמשכת בתקונים הנ"ל. שעל ידי זה יכולין ללחם עם המונעים מארץ ישראל, שעל ידי זה זוכין לבוא לארץ ישראל וזה עקר בחינת הכח והחיות דקדשה שמקבלין על ידי האכילה כדי שיהיה לו כח ללחם עם המונעים מלבוא לארץ ישראל להכניעם ולהשפילם ולבערם מן העולם ולזכות לבוא לארץ ישראל. ועל כן נקרא לחם לשון מלחמה כנ"ל, כי עקר המלחמה של האדם הוא שיזכה לבוא לארץ ישראל ששם עקר קדשת איש הישראלי. שאז דיקא כשבא לארץ ישראל נקרא איש מלחמה. ונצחון מלחמה זו זוכין על ידי התורה הנ"ל שהוא בחינות הלחם כנ"ל:

אות כג

וזה בחינת ה דהמוציא שהזהירו רבותינו זכרונם לברכה הרבה להטעים ה דהמוציא וזה בחינת חמשת מיני דגן שנשתבחה בהן ארץ ישראל שעליהם מברכין המוציא. וכל זה הוא בחינת קדשת ארץ ישראל שהוא בחינת ה' דאברה'ם, כי אברהם הוא הראשון שגלה קדשת ארץ ישראל כנ"ל. ולא זכה לארץ ישראל עד שהוסיף לו ה' יתברך ה' על שמו, כמו שכתוב: ולא יקרא עוד את שמך אברם והיה שמך אברהם וכו' ונתתי לך ולזרעך את ארץ וכו'. כנ"ל: