ליקוטי הלכות/אורח חיים/הלכות תפילת ערבית

הלכות תפלת ערבית א

אות א

תפלת ערבית רשות והאדנא קבעוה עלייהו חובה על פי מה שכתב רבנו במאמר פתח רבי שמעון בסימן ס שעל ידי יראה זוכין לעשירות גדול, שעל ידי העשירות הזאת באין להתבוננות התורה. כי על ידי יראה מכניעין בחינת שקר החן והבל היפי עין שם היטב:

והנה יעקב שהוא בחינת יראה, כמו שאיתא בזהר 'ביראתך' בזכות יעקב שאמר מה נורא. ועל כן לא היה מתירא כלל מבחינת הבל היפי. ועל כן לא מצינו ביעקב שיאסר עליו זווגו אפלו בשעה שירד למצרים, כי אם אדרבא ה' יתברך הבטיחו אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך וכו'. כי יעקב מטתו שלמה והיה שומר הברית ביותר ולא היה לו שום אחיזה ופחד מבחינת הבל היפי. וכל זה היה מחמת שזכה לבחינת יראה שהיא מכנעת בחינת הבל היפי כנזכר לעיל. ומחמת זה זכה יעקב לעשירות מפלג מאד כמו שכתוב ופרצת ימה וקדמה וכו' הינו נחלה בלי מצרים הינו בחינת כל הון דעלמא, כי כל האבות זכו לעשירות גדול לפי בחינת יראתם לפי בחינת הכנעתם את הבל היפי. אבל יעקב שהיה שלמות היראה וזכה להכניע לגמרי בחינת הבל היפי כנזכר לעיל. ועל כן זכה לתכלית העשירות, הינו כל הון דעלמא, נחלה בלי מצרים כנזכר לעיל. ועל כן תפלת ערבית רשות. כי תפלת ערבית היא בחינת יעקב, כי הוא תקנה, והוא בחינת יראה כנזכר לעיל שעל ידה זוכין לעשירות גדול, שעל ידה זוכין להתבוננות גדול הנזכרת לעיל. ועל כן היא רשות, כי כשזוכין להתבוננות הזאת אזי אין חובה להתפלל. כי זה ההתבוננות היא בחינת השגת רבי שמעון בן יוחאי שזכה לזה. ועל כן היה פטור מתפלה כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה . כי התבוננות הזאת היא בחינת 'תורתו אמנותו'. הינו שכל אמנות והעשירות שלו הוא רק מהתורה, בחינת פסלת של לוחות שמשם נתעשר משה, כמו שכתב אדוננו מורנו ורבנו שם עין שם. וזה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה לא שנו אלא כגון רבי שמעון בן יוחאי וחבריו שתורתן אמנותן וכו'. ולפי פשוטו תמוה, כי הלא גם עתה נמצאים בני אדם שאין להם שום אמנות רק עוסקים בתורה, מכל שכן וכל שכן בימי הש"ס. אך העקר תלוי בהתבוננות הנזכרת לעיל שתלוי בעשירות. ועל כן נקרא תורתן אמנותן כנזכר לעיל:

ועל-כן יעקב תקן תפלת ערבית דיקא. כי אז בלילה הזמן מסגל יותר להשגות והתבוננות כמו שכתוב בש"ט שרב חדושי תורה זוכין בלילה. וכמו שכתב רבנו (בסימן נב) שבלילה מסגל יותר לבטול עין שם. גם הלילה היא בחינת עשירות, בחינת טעמה כי טוב סחרה לא יכבה בלילה נרה. כי עשירות בא משם, כדמשמע בכמה מקומות בדברי רבנו למעין שם. ועל כן תפלת ערבית רשות כנזכר לעיל. אבל האדנא קבעוה עלייהו חובה. כי עכשו אין זוכין לבחינת השגה זו אפלו בלילה, ועל כן חובה להתפלל כנזכר לעיל:

ועל-כן בערב מברך שתים לפני קריאת שמע ושתים לאחריה . אבל בשחר אין מברכין כי אם שלש ברכות שתים לפניה ואחת לאחריה. כי ערבית שהוא כנגד יעקב שזכה לנחלה בלי מצרים בחינת ופרצת ימה וקדמה צפנה ונגבה . וכנגד זה מברכין ארבע ברכות לפני קריאת שמע ולאחריה כנגד ד' רוחות העולם. כי זוכין אז לנחלת יעקב נחלה בלי מצרים. אבל בשחרית אין מברכין כי אם שלש ברכות כנגד שלש רוחות של בנין העולם, כי צפון חסר . ושם התגברות הסטרא אחרא בחינת מצפון תפתח וכו' . כי שחרית הוא כנגד אברהם, שהוא בימיו עדין לא הכניע לגמרי הסטרא אחרא ולא זכה עדין לנחלה בלי מצרים. אבל יעקב זכה להכניעה לגמרי וזכה לכבש כל ארבע רוחות העולם אפלו רוח צפון. ומאחר שהכניע את רוח צפון על כן זכה לעשירות גדול שעקרו בא משם, בחינת מצפון זהב יאתה, ועל כן הוסיפו ברכה רביעית בערבית שהיא נתקנה כנגד בחינת יעקב כנזכר לעיל, והוא ברכת השכיבנו. ועל כן מבקשין אז ופרוס עלינו סכת שלומך, שהוא בחינת יעקב, בחינת ויעקב נסע סכתה . וזהו שמבקשין אז על התעוררות השנה כמו שאומרים והעמידנו מלכנו וכו'. כי על ידי זה זוכין לבחינת יראה כמו שמבאר שם בדברי רבנו עין שם היטב. וזהו ותקננו בעצה טובה מלפניך. כי על ידי התעוררות השנה בא כח הדבור לכלי ההולדה שהם כליות יועצות. עין שם היטב:

תפלת ערבית ב

אות א

ענין שלש תפלות ביום. דהינו שתים ביום ואחד בלילה זה בחינת שלמות לשון הקדש על ידי לשון תרגום. שהיא בחינת שנים מקרא ואחד תרגום. כמבאר במאמר 'תפלה לחבקוק' לקוטי חלק א סימן יט. כי התפלה היא בחינת מלכות כמובא , בחינת חוה אשה. בחינת שלמות לשון הקדש ועל כן מתפללין שתי תפלות ביום ואחד בלילה. בבחינת שנים מקרא ואחד תרגום כנזכר לעיל. כי שנים מקרא זה בחינת תורה שבכתב שהיא בחינת יום כמובא בדברי רבנו זכרונו לברכה (שם סימן ג). וכנגד זה מתפללין שתי תפלות ביום, ואחד תרגום זה בחינת לילה שהוא בחינת שנה תרדמה, בחינת תרגום. כמבאר היטב במאמר הנזכר לעיל. והיא בחינת תורה שבעל פה. כי התרגום הוא פרוש התורה, והוא בכלל תורה שבעל פה. גם רב תורה שבעל פה דהינו התלמוד נתקן בלשון תרגום. כי תרגום הוא בחינת תורה שבעל פה שהיא בחינת לילה כמו שכתב רבנו זכרונו לברכה ועל כן מתפללין תפלה אחת בלילה, כנגד בחינת אחד תרגום שהוא בחינת לילה כנזכר לעיל. ועל כן יעקב תקן תפלת ערבית. כי עקר בנין בחינת חוה אשה, הוא על ידי תרדמה. הינו עקר בנין ושלמות לשון הקדש הוא דיקא על ידי לשון תרגום כמו שמבאר שם. ויעקב זכה לזה דהינו שזכה לשלמות לשון הקדש על ידי התרגום. דהינו על ידי שנלחם והכניע אחיזת הרע שבתרגום. שהוא בחינת עץ הדעת טוב ורע וברר הטוב משם. ועל ידי זה זכה לשלמות לשון הקדש. ועל כן יעקב בחיר שבאבות ומטתו שלמה בלי שום פסול . שזה בחינת שלמות לשון הקדש, שהוא בחינת מטה שלמה, בחינת שמירת הברית בשלמות שזוכין על ידי שלמות לשון הקדש על ידי התרגום כמבאר שם. וכמו שכתוב ביעקב שאמר כחי וראשית אוני. דהינו שמירת הברית שזוכין על ידי זה כנזכר לעיל. ועל כן זכה להעמיד שנים עשר שבטים שהם בחינת שנים עשר בקר שמלכות דקדשה עומדת עליהם. הינו בחינת שלמות לשון הקדש בחינת שמירת הברית. וזה בחינת שבעים נפש שיצאו מיעקב . שזכה לזה על ידי בחינת שלמות לשון הקדש. שעל ידי זה מכניעין רע הכולל של שבעים אמין. ועל כן זכה להעמיד שבעים נפשות בית יעקב. וכל זה העקר על ידי לשון תרגום שהוא בחינת עץ הדעת. שיעקב היה עוסק לתקן ולברר העץ הדעת לתקן פגם אדם הראשון כמובא . כי השבעים נפשות בית יעקב ולהפך השבעים עממין כלם נאחזים בבחינת שרש אחיזת העץ הדעת ששם הוא בחינת יעקב כמובא בכתבים . ועל כן עקר מלחמות יעקב היה עם חותנו לבן הארמי. כי לבן הארמי הוא בחינת תרגום, שהוא לשון ארמי. וכמו שכתב רבנו זכרונו לברכה במאמר הנזכר לעיל. שלבן קרא לו יגר שהדותא, כדי להמשיך ולינק מן הקדשה על ידי לשון תרגום. ויעקב קרא לו גלעד כדי להשלים לשון הקדש עין שם:

נמצא שיעקב שעקרו לתקן העץ הדעת, על כן היה עוסק להכניע בחינת לבן הארמי, הינו להכניע הרע שבתרגום ולהעלות הטוב לבנות שלמות לשון הקדש, בחינת חוה אשה על ידי זה דיקא כנזכר לעיל. ועל כן לקח יעקב את נשיו מבנות לבן דיקא. הינו שזכה לבחינת חוה אשה שהיא בחינת לאה ורחל, על ידי תרגום שהוא בחינת לבן כנזכר לעיל. דהינו שהכניע הרע והוציא הטוב, שעל ידי זה דיקא נבנה בחינת שלמות לשון הקדש, בחינת חוה אשה בחינת לאה ורחל. ועל כן זכה יעקב לתכלית השלמות והיתה מטתו שלמה, והעמיד שנים עשר שבטים ושבעים נפש. כי זכה להכניע הרע שבתרגום ולברר הטוב, עד שזכה לבחינת שלמות לשון הקדש על ידי תרגום דיקא. דהינו שזכה לקח לאה ורחל מבית לבן דיקא, שהוא בחינת תרגום כנזכר לעיל. וזה ששלח יעקב לעשו עם לבן גרתי וכו'. כי יעקב ברח מעשו ללבן, דהינו שיעקב היה יודע שאי אפשר להכניע את עשו שהוא זהמת הנחש רע הכולל, כי אם על ידי שיבטל יניקתו, דהינו שיכניע הרע שבתרגום שמשם הם יונקים ויעלה הטוב ללשון הקדש. ואזי עשו שהוא בחינת רע הכולל ממילא יהיה נופל ונתבטל כמו שמבאר שם במאמר הנזכר לעיל. ועל כן ברח יעקב ללבן דיקא כדי לתקן לשון תרגום ואזי יפל עשו ממילא כנזכר לעיל. וזכה לנצח אותו והוציא משם דיקא בחינת לשון הקדש, דהינו חוה אשה כנזכר לעיל. ועל כן אמר אעבדך שבע שנים, כנגד בחינת השבעים עממין שכלולים בשבע, שיניקתם מבחינת לבן מבחינת תרגום כנזכר לעיל. ועל כן הצרך לעבד לו דיקא אותן השבע שנים. כי כשרוצין לברר הטוב מתוך הרע צריכין לעבר שם ולסבל גלות ועבדות שלהם, ולעמד בנסיון לשברם ולהכניעם, ואזי דיקא מבררין הטוב משם. ועל כן אחר גלות השבע שנים שזה בחינת גלות שבעים עממין כנזכר לעיל, אז זכה לבחינת שלמות לשון הקדש שהיא בחינת רחל ולאה כנזכר לעיל. ועל כן היה מצפה עד שנולד יוסף שהוא בחינת תקון הברית. ואז כאשר ילדה רחל את יוסף, אז נתחזק דעתו והבין שזכה לשלמות לשון הקדש על ידי תרגום, עד שזכה על ידי זה ליוסף דהינו שמירת הברית. ועל כן אמר אז שלחני וכו'. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה שלא היה מתירא עוד מעשו מאחר שנולד יוסף שהוא שטנו וכו'. הינו כי בודאי אין לו להתירא עתה מאחר שזכה להעמיד את יוסף על ידי רחל בת לבן הארמי. שזה בחינת שמירת הברית על ידי שזוכין ללשון הקדש שבונין אותו על ידי תרגום דיקא כנזכר לעיל. וזה שכתוב 'כאשר ילדה רחל את יוסף', רחל דיקא. שהיא בחינת לשון הקדש והיא בת לבן. כי בנינה מתרגום כנזכר לעיל. ועל ידי זה דיקא נולד יוסף בחינת שמירת הברית כנזכר לעיל. כי שמירת הברית זוכין על ידי שלמות לשון הקדש על ידי תרגום, כמו שמבאר היטב במאמר הנזכר לעיל עין שם. ואז בודאי לא נתירא עוד מעשו שהוא רע הכולל, כי הוא נופל ממילא, בבחינת לשון נופל על לשון, כמו שמבאר שם עין שם. ועל כן תחלת דברי יעקב ששלח לעשו הוא עם לבן גרתי, עם לבן דיקא, שהוא לשון תרגום. שהכניע הרע משם וברר הטוב. ואזי עשו נופל ממילא כנזכר לעיל. וזהו ויהי לי שור וחמור צאן וכו'. הינו בחינת ניצוצות טובות ועשירות שברר משם. ועל כן הלך עשו אל ישמעאל. כי הכל הולך למינו. הינו כי איתא שעשו וישמעאל הם כלליות השבעים אמין. ועל כן הלך לשם כדי שיתחברו יחד הרע של כלליות השבעים אמין, כדי להתגבר על יעקב חס ושלום. אבל יעקב על ידי שהכניע את לבן היה מתגבר עליהם כנזכר לעיל:

ועל-כן יעקב דיקא תקן תפלת ערבית. כי תפלת ערבית היא בחינת תרגום שעקר שלמות לשון הקדש על ידי זה כנזכר לעיל. וזה היה בחינת תקוני יעקב כנזכר לעיל. ועל כן ערבית מרמז בע' רבתי של שמ'ע', שהוא ראשי תבות שחרית מנחה ערבית כמו שאיתא בזהר הקדוש . כי ערבית היא בבחינת תרגום בבחינת עץ הדעת שמשם זוכין להכניע השבעים עממין ולזכות לבחינת שבעים נפשות בית יעקב כנזכר לעיל. והוא כנגד סכות שהוא בחינת יעקב. כי בסכות מכניעין השבעים אמין שמתמעטין והולכין כפרי החג:

וזהו בחינת תפלת ערבית רשות. כי תרגום הוא בחינת רשות בחינת התר שהוא בבחינת עץ הדעת נגה בחינת תרגום כמובא . כי חיוב מצוה ואסור הם בבחינת קדש והפוכו. אבל ההתר ורשות הם בבחינת תרגום עץ הדעת כמובא . ועל כן תפלת ערבית רשות כנזכר לעיל:

וזהו בחינת חצות. כי הלילה נחלקת לשתים כי היא בבחינת עץ הדעת טוב ורע. ועל כן נחלקת לשתים, כי חצות לילה הראשונה אז הוא בחינת אחיזת הסטרא אחרא כמובא . ואנחנו עושין מצוות ותקונים גם בחצי לילה הראשונה דהינו תפלת ערבית וקריאת שמע, וקריאת שמע שעל המטה. ואז מכניעין הרע ומבררין הטוב, ואז זוכין לחצות דהינו לחלק את הלילה שיתהפך חצות לילה האחרונה לטוב גמור, ולהכלל ביום, ולילה כיום יאיר (תהלים קלט). כי מחצות ואילך מתגלה בחינת חסד שהוא אור היום. ועל כן דוד המלך עליו השלום היה נזהר בחצות. כי זהו שלמות המלכות שהוא בחינת שלמות לשון הקדש על ידי תרגום, שהוא בחינת חצות כנזכר לעיל. ועל כן זמן הזווג אחר חצות. כי אז נבנה בחינת חוה אשה על ידי תקון עץ הדעת. שהוא בחינת תרדמה ושנה שנעשה על ידי חצות שהוא שבירת השנה שבירת הלילה. בחינת שבירת עץ הדעת. ואזי נכלל בטוב, ולילה כיום יאיר. ועל כן מחצות מתגלה חסד אור היום כנזכר לעיל:

תפלת ערבית ג

אות א

ענין תפלת ערבית רשות על פי המאמר הנעור בלילה וכו' הרי זה מתחיב בנפשו בסימן נב עין שם היטב היטב:

כי יש אפיקורסים שאומרים שהעולם הוא מחיב המציאות חס ושלום. אבל באמת העולם הוא אפשרי המציאות, רק אחר שנאצלו נשמות ישראל כבר היה מכרח כביכול ה' יתברך לברא את העולם וכל אשר בה בשביל ישראל. כי הכל נברא בשבילנו. נמצא שעכשו שנמצאים נשמות ישראל בעולם, בודאי העולם הוא מחיב המציאות. ומזה בא טעותם ואפיקורסות שלהם כנזכר לעיל. אבל באמת קדם שנאצלו נשמות ישראל אז היה העולם אפשרי המציאות. רק תכף שנאצלו נשמות ישראל תכף הצרך השם יתברך לברא את העולם בשבילם כנזכר לעיל. ועל כן אחר שנבראו נשמות ישראל אז העולם הוא בבחינת מחיב המציאות. ועל ידי שישראל עושים רצונו יתברך ונכללין בו שבשביל זה נברא כל העולם. ועל ידי זה נכלל כל העולם עם נפשות ישראל בה' יתברך, שהוא יתברך הוא מחיב המציאות ואז נעשה כל העולם מחיב המציאות. וזהו הנעור בלילה וכו' הרי זה מתחיב בנפשו. עין שם היטב:

וזה בחינת תפלת ערבית רשות. כי יעקב תקן תפלת ערבית . כי התפלה היא בחינת חדוש העולם כמבאר ומובן בדברי רבנו זכרונו לברכה בכמה מקומות . כי התפלה היא אחדותו יתברך בבחינת הוא תהלתך והוא אלקיך . והדבור של התפלה הוא בחינת דבר ה' שעל ידו נעשו שמים וארץ. בבחינת בדבר ה' שמים נעשו, כמבאר בדברי רבנו זכרונו לברכה במקום אחר . וזה בחינת אד' שפתי תפתח שאומרים קדם התפלה, כי הדבור של התפלה הוא דבר ה' כנזכר לעיל. נמצא שהתפלה היא בחינת חדוש העולם בחינת דבר ה' וכו' כנ"ל. ועל כן תפלת ערבית רשות. כי התגלות הבריאה הוא בחינת אור בחינת ויאמר אלקים יהי אור וכו' . וקדם הבריאה זה בחינת חשך. כי קדם הבריאה אי אפשר להשיג, ועל כן נקרא בחינת חשך מעמק המשג. בבחינת יוצר אור ובורא חשך. כמו שאיתא בכונות , שיצירה נקרא אור ובריאה חשך, מחמת שבריאה למעלה מיצירה ואי אפשר להשיג שם, על כן נקרא חשך מעמק המשג. בחינת ישת חשך סתרו . ועל כן גם בשעת הבריאה ברא ה' יתברך החשך קדם להאור ברישא חשוכא והדר נהורא. כי החשך שקדם להאור מרמז על קדם הבריאה שהוא בחינת ישת חשך סתרו. ואז בבחינת חשך בבחינת קדם הבריאה דהינו קדם שנאצלו נשמות ישראל, אז היה העולם בחינת אפשרי המציאות מאחר שעדין לא נבראו נשמות ישראל וכנזכר לעיל. וזה בחינת תפלת ערבית רשות. כי התפלה היא בחינת בריאת העולם. כי התפלה יש לה שרש למעלה, כי גם ה' יתברך מתפלל כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה מנין שהקדוש ברוך הוא מתפלל וכו'. ואז בערבית אז התפלה היא בחינת רשות בחינת אפשרי המציאות, כי עדין אין חובה חס ושלום לברא את העולם מאחר שגם נשמות ישראל עדין לא נבראו. ועל כן יעקב תקן תפלת ערבית. כי ישראל עלה במחשבה תחלה כמו שכתוב בראשית ברא וכו' בשביל ישראל שנקראו ראשית וכו'. נמצא שראשית המחשבה של הבריאה היה ישראל, ואז בבחינת ראשית המחשבה היה העולם אפשרי המציאות כנזכר לעיל, מאחר שעדין לא נבראו נשמות ישראל רק שעלה במחשבה, והיה הדבר ברצונו יתברך. ועל כן אז בתחלת הבריאה דהינו כשעלה ישראל במחשבה תחלה אז היה העולם אפשרי המציאות כנזכר לעיל:

ועל-כן יעקב תקן תפלת ערבית שהיא רשות. כי ראשית המחשבה אי אפשר להשיג והוא בחינת חשך מעמק המשג כנזכר לעיל ושם עדין העולם בבחינת אפשרי המציאות. ועל כן שם התפלה היא בבחינת רשות. כי כביכול עדין אין חובה לדבר דברי התפלה שהם בחינת בדבר ה' שמים נעשו וכו' כנזכר לעיל. כי עדין העולם הוא אפשרי המציאות בחינת רשות, כי עדין לא נבראו ישראל רק שעלה במחשבה כנזכר לעיל. ועל כן בעת שמתחיל להתגלות בחינת יעקב אז התפלה היא רשות בחינת תפלת ערבית רשות וכו' וכנזכר לעיל. אבל אחר כך שתקן יעקב תפלת ערבית ונתגלו נשמות ישראל, כי בלילה נבראים נשמות ישראל בבחינת חדשים לבקרים וכו', ועל כן באור הבקר שמתגלה אור הבריאה, כי עקר הבריאה היא בחינת אור כנזכר לעיל, על כן אז התפלה היא בחינת חובה. כי אז כשכבר נתגלו נשמות ישראל היה ה' יתברך כביכול מחיב לדבר ולברא את העולם בשביל ישראל כנזכר לעיל. ועל כן אז ביום שהוא עקר הבריאה אחר שכבר יצאו נשמות ישראל, אז התפלה שהיא דבר ה' היא בחינת חובה. כי כביכול ה' יתברך מחיב לדבר בחינת תפלה שהיא בחינת דבר ה' ולברא את העולם בשביל ישראל שהכל נברא בשביל ישראל כנזכר לעיל:

ועל-כן אין להאמות שהם ישמעאל ועשו אחיזה רק באברהם ויצחק. כי עקר אחיזתם הוא מהכפירות כידוע . כי אחיזתם מהסטרא אחרא שנקרא אל אחר כפירות. ועקר הכפירות הוא אפיקורסות הנזכרת לעיל שמהפכים דברי אלקים חיים ואומרים שחס ושלום העולם הוא מחיב המציאות. וטעות זה נמשך ונשתלשל להם מחמת שבאמת העולם הוא מחיב המציאות אחר שנבראו ישראל כנזכר לעיל. נמצא שעקר אחיזתם היא מבחינת אחר הבריאה, אחר שנבראו נשמות ישראל, שאז נעשה העולם על ידי נשמות ישראל בחינת מחיב המציאות. ועל ידי זה נמשך ונשתלשל אפיקורסית וטעות שלהם. אבל בשרש נשמות ישראל למעלה בשרשם אין להם אחיזה כלל. כי שם העולם עדין אפשרי המציאות ואין להם שום אחיזה שם. ועל כן ביעקב אין להם שום אחיזה, כי ישראל עלה במחשבה תחלה. כי גם עקר קדשת אברהם ויצחק הוא רק בחינת ישראל שהוא כלול משלשה אבות. ושם עקר כלליות קדשת השלשה אבות, כמו שכתוב כי ביצחק יקרא לך וכו' ולא בכל יצחק וכו', כי העקר הוא ישראל שעלה במחשבה תחלה. וזה בחינת וזכרתי את בריתי יעקב ואחר כך ואף את בריתי יצחק וכו' . נמצא שתחלת המחשבה היה ישראל, ואז היה העולם אפשרי המציאות בחינת תפלת ערבית רשות שהיא תפלת יעקב, ושם אין להם עדין שום אחיזה כנזכר לעיל. אבל תכף שכבר עלה ישראל במחשבה והתחילו להתגלות נשמות ישראל, נעשה תכף העולם בחינת מחיב המציאות. ואז כשנבראו אברהם ויצחק שכלם לא נבראו רק בשביל ישראל כמו שכתוב כה אמר ה' אל בית יעקב אשר פדה את אברהם כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה במדרש . ואז העולם הוא בחינת מחיב המציאות כנזכר לעיל, מאחר שכבר נתגלה בחינת נשמות ישראל כנזכר לעיל. ועל כן אז ביום שהוא עקר הבריאה אז התפלה היא חובה כנזכר לעיל. וזה בחינת בהבראם-באברהם . כי בראשית ברא, בשביל ישראל שנקרא ראשית שעלה במחשבה תחלה, אז ברא ה', זה בחינת אפשרי המציאות, אבל אחר כך שכבר עלה ישראל במחשבה ונאצלו נשמות ישראל אז נאמר אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, בהבראם דיקא. זה בחינת מחיב המציאות, כי אחר כך נעשה העולם בחינת מחיב המציאות בשביל ישראל. ואז ביום הוא תפלת אברהם ויצחק שיצאו אחר יעקב, כי ישראל עלה במחשבה תחלה. כמו שכתוב כה אמר ה' בראך יעקב וכו', עולמי עולמי מי בראך ישראל, ועל כן אז ביום שכבר נתגלו נשמות ישראל אז התפלה בבחינת חובה כנזכר לעיל. ועל כן שם יש אחיזה להאמות, כי עקר אחיזתם משם כנזכר לעיל. כי באמת עקר שלמות התפלה היא ביום דיקא. כי באמת זה עקר השלמות כשהעולם הוא בבחינת מחיב המציאות. דהינו כשה' יתברך עושה רצון ישראל ובורא ומקים כל העולם בשבילם כאלו היה מחיב בדבר. שזהו בחינת מה שנעשה העולם מחיב המציאות בשביל ישראל כנזכר לעיל. ובודאי זה עקר השלמות, ועקר כונת הבריאה היתה בשביל זה כדי שיהיה נכלל העולם אחר כך בחיוב המציאות על ידי ישראל וכנזכר לעיל במאמר הנזכר לעיל עין שם. אבל אף על פי כן עכשו יש להם אחיזה מבחינה זו דיקא, מבחינת אחר הבריאה דהינו אחר שנברא העולם בשביל נשמות ישראל שנאצלו תחלה. ואז אחר שנאצלו נשמות ישראל אז העולם בחינת מחיב המציאות כנזכר לעיל. ומשם משתלשל להם אחיזה לאפיקורסות ושטות שלהם כנזכר לעיל. כי ה' יתברך נותן להם מקום לטעות כדי שיהיה בחירה בעולם. אבל בבחינת יעקב 'ישראל שעלה במחשבה תחלה' שם אין להם שום אחיזה. כי באמת כשנאצלו נשמות ישראל במחשבה תחלה, היה העולם אפשרי המציאות וברצונו הטוב האציל נשמות ישראל ואחר כך ברא העולם בשבילם וכו' וכנזכר לעיל. ברוך ה' לעולם אמן ואמן ה' הטוב יכפר. ה' הטוב יכפר. כי הדברים נכונים מאד למי שיבינם על נכון באמת ובאמונה:

תפלת ערבית ד

אות א

ובו יתבאר ענין ראש השנה ועשרת ימי תשובה ויום הכפורים וסכות וארבעה מינים. והושענא רבא ושמיני עצרת ושמחת תורה על פי התורה 'ויאמר בעז אל רות' בלקוטי א' בסימן סה עין שם כל התורה מראשה לסופה.

וזה בחינת תפלת ערבית שתקן יעקב אבינו עליו השלום שהוא הבחיר שבאבות . והיא התפלה הקודמת של כל השלש תפלות שביום, כי היום הולך אחר הלילה ובתחלה הוא לילה ואחר כך היום כמבאר בדברי רבותינו זכרונם לברכה . נמצא שתפלת ערבית היא הראשונה מהשלש תפלות. כי עקר שלמות התפלה היא דיקא על ידי הבטול שנכללין בבחינת כלו אחד כלו טוב. שעל ידי זה זוכין לעשות אחד מכל התפלה. וכשעומד בסוף התפלה יהיה זוכר עדין תבה הראשונה של התפלה וכו'. כמבאר בהתורה הנזכרת לעיל:

כי כשאדם עומד להתפלל אזי הוא הולך בשדה העליון ומלקט ציצים ופרחים ושושנים ועשבים נאים ויפים וכו'. ותכף כשמוציא אות ראשונה וכו' מכל שכן כשגומר תבה אחת אזי התבה תופסת את הנפש שממנה יוצא הדבור ומחבק ואוחז את הנפש באהבה עצומה, ואינו מניח את הנפש לילך להלן יותר וכו'. אבל אין זה שלמות התפלה, כי צריכין לגמר כל התפלה ולומר אחר כך עוד שירות ותשבחות ותחנות ובקשות וכו'. על כן עקר שלמות התפלה הוא רק כשזוכין לעשות אחד מכל התפלה. דהינו שאפלו כשילך מזה הדבור וידבר דבורים אחרים אף על פי כן לא ישכח הדבור הראשון לעולם. ואפלו כשיעמד בסוף התפלה יהיה זוכר עדין אפלו הדבור הראשון של התפלה. עד אשר אפלו בתבה האחרונה של התפלה יהיה עומד עדין בתבה הראשונה של התפלה כי כלו אחד וכו' עין שם וזה אין זוכין כי אם על ידי שזוכין להסתכל על התכלית שהוא כלו אחד כלו טוב וכו' עין שם ולהסתכל על התכלית אי אפשר כי אם על ידי בטול, על ידי סתימת עינים לגמרי, דהינו שיסתם עיניו מחיזו דהאי עלמא לגמרי עד שיבוא לתכלית הבטול. ואז יהיה נכלל בהתכלית שהוא כלו אחד כלו טוב. ועל ידי זה יזכה לעשות אחד מכל התפלה שזה עקר שלמות התפלה כנזכר לעיל. עין שם כל זה היטב. ומבאר שם שזה בחינת מה שמטבע בטבע האדם שכשיש לו יסורים גדולים חס ושלום הוא סותם ועוצם עיניו בחזקה מאד. כי שם כשמסתכלין על התכלית רואין שם שאין שום יסורים ורעות בעולם כלל. כי הכל לטובה. כי תכלית היסורין הוא טובה גדולה מאד. אבל אי אפשר להסתכל על התכלית כי אם בסתימו דעינין וכו'. כי כשרוצין לראות דבר הרחוק מעיניו צריך לצמצם את הראות וכו'. כמו כן כשרוצין להסתכל על התכלית שהוא רחוק מאד מעיני האדם, צריכין לסתם עיניו לגמרי ולדחקם באצבע, דהינו שצריכין לסתם עיניו מחיזו דהאי עלמא לגמרי. ואז דיקא יכולים להסתכל על התכלית שהוא כלו אחד כלו טוב ושם נתבטלין היסורים לגמרי כנזכר לעיל. ועל כן מטבע בטבע האדם לסתם עיניו בחזקה בשעת היסורים הקשים כדי לברח מהיסורים. כי על ידי סתימת עיניו בשעת היסורים, על ידי זה הוא נכלל בהתכלית ששם נתבטלין כל היסורין כנזכר לעיל. אבל אי אפשר שישאר שם, כי יתבטל במציאות ובהכרח שיהיה הבטול בבחינת רצוא ושוב. ואזי כשחוזר מהבטול אזי חוזרים ומתגברים היסורים ביותר חס ושלום וכו'. אבל אחר כך מקררין היסורים על ידי התורה שממשיך מבחינת הבטול, כי על ידי הבטול נכלל בבחינת כלו אחד כלו טוב, ושם רואין שכל היסורין הם טובות גדולות. ועל ידי זה נמשך עליו שמחה. ואזי כשחוזר מהבטול, ונשאר רשימה מהבטול, אזי נעשה מהשמחה כלי לקבלת התורה. וזוכה להשגת התורה על ידי אור הזריחה וההתנוצצות של הרשימה מהבטול שמאיר ומזריח לתוך המחין שנעשו כלים לקבלת התורה על ידי השמחה וכו'. עין שם כל זה היטב. ומבאר שם שכל זה נעשה על ידי בעל השדה שעוסק בתקון השדה העליונה שגדלים שם כל הנשמות, שהוא עוסק להביא את הכל אל התכלית שיהיו נכללין ונתבטלים ברצוא ושוב בבחינת כלו אחד כלו טוב. שעל ידי זה זוכין לעשות אחד מכל התפלה שזה עקר שלמות התפלה כנזכר לעיל. עין שם כל זה הדק היטב:

אות ב

וזה בחינת תפלת ערבית. כי בלילה מתחילין הדינים להתגבר וכדין כל הגרדיני נמוסין נפקין וכו' כמבאר בזהר הקדוש . וצריכין לברח מהם ולבטלם. על כן צריכים אז לסתם עיניו לגמרי כדי להיות נכלל ומתבטל בבחינת כלו אחד כלו טוב ששם נתבטלין כל היסורים והדינים. וכשזוכין להכלל שם, על ידי זה עקר שלמות התפלה. כי על ידי שנכללין בהתכלית על ידי זה יכולין לעשות אחד מכל התפלה כנזכר לעיל. וזה בחינת תפלת ערבית שתקן יעקב שהיא התפלה הראשונה מכל השלש תפלות. כי אז בלילה מגדל תקף הדינים רחמנא לצלן שמתעוררים אז, צריכין להתבטל לגמרי. דהינו לסתם עיניו ולכלל בהתכלית, שזהו בחינת חשכת לילה, בחינת שנה שהיא בחינת בטול. ועל ידי הבטול אל התכלית, על ידי זה עקר תקון התפלה, דהינו לעשות אחד מכל התפלה כנזכר לעיל. ועל כן תפלת ערבית היא הראשונה מהשלש תפלות שביום. כי על ידי תפלת ערבית ממשיכין תקון התפלה כנזכר לעיל, כי אז בלילה מתקף הדינים רחמנא לצלן נכללין בהתכלית בסתימו דעינין שהוא כלו אחד כלו טוב שמשם עקר תקון התפלה כנזכר לעיל. וזה שמובא בכתבי האר"י ז"ל. שבכל תפלת ערבית יסתם עיניו מראשה לסופה עין שם. כי אז בשעת תפלת ערבית הוא בחינת סתימו דעינין כדי לכלל בהתכלית כדי לבטל הדינים המתגברים אז כנזכר לעיל:

אות ג

וזה בחינת ראש השנה. כי ראש השנה הוא יום הדין הגדול והנורא. ואז מתקף הדין שמתעורר אזי צריכין לבטל עצמו לגמרי בבחינה הנזכר לעיל. עד שיבוא לתכלית הבטול להיות נכלל באין סוף ולהסתכל על התכלית, שעל ידי זה נתבטלין כל הדינים כנזכר לעיל. וזה בחינת השנה והדורמיטא המובא בכונות ראש השנה דאפיל דורמיטא על זעיר אנפין וכו' עין שם. הינו בחינת בטול הנזכר לעיל. כי שנה הוא בחינת בטול שמסלק ומבטל דעתו ונכלל בהתכלית שהוא בחינת עלמא דאתי, שהוא בחינת אור האין סוף. ושם כשזוכין להכלל שם ולהסתכל על התכלית שהוא כלו טוב, על ידי זה נתבטלין כל הדינים והיסורין כנזכר לעיל, שזה צריכין בראש השנה שאז הוא יומא דדינא כנזכר לעיל. וזה בחינת שופר. כי כשמתבטלים שם בהתכלית מחמת תקף הדין שמתעורר אז כנזכר לעיל, אי אפשר להיות נשאר שם, כי יתבטל במציאות. ובהכרח שיהיה הבטול בבחינת רצוא ושוב כנזכר לעיל. וכשחוזר מהבטול אזי רוצים הדינים להתגבר יותר וכו' כנזכר לעיל, ואזי מקררין ומבטלין הדינים על ידי התורה שממשיכין מאור הזריחה של הבטול על ידי הרשימה שנשאר מהבטול וכו' כנזכר לעיל. ועל ידי זה מבטלין הדינים בעת שחוזרין מהבטול כמבאר כל זה בהתורה הנזכרת לעיל. וזה בחינת מצות שופר, כי שופר הוא בחינת קבלת התורה שנתנה בקול שופר. וכן מזכירין קבלת התורה בראש השנה בברכת שופרות, כמו שאומרים אתה נגלית בענן כבודך וכו'. כי על ידי קול שופר מעוררין בחינת כח קבלת התורה, דהינו בחינת המשכת התורה שממשיכין מאור הזריחה וההתנוצצות של הרשימה של הבטול. ועל ידי זה מבטלין הדינים בעת שחוזרין מהבטול כנזכר לעיל. ועל כן מבאר בספרים שעקר המתקת הדין בראש השנה הוא על ידי מצות קול שופר. כי עקר המתקת הדינים הוא ההמתקה שממתיקים אותם על ידי התורה שממשיכים מהרשימו הנזכר לעיל בעת שחוזרין מהבטול שזהו בחינת קול שופר. כי אף על פי שבשעת הבטול אל התכלית נתבטלין הדינים שם לגמרי, אף על פי כן עדין אין הדינים נמתקים במקומם, כי אחר כך כשחוזרין מהבטול חוזרים הדינים ומתגברים ביותר כנזכר לעיל. אבל עקר ההמתקה הוא כשזוכין להמתיק הדינים במקומן ושרשן, דהינו כשחוזרין מהבטול ושם יש כח להדינים להתעורר. ואזי מתעוררים להתגבר ביותר, מחמת שרואין שרוצים לבטלם על ידי הבטול, כדרך שני אנשים שנלחמים זה בזה, שכשאחד רואה שהשני מתגבר הוא מתגבר ביותר כמבאר בהתורה הנזכרת לעיל. ואזי כשזוכים לבטל הדינים על ידי התורה שממשיכין מהרשימה הנזכרת לעיל, שזהו בחינת מצות שופר כנזכר לעיל, זהו עקר המתקת הדינים, בחינת המתקת הדינים בשרשן ומקומן. כי בבחינת הבטול שם הדינים בטלים לגמרי ואין להם שם שום אחיזה כלל. רק עקר אחיזתם הוא בבחינת ושוב בבחינת החזרה מהבטול, ששם מתחיל אחיזתם, וכשמבטלין אותם שם במקומן על ידי התורה שממשיכין מהרשימו כנזכר לעיל, זהו עקר בחינת המתקת הדינים כנזכר לעיל. ועל כן עקר המתקת הדינים בראש השנה הוא על ידי מצות שופר שהוא בחינת כח קבלת התורה שנתנה בקול שופר שממשיכין בראש השנה מאור הזריחה של הרשימו של הבטול. שעל ידי זה עקר שלמות המתקת הדינים במקומן כנזכר לעיל:

אות ד

וזה בחינת מה שנקרא ראש השנה יום הזכרון. כי על ידי כל הנזכר לעיל דהינו על ידי הבטול ועל ידי התורה שממשיכין מהרשימו שזה בחינת שופר, על ידי זה מתקנים את התפלה. כי על ידי זה ממשיכין אור האחדות לדעת כי כלו אחד. ועל ידי זה זוכין זוכין לעשות אחד מכל התפלה, שאפלו כשעומד בסוף התפלה יהיה זוכר עדין תבה הראשונה של התפלה וכו' שזהו בחינת שכחום וחזרו ויסדום כמבאר שם בסוף התורה הנזכרת לעיל. וזה בחינת הנסירה שנעשית בראש השנה על ידי השנה והדורמיטא דאפיל על זעיר אנפין, ועל ידי השופר שהוא התעוררות השנה, שעל ידי זה מנסרין ובונין את המלכות שתהיה ננסרת מבחינת אחור באחור וכו', כמבאר בכונות . הינו בחינה הנזכר לעיל המבאר בהתורה הנזכרת לעיל על פסוק ויאמר בעז אל רות הלא שמעת בתי וכו'. שהדבור אינו מניח מניח את הנפש שתלך ממנו וכו'. וזה נמשך מחמת שעדין לא נמשך אור האחדות למטה בשלמות, ויש עדין אחיזת הקלפות, ומתיראים שכשתלך הנפש להלן תשכח את הדבור הראשון. כי יש כח להשכחה שהיא מהחיצונים להתגבר. ואזי המדות העליונים הם עדין בבחינת אחור באחור כמבאר בכונות שכל זמן שיש להם אחיזה הם צריכין להיות אחור באחור. ואז מחמת שהם דבוקים בכתל אחד לשניהם בבחינת אחור באחור. אזי הדבור הנמשך משם אינו מניח את הנפש לילך להלן יותר. שזה נמשך מחמת שגם למעלה הם אחוזים יחד, בבחינת כתל אחד לשניהם בבחינת אחור באחור מחשש אחיזת הקלפות שהם בחינת שכחה. כי שרש הדבור מהדעת כמו שכתוב מפיו דעת ותבונה. אך יציאתו לעולם הוא על ידי הנפש, כי הנפש מוציאה ומולדת כל הדבורים שנמשכין בשרשן מהדעת. וכל זמן שאין נמשך אור האחדות למטה על ידי הבטול הנזכר לעיל, אזי הדעת והנפש שהם בחינת תפארת ומלכות, אחוזים ודבוקים יחד. ואזי אין מניח הדבור את הנפש שתלך להלן יותר, בבחינת ויאמר בעז אל רות וכו'. ועל כן צריכין נסירה. וזה נעשה בראש השנה על ידי הבטול הנזכר לעיל, ועל ידי התורה שממשיכין מהרשימו וכו' שזה בחינת שופר וכו' כנזכר לעיל. שעל ידי זה ממשיכין אור האחדות לידע שכלו אחד. שעל ידי זה זוכין לעשות אחד מכל התפלה שאפלו כשיעמד בתבה האחרונה של התפלה יהיה זוכר עדין תבה הראשונה של התפלה. כי אין להשכחה שליטה כלל. ואז מניח הדעת והדבור את הנפש שתלך להלן יותר, ואינם נאחזים ונדבקים עוד ביחד מחשש השכחה שהם הקלפות. וזה בחינת הנסירה הנזכרת לעיל. ועל כן נקרא ראש השנה יום הזכרון, כי אז ממשיכין זכרון. שעל ידי זה עושין אחד מכל התפלה שאפלו כשעומד בסוף התפלה יהיה זוכר עדין תבה הראשונה של התפלה כנזכר לעיל. כדי שנוכל לדבר כל הדבורים של התפלה ולומר אחר כך עוד כמה תחנות ובקשות כנזכר לעיל. וזה אנו צריכין בראש השנה ועשרת ימי תשובה שאנו צריכין להרבות בתפלות ותחנות ובקשות, על כן אנו מתקנין אז את התפלה על ידי בחינת הזכרון הנזכר לעיל שממשיכין על ידי הבטול ועל ידי הרשימה שנשארה כשחוזרין מהבטול שמשם קבלת התורה, שזה בחינת שופר כנזכר לעיל, שעל ידי זה עושין אחד מכל התפלה. שזה עקר תקון התפלה שאנו עוסקין בראש השנה לתקנה בשלמות:

אות ה

וזה בחינת התשובה שמתחלת בראש השנה שהוא יום ראשון של עשרת ימי תשובה. כי עקר התשובה על ידי הבטול הנזכר לעיל. וזה עקר התגלות אלקותו ומלכותו יתברך שאנו עוסקין לגלות בראש השנה, שזה עקר בחינת ראש השנה כדי לגלות אלקותו ומלכותו בעולם. שידעו הכל שיש אדון יחיד שליט ומושל בעולמו כרצונו. כמו שאנו אומרים בכל התפלות ובכן תן פחדך וכו'. ותמלוך אתה ה' לבדך וכו'. מלוך על כל העולם כלו בכבודך וכו' וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו וכו'. כי עקר התגלות מלכותו ואלקותו יתברך הוא על ידי בחינת זכרון שצריכין לשמר את הזכרון מאד. ועקר בחינת הזכרון הוא להתגבר מאד שיהיה נשאר קים במחו ודעתו ולבו אור הזריחה של הרשימו מהבטול הנזכר לעיל, שיהיה זוכר היטב התנוצצות וזריחת אור הקדוש והנורא הזה ולא ישכח אותו לעולם. כי עקר כל ידיעת אלקותו ואדנותו יתברך ויתעלה, נמשך על ידי אור הרשימו הזאת. כי ה' יתברך מרומם ונשא ונשגב ונעלה מאד מכל העולמות ומכל המחשבות כי לית מחשבה תפיסא ביה כלל. ואי אפשר לדעת ממנו יתברך כי אם על ידי הבטול הנזכר לעיל, על ידי שיבטל עצמו לגמרי לגמרי מחיזו דהאי עלמא בתכלית הבטול. ואז זוכה להכלל בו יתברך. אבל בשעה שנתבטל שם באור האין סוף שהוא התכלית. זה אינו נקרא בשם ידיעה. כי שם הוא למעלה מהדעת. וכמו שמבאר במקום אחר (בסימן ד) על פסוק ולא ידע איש, אפלו הוא עצמו לא ידע וכו'. ועקר הידיעה הוא כשחוזר מהבטול וזוכה להמשיך תורה מאור התנוצצות של הרשימו מהבטול זה עקר הדעת. ועל ידי זה עקר התגלות אלקותו יתברך לכל באי עולם. כי רב העולם אין זוכין לבחינת הבטול הנזכר לעיל. ואין ידיעתם כי אם על ידי התורה שממשיכין להם הצדיקים אמתיים מהרשימו הנזכר לעיל. כי השגת כל הנביאים והחכמים, וכל התורה הקדושה שקבלנו מפי משה רבנו עליו השלום, וכל התורה שממשיכין הצדיקים האמתיים שבכל דור ודור, הכל נמשך משם מבחינת אור התנוצצות של הרשימו של הבטול, שמשם נמשכין כל ההשגות של נבואה ורוח הקדש של כל החכמים אמתיים. כי עקר ידיעת אלקותו הוא משם, והוא עקר התכלית של העולם הבא, בבחינת עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות מחול לצדיקים לעתיד לבא וכל אחד ואחד מראה באצבעו וכו' כמו שפרש רבנו זכרונו לברכה שם בהתורה הנזכרת לעיל. ועקר הוא הזכרון, כמו שכתוב רק השמר לך ושמר נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך יום אשר עמדת לפני ה' אלקיך בחורב וכו' כי מחמת שאור השגת אלקותו גבה ונשגב ונעלה מאד, ולית מחשבה תפיסא ביה כלל כי אם למעלה מהמחשבה, בבחינת תכלית הבטול שם זוכין שיאיר ויזריח לו אור האין סוף כפי מה שזוכה אשרי לו. על כן בעת שחוזר מהבטול צריך לשמר את הזכרון מאד, דהינו שיקדש כלי מחו כדי שיהיו כלים ראויים לקבל אור הזריחה של הרשימה כדי שיקבל תורה משם, שעל ידי זה עקר השגת אלקותו כנזכר לעיל. כי מגדל עצם האור אינו יכול לכנס לתוך הכלים אם אינם ראויים לכך. ואז חס ושלום נשכח ממנו אור הגדול הזה. וזה בחינת פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך. כי אף על פי שבשעת הבטול ראה בעיניו מה שראה, אף על פי כן אחר כך בקל יכול לשכח מה שראה בעיניו בעצמו. ועל כן הזהיר הכתוב על זה מאד לשמר את הזכרון. דהינו שיקדש כלי מחו ודעתו כדי שיוכל לקבל תורה על ידי אור הרשימו כדי שיזכר היטב אור הזריחה והתנוצצות של הבטול שעל ידי זה עקר השגות אלקותו יתברך כנזכר לעיל. וזה בחינת ראש השנה שנקרא יום הזכרון. זכרון דיקא. כי עקר התגלות אלקותו שממשיכין בראש השנה כנזכר לעיל, הוא על ידי בחינת זכרון כנזכר לעיל:

אות ו

ועקר שמירת הזכרון הוא על ידי שלמות הדבור של התפלה שממשיכין בראש השנה, דהינו מה שעושין אחד מכל התפלה, שעל ידי זה יכולין לדבר הרבה תפלות ותחנות ובקשות. שעל ידי זה נשמר הזכרון בבחינת כי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד וכו' . כי מחמת עצם נוראות גדלת האור האין סוף שמשיגין בעת הבטול על כן אי אפשר לקבלו בשום כלי. ואפלו אור ההתנוצצות והזריחה של הרשימו הנשאר מהבטול כשהוא בבחינת ושוב, גם כן אי אפשר לקבלו כל כי אם על ידי כמה תקונים, שהם בחינת כמה וכמה כלים קדושים ונוראים שעל ידם מקבלין האור כדי שנוכל לקבל השגת אלקותו יתברך. כי צריכין כמה וכמה כלים רבים מאד כדי לקבל על ידם אור ההתנוצצות והזריחה של הרשימו של הבטול הנזכר לעיל. על כן צריכין לזה כמה וכמה אותיות ודבורים הרבה מה שאין הפה יכול לדבר והלב לחשב. שכלם הם בחינת כלים וצמצומים לקבל על ידם אור הרשימו של הבטול הנזכר לעיל. וזה בחינת כלליות התורה הקדושה שכלולה מכ"ב אותיות וה' אותיות מנצפ"ך כפולים. שמצטרפים ומתגלגלים בכמה וכמה צרופים עד שנצטרפו באלו הדבורים של כלליות התורה הקדושה, שכלם הם בחינת כלים וצמצומים לקבל על ידם אור הזריחה של הרשימו הנזכר לעיל שמשם נמשך כל התורה כנזכר לעיל. ועל כן אין להתורה שלמות כי אם כשיש בה כל האותיות והתבות והפרשיות, ואם חסר בהספר תורה אות אחת הספר תורה פסולה. כי ה' יתברך שער בדעתו שאי אפשר לקבל אור הזריחה של התגלות אלקותו יתברך הנמשך על ידי הרשימו הנזכר לעיל כי אם על ידי כל הכלים האלו דיקא כתבניתם וצלמם, שהם כל האותיות והתבות והפרשיות של התורה הקדושה. וזה בחינת כל התרי"ג מצוות וכל המצוות דרבנן. כי כלם הם בחינת כלים וצמצומים לקבל על ידם אור האין סוף הנמשך על ידי הזריחה של הרשימו הנזכר לעיל. על כן צריכין לקים כל מצוה ומצוה כפי דיניה בכל הפרטים והדקדוקים כפי מה שקבלו רבותינו זכרונם לברכה. כי ה' יתברך שער בדעתו שאי אפשר להמשיך התגלות אלקותו בעולם כי אם על ידי כלים אלו דיקא הנעשים על ידי המצוות אלו דיקא כפי דיניהם ופרטיהם. על כן צריכין לדבר דבורים הרבה בתורה ותפלה יום ולילה, ואל יחרש ואל ישקט ואל יתן דמי לו. כי צריכים דבורים קדושים הרבה הרבה מאד כדי לתקן על ידם כלים קדושים. כדי שיזכה לקבל אור התנוצצות והזריחה הנזכרת לעיל, כדי שיזכה להכיר את הבורא יתברך שמו. נמצא שעל ידי הזכרון בעצמו שאנו ממשיכין בראש השנה, דהינו על ידי הבטול הנזכר לעיל ועל ידי מצות שופר שעל ידי זה ממשיכין בחינת המשכת התורה מהרשימו וכו' כנזכר לעיל. שעל ידי זה ממשיכין אור האחדות שעל ידי זה עושין אחד מכל התפלה שזהו בחינת זכרון. דהינו שאפלו כשהוא עומד בסוף התבה האחרונה של התפלה יהיה עומד עדין בתבה הראשונה. כי הוא זוכר עדין תבה הראשונה של התפלה כנזכר לעיל. שעל ידי זה הוא יכול לדבר דבורים הרבה וכו' כנזכר לעיל, על ידי זה בעצמו נשמר הזכרון. דהינו שיזכר אלקותו יתברך ולא ישכח אותו לעולם. כי כל מה שמדבר דבורים קדושים הרבה יותר הוא ממשיך התגלות אלקותו יותר, וזוכה לזכר אותו יתברך יותר כנזכר לעיל. וכל זה אנו מתקנים בראש השנה. ועל כן נקרא ראש השנה יום הזכרון. כי עקר ראש השנה הוא לגלות אלקותו שנמשך על ידי אור הרשימו של הבטול כנזכר לעיל. ועקר הוא הזכרון שיזכה שיקשר היטב אור ההתנוצצות והזריחה הזאת במחו ולבו היטב היטב שלא ישכח את הדברים אשר ראו עיניו. כי רב בני אדם בפרט האנשים שהתחילו לכנס קצת בעבודת ה' יתברך, על פי רב מזדמן שבא עליהם איזה התנוצצות מה' יתברך ואזי בוער לבם מאד מאד לה' יתברך בכלות הנפש. אבל אחר כך עובר מדעתו אור ההתנוצצות הזאת, ואזי שוכח לגמרי כאלו לא ראה מאורות מימיו. על כן צריכין התגברות גדול להזכיר את עצמו תמיד. ולקשר בדעתו ולבו היטב היטב בקשר אמיץ וחזק את כל ההתנוצצות והזריחות שהזריח לו ה' יתברך בימי קדם מיום היותו עד היום הזה. כדי שיזכה להתגבר בעבודתו יתברך להמשיך על עצמו התגלות אלקותו יתברך (וכמבאר מזה בלקוטי א' בסימן רכב). וזה עקר בחינת ראש השנה שנקרא יום הזכרון, זכרון דיקא. כי אז עקר המשכת התגלות אלקותו על ידי הרשימו הנזכר לעיל שזה בחינת זכרון כנזכר לעיל:

אות ז

וזה בחינת התשובה שמתחלת בראש השנה שהוא יום ראשון לעשרת ימי תשובה. כי עקר התשובה על ידי בחינת הבטול הנזכר לעיל שזהו בחינת ראש השנה כנזכר לעיל. וזהו בחינת כל התעניתים והסגופים שגוזרין על הבעלי תשובה כל אחד כפי חטאו, כי הוא צריך לקבל על עצמו תעניתים ויסורים כדי לסתם עיניו מחיזו דהאי עלמא לגמרי, כדי שיזכה על ידי זה לבחינת בטול שזהו עקר בחינת תשובה:

כי באמת צריך כל אדם למסר נפשו בשביל ה' יתברך ולסתם עיניו מחיזו דהאי עלמא לגמרי, דהינו שישבר כל התאוות לגמרי לגמרי ויקבל על עצמו כל הענויים והסגופים בשביל ה' יתברך, כמו רבי עקיבא שסרקו את בשרו במסרקות של ברזל עד שיצתה נשמתו באחד . ואז דיקא יזכה להשיג אלקותו יתברך בתכלית ההשגה אשרי מי שזוכה לזה. אבל אין כל אדם יכול לעמד בזה לשבר הכל ולבטל עצמו מכל וכל. על כן חמל עלינו ה' יתברך ונתן לנו את תורתו שהיא עץ חיים למחזיקים בה וכו' ודרכיה דרכי נעם. הינו כי על ידי התורה זוכין להכיר אותו יתברך על ידי שיקים כל המצוות ויעסק בתורה כל ימיו. שאז יכול לזכות לחיים נצחיים אף על פי שלא שבר את כל התאוות בשלמות:

וזה בחינת מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה על פסוק בראשית ברא אלקים וכו' בתחלה עלה במחשבה לברא את העולם במדת הדין, ראה שאין העולם מתקים עמד ושתף מדת הרחמים למדת הדין. ולכאורה הדבר תמוה הלא זה ידוע ומבאר בכל הספרים שעקר כל הבריאה היה מחמת רחמנותו וטובו כדי לגלות טובו ורחמיו לעולם. ולכאורה זה סותר למאמר הנזכר לעיל שאמרו שבתחלה עלה במחשבה לברא את העולם במדת הדין. אך באמת הכל ניחא על פי הנזכר לעיל. כי ה' יתברך ברוך הוא מגדל רחמיו וטובו שרצה להיטיב לנבראיו בתכלית הטובה שבכל הטובות, על כן עלה במחשבה בתחלה לברא את העולם במדת הדין, הינו שיתנהג העולם על פי מדת הדין, כדי שעל ידי תקף הדין יבטלו העולם עצמם אצלו יתברך בתכלית הבטול. כמבאר לעיל שעל ידי תקף הדינים והיסורים מבטלין עצמן לגמרי כדי להסתכל ולכלל בהתכלית ששם נתבטלין היסורים והדינים כנזכר לעיל שזהו בחינת ראש השנה כנזכר לעיל. ואז היו זוכים לשלמות תכלית העליון להשיג אותו יתברך בהשגה עצומה ונוראה מאד שזוכין על ידי הבטול האמתי שנמשך על ידי מדת הדין דיקא כנזכר לעיל. ובשביל זה עלה במחשבה לברא את העולם במדת הדין. כי זה היה רחמנות עצום וגדול ביותר, כדי לזכות על ידי זה דיקא לבטול הנזכר לעיל כנזכר לעיל. אבל ראה שאין העולם מתקים, כי רב העולם אין יכולים לעמד בזה לבטל עצמן לגמרי מזה העולם. ואפלו כשבא עליהם מדת הדין חס ושלום אין זוכין לבטל עצמן לגמרי באמת כראוי. כמו שכתוב (באיוב לו) וחנפי לב ישימו אף לא ישועו כי אסרם. וכמו שכתוב ותלהטהו מסביב ולא ידע ותבער בו ולא ישים על לב. כי מה שכתב רבנו זכרונו לברכה שם בהתורה הנזכרת לעיל שמה שמטבע בטבע האדם לסתם עיניו בחזקה בשעת יסורין וכאבים עצומים רחמנא לצלן, זה נמשך מבחינת בטול הנזכר לעיל אל התכלית שהוא בסתימו דעינין דיקא וכו' כמו שמבאר שם עין שם, זהו רק בחינה בעלמא מבחינת בטול הנזכר לעיל לפי שעה קלה, והוא מסתרי פלאי הנהגותיו יתברך שמשם נמשך טבע הנזכר לעיל כמו שמבאר שם. אבל לזכות על ידי היסורים והדינים חס ושלום לבחינת בטול הנזכר לעיל כראוי עד שישיג התכלית הטוב על ידי זה וכו' כנזכר לעיל. זה לאו כל אדם זוכה. וכמבאר שם זה סימן אם פעל פעלה טובה על ידי היסורין אם זוכה להשיג תורה על ידי היסורין וכו'. וזה שכתוב אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו וכו' עין שם. נמצא מבאר שם במקומו שלאו כל אדם זוכה על ידי היסורין לבטול הנזכר לעיל בשלמות כראוי, כי אם צדיקים וכשרים אשרי להם. בחינת אשרי הגבר אשר תיסרנו וכו', אשרי דיקא. כי לאו כל אדם זוכה לזה. וצריך כל אדם לחזק את עצמו מאד ולבקש ולהתחנן מאד מה' יתברך שיזכה על ידי היסורין לבטל עצמו לה' יתברך בבחינה הנזכרת לעיל עד שיזכה להשיג על ידם וכו' כנזכר לעיל:

ומחמת זה ראה ה' יתברך שאין העולם מתקים על ידי מדת הדין, כי אף על פי שכונת ה' יתברך שרצה לברא העולם במדת הדין היתה לטובה עצומה מאד כנזכר לעיל ואלקים חשבה לטובה, אבל ראה שאין העולם מתקים בזה, כי רב העולם אין יכולים לעמד ולהתקים בזה לזכות לבטול הנזכר לעיל על ידי הדינין והיסורים כנזכר לעיל. וכשאין זוכין לבטול הנזכר לעיל, בודאי אי אפשר להתקים אם היה העולם מתנהג על ידי מדת הדין לבד חס ושלום. על כן הקדים מדת הרחמים ושתפה למדת הדין. הינו שברחמיו העצומים חשב מחשבות לבל ידח ממנו נדח. על כן חשב בתחלה לברא במדת הדין, ואחר כך שתף מדת הרחמים במדת הדין. כדי שימשך על ידי זה שתי בחינות ומדרגות כדי שיוכל להתקים העולם, ויזכו הכל לתכלית הנצחי. כי ברחמיו העצומים בשביל קיום העולם שתף מדת הרחמים במדת הדין שיתנהג העולם על ידי שניהם. דהינו שיתנהג ויתקים העולם על ידי התורה הקדושה שכלולה משניהם מימין ושמאל מחסד ודין, כי אוריתא עמודא דאמצעיתא . הינו שיתנהג העולם על ידי התורה הקדושה. כי התורה הקדושה היא כלה עצות קדושות בחינת תרי"ג עטין דאוריתא. שעל ידי שזוכין לקים את התורה לקים כל מצוה ומצוה בפשיטות כפי דיניה כמו שקבלו רבותינו זכרונם לברכה, על ידי זה יכולים לזכות להמשיך על עצמו קדשה וטהרה, כמו שאומרים אשר קדשנו במצוותיו. שעל ידי זה זוכין להכיר אותו יתברך על ידי אור הרשימו הקדושה הנזכרת לעיל שמשם נמשך כל התורה הקדושה כנזכר לעיל. אף על פי שלא זכה עדין לבחינת בטול הנזכר לעיל בשלמות כנזכר לעיל. וגם על ידי קיום התורה והמצוות כפשוטן ממשיכין על עצמן קדשה וטהרה בכל פעם, על ידי כל מצוה ומצוה ועל ידי כל תבה ותבה מדבורי תורה ותפלה ויראת שמים. עד שזוכין על ידי זה לעלות מדרגא לדרגא, עד שיתעורר לבו לבטל עצמו לגמרי לגמרי לה' יתברך לסתם עיניו מחיזו דהאי עלמא לגמרי, עד שיזכה לבחינת הבטול הנזכרת לעיל בשלמות כנזכר לעיל. כי התורה דרכיה דרכי נעם ולא הכביד על עלינו בשום מצוה, כמו שכתוב שדי לא מצאנוהו שגיא כח וכו', כמו שפרש רש"י שם שלא הטריח את בריותיו ביותר כי אם ברחמים וכו', קמץ מנחה, מחצית השקל, תורים ובני יונה, בקר וצאן. ולא טרח לבקש ראם ויחמור וכו' עין שם ברש"י (איוב לז), וכל המצוות קלים ונעימים לעשותן. והעסק הקל שבקלים מעסקי העולם הזה כבד יותר ובא בטרחא ויגיעה יותר מהמצוה הגדולה שבגדולות. כי מצות ציצית שהיא מהמצוות הגדולות קונים אותם בגדול אחד. וכן תפלין אין צריכין לעבר בימים ומדבריות למצאן רק קונים אותם בדמים מעטים. וכן שארי כל המצוות. וכמו שכתוב כי המצוה הזאת וכו' לא נפלאת הוא ממך ולא רחוקה הוא לא בשמים הוא לאמר וכו' ולא מעבר לים הוא וכו' כי קרוב אליך הדבר מאד וכו':

וכמו ששמענו פעם אחת משיחותיו הקדושים , שאמר בפיו הקדוש בצחות מתיקות נעימות שיחתו הקדושה והנוראה מאד מאד עד אין סוף ואין תכלית, שהעבודה הגדולה שבגדולות בעבודת ה' יתברך קלה ביותר לעשות מעסק קטן שמטריחין עצמן בשביל פרנסה ועסקי העולם הזה. כי הלא אנו רואין כמה יגיעות יגע אדם בשביל לנסע על איזה יריד, שתכף במוצאי שבת צריך לטרח ולחפש אחר עגלה ונחפז מאד לטען סחורתו על העגלה ביגיעה גדולה. ואחר כך צריך לנסע כל הלילה ולנדד שנה מעיניו. ומשבר כל גופו מחמת שצריך לישב על עגלה טעונה ושאר טרחות ויגיעות כיוצא בהן כידוע להעולם. ואחר כך צריך לעמד כל היום על רגליו וכו' ובפרט בימות הקר העצום וכו'. וכל אלו היגיעות והטרחות הכבדות והקשות הוא מטריח עצמו על ספק. כי ספק אם ירויח איזה רוח קטן וספק אם יאבד ההוצאות כידוע להעולם. נמצא שעל עסקי פרנסת העולם הזה מטריחין עצמן כל כך ביגיעות כאלה על ספק רוח קטן. והעבודה הגדולה שבגדולות היא התפלה, ואף על פי כן כשעומדין להתפלל מתפללין וגומרין התפלה. נמצא שעל ידי התורה הקדושה יכול כל אדם לזכות אל התכלית כנזכר לעיל. וזה בחינת ראה שאין העולם מתקים עמד ושתף מדת הרחמים במדת הדין. הינו שיתנהג העולם על ידי התורה שנמשכת מאור הרשימו הנזכר לעיל שהיא בחינת שתוף מדת הרחמים במדת הדין. כי התורה כלולה משניהם כנזכר לעיל. אבל יש צדיקים גדולים ונוראים מאד שהם מקדשים עצמם ביותר, ומבטלין עצמן לגמרי וסותמין עיניהם מחיזו דהאי עלמא לגמרי, עד שזוכין באמת לתכלית הבטול הנזכר לעיל בשלמות, וזוכין באמת לעלות בתחלת המחשבה, ולזכות לתכלית העליון ומשיגין מה שמשיגין אשרי להם. והנהגה זאת נמשכת מבחינת מה שעלה במחשבה בתחלה לברא את העולם במדת הדין שעל ידי זה זוכין לתכלית הבטול בשלמות שזהו בחינת מדרגות הצדיקים הגדולים. וצדיקים כאלו נקראים חסידים בחינת איזהו חסיד המתחסד עם קונו . שעושים חסד עם קוניהם ומקדשין עצמן בקדשה יתרה, ומקבלין על עצמן כל היסורים והענויים קשים ומרים בשביל ה' יתברך מה שלא נצטוו על זה כלל. והם זוכים באמת לתכלית העליון וכו' כנזכר לעיל. כי אלו הצדיקים הם מתנהגים בבחינת ההנהגה שעלה במחשבה תחלה לברא את העולם במדת הדין. כי בגדל כחם הם יכולים להתקים על פי הנהגה הזאת. על כן זוכים באמת למה שזוכים אשרי להם:

אות ח

וזה בחינת מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה ששאל משה רבנו עליו השלום על מיתת רבי עקיבא כשראה שסורקין את בשרו במסרקות של ברזל זו תורה וזו שכרה אמר לו ה' יתברך שתק כך עלה במחשבה. הינו כנזכר לעיל, שמשה שאל זו תורה וזו שכרה. זו תורה דיקא, כי על פי ההנהגה שעל ידי התורה הקדושה שהיא בחינת שתוף מדת הרחמים במדת הדין בודאי אין מגיע לרבי עקיבא דינים קשים כאלה לסרק את בשרו וכו'. וזהו זו תורה וזו שכרה. זו תורה וזו שכרה דיקא כנזכר לעיל. השיב לו ה' יתברך שתק כך עלה במחשבה. כך עלה במחשבה דיקא כי רבי עקיבא ברב חסידותו וקדשתו העצומה זכה לעלות במחשבה תחלה. הינו שזכה להתכלית העליון שזוכין מי שזוכין, שהוא בחינת התכלית שזוכין על ידי ההנהגה שעלה במחשבה תחלה לברא את העולם במדת הדין, שמשם נמשכין כל הדינים והיסורים הקשים של הצדיקים הנוראים שה' יתברך מדקדק עמהם כחוט השערה. כי הם זוכין לבחינת ההנהגה הנזכרת לעיל שעלה במחשבה תחלה. שעל ידי זה זוכין לתכלית העליון הגבוה ביותר ומשיגין מה שמשיגין. כי זוכין על ידי הדינים והיסורים לבחינת הבטול הנזכר לעיל בשלמות כנזכר לעיל. וזהו שתק כך עלה במחשבה. כך עלה במחשבה דיקא כנזכר לעיל:

וזהו וירא אלקים את האור כי טוב ויבדל וכו' . ודרשו רבותינו זכרונם לברכה ראה את האור כי טוב ואין העולם כדאי להשתמש בו ועמד וגנזו לצדיקים לעתיד לבוא. הינו בחינת הנזכר לעיל. כי אור שהיה מאיר בשבעת ימי בראשית שהיה אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו, זה האור נמשך מבחינת בטול הנזכר לעיל אל האין סוף למי שזוכה לזה בשלמות. ועל כן ראה ה' יתברך שאין העולם כדאי להשתמש בו, הינו כנזכר לעיל, כי ראה שאין העולם זוכין לבטל עצמן כל כך עד שיהיו ראויים לקבל אור הגדול והנורא הזה, וכשאין ראויים לקבלו אזי הוא בחינת רבוי אור חס ושלום שגורם חס ושלום שבירת כלים שמשם אחיזת כל הקלפות כידוע. על כן מעט האור, ולא המשיך לזה העולם כי אם אור מעט בהדרגה שנמשך מאור הרשימו הנזכר לעיל כנזכר לעיל. שמשם אור התורה שמלבשת עכשו בלבושין אלו כדי שנוכל לקבלו. והאור של שבעת ימי בראשית שהוא אור הבטול הנזכר לעיל, עמד וגנזו לצדיקים לעתיד לבוא. הינו שיש צדיקים גדולים שמבטלין עצמן בבטול גמור. כי הם סותמין את עיניהם מחיזו דהאי עלמא לגמרי וכו' כנזכר לעיל. והם באמת זוכין לזה האור הגנוז שהוא אור הבטול הנזכר לעיל בהארה נפלאה וכנזכר לעיל:

אות ט

נמצא שהתורה היא דרך חיים וכו', שעל ידה זוכין להכיר את הבורא יתברך, אף על פי שלא זכה עדין לבחינת הבטול הנזכר לעיל בשלמות וכנזכר לעיל. וגם על ידי התורה הקדושה יכול לעלות מדרגא לדרגא עד שיתעורר לבו לקדש עצמו בקדשה יתרה ולסתם עיניו מחיזו דהאי עלמא לגמרי עד שיבוא לבחינת בטול הנזכר לעיל. כי התורה הוא דרך חיים תוכחת מוסר, ודרכיה דרכי נעם, וכו'. ואינה מכבדת עלינו בשום דבר, וכל מה דאסר לן שרי לן וכו' וכנזכר לעיל:

אבל כשאדם חס ושלום עובר על איזה דבר מדברי תורה, ואזי מקלקל הצנור והכלי שמקבלין על ידו אור התגלות אלקותו מהרשימו הנזכר לעיל. ואם כן איך אפשר לתקן זאת? וצריך להתתקן על ידי התשובה, ותשובה היא למעלה מהתורה, הינו שמחמת שעבר על התורה הוא צריך לעשות תשובה. והתשובה היא שיסתם עיניו מחיזו דהאי עלמא לגמרי. וזה בחינת התעניתים והסגופים שפוסקין על הבעלי תשובה. כי מחמת שעבר על דברי תורה הוא צריך לעלות לבחינת בטול גמור לקבל על עצמו תעניתים וסגופים ולסתם עיניו מחיזו דהאי עלמא לגמרי, עד שיזכה לבוא לבחינת בטול הנזכר לעיל, ולהסתכל על התכלית שהוא כלו טוב כלו אחד. ושם בבחינת בטול הנזכר לעיל, שם הוא למעלה מהתורה. ועל כן שם דיקא יכול לתקן מה שפגם וקלקל על ידי שעבר על התורה. כי שם הוא למעלה מהתורה, כי כל התורה נמשך משם. ועל כן הוא יכול להמשיך משם אורות ותקונים לתקן מה שפגם בדברי תורה וכנזכר לעיל. ועל כן אמרו רבותינו זכרונם לברכה , במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמד. כי מי שמקים את התורה בפשיטות נקרא צדיק גמור. אבל הבעלי תשובה עלו לבחינת בטול אל התכלית ששם הוא למעלה מהתורה, שכל התורה נמשך משם. שהוא בחינת אור הגנוז משבעת ימי בראשית וכנזכר לעיל:

וזה בחינת ראש השנה, שאז עקר התחלת התשובה. כי הוא יום ראשון לעשרת ימי תשובה. כי בראש השנה עולין לבחינת בטול הנזכר לעיל כנזכר לעיל. שזה עקר התשובה כנזכר לעיל:

אות י

ואנו עוסקין בתקון זה של בחינת בטול הנזכר לעיל, שהוא בחינת תשובה כנזכר לעיל מראש השנה עד יום הכפורים שהם עשרת ימי תשובה. כי אי אפשר לתקן ביום אחד שלא יהיה בחינת רבוי אור, על כן צריכין לתקן בכמה תקונים מעט מעט. [וכמובא בכתבי האר"י ז"ל שמחמת חטא אדם הראשון צריכין להתמהמה ולשהות בתקון המלכות שהוא תקון העלמות מראש השנה עד שמיני עצרת]. וזה בחינת עשרת ימי תשובה מראש השנה עד יום הכפורים. ועקר בחינת הבטול הוא ביום כפור, וזה בחינת כל החמשה ענויים שמקבלים ביום כפור. כי אז סותמין עיניהם מחיזו דהאי עלמא לגמרי, ומקבלין על עצמן כל הענויים. ועל כן אז זוכין להכלל בעלמא דאתי בבחינת בטול הנזכר לעיל. כי יום הכפורים הוא בחינת עלמא דאתי כידוע . בחינת הסתלקות ובטול אל התכלית שהוא עלמא דאתי. ועל כן אז נכנס הכהן הגדול לפני ולפנים לבית קדשי קדשים ששם הוא עקר בחינת בטול אל התכלית. ועל כן אז ביום הכפורים עקר שלמות התפלה, כי מתפללין אז חמש תפלות מה שאין נמצא בשום יום. כי אז עקר בחינת הבטול שעל ידי זה עקר שלמות התפלה שיכולין להתפלל הרבה תפלות על ידי שעושין אחד מכל התפלה כנזכר לעיל:

אות יא

וזה בחינת תפלת נעילה שמתפללין ביום הכפורים, שאז עקר גמר התקון הנעשה ביום הכפורים. כי עקר התקון על ידי הבטול שזוכין ביום הכפורים הוא לקשר כל התפלה ביחד לעשות אחד מכל התפלה, שאפלו כשעומד בסוף תבה האחרונה של התפלה יהיה עומד עדין בתבה הראשונה של התפלה כנזכר לעיל. וזה בחינת נעילה של יום הכפורים. כי אז גמר התקון שהוא בחינת נעילה, דהינו שנועלין וסוגרין ומקשרין כל התפלה ביחד, דהינו שעושין אחד מכל התפלה. שזה עקר התקון שזוכין ביום הכפורים על ידי הבטול שזוכין אז בשלמות כנזכר לעיל. וזה שאומרין בסוף תפלת נעילה 'שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד'. דהינו שאנו נכללין אז בתכלית האחדות ששם כלו אחד, הן חסד הן דין, הכל אחד וכו' כנזכר לעיל. וזה בחינת ה' הוא האלקים שאומרים אז, הינו שהכל אחד בין חסד בין דין, שזה בחינת ה' הוא האלקים. שזהו עקר השלמות שזוכין על ידי הבטול כנזכר לעיל בהתורה הנזכרת לעיל. וזה בחינת קבלת התורה שמקבלין ביום הכפורים כי אז נתנו לוחות האחרונות, הינו בחינת התורה שמקבלין מאור הזריחה של הרשימו מהבטול כשהוא בבחינת ושוב וכו' כנזכר לעיל:

אות יב

כי עקר הבטול נגמר בשלמות ביום הכפורים. ואז מקבלין כל הענויים, שזה בחינת שסותמין עיניהם מחיזו דהאי עלמא לגמרי. כי אף על פי שבראש השנה מתקף הדין שנתעורר אז מבטלין עצמן אל התכלית וכו' כנזכר לעיל. אף על פי כן אז אי אפשר לגמר התקון בשלמות. כי אי אפשר לזכות לבחינת בטול בשלמות תכף בתחלת התשובה, כדי שלא יהיה בבחינת רבוי אור. וכמבאר בכתבים שאם לא חטא אדם הראשון היה יכל לגמר התקון תכף ביום אחד. אך עכשו אחר החטא אי אפשר לתקן ביום אחד וכו' עין שם. ועל כן אף על פי שמבטלין עצמן בראש השנה וכו' כנזכר לעיל, אי אפשר לשהות שם הרבה בבחינת הבטול, כדי שלא יהיה בבחינת רבוי אור וכו'. על כן צריכין תכף להמשיך התקון הנמשך על ידי מצות שופר, שהוא בחינת התעוררות השנה, שהוא בבחינת ושוב, שאנו חוזרין מהבטול וממשיכין אור הזריחה וההתנוצצות של הרשימו וכו'. שזה בחינת כח קבלת התורה וכו' כנזכר לעיל. אבל מחמת שעדין לא נגמר התקון בשלמות, על כן אין יכולין לגמר בחינת קבלת התורה שהוא בחינת המשכת אור הרשימו וכו', אין יכולין לגמר בשלמות מיד בראש השנה, כי עדין לא נגמר התקון בשלמות כנזכר לעיל. רק שבראש השנה על ידי השופר ממשיכין בחינת כח שרש קבלת התורה. אבל עדין אינו נגמר המשכת התורה בפעל בעולם, רק איזה הארה מהרשימו הנזכר לעיל, כדי לתקן על ידי זה כלים לקבל האור. כדי שעל ידי זה יהיה לנו עוד כח לעלות בבחינת בטול ברצוא ושוב להמשיך עוד בכל פעם הארות מהרשימו כנזכר לעיל. עד שנזכה לבחינת בטול בשלמות, שזהו בחינת יום הכפורים שאז נגמר בחינת קבלת התורה, כי ביום הכפורים נתנו הלוחות שניות:

אות יג

כי זה כלל ומבאר לעיל שכל ההארות וההשגות והתגלות אלקות נמשכין רק על ידי האור שמשיגין הצדיקים אמתיים על ידי הבטול כנזכר לעיל. אבל אור הגדול והנורא הזה אי אפשר לקבלו כי אם על ידי כלים הרבה כנזכר לעיל. אבל באמת גם תקון ועשית אלו הכלים בעצמן נמשכין גם כן מאור הבטול הנזכר לעיל. כי באמת כלו אחד, והאורות והכלים הכל נמשך ממקום אחד מאור האין סוף ששם הוא בחינת הבטול. ועל כן באמת ענין זה הוא נפלאות תמים דעים, מאחר שאי אפשר להמשיך האור כי אם על ידי כלים, ואי אפשר לעשות כלים כי אם על ידי המשכת האור משם. ואם כן מהיכן ההתחלה לעסק בתקון זה. ועל כן באמת ענין ראש השנה הוא ענין נפלא ונעלם מאד, כפי אשר הבננו מדברי רבנו זכרונו לברכה גדל עצם גדלת נוראות ראש השנה, שאמר שכל ענינו ועסקו הוא ראש השנה. כי בראש השנה נברא העולם ובריאת העולם הוא בדרך הפלא ופלא, מחמת בחינת הנזכר לעיל. כי כל הבריאה היה בשביל לגלות אלקותו בעולם. ואי אפשר להמשיך האור לגלות אלקותו כי אם על ידי כלים. ואי אפשר לעשות הכלים כי אם על ידי המשכת האור כנזכר לעיל. וה' יתברך צפה בחכמתו שתקון זה לגלות אלקותו בעולם אי אפשר שיהיה נעשה כי אם על ידי בני אדם התחתונים דיקא שהם בעלי בחירה. ועל כן היה כל העולם תלוי על אדם הראשון, שאם לא היה חוטא בעץ הדעת טוב ורע, והיה מתפלל תפלתו, ואז היה מתקן הכל בשלמות כמבאר בכתבי האר"י ז"ל . כי עקר תקון עשית הכלים שעל ידם עקר המשכת אור האין סוף לגלות אלקותו יתברך בעולם, אי אפשר שיהיה נעשה בשלמות כי אם על ידי מעשה בני אדם התחתונים דיקא. והעקר על ידי שהם בעלי בחירה. כי ה' יתברך צמצם עצמו כביכול בכמה צמצומים שהם בחינת כלים, בדרך הפלא ופלא כדי לברא העולמות כדי לגלות אלקותו בעולם. אבל כל זמן שלא נברא האדם הבעל בחירה עדין לא נגמר שום תקון וכלי וצמצום בשלמות, כי עדין כלו אחד כמו שהיה קדם הבריאה. כי כל זמן שלא נמשך הצמצום עד שיתהוה הבעל בחירה בעולם שהוא האדם התחתון הזה. אף על פי שכבר נתהוו על ידי הצמצום כמה וכמה עולמות ובריות שונות, אף על פי כן עדין הכל אחד כבתחלה. מאחר שכלם מכרחים בדעותיהם להתנהג כרצון הבורא יתברך שמו, ואין להם בחירה ונסיון לשנות דבר מרצונו. ואם כן עדין הכל רצון אחד ודעה אחת. ועל כן עדין אין הכלים והצמצומים נחשבים לכלים, מאחר שעדין לא נגמר תקון המתקלא שהוא בחינת הנסיון והבחירה שהוא בחינת מתקלא. כי הבחירה היא בחינת משקל שהיא בחינת נסיון ובחירה, כמו תולה במשקל שיש לו כח להכריע לכאן או לכאן. וכל זמן שלא נגמר זה התקון עדין אין שום כלי נגמר בשלמות, מאחר שלא נברא עדין בריאה שיהיה לה כח לעשות כנגד רצונו חס ושלום, שהוא האדם הבעל בחירה, כי עקר הוא הדעת והרצון. כי עקר בחינת הכלים והצמצומים הוא בחינת הסתלקות והתעלמות, שה' יתברך כביכול צמצם אורו עד שנתהוו בחינת כלים ותקונים לקבל האור על ידם. ועל ידי זה התקון של התהוות הכלים שעל ידם המשכת האור, על ידי זה נבראו כל העולמות וכל הנבראים כלם. אבל כל זמן שכל הנבראים מתנהגים רק כפי דעתו ורצונו לבד, נמצא שעדין הכל כמו קדם הבריאה. ועל כן עדין אין להם כח לקבל האור אין סוף בשלמות, מאחר שעדין אינם נחשבים לכלים, כי עדין כלם כלולים ומיחדים ברצונו יתברך כמו קדם הבריאה, מאחר שאין להם בחירה לנטות מרצונו. על כן עקר גמר תקון הכלים והבריאה היה על ידי האדם הבעל בחירה שבשבילו נברא הכל. והוא עקר שלמות הבריאה והוא מקים כל הבריאה. כי כשיש בעל בחירה דהינו שיש לו רשות לעשות כרצונו וכבחירתו נגד רצון הבורא חס ושלום, אז דיקא כלליות הבריאה נפרדת וננסרת מאתו יתברך, מאחר שכבר יש בריאה שיש לו כח לעשות כרצונו. וכשהבריאה ננסרת מאתו יתברך על ידי הבחירה כנזכר לעיל, אזי עקר גמר תקון הכלים. כי אז בחינת הצמצום והכלים בשלמות, כי אז דיקא הצמצום נקרא צמצום, מאחר שנתצמצם אורו שהוא דעתו וחכמתו יתברך, כל כך עד שנתהוה בריאה שיש לו כח הבחירה שיכול לעשות כנגד רצונו חס ושלום. וזה הענין מובן מאד למי שיש לו מח בקדקדו. כי עקר הצמצום הוא צמצום הרצון והדעת שהוא אורו יתברך. ועל כן באמת כל הבריאה תלויה בהאדם כמבאר בכל הספרים . כי כל התגלות אלקות הוא רק על ידו דיקא מאחר שהוא בעל בחירה שעל ידו עקר גמר תקון הכלים כנזכר לעיל. וזה בחינת מה מה שאיתא בכתבים שעקר כל התקונים תלויים בתקון המתקלא. כי עקר כל התקונים על ידי האדם הבעל בחירה שהוא בחינת מתקלא כנזכר לעיל:

אות יד

ועל-כן תכף כשנברא אדם הראשון שהוא בעל בחירה היו תלויים בו כל העולמות. כי עקר התקון על ידי הבעל בחירה דיקא כנזכר לעיל. כי ההתרחקות תכלית ההתקרבות , הינו כי מחמת שהאדם יש לו זה הכח לרחק עצמו מה' יתברך חס ושלום מחמת שיש לו בחירה, על כן יש לו כח לקרב עצמו לה' יתברך יותר מכל העולמות וכל המלאכים והשרפים וכו'. כי הוא דיקא יכול לתקן כלים לקבל אורו יתברך. מאחר שיש לו בחינת התרחקות כל כך עד שיכול בבחירתו לעשות כרצון עצמו כנגד רצון הבורא יתברך שמו. ועל כן הכל היה תלוי באדם הראשון, שאם היה שומר מצות ה' יתברך לבלי לאכל מעץ הדעת טוב ורע, והיה מתפלל תפלתו, אז היה מתקן הכל. כי עקר התקון על ידו דיקא. דהינו כשהאדם בבחירתו שיש לו כח הבחירה שזהו בחינת תכלית הצמצום שאין צמצום אחריו כנזכר לעיל, כשזה האדם מטה דעתו ורצונו לה' יתברך, ומקים רצונו ומצוותיו יתברך, ומדבק עצמו להשם יתברך, אזי הוא דיקא מיחד ומקשר כל העולמות לה' יתברך וממשיך עליהם אור הזריחה מאור האין סוף ומגלה אלקותו בעולם. כי הוא דיקא יכול להמשיך אורו יתברך על ידי הכלים שנתתקנים על ידו דיקא על ידי שהוא בעל בחירה כנזכר לעיל. אבל אדם ביקר בל ילין , כי הוא פגם תכף על ידי אכילת עץ הדעת טוב ורע. ואזי לא די שלא תקן בחינת הכלים ולא המשיך התגלות אור אלקותו יתברך בעולם. אף גם אדרבא חזר וגרם בחינת שבירת כלים מחדש. כי קלקל כל הצנורות וכל הכלים וכל התקונים על ידי חטאו. כי עקר קיום וחיות כל הכלים הוא על ידי האור שממשיכין לתוכם על ידי התורה והמצוות. אבל על ידי החטאים נסתלקין האורות מהכלים וגורם שבירת כלים חס ושלום. וכן הוא בכל דור ודור שכל אחד על ידי חטאיו חס ושלום גורם הסתלקות אורו יתברך, שעל ידי זה אין יכולין לידע מה' יתברך חס ושלום. ובראש השנה הוא התקון של חטא אדם הראשון ושל כל החטאים שבכל דור ודור. כי ראש השנה בו ביום נברא אדם הראשון וחטא בעץ הדעת. והוא יום ראשון לעשרת ימי תשובה יום ראשון בשנה. ואז עקר התקון על ידי הצדיק האמת שבדור, אשר בגדל צדקתו וקדשתו הוא יכול לבטל עצמו בתכלית הבטול, כי הוא סותם עיניו מחיזו דהאי עלמא לגמרי, ואין לו שום הסתכלות בזה העולם כלל. אף גם הוא מקבל על עצמו כל הענויים וכל היסורים קשים ממות בשביל ה' יתברך ובשביל ישראל, עד שזוכה לעלות ולהסתכל על התכלית בתכלית הבטול, במדרגה גבה ונפלאה מאד מאד. עד שזוכה להמשיך תקונים משם לגלות אלקותו עד שיעורר בתשובה גם כל הרחוקים מאד מאד. ועקר נפלאות עבודתו הוא בראש השנה. כי העקר הוא ההתחלה, שהוא בחינת ראש השנה שהוא ראשון לבריאה ראשון לתשובה. כי הוא יום ראשון לעשרת ימי תשובה. כי אז עבודתו נפלאה ונוראה מאד מחמת בחינת הנזכר לעיל. מחמת שצריכין להמשיך כל התקונים מחדש. ונעלם ונפלא מהיכן ההתחלה, כי אי אפשר להמשיך אורות כי אם על ידי כלים. ואי אפשר לעשות כלים כי אם על ידי המשכת האורות וכנזכר לעיל. ואם לא חטא אדם הראשון היה מתקן כל זה ביום אחד. אבל עכשו אחר החטא שחזר וקלקל הכל, ולא די שלא תקן אף גם קלקל יותר. על כן אי אפשר לתקן עתה ביום אחד כנזכר לעיל. וצריכין לעשות התקון בהדרגה בכמה ימים. וזה בחינת עשרת ימי תשובה מראש השנה עד יום כפור. שבראש השנה הוא ההתחלה שקשה וכבדה ונפלאה מאד מאד, שצריכין לעלות לתכלית הבטול ולחזר משם מיד ולהמשיך האור בהדרגה ובצמצום רק בשביל להתחיל לתקן איזה כלי בדקות כדי שנוכל להתחיל להמשיך התגלות אורו יתברך. ואחר כך בכל פעם ופעם בכל יום מעשרת ימי תשובה ממשיכין אחר כך האור יותר ויותר. מאחר שכבר יש איזה בחינת כלי, על כן יכולין אחר כך לבטל עצמו יותר, כי כבר יש בחינת כלי לקבל האור. וכן בכל יום ויום. וכל מה שממשיכין האור יותר מתתקנים הכלים יותר עד שבכל תשעה ימי תשובה מראש השנה עד ערב יום כפור נגמרין תקון כל הכלים. ואז דיקא יכולים אחר כך ביום הכפורים לבטל עצמן כלם לקבל עלינו כל החמשה ענויים, שהוא בחינת שכל ישראל סותמין עיניהם מחיזו דהאי עלמא, וכלם זוכין לבחינת בטול אל התכלית. ואז נמשך התגלות אורו יתברך על ידי אור הרשימו כנזכר לעיל. כי כבר יש כלים לקבל האור, כי נתתקנו הכלים מראש השנה עד יום כפור. ועל כן ביום הכפורים מקבלים האורות פנימיים כמבאר בכונות . ועל כן אז ביום הכפורים הוא קבלת התורה. כי בו נתנו לוחות שניות . כי התורה נמשך משם מאור הרשימו של הבטול כנזכר לעיל שנגמר כל זה בשלמות ביום כפור כנזכר לעיל. ועל כן אז עקר תקון התפלה וכו' כנזכר לעיל:

אות טו

וזה בחינת העקדה שהיא בחינת ראש השנה. כי בראש השנה אנו עוסקין להזכיר בכל פעם זכות העקדה כמו שאומרים ועקדת יצחק לזרעו היום ברחמים תזכור וכו'. וכן קורין בראש השנה פרשת העקדה. כי כל ענין ראש השנה הוא בחינת העקדה. כי יצחק הוא תקף הדין בחינת פחד יצחק. ולפי תקף דינו חס ושלום אי אפשר שיתקים העולם. על כן מחמת תקף הדין של יצחק היה מכרח לבטל עצמו לגמרי בתכלית הבטול כנזכר לעיל. וזה בחינת העקדה שהיה צריך לעלות על המזבח לקרבן למסר נפשו לה' יתברך בתכלית הבטול עד שפרחה נשמתו, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה שבשעת העקדה פרחה נשמתו, שזהו בחינת תכלית הבטול בשלמות. אבל אף על פי כן לא חפץ ה' יתברך שיהיה יצחק נשאר שם חס ושלום דהינו שיסתלק אז חס ושלום. כי ה' יתברך חפץ בקיום העולם. על כן תכף שיצחק מסר נפשו לשחיטה בשביל ה' יתברך ובטל את עצמו בתכלית כנזכר לעיל, תכף ומיד אמר לו ה' יתברך לאברהם אל תשלח ידך אל הנער וכו'. אסקתיה אחתיה . כי אין רצונו יתברך שישאר שם כנזכר לעיל רק תכף צריכין לחזור מהבטול בבחינת רצוא ושוב כנזכר לעיל. ואז ממתיקין הדין בחינת פחד יצחק על ידי אור הרשימו על ידי התורה שממשיכין משם על ידי השמחה וכנזכר לעיל:

וזה בחינת הקרבן שהזמין לו ה' יתברך מיד להעלות במקום יצחק שהוא האיל שהקריב תחתיו. כי הקרבנות הם בחינת כלליות התורה כמו שכתוב זאת התורה לעלה ולמנחה וכו'. הינו כי על ידי קרבן האיל, על ידי זה המשיך אור הרשימו שעל ידי זה עקר ההמתקה של פחד יצחק בעת שחוזרין מהבטול כנזכר לעיל. וזה בחינת יצחק ישחק, שצריכין להמתיק פחד יצחק על ידי הבטול הנזכר לעיל, שעל ידי זה זוכין לשמחה בחינת שחוק וחדוה ושמחה. שעל ידי זה מקבלין תורה שזה בחינת קרבן האיל כנזכר לעיל, שעל ידי זה עקר ההמתקה כנזכר לעיל. וזה וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל אחר נאחז בסבך בקרניו . בקרניו דיקא שהוא בחינת קרן השופר בחינת שופר של איל-אילו של יצחק . כי ההמתקה של האיל הוא הוא בחינת ההמתקה של השופר בראש השנה. כי שופר הוא גם כן בחינת המשכת כח קבלת התורה כדי להמתיק הדין בעת שחוזרין מהבטול, שזה בעצמו בחינת ההמתקה של האיל שהקריב במקום יצחק אחר הבטול כנזכר לעיל:

ועל-כן חותמין ברכת זכרונות בזכות העקדה. כמו שאומרים ועקדת יצחק וכו' תזכור. כי עקר ראש השנה הוא בחינת זכרון. ועל כן נקרא יום הזכרון וכנזכר לעיל. ועקר המשכת הזכרון הוא על ידי אור הרשימו שנמשך על ידי השופר וכו' כנזכר לעיל. שזהו בחינת העקדה כנזכר לעיל:

אות טז

ועל-כן בכל יום קדם התפלה אומרים פרשת העקדה. כי עקר שלמות התפלה הוא על ידי בחינת ראש השנה, על ידי בחינת העקדה שהוא בחינת הבטול הנזכר לעיל ברצוא ושוב, שעל ידי זה ממשיכין בחינת זכרון ועושין אחד מכל התפלה שזהו עקר שלמות התפלה כנזכר לעיל. ועל כן אומרים פרשת העקדה בכל יום קדם התפלה, כי עקר תקון התפלה הוא על ידי זה כנזכר לעיל. ובזה מישב מה שנקראת זאת הפרשה פרשת העקדה דיקא, והלא עשה כמה עבדות בשביל לשחטו. כי ערך את העצים וגם העלהו על המזבח. ולמה לא נקרא הענין על שם ההערכה או על שם ההעלאה? אך על פי הנזכר לעיל ניחא היטב. כי נקראת עקדה דיקא לשון קשירה, כי זה עקר התקון שנמשך על ידי זכות העקדה. דהינו שזוכין על ידי זה לקשר ולחבר כל התפלה ביחד. כי על ידי זה ממשיכין כח הזכרון שאפלו כשעומד בסוף התפלה יהיה עומד עדין בתחלת התפלה. שעל ידי זה עושין אחד מכל התפלה. וכל התפלה עקודה וקשורה ביחד שזה עקר התקון שזוכין על ידי הבטול ברצוא ושוב שזהו בחינת העקדה וכנזכר לעיל:

וזה בחינת ויעקד את יצחק בנו. כי עקדה היא בחינת קשור ידים ורגלים ביחד. הינו בחינת קשור וחבור דבורי סוף התפלה בראשה. כי הדבור הוא קומה שלמה. כי יש דבור שהוא בחינת ראש, בחינת (תהלים קיט) ראש דברך אמת. ויש דבור שהוא בחינת ידים, בחינת כאשר דבר ה' ביד משה. בחינת לעולם ה' דברך נצב בשמים, שהוא אש ומים. בחינת יד ימין ויד שמאל (כמבאר במקום אחר). ויש דבור שהוא בחינת רגלין, בחינת נר לרגלי דברך . בחינת צדק תדברון , בחינת צדק יקראהו לרגלו . ויש דבורים שהם בחינת כלליות העצמות שהם עקר בנין האדם, בחינת כל עצמותי תאמרנה וכו' . כי הדבור הוא קומה שלמה. ועקר שלמות התפלה שיהיה הכל אחד שאפלו הדבור האחרון של התפלה יהיה עדין מקשר בראשו. בחינת העקדה שמקשר הרגלין למעלה להידים שמגיעין עד הראש, ואז הכל מקשר יחד. כי זה עקר שלמות התפלה שיהיו כל הדבורים מקשרים יחד שזה בחינת עקדה כנזכר לעיל:

אות יז

וזה בחינת ויזכר אלקים את נח וכו' וישכו המים , שאומרים אותו בראש השנה בתחלת פסוקי זכרונות. כמו שאומרים וגם את נח באהבה זכרת וכו' בהביאך את מי המבול וכו' על כן זכרונו בא לפניך וכו'. כי אז בימי נח בדור המבול היה תקף הדין בעולם מרבוי מעשיהם הרעים, עד שלגדל עצם תקף הדין שהיה אז, היו צריכין לבטל עצמן לגמרי בתכלית הבטול ברצוא ושוב בבחינת הנזכר לעיל. כמבאר לעיל שכשמתגברים הדינים והיסורים חס ושלום צריכין לבטל עצמן בתכלית הבטול לאור האין סוף ולהסתכל על התכלית וכו' כנזכר לעיל. וכל מה שהדין והיסורים גדולים ביותר חס ושלום צריך שיהיה הבטול בשלמות יותר. ולגדל תקף הדינים שהיה אז בדור המבול היו צריכים בטול נפלא ונורא להמתיק הדין העצום אז. ולבטול כזה צריכים צדיק גדול כמו משה רבנו עליו השלום דיקא וכמבאר בזהר הקדוש בענין נח אברהם ומשה שאין מי שמסר נפשו בעד העולם כמו משה רבנו עליו השלום עין שם. כי משה כשראה תקף הדין כשעשו את העגל מסר נפשו לגמרי ובטל עצמו בתכלית ואמר אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא. ואם אין מחני נא , זה בחינת תכלית הבטול שמסר נפשו לגמרי. וזה מחני נא מספרך אשר כתבת, שמסר נפשו ונתרצה למחות שמו חס ושלום מן התורה, שזהו בחינת תכלית הבטול. כי כשנתבטלין ונכללין באורו האין סוף יתברך, שם הוא למעלה מכל השמות והכנויים. כי כל השמות והכנויים הם אחר הצמצום והתהוות הספירות שאז דיקא אנו יכולין לקרותו יתברך בשמות וכנויים, שמשם נמשכין השמות של כל הנבראים וכו' שהם חיותם. כי השם הוא הנפש והחיות, בחינת נפש חיה הוא שמו כמבאר במקום אחר . אבל בבחינת הבטול באור האין סוף, שם הוא למעלה מהספירות למעלה מהשמות בחינת לפני אחד מה אתה סופר . על כן אי אפשר להתמהמה שם הרבה בבחינת הבטול כדי שלא יתבטל במציאות חס ושלום. על כן צריכין לחזר משם בבחינת והחיות רצוא ושוב. ואז מקבלין עקר החיות מהרשימו שנשאר מהבטול שמשם עקר התגלות אלקותו יתברך. כי משם בחינת הרשימו מהבטול, משם נמשכין כל הספירות, שהם כל השמות והכנויים שמהם נבראו כל העולמות מתחלת האצילות עד סוף העולם. כי הכל נמשך מהרשימו הנזכר לעיל שמשם מתחיל התהוות הכלים. כי בבחינת הבטול בעצמו לית מחשבה תפיסא ביה כלל. וכשיש תקף הדין חס ושלום אזי הצדיק שהוא בבחינת משה שהוא סותם עיניו מחיזו דהאי עלמא לגמרי הוא מבטל את עצמו בתכלית הבטול ששם הוא כלו טוב. אבל אחר כך כשחוזר משם מתגבר הדין ביותר כנזכר לעיל. רק שהוא ממתיק הדין אחר כך על ידי התורה שממשיך מהרשימו כנזכר לעיל. וזה שאמר משה אם תשא חטאתם הרי טוב. הינו אם יש לי כח על ידי הבטול להמשיך אחרי כן המתקה על ידי התורה שמקבלין מהרשימו, הרי טוב. ואם אין מחני נא מספרך וכו'. הינו שאם הדין חזק כל כך עד שאי אפשר לי להמתיקו על ידי התורה שאני מקבל תמיד מהרשימו, שמשם כל תורת משה והנביאים וכו' כנזכר לעיל, אזי מחני נא. הינו שאני מרצה לבטל עצמי לגמרי באור האין סוף ולא אחזר משם ברצוא ושוב כדרכו תמיד רק אני מרצה לשאר שם לגמרי, שזהו בחינת מחני נא. כי שם הוא למעלה מהשמות:

וזהו מחני נא מספרך אשר כתבת שהוא התורה. כי שם הוא למעלה מהתורה כנזכר לעיל. ומגדל המסירות נפש שהיה למשה אז שנתרצה למות ולהסתלק מזה העולם לגמרי בשביל ישראל. על כן נתרצה לו ה' יתברך באמת ומחל לישראל, ונמתק הדין העצום בזכותו בחינת וינחם ה' על הרעה וכו'. וזה בחינת שלש עשרה מדות של רחמים שנתגלו למשה אז. כמו שכתוב שם בפרשה ויאמר אני אעביר כל טובי על פניך וקראתי בשם ה' לפניך וכו' וירד ה' בענן וכו' ויעבר ה' על פניו ויקרא וכו'. כי כל השלש עשרה מדות של רחמים שהם ממתיקין כל הדינים שבעולם, כלם נמשכין מאור הרשימו של הבטול הנזכר לעיל, שעל ידו ממתיקין כל הדינים כנזכר לעיל. וזה בחינת אני אעביר כל טובי וכו'. ויעבר ה' על פניו וכו', זה בחינת אור הרשימו שעוברת על פניו של מי שזוכה לזה בעת שחוזר מהבטול, שאז עובר על פניו הזריחה והתנוצצות אלקות שמאיר ומזריח לו מהבטול על ידי הרשימו שנשאר מהבטול. שזה האור הגדול והנורא חולף ועובר על פניו בחינת ורוח על פני יחלף , בחינת ויעבר ה' על פניו וכו'. וזהו בחינת אני אעביר כל טובי על פניך, כל טובי דיקא. כי שם בבחינת הבטול הוא כלו טוב כנזכר לעיל. ואחר כך על ידי אור הרשימו שמקבלין משם ממשיכין על עצמו גם כן בחינת אור הבטול לידע שכלו טוב על ידי התורה שמקבלין שעל ידי זה נמתקין כל הדינים והיסורים כנזכר לעיל:

וזה שמובא בספרים ששלש עשרה מדות של רחמים הם בחינת שלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן. כי שלש עשרה מדות של רחמים הם בחינת אור הרשימו שעוברת על פניו בעת שחוזר מהבטול כנזכר לעיל, שמשם נמשך כל התורה כנזכר לעיל, בחינת שלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן שהם כלל התורה. כי משם מאור הרשימו הנזכר לעיל נמשך כל התורה כנזכר לעיל:

ועל-כן משה רבנו שמסר נפשו וזכה לבטול כזה, על כן באמת המתיק כל הדינים שבעולם אפלו בעת תקף התגברות הדין מאד רחמנא לצלן. אבל נח לא זכה לבטול כזה, ועל כן לא היה יכול לבטל הדין לגמרי, ועל כן היה מבול בעולם. על כן הכרח לכנס בתבה להתחבא שם מפני תקף הדין והמשחיתים כמבאר בזהר הקדוש . והענין כי מחמת שנח לא זכה לבטל עצמו כראוי עד שיבטל הדין מכל העולם. על כן הכרח לכנס בתבה לזכות שם לבחינת בטול. כי תבת נח דא יום הכפורים כמו שאיתא בתקונים (תקון וא"ו דף כב) ויום הכפורים הוא בטול שאז סותמין עיניהם מחיזו דהאי עלמא, שזה בחינת התענית והחמשה ענויים של יום כפור כנזכר לעיל. הינו כי נח לא זכה לבחינת בטול כי אם על ידי כניסתו לתבה ונסתר ונתחבא שם וסתם עיניו מהעולם. כי זה בחינת ההסתרה שצריכין להסתיר ולהתחבא עצמו בשעת תקף הדין חס ושלום, שזהו בחינת התבה כמבאר בזהר הקדוש . הינו כי בשעה שהדין גובר צריכים לבטול כנזכר לעיל. והבטול הוא לסתם עיניו מחיזו דהאי עלמא. ועל כן צריכין להתחבא ולהסתיר עצמו בתוך הבית ולבלי לצאת חוצה כדי שלא ישוטט עיניו בראית העולם הזה. רק ישב נסתר ונחבא בתוך ביתו, ששם המקום מסגל יותר לבטל עצמו לה' יתברך כדי להמתיק הדין על ידי זה. וזהו בחינת לך עמי בא בחדריך וסגר דלתך בעדך חבי כמעט רגע עד יעבר זעם . נמצא שתבת נח זה בחינת בטול. כי נח לא זכה לבטול בשלמות להמתיק הדין מכל העולם לגמרי. רק שה' יתברך ברחמיו צוהו לכנס בתבה להסתיר עצמו שם ולסתם עיניו מהעולם. כי מחצות התבה סותמין בפני העינים שלא יתפזר הראות לחוץ, כדי שיוכל להסתכל על התכלית ולכלל באין סוף. כמבאר בהתורה הנזכרת לעיל שבשביל זה צריכין לסתם עיניו כשרוצין להסתכל על התכלית כדי שלא יתפזר הראות מן הצד וכו' עין שם. וזה בחינת מעלת ההתבודדות שצריך האדם שיתבודד בתוך ביתו ויקשר עצמו לה' יתברך בתפלות ותחנונים, כדי שיסתם עיניו מחיזו דהאי עלמא ולא יתפזר ראות עיניו בחוץ, ובשביל זה בעצמו מסגלין מחצות הבית להסתיר עצמו בהן מפני המשחיתים בעת תקף הדין רחמנא לצלן כמובא בזהר הקדוש , כי מחצות הבית הם מחצות בפני העינים כדי להסתכל על התכלית ששם כלו טוב ששם כל הדינים והיסורים בטלים במציאות. על כן כשאין צדיק הדור השלם כל כך שיוכל על ידי בטולו אל התכלית לבטל הדין לגמרי מכל העולם. אזי הצדיקים והכשרים צריכין להסתיר עצמן בתוך מחצות ביתם, בבחינת לך עמי בא בחדריך וכו' כדי להסתיר עצמו מפני הדין. כי מחצות הבית הם בבחינת בטול אל התכלית, מחמת שהם סותמין בפני העינים שלא יסתכל אל החוץ. ועל כן שם אין הדין יכול לשלט. כי עקר בטול הדינים הוא על ידי בחינת התכלית כנזכר לעיל, שזהו בחינת סתימת העינים בשעת תקף היסורים רחמנא לצלן כמבאר בהתורה הנזכרת לעיל. וזהו בחינת התבה כנזכר לעיל, כי הצדיק השלם כמו משה רבנו יכול לבטל עצמו אל התכלית תמיד אפלו בלא כניסתו לתבה. ועל כן צדיק כזה באמת הוא יכול לבטל הדין לגמרי מכל העולם. אבל שאר צדיקים אין יכולין לבטל עצמן כי אם כשסותמין עצמן ונסגרים בחדרים, בבחינת לך עמי בא בחדריך. וזהו בחינת כניסת נח בתבה כנזכר לעיל, שמחמת שלא זכה לתכלית הבטול בשלמות על כן לא היה יכל להמתיק הדין מכל העולם. וגם הוא עצמו וביתו לא נצולו כי אם על ידי שנתן לו ה' יתברך עצה שיכנס בתבה, ושם דיקא יזכה לבחינת בטול. כי הוא לא היה יכל לבוא לבחינת בטול כי אם על ידי כניסתו לתבה כנזכר לעיל. ועל ידי בטול זה זכה על כל פנים לבטל הדין מעצמו וביתו ולקים העולם על ידי זה כנזכר לעיל. נמצא שתבת נח זה בחינת בטול בחינת יום הכפורים כנזכר לעיל. וזה בחינת צהר תעשה לתבה ואל אמה תכלנה מלמעלה. הינו שיעשה צהר וחלון למעלה כדי שכל הסתכלותו והבטתו יהיה רק למעלה, שזהו בחינת הסתכלות אל התכלית העליון שהוא למעלה למעלה. וזה בחינת והיה כאשר ירים משה ידו וכו' וכי ידיו של משה וכו' אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה הם נוצחין וכו' . וכן לענין הנחש בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה הם מתרפאין. כי עקר בטול הדינים והיסורים ונצחון המלחמה לעמד כנגד המתנגדים אל הקדשה, הוא על ידי הסתכלות כלפי מעלה שהוא בחינת בטול אל התכלית כנזכר לעיל:

ועל-ידי תבת נח שהוא בחינת בטול, שעל ידי זה נסתר מפני הדין ונתקים העולם ולא נחרב לגמרי. על ידי זה זכה נח אחר כך כשחזר מהבטול בבחינת רצוא ושוב, להמשיך תורה מהרשימו כנזכר לעיל. וזה בחינת מה שזכה נח אחר יציאתו מהתבה להשיג בחכמתו וברוח קדשו להקריב קרבנות מכל הבהמה הטהורה וכו'. כי זה זכה לקבל ולהשיג בבחינת השגת התורה מהרשימו שנשאר לו מהבטול בעת יציאתו מהתבה שהיא בחינת יום הכפורים בחינת בטול כנזכר לעיל. וזה בחינת ויזכר אלקים את נח . ויזכר דיקא בחינת זכרון שהוא בחינת הרשימה, שזה בחינת ראש השנה שעקר ההמתקה על ידי השופר שהוא בחינת זכרון בחינת זכרון תרועה וכו' כנזכר לעיל. ועל כן מזכירין פסוק זה בראש השנה בתחלת פסוקי זכרונות. כי כל זה הוא כל ענין ראש השנה כנזכר לעיל:

אות יח

וזה בחינת ה' למבול ישב הנאמר בסוף השבעה קולות שאמר דוד על המים , שהם בחינת הקולות של מתן תורה שנתנה בקולות. כמבאר בספרים שמזמור זה מדבר ממתן תורה. כי המבול מים שבא לעולם אז, זה נמשך מבחינת רבוי אור שגורם שבירת כלים שמשם כל הדינים והצרות חס ושלום. הינו כי אז היה תקף הדין מאד מפני רע מעלליהם, והיו צריכים אז לבטול בשלמות עד שיזכו לבטל הדין. ואז היו ממשיכים השגת התורה שהיא בחינת מים, מהרשימו שנשאר מהבטול כנזכר לעיל. אבל מחמת שלא זכו לזה ולא נתעוררו בתשובה שהיא בחינת בטול כנזכר לעיל. על כן נעשה מבחינת המים הנזכרים לעיל שהם בחינת השגת התורה, נעשה מהם בחינת מימי המבול, מחמת שלא היה להם כלים לקבל האור מחמת קלקול מעשיהם. על כן היה אצלם בבחינת רבוי אור שמשם כל הדינים שזה מימי המבול. ועל כן אמרו רבותינו זכרונם לברכה באמת על פסוק ויהי הגשם על הארץ, שאם היו מתעוררים לתשובה היו גשמי ברכה ונדבה. הינו כנזכר לעיל, שאם היו זוכים אז לתשובה בחינת בטול כנזכר לעיל, היו יכולים לקבל השגת מימי התורה שהם בחינת גשמי ברכה ונדבה. בחינת גשם נדבות תניף אלקים הנאמר במתן תורה. אבל מחמת שלא זכו לתשובה, נעשה אצלם מבול מבחינת מימי התורה מבחינת גשמי ברכה כנזכר לעיל. וזה שפרש רש"י על פסוק כי בם ידין עמים לענין הגשמים, משל לנחתום וכו', שכל הענשים על ידי המים וכל הברכות וההשפעות על ידי המים. בחינת יתן אכל למכביר. הינו כנזכר לעיל, כי הגשמים והמים נמשכין מבחינת מימי הדעת וההשגות העליונות שנמשלו למים כמו שכתוב כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים וכו'. ועל כן יש בהם שתי בחינות לטוב ולהפך כפי המקבלים. כי מי שזוכה על ידי מעשיו לתקן כלים טובים הוא זוכה להשגת מימי הדעת על ידי זה ולהפך להפך כנזכר לעיל:

אות יט

וזה בחינת מה שזכה נח אחר כך על ידי הקרבנות שהשיג להקריב כנזכר לעיל, זכה שנתן לו אות הקשת להגן תמיד, בחינת את קשתי נתתי בענן . כי הקשת הוא בחינת גונין נהירין, בחינת אור הזריחה וההתנוצצות הנמשך מהרשימו של הבטול שעל ידי זה עקר ההמתקה כנזכר לעיל. וזה בחינת וראיתיה לזכר ברית עולם . לזכר דיקא בחינת הזכרון הנזכר לעיל בחינת ראש השנה יום הזכרון שהוא בחינת אור הרשימו כנזכר לעיל. וזה בחינת קולות השופר הקדוש שסימנם ק'ש'ת כמובא . הינו בחינת אות הקשת שהוא בחינת אור הזריחה של הרשימה שזהו בחינת שופר כנזכר לעיל. וזה בחינת התאדמות פני התוקע שנמשך מאורות העליונים כמובא . הינו מבחינת אור הזריחה של הרשימו שמשם כל האורות והצחצחות והספירות. שזה בחינת קול שופר הקדוש בחינת גונין נהירין דקש"ת וכנזכר לעיל:

אות כ

וזה בחינת ויהי לשבעת הימים ומי המבול היו וכו' , ודרשו רבותינו זכרונם לברכה שתלה להם שבעת ימי אבלו של מתושלח הצדיק. כי מבאר בהתורה הנזכרת לעיל בתחלתו בענין בעל השדה שעוסק בתקון השדה שהוא תקוני הנשמות וכו', שזה הבעל השדה צריך להיות גדול במעלה מאד מאד, וצריך לסבל כמה צרות ויסורין חס ושלום רחמנא לצלן. ויש לפעמים שהוא צריך להסתלק בשביל זה וכו' כנזכר לעיל. כי לפעמים הדין גובר כל כך עד שאין מועיל להמתיק הדין על ידי שום בטול כי אם על ידי הסתלקות הצדיק לגמרי חס ושלום. ואז צריכין העולם להתעורר מאד בתשובה ולהסתכל על עצמן היטב היכן הם בעולם מה שגרמו בעוונותיהם עד שנסתלק הצדיק בשבילם. וזה בחינת שצעק הנביא הצדיק אבד ואין איש שם על לב ואנשי חסד נאספים באין מבין כי מפני הרעה נאסף הצדיק וכו'. כי אז כשחס ושלום נסתלק הצדיק. צריכין לשים על לב מאד ולהבין כי מפני הרעה נאסף הצדיק. שעקר הסתלקותו הוא מפני הרעה מפני תקף הדין שהיה בעולם, עד שלא היה יכל לבטל הדין בשום בטול ברצוא ושוב וכו' כנזכר לעיל, רק הכרח לבטל עצמו בבטול כזה עד שיסתלק לגמרי. ואז הכל תלוי בהדור שנשארו אחריו, שצריכין לשום על לב מאד הסתלקות הצדיק ולהתעורר בתשובה שלמה על ידי זה. ואז זוכין להמשיך אור מהרשימו של הצדיק שנשאר ממנו. כי כל צדיק וצדיק כשנסתלק בודאי משאיר בעולם איזה רשימה טובה על ידי תורתו ומעשיו הטובים. ואז עקר ההמתקה על ידי הדור יתום שנשארו אחריו, שכשמתעוררים בתשובה אזי ממשיכין אור גדול מהרשימו שלו, שעל ידי זה נמתקין ונתבטלין כל הדינים שבעולם. כי מחמת שהצדיק נסתלק למעלה והוא עכשו בתכלית הבטול, על כן נמשך משם בכל פעם אור גדול ונפלא להרשימו שלו שנשאר בזה העולם. אבל צריכין על כל פנים איזה אתערותא דלתתא על ידי מעשי הדור הטובים להמשיך על ידי זה אור הרשימו הקדושה שלו. כי על ידי מעשיהם הטובים אף על פי שהם בבחינת קטנות ואין להם כח לקבל השגת התורה להמתיק דינים, אף על פי כן בכח הצדיק שנסתלק יכולים על ידי מעשיהם הטובים להמשיך אור גדול ונפלא מהרשימו שלו המאירה עתה באור גדול ונורא, מחמת שהצדיק הוא בתכלית הבטול בשלמות. אבל אז בימי דור המבול לא זכו להתעורר לתשובה, על כן גבר הדין עד שבא המבול שנעשה ממימי הדעת בחינת מבול וכו' כנזכר לעיל:

אות כא

וזה בחינת מה שאמר ה' יתברך לדוד המלך עליו השלום והיה כי ימלאו ימיך וכו ' שדוד רצה לבנות הבית והשיב לו ה' יתברך שבחייו לא יזכה לזה כי אם אחר הסתלקותו יבנה בנו את הבית המקדש. כי עקר שלמות השגת התורה הוא בבית המקדש ששם הוא בחינת תכלית הבטול לפני ולפנים בבית [קדשי קדשים] ששם נכנס הכהן הגדול פעם אחת בשנה ביום הכפורים וכנזכר לעיל. ששם היה עומד על האבן שתיה הארון עם הלוחות שהם כלל התורה כי משם תצא תורה וכו'. ועל כן עקר תקון העולמות שנמשך על ידי קבלת התורה לא נשלם עד שנבנה הבית בימי שלמה. כמו שאיתא בכתבי האר"י ז"ל שבימי משה לא חזרה השכינה כי אם בבחינת אב"א. ולא נתיחדה בבחינת פנים בפנים עד ימי שלמה שנבנה הבית וכו' עין שם. וזה בחינת ביום חתנתו, זה מתן תורה. וביום שמחת לבו, זה בנין בית המקדש . כי עקר שלמות השגת התורה בחינת מתן תורה הוא בבית המקדש ששם תכלית הבטול לפני ולפנים שמשם כל התורה וכו' כנזכר לעיל. ועל כן דוד שרצה לגמר תקון זה לבנות הבית המקדש ששם עקר בחינת הבטול עקר השגת התורה וכו' כנזכר לעיל. השיב לו ה' יתברך שתקון נפלא ונורא כזה אי אפשר שיתקן בחייו. רק הוא צריך להסתלק תחלה. ואז על ידי הסתלקותו דיקא יזכה בנו להמשיך אור מהרשימו שלו לבנות הבית המקדש ולתקן כל התקון הזה בשלמות. הינו כנזכר לעיל. ועל כן באמת נקרא כל הבית המקדש על שם דוד כמו שכתוב ראה ביתך דוד. כי הכל על ידו. כי גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהם . ומה שאינו יכול לגמר בחייו הוא גומר לאחר הסתלקותו דיקא וכנזכר לעיל. כמו דוד המלך עליו השלום לענין בנין בית המקדש ששם עקר הבטול ששם תקון כל העולמות וכנזכר לעיל. וכן מצינו במשה רבנו עליו השלום שרצה לכנס לארץ ישראל ולכבש ארץ ישראל בעצמו. ולא הניחו ה' יתברך ואמר אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה. כי לכבש ארץ ישראל להוציאה מהשבעה עממין ולמסרה לישראל שזה עקר התקון כי שם בארץ ישראל הם כל הקדשות ושם הבית המקדש ששם עקר הבטול וכו'. ולנצח מלחמה כזאת בפרט בתחלה להוציא כל ארץ ישראל מהסטרא אחרא להחזירה אל הקדשה שבזה תלוי הכל. על כן גם משה רבנו עליו השלום לא היה יכל לנצח מלחמה זאת בחייו. כי אם לאחר הסתלקותו דיקא. שדיקא אחר הסתלקותו כבש יהושע תלמידו את כל ארץ ישראל בכחו של משה בעצמו. אשר לכאורה הדבר תמוה רבי לא שנה רבי חיא מנליה . אם משה לא היה לו כח לכנס ולכבש ארץ ישראל איך זכה יהושע תלמידו לזה. אך על פי הנזכר לעיל ניחא היטב. כי בודאי גם כל מה שכבש יהושע הכל כבש משה בעצמו. כי הכל על ידי משה דיקא. רק שדבר גדול כזה לכבש ארץ ישראל בתחלה וכו' אפלו משה לא היה יכל לגמר בחייו כי אם על ידי הסתלקותו דיקא. שדיקא על ידי הסתלקותו שזכה לתכלית הבטול שנסתלק בבחינת רעוא דרעוין וכו' על ידי זה דיקא זכה יהושע בכח הסתלקותו דיקא לכבש ארץ ישראל להכניע הסטרא אחרא ולהעלות הקדשה ולתקן כל העולמות. כי לתקון גדול ונורא כזה שזה בחינת תקון השדה העליונה היה צריך משה להסתלק דיקא. ועל ידי זה דיקא נגמר התקון וכנזכר לעיל. וזה בחינת על משכבי בלילות בקשתי את שאהבה נפשי בקשתיו ולא מצאתיו וכו' מצאני השמרים פרש רש"י משה ואהרן וכו'. כמעט שעברתי מהם, פרש רש"י קרוב לפרישותם ממני לסוף ארבעים שנה הינו בסמוך אחר שנסתלקו עד שמצאתי שהיה עמי בימי יהושע לכבש שלשים ואחד מלכים, אחזתיו ולא ארפנו וכו' עין שם בפרוש רש"י. הינו כנזכר לעיל שדיקא אחר הסתלקות הצדיק הגדול האמתי יכולין למצא את ה' יתברך אף על פי שבתחלה לא זכו למצאו והיו נזופים בחינת בקשתיו ולא מצאתיו וכמו שפרש רש"י עין שם. אף על פי כן אחר הסתלקותו דיקא יכולין למצאו יתברך בבחינת כמעט שעברתי מהם עד שמצאתי וכו' שפרושו לאחר הסתלקותם כנזכר לעיל. הינו כמו שמבאר למעלה שדיקא בכח הסתלקות הצדיק שזכה לבטול כזה כדי להמתיק תקף עצם הדינים הקשין מכלל ישראל שלא היה אפשר לבטלם בשום בטול אל האין סוף ברצוא ושוב כי אם על ידי הסתלקותו ממש. ואז דיקא נמתק הדין ויכולין להתקרב לה' יתברך אז דיקא בכח הסתלקותו. כי הצדיק נסתלק בשביל זה דיקא כדי שיגמר במותו מה שלא היה יכל לגמר בחייו כמו משה ואהרן ודוד וכנזכר לעיל:

אות כב

וזה בחינת ה' למבול ישב הנאמר לענין מתן תורה כנזכר לעיל. כי כל מתן תורה נמשך מבחינת הנ"ל מבחינת הבטול הנזכר לעיל שנמשך על ידי תקף הדין חס ושלום. ועל כן באמת אז בשעת מתן תורה היה תקף הדין כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה שבקש הקדוש ברוך הוא להחזיר את העולם לתהו ובהו. וזה בחינת תורה מפי הגבורה נתנה. מפי הגבורה דיקא. וזה בחינת מה שכפה עליהם הר כגיגית וכו' . הינו שאז נתעורר דין גדול בחינת הדין הגדול של ראש השנה. וישראל היו קדושים אז מאד מאד וזכו אז בשעת תקף הדין לבטל עצמן לגמרי בתכלית הבטול. ואז זכו על ידי הבטול להמשיך התורה מאור הרשימו שמשם כל התורה כנזכר לעיל שזהו בחינת קול שופר בחינת שופר של קבלת התורה וכו' כנזכר לעיל. וזה בחינת מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה שבכל דבור ודבור שיצא מפי הקדוש ברוך הוא יצתה נשמתן והקדוש ברוך הוא המשיך עליהם גשמי ברכה והחיה אותם. שנאמר גשם נדבות תניף אלקים הינו כנזכר לעיל. כי מה שיצאה נשמתן בכל דבור זה בחינת הבטול הנזכר לעיל. והם זכו לבטול כזה עד שנסתלקו על ידי זה. אבל ה' יתברך רחם עליהם והמשיך עליהם גשמי ברכה עד שחזרו משם בבחינת רצוא ושוב. ומשם קבלו כל התורה שהיא בחינת מימי הדעת בחינת גשמי ברכה שנמשך מאור הרשימו כשחוזרין מהבטול וכנזכר לעיל:

אות כג

וזה בחינת סכה. בחינת ענני כבוד שנמשך מאור הבטול של יום הכפורים שנאמר בו ואל יבא בכל עת אל הקדש וכו' כי בענן אראה וכו' בזאת יבא אהרן אל הקדש. ומענן הקדש הזה אשר על הכפרת שנכנס לשם הכהן הגדול ביום כפור משם נמשך בחינת סכה בחינת ענני כבוד שזוכין ישראל לכנס בהם אחר יום הכפורים על ידי מצות סכה הקדושה שהוא בחינת ענני כבוד כמבאר בדברי רבותינו זכרונם לברכה:

כי הענן שעל הכפרת משם נדבר ה' יתברך עם משה. ומשם קבל כל התורה הקדושה. כמו שכתוב ובבא משה אל אהל מועד וכו' וישמע את הקול כו' מבין שני הכרבים וידבר אליו. כי זה הענן הקדוש זה בחינת וישת חשך סתרו סביבתיו סכתו חשכת מים וכו' כי מחמת שאור האין סוף אי אפשר לקבלו מחמת רבוי אור. על כן ה' יתברך בחסדו הסתיר אורו האין סוף הגדול והנורא בתוך הענן והחשך בבחינת ישת חשך סתרו. כדי שעל ידי זה הענן והחשך יתצמצם האור כדי שיוכלו לקבלו בהדרגה ובמדה וזה הענן והחשך הוא בחינת שומר בפני האור הגדול האין סוף שלא יתקרב אליו מי שאינו ראוי אליו. ועל כן הזהיר ה' יתברך את אהרן ואל יבא בכל עת אל הקדש וכו' ולא ימות כי בענן אראה על הכפרת . ופרש רש"י שלא ימות כדרך שמתו בניו כדי שיוכלו לקבלו בהדרגה ובמדה וזה הענן והחשך הוא בחינת שומר בפני האור הגדול האין סוף שלא יתקרב אליו מי שאינו ראוי אליו. ועל כן הזהיר ה' יתברך את אהרן ואל יבא בכל עת אל הקדש וכו' ולא ימות כי בענן אראה על הכפרת . ופרש רש"י שלא ימות כדרך שמתו בניו שנכנסו לפני ולפנים שלא ברשות. על כן שלטה בהם סטרא דמותא שנמשך ונשתלשל מבחינת הענן והחשך הזה שמשם בחינת דינים כשאין יודעין איך לכנס לשם. כי הבטול אל התכלית הנזכרת לעיל זה בחינת ארבעה שנכנסו לפרדס שנכנסו למקום שנכנסו ורצו לכלל ולהסתכל באור האין סוף שהוא בחינת התכלית אבל לא היו כלם ראויים לזה. על כן לא יצאו משם בשלום. זה הציץ ונפגע וזה הציץ ומת. ואחר שקצץ בנטיעות לגמרי. בלתי רבי עקיבא לבדו שנכנס בשלום ויצא בשלום כי ה' יתברך בעצמו הצילו שהשיב למלאכי השרת ראוי הוא זקן זה שישתמש בכבודי. כי מי שזוכה לכנס לשם ברשות כמו רבי עקיבא וכיוצא. אזי זה הענן והחשך הוא טובה גדולה אליו. כי על ידי הענן והחשך הזה שסביב האור האין סוף כנזכר לעיל. על ידי זה דיקא הוא זוכה להכלל ולהסתכל באור האין סוף ואינו נתבטל שם במציאות. ואזי זוכה כשחוזר מהבטול שיהיה נשאר לו אור הרשימו. כי אור האין סוף נרשם ממנו רשימו קדושה בתוך הענן הקדוש הזה ששם דיקא נצטיר ונרשם אור הרשימו של אור האין סוף מחמת הענן והחשך דיקא שהוא בחינת צמצום. כי בלעדו לא היה יכל האור להצטיר כלל. ועל כן כל הנבואות וכל ההשגות של כל הנביאים והחכמים מקבלים דיקא דרך הענן הקדוש הזה כמו שכתוב בעמוד ענן ידבר אליהם. כי שם דיקא נצטיר ונרשם אור הרשימו שמשם כל השגתם. כי משם עקר קבלת התורה והנבואה כנזכר לעיל. וישראל עם קדוש בכלליות זוכין ביום הכפורים להכלל ולהתבטל באור האין סוף ביום הכפורים על ידי הכהן הגדול שנכנס בשליחותם לפני ולפנים וכו' כנזכר לעיל ואזי מאור הרשימו הקדושה שנצטירה בתוך הענן הקדוש הנזכר לעיל זוכין לבחינת לקבלת הלוחות ביום הכפורים שהיא כלל התורה כנזכר לעיל. ואזי זוכין אחר יום הכפורים שימשך על כלל ישראל בחינת הענן הקדוש הזה שזהו בחינת סכה שהיא בחינת ענני כבוד שנמשכין משם. ועל ידי הענני כבוד האלו בחינת סכה על ידי זה ממשיכין עליהם אור השגת התורה מאור הרשימו הקדושה בכל שבעת ימי הסכות עד שזוכין בשמיני עצרת ושמחת תורה לקבל השגת התורה בשלמות להשלימה ולהתחילה ולשמח בשמחתה כי אז זוכין לבחינת קבלת התורה בשלמות. על ידי שזכינו בכל שבעת ימי הסכה לקבל אור הרשימו שהיא שרש התורה. על ידי הענני כבוד שנמשכו עלינו על ידי הסכה הקדושה כנזכר לעיל. וזה בחינת השבעה אושפיזין עלאין קדישין שהם השבעה רועים שנכנסין לתוך הסכה שהם אברהם יצחק יעקב וכו'. כי אלו השבעה רועים הם בחינת כלליות כל הצדיקים שבכל דור שעל ידם עקר המשכת התגלות אלקותו בעולם שנמשך מאור הרשימו של הבטול שזוכין הצדיקים כנזכר לעיל. כי כל אחד מהשבעה רועים הנזכר לעיל כל אחד תקן והמשיך וגלה מדה קדושה אחת ממדותיו יתברך שנמשך מאור הרשימו הנזכר לעיל שעל ידי מדות אלו עקר התגלות אלקותו יתברך. כי בבחינת הבטול הנזכר לעיל שם הוא למעלה מכל המדות ומכל הספירות כנזכר לעיל. רק כשחוזרין מהבטול בבחינת ושוב מקבלין אור הרשימו כנזכר לעיל. משם מתחילין התגלות המדות והספירות שהם כלל כל התורה כלל כל השמות הקדושים כלליות כל העולמות שעל ידם עקר התגלות אלקותו יתברך כנזכר לעיל. והאבות הקדושים כל אחד זכה לבחינת בטול עד שזכה אחר כך על ידי הרשימו שהמשיך כשחזר מהבטול לתקן ולגלות מדה אחת ממדותיו יתברך. דהינו אברהם תקן וגלה על ידי אור הרשימו שלו שהמשיך על ידי בטול שלו. על ידי זה תקן וגלה בחינת מדת החסד. וכן יצחק מדת הפחד. וכן יעקב מדת התפארת וכו'. כי כל אלו השבעה מדות שהם כלל הכל כנזכר לעיל כלם נמשכין מאור הרשימו שהמשיכו הצדיקים הנזכרים לעיל על ידי בחינת בטולם כנזכר לעיל. ועל כן בחג הסכות הקדוש שאנו עוסקים להמשיך עלינו אור הרשימו הקדושה על ידי הענני כבוד שהרשימו הזאת מאירה עלינו על ידי הבטול שזכינו ביום הכפורים. על כן אז נכנסין אצלנו לתוך הסכה הקדושה שהיא בחינת ענני כבוד נכנסין לתוכה כל השבעה רועים שעל ידם עקר המשכת אור הרשימו הקדושה שעל ידי זה עקר התגלות אלקותו שנתגלה על ידם בעולם כנזכר לעיל:

ועל-כן נקראים רועים. כי אלו הצדיקים הנוראים הם הם בחינת בעלי השדה שעוסקים לתקן השדה העליונה הנזכרת לעיל שעקר תקונה על ידי בחינת הבטול וההסתכלות אל התכלית כמובן בהתורה הנזכרת לעיל. ועל כן נקראים רועים. כי הם בחינת רועים בתוך השדה העליונה. כי כמו הרועה הגשמי שכל עסקו ומלאכתו בתוך השדה. כמו כן אלו הצדיקים הם בחינת רועים בתוך השדה העליונה. כי הם בחינת בעלי השדה שעוסקין בתקון השדה העליונה על ידי הבטול אל התכלית וכנזכר לעיל. ועל כן באמת היו כל הצדיקים הנזכרים לעיל רועים בשדה ממש. כי זה ידוע שהשדה התחתון הוא דגמת השדה העליונה וכל העשבים והצמחים ושיח השדה כלם הם ניצוצי נשמות עליונות והאבות בהיותם רועים בשדה היו מתקנים את השדה בשרשה העליון. כי הם בעלי השדה העליון כנזכר לעיל:

אות כד

וזה בחינת ארבעה מינים שלוקחין בסכות. ובם אנו שמחים לפניו יתברך. כמו שכתוב ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר וכו' ושמחתם לפני ה' אלקיכם וכו'. כי עכשו אנו מראין כחנו מה שפעלנו בראש השנה ויום הכפורים שזכינו על ידי כל התקונים הנזכרים לעיל לתקן את התפלה. דהינו לעשות אחד מכל התפלה. שכל זה הוא בחינת תקון השדה העליונה הנזכרת לעיל כמבאר שם שכשאדם עומד להתפלל הוא הולך בתוך השדה העליון והולך ומלקט ציצים ועשבים ופרחים נאים וכו' עין שם והיוצא משם. שכל זמן שאין זוכין להסתכל על התכלית שהוא בחינת הבטול הנזכר לעיל. אין התפלה מתקנת בשלמות כי אין הדבור מניח את הנפש לילך להלן יותר וללקט עשבים ופרחים וצמחים נפלאים מהשדה וכו'. ועקר התקון על ידי הסתכלות על התכלית וכו'. שעל ידי זה עושין אחד מכל התפלה ואז דיקא זוכין התקון על ידי הסתכלות על התכלית וכו'. שעל ידי זה עושין אחד מכל התפלה ואז דיקא זוכין לתפלה בשלמות. ואז יכול לילך בתפלתו בהשדה העליון וללקט שושנים וצמחים נפלאים על ידי דבורי התפלה הקדושה וכו' כנזכר לעיל. וזה בחינת ארבעה מינים הקדושים והנוראים שכלם הם מיני צמחים שהתורה הקדושה צותה עלינו לקח בימי חג הסכות אלו הארבעה מינים מצמחי השדה שהם בחינת כלליות התפלה. כלליות הנשמות הקדושות שהם בחינת שיח השדה. ובזה שאנו לוקחין אלו הארבעה מינים מצמחי השדה בזה אנו מראים גדל כחנו מה שפעלנו בראש השנה ויום הכפורים שזכינו על ידי בחינת הבטול הנזכר לעיל לתקן את התפלה עד שאנו יכולין לקבץ וללקט בידינו צמחים נפלאים מהשדה העליון שזהו בחינת כל הארבעה מינים שהם כלליות כל הצמחי השדה בקדושה כי אלו הד' מינים הם כלולים כל הנשמות שגדלים בהשדה הנזכר לעיל. וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה שהארבעה מינים הם בחינת כל הכתות שיש בנשמות ישראל שהם בחינת צדיקים שיש בהם תורה ומעשים טובים שהם בחינת בעלי ריח וטעם בחינת אתרוג. ויש בעלי ריח ולא טעם בחינת הדס. ובעלי טעם ולא ריח. בחינת לולב כפת תמרים. ויש שאין בהם לא טעם ולא ריח שהם פושעי ישראל שהם בחינת ערבי נחל. נמצא שהארבעה מינים הם כלולים מכל הכתות של כל ישראל שהם כלל כל הנשמות. ועל כן הם כלם צמחי השדה. כי כל הנשמות הם בחינת צמחי השדה העליונה כנזכר לעיל. ועל ידי שאנו לוקחין בסכות אלו הארבעה מינים מצמחי השדה. בזה אנו מראין גדל כחנו מה שפעלנו בראש השנה ויום הכפורים שזכינו על ידי בחינת הבטול וכו' כנזכר לעיל. לתקן את התפלה עד שאנו זוכין לקבץ בידינו כלליות כל צמחי השדה הנפלאים שמלקטים ומקבצים אותם כשזוכין לתפלה בשלמות שהם בחינת אלו הארבעה מינים הקדושים שכלם הם בחינת צמחי השדה העליונה וכנזכר לעיל. וזה בחינת מה מה שאיתא בזהר הקדוש מאן נצח מאן דאחיד מאני קרבא בידוהי. שהם הארבעה מינים הקדושים. כי עקר נצחון המלחמה שנצחנו ביום הכפורים נכר ונתגלה על ידי הארבעה מינים הקדושים שהם בחינת כלליות צמחי השדה העליונה שזה עקר בחינת תקון התפלה שפעלנו על ידי הבטול של ראש השנה ויום הכפורים וכו' כנזכר לעיל:

אות כה

ועל-כן עקר נטילת הארבעה מינים הם בשעת ההלל. כי הם בחינת תקון התפלה שהיא בחינת הלל שהם כלליות התפלה כי הלל הוא כלליות התפלה וכל השירות ותשבחות כמו שפרש רש"י אספרה כל נפלאותיך זה הלל שיש בו לשעבר וכו' ויש בו לעתיד לבוא וכו'. כי כל הארבעה מינים הם בחינת העשבים הנפלאים שמלקטים מתוך השדה העליונה על ידי תקון התפלה כנזכר לעיל. וזה בחינת מה שמנענעים בהודו לה' תחלה וסוף. כי הודו תחלה וסוף זה בחינת תקון התפלה שעקר תקונה כשזוכין לעשות אחד מכל התפלה עד אשר אפלו כשעומדין בסוף התפלה, עדין עומדים בתבה הראשונה של התפלה. שזהו בחינת הודו לה' תחלה וסוף. כי אפלו כשעומדין בסוף עדין עומדים בתבה הראשונה שהיא הודו. כי כלו אחד כנזכר לעיל. ושם עקר הנענועים של הלולב ומיניו. כי הנענועים הם בחינת רצוא ושוב שמעוררין אור הדעת שנמשך מהרשימו של הבטול על ידי הנענועים כידוע בכתבים . כי אור הרשימו של הבטול נמשכת על ידי בחינת רצוא ושוב כנזכר לעיל. ועל כן על ידי הנענועים של הלולב שהיא בחינת רצוא ושוב מעוררין אור הרשימו הזאת שעל ידי זה עקר תקון התפלה לעשות אחד מכל התפלה שבתבה האחרונה עדין עומדים בתבה הראשונה שזהו בחינת הודו לה' תחלה וסוף. ועל כן שם מנענעין בה' מינים כנזכר לעיל:

אות כו

וזה בחינת שמחת בית השואבה בסכות. ועל כן אז הוא זמן שמחתנו. כי עקר המשכת מימי הדעת מהרשימו הנזכר לעיל הוא על ידי השמחה שהיא כלי לקבלת התורה כנזכר לעיל בהתורה הנזכרת לעיל עין שם:

אות כז

ועל-כן נוטלין הארבעה מינים בידים דיקא. זה בחינת וכל אחד מראה באצבעו דיקא, שהיא בחינת התורה שנמשכת מאור הזריחה של הבטול, שהוא בחינת אצבע אלקים כמבאר בסוף התורה הנזכרת לעיל. ובזה אנו מראין גדל כחנו שיש לנו ישראל עם קדוש שפעלנו על ידי קדשת ראש השנה ויום הכפורים שהם בבחינת בטול וכו' כנזכר לעיל. הינו שפעלנו שעל ידי זה זוכים לאחז אותו יתברך בידינו ממש כביכול. כמבאר בזהר הקדוש שעל ידי נטילת הארבעה מינים אנו לוקחין אותו יתברך כביכול עין שם. הינו כי על ידי נטילת הד' מינים בידינו אנו ממשיכין עלינו אור הרשימו הקדושה עד שנצטירת ונרשמת בידינו ממש. בבחינת שימני כחותם על לבך כחותם על זרועך וכו' . ובזה אנו מראין גדל כחנו של ישראל, כי ה' יתברך מרומם ומנשא מכל המחשבות של כל החיות ושרפים ואופני הקדש, ומכל הרוחניות של כל העולמות כי לית מחשבה תפיסא ביה כלל. וישראל עם קדוש זוכין להמשיך אלקותו בידים ממש על ידי נטילת הארבעה מינים, שעל ידי זה לוקחין אותו יתברך כביכול בידים ממש כמובן בזהר הקדוש וכנזכר לעיל. כי אור התגלות אלקותו מרומם ונשגב מאד, על כן אי אפשר לקבל אפלו אור הרשימו כי אם על ידי כלים רבים וכו' כנזכר לעיל. ועל כן צריכין לשמר את הזכרון מאד, לזכר אור הרשימו הזאת היטב וכנזכר לעיל. ועל כן צריכין לשמרו ולקשרו בבחינת חותם בתוך חותם. בחינת שימני כחותם על לבך כחותם על זרועך כי עזה כמות אהבה וכו' . הינו שהאהבה וההשתוקקות להכלל באור האין סוף, הוא חזק כל כך עד שיכולין למות ולהסתלק על ידי זה על ידי רבוי האור וכנזכר לעיל. על כן צריכין לצמצם האור בכמה צמצומים וכלים, ולקשר אור הרשימו הנזכר לעיל בשני חותמות בבחינת חותם בתוך חותם, שזהו בחינת שני החותמות שאנו עוסקין לתקן מראש השנה עד הושענא רבא כידוע . כי מתחלה מתקנים חותם אחד בחינת כחותם על לבך, הינו שמקשרין אור הרשימו בתוך לבו. כי כל זמן שאין ממשיכין הדעת שהוא אור הרשימו לתוך הלב, ואין נמשך הדעת כי אם במח, עדין אין יודעין ממנו יתברך כלל. כי עקר הדעת הוא כשנמשך הדעת לתוך הלב בבחינת וידעת היום והשבת אל לבבך וכו' כמבאר בדברי רבנו זכרונו לברכה כמה פעמים . וזה בחינת חותם הלב בחינת כחותם על לבך וכו'. אבל אף על פי שמקשרין אור הרשימו בלב עדין חוששין שלא יסתלק האור חס ושלום לגדל עצם גדלת אורו. על כן צריכין להמשיך עוד חותם על חותם בחינת כחותם על לבך כחותם על זרועך. שאנו מתקנים עוד חותם אחד על חותם הלב כנזכר לעיל. כי אנו ממשיכין אלקותו יתברך בידינו ממש, על ידי נטילת הארבעה מינים בידים. שזהו בחינת כחותם על זרועך. כדי לקשר היטב אור הרשימו הנזכר לעיל, כדי שלא נשכח אותו יתברך לעולם ועד:

אות כח

וזה בחינת הושענא רבא. כי אנו עוסקין בתקון זה כל ימי הסכות להמשיך אור הרשימו ולקבל משם השגת התורה ולתקן את התפלה וכו' על ידי מצות סכה וארבעה מינים כנזכר לעיל. ובכל יום ויום משבעת ימי הסכות נמשך עלינו אור הרשימו הקדושה מאחד מהשבעה רועים. שעל ידי זה נתתקן ונתגלה אותה המדה של אותו הצדיק שתקן על ידי הבטול שלו וכו' כנזכר לעיל. דהינו ביום ראשון מדת החסד שהיא מדתו של אברהם. וכן ביום שני וביום שלישי וכו' כמו שאיתא בכונות . עד אשר מגיעים ליום שביעי שהוא בבחינת דוד, ואז נשלם תקון התפלה שהיא בחינת דוד שזה עקר התקון. כי כל עסקנו הוא לתקן את התפלה לעשות אחד מכל התפלה כדי שנוכל לדבר תפלות ושירות ותשבחות הרבה. שזהו בחינת דוד שהוא נעים זמירות ישראל , שכל התפלות והשירות והתשבחות הכל נקראים על שם דוד. כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה וכמבאר בסוף התורה הנזכרת לעיל על פסוק ויאמר בעז אל רות. שרות הוא בחינת הנפש שממנה יוצאין דבורי התפלה. והביא ראיה לזה ממה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה למה נקרא שמה רות שיצא ממנה דוד שרוה להקדוש ברוך הוא בשירות ותשבחות. נמצא שדוד הוא בחינת תקון התפלה הנזכרת לעיל. כי דוד הוא הרועה השביעי, שאז בימיו נגמר התקון הנזכר לעיל, עד שזכה לבטול כזה עד שתקן את התפלה בבחינת הנזכר לעיל דהינו שהיה יכל לעשות אחד מכל התפלה, שעל ידי זה יכולין לדבר הרבה תפלות ושירות ותשבחות כנזכר לעיל. ועל כן היה דוד באמת מרבה בתפלות ושירות ותשבחות יותר מכלם ורוה להקדוש ברוך הוא בשירות ותשבחות . כי זכה לתקון התפלה שעל ידי זה יכולין לדבר הרבה כנזכר לעיל. וזה בחינת הושענא רבא שהוא בחינת דוד שאז דיקא נגמר התקון. כי עקר התקון הוא בחינת תקון התפלה שנתתקן על ידי תקון הבטול וכו' כנזכר לעיל, שזהו בחינת דוד כנזכר לעיל. ועל כן אז בהושענא רבא נגמר בחינת תקון החותם בתוך חותם, כי אז הוא בחינת דוד שעל ידו נגמר התקון כנזכר לעיל. ועל כן דוד דיקא זכה למצא מקום הבית המקדש. כי בבית המקדש שם עקר תקון התפלה, כמו שכתוב כי ביתי בית תפלה, כי כל התפלות עולים דרך שם. כי שם הוא בית קדשי קדשים ששם עקר שלמות הבטול לפני ולפנים וכו' כנזכר לעיל. שזהו בחינת דוד שזכה לתקון התפלה בשלמות כנזכר לעיל:

ועל-כן נעורין בליל הושענא רבא. כי אז צריכין לגמר התקון הנזכר לעיל, דהינו להמשיך ולקשר היטב אור הרשימו בלבנו ובידינו כנזכר לעיל. על כן צריכין לנדד שנה מעינינו, כי אור הרשימו נמשכת בבחינת התעוררות השנה, כמבאר לעיל לענין שופר שהוא בחינת התעוררות השנה שעל ידו ממשיכין אור הרשימו וכו' כנזכר לעיל. ועכשו בשעת הגמר החותם בתוך חותם בהושענא רבא, צריכין לנדד שנה לגמרי כדי להמשיך אור הרשימו בשלמות שהוא בחינת התעוררות השנה כנזכר לעיל. וזהו מה שכתוב בזהר הקדוש בההוא יומא וישב יצחק ויחפר את בארת המים וכו'. כי בראש השנה על ידי הבטול ברצוא ושוב חופרין בארות המים, דהינו שממשיכין מימי הדעת והתורה שנמשכת מאור הרשימו, שזהו בחינת שופר בחינת קבלת התורה כנזכר לעיל. אבל אז עדין לא נתגלה התורה בפעל, כי אי אפשר לתקן בפעם אחד וכמבאר לעיל באריכות. ועכשו בהושענא רבא שהוא גמר התקון, אז חוזרין וחופרין בארות המים. כי אז נמשכין מימי הדעת והתורה בפעל עד שזוכין לעשות שמחת תורה להשלים ולהתחיל התורה ולשמח בשמחתה. כי אז אחר גמר התקון על ידי כל המצוות הנזכרות לעיל אשר בחדש הקדוש הזה, זוכין להמשיך בחינת קבלת התורה בשלמות בפעל ממש שזה בחינת שמחת תורה וכנזכר לעיל:

אות כט

ועל-כן עוסקין בליל הושענא רבא בספר משנה תורה. כי משנה תורה הוא בחינת מה שמקשרין אור הרשימו היטב בבחינת חותם בתוך חותם למען לא נשכח אותו יתברך לעולם. כי התורה היא בחינת חותם, כי על ידה מקשרין אור הרשימו בלבנו היטב. כי עקר הידיעה מה' יתברך הוא על ידי התורה שנמשכת מאור הרשימו שנכנסת ונקשרת בלב על ידי התורה הקדושה וכנזכר לעיל. אבל גם התורה בעצמה צריכין לחזר היטב שלא לשכח אותה כדי שלא נשכח אותו יתברך חס ושלום. וזה בחינת גדל האזהרה שהזהיר אותנו משה רבנו עליו השלום רק השמר לך ושמר נפשך מאד פן תשכח את הדברים וכו' ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך והודעתם לבניך ולבני בניך. וזהו בחינת משנה תורה בחינת חותם בתוך חותם. כי התורה היא בחינת חותם כי נקראת תורת אמת שהוא בחינת חותם, כי חותמו של הקדוש ברוך הוא אמת . ועל כן בתחלת התורה נרשם אמת, כמו שכתוב בראשית ברא אלקים סופי תבות אמת, שהוא בחינת חותם. ומשנה תורה היא בחינת חותם על חותם. שמשה רבנו עליו השלום שנה וחזר את התורה לפני ישראל, כדי לקשר חותם התורה בלב ישראל היטב בבחינת חותם על חותם. ועל כן רב דברי משנה תורה מדברים מענין זה. מה שמשה מזהיר את ישראל בכמה וכמה אזהרות על אזהרות שיזכרו היטב את כל אשר עשה ה' יתברך עמהם את כל הגדולות והנוראות אשר ראו עיניהם. כמבאר בכל ספר משנה תורה ובפרט בסופו שהוא שירת האזינו. שכל דברי השירה הזאת כדי שלא תשכח התורה מפי זרענו. כמו שכתוב וענתה השירה הזאת לפניו לעד כי לא תשכח מפי זרעו. ועל כן אומרים בליל הושענא רבה משנה תורה, כי כל עקר הושענא רבא הוא לקשר אור הרשימו היטב בלבנו בבחינת חותם בתוך חותם כדי שלא נשכח אותו יתברך לעולם, שזהו בחינת משנה תורה כנזכר לעיל:

אות ל

וזהו בחינת ספר תהלים שאומרים אז. הינו בחינת תקון התפלה שזוכים אז בגמר התקון בהושענא רבה כנזכר לעיל. שזהו בחינת תהלים שהוא כולל כל התפלות ושירות ותשבחות. כי אנו זוכין עכשו לומר שירות ותשבחות הרבה שכלם כלולים בספר תהלים. כי אנו זוכין על ידי התקונים הנזכרים לעיל לעשות אחד מכל התפלה, שעל ידי זה יכולים לדבר תפלות הרבה שהם כל ספר תהלים שיסד דוד המלך עליו השלום שרוה להקדוש ברוך הוא בשירות ותשבחות הרבה שכלם כלולים בספר תהלים. וזה בחינת עשרה הללויה שמסים בהם ספר תהלים, שהם הללויה בתחלה ובסוף. זה בחינת תקון התפלה שכשעומדין בתבה האחרונה של התפלה עדין עומדין בתבה הראשונה כנזכר לעיל. שזהו בחינת הללויה בתחלה, הללויה בסוף, כי הכל אחד כנזכר לעיל. ועל כן אומרים אלו העשרה הללויה בכל יום בפסוקי דזמרה קדם התפלה, כי עקר תקון התפלה הוא על ידי שעושין אחד מכל התפלה שכשעומדין בסוף התבה וכו' שזהו בחינת העשרה הללויה. הללויה בתחלה הללויה בסוף כנ"ל:

אות לא

וזהו בחינת שמחת תורה. כי עקר המשכת התורה מהרשימו כנזכר לעיל, הוא על ידי השמחה שהוא כלי לקבלת התורה כנזכר לעיל. ועל כן אחר שנגמרו כל התקונים הנזכרים לעיל בסוף ימי הסכות בהושענא רבא, אז אנו עושין שמחת תורה. כי זה עקר גמר התקון שאנו זוכין להמשיך בחינת קבלת התורה בשלמות, שעקר הקבלה הוא על ידי השמחה כנזכר לעיל. ועל כן אז מסימין התורה ומתחילין מיד לקשר ולחבר סופה בראשה, זהו בחינת הנזכר לעיל של תקון התפלה, שכשעומדין בסוף התבה האחרונה עדין עומדין בתחלת התבה הראשונה. כי כלו אחד כנזכר לעיל. וזהו בחינת ההקפות שעושין עם הספר תורה. זה בחינת מקיפים ועגולים, בחינת שמחת המחול שעתיד הקדוש ברוך הוא לעשות לצדיקים לעתיד לבוא. כי המחול הוא מה שמרקדין בעגול. וזה בחינת כלו אחד הנזכר לעיל, שהסוף מחבר בראש. שזהו בחינת עגול כי בהעגול אין נכר בו ראש וסוף. וזה עקר השמחה שנתגלה אור האחדות, שעל ידי זה נכלל ונתחבר הסוף בראש שזהו בחינת עגול בחינת מחול הנזכר לעיל:

אות לב

וזהו בחינת מעלת נסיעת ארץ ישראל. וזה בחינת מה שמצינו כמה צדיקים וכשרים שנוסעים לארץ ישראל וחוזרים, ולפעמים נוסעים וחוזרים כמה פעמים כמו שראינו בדורותינו מכמה צדיקים וכשרים. וכן מצינו באבינו הראשון אברהם עליו השלום שהוא הראשון שגלה קדשת ארץ ישראל. וה' יתברך אמר לו לך לך מארצך וכו' אל הארץ וכו', וזה היה אחד מהנסיונות שלו. ותכף כשבא לארץ ישראל סבב ה' יתברך שיצא ממנה, כמו שכתוב ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה וכו'. וגם היציאה מארץ ישראל לחוץ לארץ היה נסיון מהנסיונות שלו. כמו שפרש רש"י שם לנסותו אם יהרהר אחר דבריו של הקדוש ברוך הוא שאמר לו ללכת אל ארץ כנען ועכשו משיאו לצאת ממנה. ובאמת הוא נסיון גדול, כי הוא דבר פלא לכאורה מאחר שארץ ישראל קדושה ונוראה כל כך וה' יתברך בעצמו צוה לאברהם לטלטל עצמו מארצו וממולדתו מבית אביו לילך אל ארץ ישראל, ועכשו כשבא לשם הוא מסבב סבות שיצא משם ממקום קדוש ונורא כזה. אבל באמת על פי הנזכר לעיל מבאר הענין היטב. כי באמת עקר תקון כל העולמות וכל הנשמות הוא בארץ ישראל דיקא, כי שם עקר התגלות אלקותו יתברך אשר זה עקר התקון והתכלית להכיר אותו יתברך באמת. כי עקר ההסתכלות על התכלית שהוא בחינת בטול אל האור אין סוף הנזכר לעיל, הוא בארץ ישראל דיקא, ששם הבית המקדש וקדשי קדשים, ששם נקדת האבן שתיה ששם נכנס הכהן הגדול לפני ולפנים ביום הכפורים, ששם עקר הבטול אל התכלית וכנזכר לעיל. אבל אי אפשר לבוא לארץ ישראל ולזכות שם לבחינת בטול הנזכר לעיל, כי אם על ידי שמתקנים מתחלה כלים כדי לקבל לשם אור הרשימו של הבטול, בבחינת רצוא ושוב, שמשם עקר השגת הדעת והתורה כנזכר לעיל. ואי אפשר לעשות ולתקן הכלים כי אם על ידי קדשת ארץ ישראל על ידי אור הרשימו של הבטול וכנזכר לעיל. ומחמת זה קשה מאד לבוא לארץ ישראל, כי זהו בחינת העבודה של ראש השנה הנזכרת לעיל, שעקר היגיעה הוא מחמת שזה תלוי בזה ואם כן מהיכן יתחילו וכמבאר לעיל באריכות. כי תקון הכלים תלוי בקדשת ארץ ישראל, ואי אפשר לבוא לקדשת ארץ ישראל כי אם על ידי כלים וכנזכר לעיל. ומזה נמשכין כל המניעות הגדולות והעצומות שיש על כל אדם קדם שבא לארץ ישראל, וכל מי שגדול יותר המניעות שלו גדולים ביותר. עד שהצדיקים הגדולים יש להם מניעות עצומות בלי שעור שקשה לשברם. כי עקר קבוץ כל הנדחים שהם בחינת כל הניצוצות שנפלו ונתפזרו בין הקלפות, עקר תקונם וקבוצם הוא לארץ ישראל. כמו שכתוב אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך ה' אלקיך ומשם יקחך והביאך ה' אלקיך אל הארץ וכו'. וכתיב והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האבדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו לה' בהר הקדש בירושלים. ואי אפשר להצדיק לבא לארץ ישראל כי אם על ידי קבוץ נדחים. אבל אלו הניצוצות והנשמות הנדחים אי אפשר לקבצם כי אם על ידי קדשת ארץ ישראל. כי הניצוצות והנשמות הנדחים הם נמשכין משבירת כלים שאז נפלו ניצוצות קדושות בעמקי הקלפות. ואדם הראשון אם לא היה חוטא באכילת עץ הדעת טוב ורע והיה מתפלל תפלתו היה מתקן אותם. ועל ידי חטאו, ובפרט שפגם אז בברית קדש גם כן כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה אדם הראשון משוך בערלתו היה, וכמובא בכתבי האר"י עין שם . על ידי זה לא די שלא הגביה ותקן את הניצוצות הנפולין משבירת כלים, אף גם הפיל אותם יותר ויותר. וכן כל אחד על ידי חטאיו שהוא גורם לפזר ולהפיל הניצוצות יותר רחמנא לצלן. והצדיקים האמתיים הגדולים במעלה עוסקים בכל דור ודור לתקן ולהעלות אלו הניצוצות והנשמות הנדחות, שזהו עקר יגיעתו וטרחתו העצומה של בעל השדה הנזכר לעיל, כדי לתקן הנשמות הנדחות להכניסם לתוך השדה הקדושה. אבל עקר תקונם על ידי קדשת ארץ ישראל, ששם עקר ההסתכלות על התכלית כנזכר לעיל. שזה עקר התקון שממשיך בעל השדה וכנזכר לעיל. אבל אי אפשר לבוא לארץ ישראל עד שיעלה אלו הנדחים ויקבץ אותם לארץ ישראל וכנזכר לעיל. כי באמת עקר תקון הכלים כדי לקבל אור הבטול כדי להשיג אלקותו יתברך, הוא על ידי העלאת הניצוצות הנדחים הנזכרים לעיל:

וכמובן בכתבי האר"י ז"ל שתקון הכלים והעולמות מחדש הוא על ידי שמעלין הניצוצות שנפלו מעמקי הקלפות וממשיכין אור רב מלמעלה בחינת אור מ"ה החדש. ועל ידי זה גורמים יחוד עליון על ידי בחינת העלאת מיין נוקבין. ועל ידי זה נתתקנים העולמות והכלים וכו'. ועקר זה התקון הוא בארץ ישראל כנזכר לעיל. אבל איך זוכין לבוא לארץ ישראל, כי הא בהא תליא, כי אי אפשר להעלות אלו הניצוצות כי אם על ידי שממשיכין אור רב מלמעלה שנמשך מבחינת הבטול וההסתכלות אל התכלית כנזכר לעיל. שזה זוכין בארץ ישראל דיקא כנזכר לעיל. ולארץ ישראל אי אפשר לבוא כי אם על ידי תקון הכלים שנעשין על ידי העלאת אלו הניצוצות וכנזכר לעיל. ואם כן מהיכן ההתחלה. ועל כן מתגברין המניעות מאד קדם שבאין לארץ ישראל. כי הקלפות וסטרין אחרנין הנאחזין מאד באלו הניצוצות הנפולין שהם בחינת הנשמות הנדחות, הם מתגברין במניעות עצומות נגד זה שרוצה לבוא לארץ ישראל להוציא הנשמות והניצוצות מהם. ועל כן צריכין להתגבר מאד מאד לשבר המניעות העצומות במסירת נפש. ואזי על ידי המסירת נפש שמוסר נפשו בשביל לבוא לארץ ישראל על ידי זה נמשך עליו איזה הארה מקדשת ארץ ישראל לחוץ לארץ כדי שיהיה לו כח לשבר הקלפות שמהם המניעות ולהעלות משם ניצוצות קדושות, ועל ידי זה יש לו כח לבא לארץ ישראל להתבטל שם בתכלית הבטול, ולהסתכל על התכלית ברצוא ושוב, ולקבל משם הארות והשגות התורה נפלאות ונוראות על ידי הכלים שזכה לתקן על ידי העלאת הניצוצות שהעלה, על ידי שבירת המניעות על ידי גדל מסירת נפשו בשביל לבוא לארץ ישראל. ועל כן על פי רב צריכין לחזר מארץ ישראל כי מחמת שכל זמן הגלות כל זמן שלא בא עדין משיח צדקנו, עדין אי אפשר לברר כל הניצוצות בשלמות כידוע בכתבים. והצדיק אף על פי שברר ותקן והעלה ניצוצות רבות על ידי נסיעתו לארץ ישראל על ידי מסירת נפשו העצום, אף על פי כן עדין נשארו הרבה בחוץ לארץ שצריכין להעלותם ולבררם, כי אי אפשר לבררם כי אם על ידי שיהיה תחלה בארץ ישראל וכנזכר לעיל. על כן הוא צריך לחזר מארץ ישראל לחוץ לארץ כדי לחזר ולברר ולהעלות ולתקן כל הניצוצות והנשמות הנדחים והנפולים. כי עתה דיקא הוא יכול לתקנם ולהעלותם על ידי אור קדשת הבטול שהוא קדשת ארץ ישראל שזכה לקבל שם. שעל ידי זה עקר תקונם ועליתם וכנזכר לעיל. וזהו בעצמו בחינת רצוא ושוב. הינו שהצדיק הולך במרוצה במסירת נפש לארץ ישראל, ואחר כך ושוב ששב משם. וכל זה בשביל תקון העולמות בשביל העלאת הניצוצות והנשמות שנפלו על ידי בחינת שבירת כלים שגרמו בחטאיהם רחמנא לצלן. וזהו בחינת והחיות רצוא ושוב כמראה הבזק . כמראה הבזק דיקא, שהם בחינת כלי חרס שנשברו. הינו כפי בחינת השבירת כלים שהם בחינת מראה הבזק, כמו כן צריכין לחזר מהבטול כמה פעמים בבחינת רצוא ושוב. שזהו בחינת מה שחוזרין מארץ ישראל ששם עקר הבטול. וזהו והחיות רצוא ושוב כמראה הבזק, שצריכין לקבל החיות מאור הבטול בבחינת רצוא ושוב כמה פעמים כמראה הבזק, ופרש רש"י כאור היוצא מבין החרסים שהוא אור התנוצצות הניצוצות שנפלו בבחינת שבירת כלים כנזכר לעיל. הינו כפי מראה הבזק, הינו כפי הניצוצות שנפלו בבחינת שבירת כלים. כי אי אפשר להעלות הניצוצות בפעם אחת, על כן צריכין לחזר ולעלות כמה פעמים בבחינת רצוא ושוב כדי לתקן בכל פעם כלים כדי להעלותם בהדרגה ובמדה כסדר. כי כל מה שמעלים ניצוצות יותר מתקנים כלים יותר. וכל מה שמתקנים כלים יותר יכולים להעלות ניצוצות יותר ויותר. כי הא בהא תליא וכנזכר לעיל:

אות לג

ובשביל זה נתרצה משה רבנו בשליחות המרגלים. וזה היה טעות של ישראל שרצו לשלח מרגלים לארץ ישראל, כי מחמת שראו שאי אפשר לבוא לארץ ישראל כי אם על ידי קבוץ נדחים שהם הניצוצות הנפולין, ואי אפשר להעלותם כי אם על ידי קדשת ארץ ישראל, ואם כן איך אפשר לבוא לארץ ישראל. על כן נתחכמו לשלח מרגלים שהיו צדיקים גדולים כדי שהם בקדשתם ישברו המניעות ויבואו לארץ ישראל ויקבלו שם קדשת ארץ ישראל, ואחר כך יחזרו משם מיד. ובכח הזה יוכלו ישראל לתקן כלים להעלות שאר הניצוצות מאחר שכבר יש להם כח להמשיך עליהם קדשת ארץ ישראל על ידי המרגלים שכבר היו בארץ ישראל וחזרו. ועל ידי זה יוכלו כל ישראל לבוא לארץ ישראל בנקל. ובאמת הוא לכאורה עצה נפלאה. אבל אז התגברה הסטרא אחרא בהתגברות גדול מאד, מאחר שראתה שכל ישראל רוצים כלם לכנס לכבש ארץ ישראל שבזה היו מעלים כל הניצוצות והיו מכניעים הקלפות והסטרא אחרא לגמרי. על כן התגברה בהתגברות גדול על המרגלים עד שנסתו אחריה להוציא דבה על הארץ הקדושה. ועל ידי זה גרמו מה שגרמו, שגרמו בכיה לדורות חרבן בית המקדש וכל הגליות. כי באמת ישראל טעו בזה, כי אם אין להם בעצמם כח לשבר המניעות לבוא לארץ ישראל שהם ששים רבוא נשמות קדושות, איך יהיה כח לשנים עשר מרגלים לשבר תקף הסטרא אחרא. אדרבא היו צריכים למסר נפשם כלם לילך לארץ ישראל בלי שום מרגלים רק במסירת נפש ממש. ואז על ידי מסירת נפשם בודאי היו משברים כל המניעות וכנזכר לעיל, והיו באים לארץ ישראל בשלום. ומחמת פגם שלהם גרמו שגם משה רבנו עליו השלום לא היה יכל לבוא לארץ ישראל. כי משה רבנו עליו השלום לפי עצם גדלתו ומעלתו הנוראה אם היה בא לארץ ישראל היה מעלה כל הניצוצות וכל הנשמות והיה מתקן כל העולמות, ובלי זה לא היה יכל לכנס. אבל מחמת חטא המרגלים הנזכרים לעיל, שעל ידי זה נגזר על כל הדור לבלי לכנס לארץ ישראל, על ידי זה לא היה כח למשה להעלות כל הניצוצות והנשמות. על כן נתגלגל הדבר שפגם במי מריבה, שזה בחינת הפגם שפגם בהמשכת התורה שממשיכין מאור הרשימו של הבטול, שלא המשיך מימי הדעת והתורה משם כראוי לפי מדרגתו העצומה באפן שנוכל לבוא לארץ ישראל. ועל ידי זה לא היה יכל לבוא לארץ ישראל. כי משה לא היה יכל לבוא על מנת לחזר משם לפי עצם קדשתו העצומה, שאם היה בא לשם לארץ ישראל והיה נכלל ונתבטל שם במקום שהיה נכלל ונתבטל והיה מתקן מה שהיה מתקן, לא היה יכל עוד לחזר משם לחוץ לארץ. ואם היה נשאר שם משה רבנו היה בהכרח שיעלה לשם כל הניצוצות הנפולין שבעולם, שמהם נעשים הכלים לקבל אור הבטול בארץ ישראל, ואז עדין לא היה הזמן לזה. על כן גזר עליו ה' יתברך שלא יכנס לארץ ישראל. רק יראה אותה מרחוק. ועל ידי הראיה בעצמה ימשיך קדשת ארץ ישראל לחוץ לארץ כדי שיהיה כח לישראל בכל דור ודור לברר ניצוצות ולקבץ נדחים ולבוא לארץ ישראל. ועל כן מסבב ה' יתברך שבכל דור ודור הולכים בני ישראל לארץ ישראל וחוזרים. כי עכשו קדם ביאת משיח אי אפשר לברר הניצוצות, כי אם על ידי בחינת זאת שהולכים לארץ ישראל וחוזרים כדי לברר הניצוצות הנשארים שאי אפשר לבררם כי אם על ידי שהולכין תחלה לארץ ישראל וחוזרין משם וכנזכר לעיל. וזה נעשה בכל דור ודור על ידי הצדיקים האמתיים ואנשיהם עד שיבוא משיח צדקנו ויגמר הברור בשלמות. ואז נשוב לארצנו כלנו ונשב שם לעולם. כי אז באמת יגמר הברור של כל הניצוצות. ויקים בשלמות אם יהיה נדחך וכו' והביאך ה' אלקיך אל הארץ וכו' במהרה בימינו אמן:

אות לד

וזהו בחינת כל הגליות של כלל ישראל. שכבר היינו בארץ ישראל כמה פעמים וחזרנו משם בעת הגליות. וכל זה הוא בחינת הנזכר לעיל. כי מחמת שהניצוצות נפלו בעמקי הקלפות צריכים לבררם בתחבולות רבות. ועקר הוא ההתחלה, כי כל התחלות קשות . וזה מחמת בחינה הנזכר לעיל, מחמת שזה תלוי בזה ואין יודעין מהיכן ההתחלה. כי אי אפשר לבררם כי אם על ידי ארץ ישראל, ואי אפשר לבוא לארץ ישראל כי אם על ידי שמבררים אותם וכנזכר לעיל. וכן הוא בכל ההתחלות שצריכין להתחיל לשוב לה' יתברך. שאי אפשר להתעורר בתשובה כי אם על ידי שיתנוצץ לו אור ה' יתברך כדי שיתעורר לשוב. ואי אפשר להזריח לו מאורו יתברך כי אם כשישוב בתשובה, כי כל זר לא יאכל קדש . ואם כן מהיכן ההתחלה. ולפעמים כשה' יתברך מרחם עליו ומזריח לו אורו יתברך לתוך עמק חשכות שלו ונפילתו הגדולה כדי לעוררו בתשובה, הוא אינו יכול לקבל האור הזה. כי לפי עצם שבירתו לשברי שברים על ידי מעשיו הרעים הכל הוא אצלו בחינת רבוי אור. ועל כן באמת מזדמן על פי רב שמתעורר האדם בתשובה איזה זמן ואחר כך נופל מזה. וכן יזדמן כמה פעמים. וזהו בחינת כל הגליות בכלליות ישראל, שכשבאו לארץ ישראל נפלו יותר מחמת שלא נזהרו להתקדש ביותר כראוי לפי קדשת ארץ ישראל. כי בהיכל המלך בודאי צריכים לזהר להיות בנקיות ובטהרה יותר ויותר. ומחמת שלא נזהרו בזה, על כן היה אצלם שם הכל בבחינת רבוי אור. שעל ידי זה עקר שבירת כלים שמשם התגברות הסטרא אחרא. על כן חטאו שם יותר, עד אשר מפני חטאינו גלינו מארצנו זה כמה פעמים. אבל אף על פי כן ימין ה' רוממה. ואתה מרום לעולם ה' ופרש רש"י לעולם ידך על העליונה . כי אף על פי כן בכל הגאלות הראשונות שהיו ישראל בארץ ישראל תקנו בכל פעם תקונים הרבה, ונשארו רשימות הרבה כדי שיהיה כח לתקן כלים לקבל אור השגת אלקותו. כי אף על פי שאחר כך כשחטאו נתקלקלו יותר כל התקונים שתקנו קדם, אף על פי כן נשאר מהם רשימות הרבה, אשר בכח הזה אנו חיים בגלות ויש לנו כח לקבל איזה התנוצצות מידיעת אלקותו יתברך ואמונתו הקדושה. וכמו כן הוא בכל אדם ובכל זמן. שאף על פי שמתחיל פעמים הרבה אין מספר בעבודת ה' יתברך ונופל בכל פעם, אפלו אם נפילתו גדולה מאד רחמנא לצלן אפלו מי שנופל חס ושלום לעברות ממש רחמנא לצלן, אף על פי כן כל מה שהתחיל איזה התחלה בכל פעם אינו נאבד לעולם, כי אף על פי שבשעת הנפילה נתקלקל הכל אף על פי כן נשאר תמיד רשימה מכל עבודה ועבודה ומכל התחלה והתחלה. ואלו הרשימות הם תקונים נפלאים והם נצרכים ומכרחים מאד אל בנין הקדשה שצריכין להקים. כי אנחנו צריכין עכשו שיבוא משיח צדקנו שיהיה גאלה שלמה שאין אחריה גלות. וצריכין להקים בנין הקדשה בנין שלם בדרך נפלא שלא יהרס לעולם. וצריכין לאסף כל נדחי ישראל ולקבצם יחד בקדשה שנית. ולא ישאר שום ניצוץ ונשמה נדח בחוץ, כי הוא יתברך ברחמיו חושב מחשבות לבל ידח ממנו נדח. על כן צריכין לבנין זה כלים רבים לאין מספר. וצריכין להם כלי אמנות הרבה בלי שעור:

וכמו ששמעתי פעם אחת מפי רבנו הקדוש זכרונו לברכה שאמר בזה הלשון אני יכול לעשות כלים נפלאים אבל החסרון שאני צריך לעשות גם את הכלי אמנות שקורין (גיצייג) על כן עכשו בדורות הללו בעקבא דמשיחא שהסטרא אחרא התפשטה והתגברה מאד מאד לארכה ולרחבה מחמת שהיא רואה שעוד מעט מעט יבוא משיח ויוציא בלעה מפיה. על כן כל מה שאחד מישראל עושה לפעמים איזה דבר שבקדשה הן למוד התורה או תפלה או צדקה וגמילות חסדים או שארי איזה מצוות. הכל הוא יקר מאד מאד בעיני ה' יתברך. והוא נצרך מאד מאד לבעל השדה העוסק בתקוני השדה, שהוא תקון כל הנשמות וכל העולמות. כי כל דבר שבקדשה גדול או קטן הכל נצרך לו מאד לבנין הקדשה שהוא עוסק לבנות. ועל כן אף על פי שזה האדם שעשה הדבר שבקדשה או עסק כבר קצת בעבודת ה' ימים או שנים נפל אחר כך. אפלו אם נפילתו גדולה מאד רחמנא לצלן, ואפלו אם חזר ונתעורר לעבודת ה' יתברך וחזר ונפל וכן היה כמה פעמים אין מספר, אפלו אם יהיה איך שיהיה, אף על פי כן תדע ותאמין באמונה שלמה שאין שום דבור ולא שום עבודה קלה נאבד לעולם. ואפלו התעוררות בעלמא ומחשבה טובה אינו נאבד לעולם. וכמו שאיתא בזהר הקדוש לית רעותא טבא דאתאבד וכו'. כי תכף כשנתעורר באיזה התעוררות בעלמא מכל שכן כשעושה איזה עבדא דקדשה, תכף חוטף אותו הצדיק האמת שבכל דור העוסק בתקון השדה, הוא חוטף אותו ומכניס אותו למקום שמכניס לצרך הבנין הנפלא והנורא שהוא עוסק לבנות להכניס לשם כל הנדחים שבעולם ולא ישאר אחד מהם בחוץ. וכמובן מדברי רבנו זכרונו לברכה בהתורה תקעו ג (בלקוטי תנינא סימן ח) בענין רבוי הבתים הנפלאים שנתוספין בלי שעור כשנתוסף שכן אחד לדבר שבקדשה. עין שם על פסוק ובל יאמר שכן חליתי וכו'. מובן ומבאר שם שכשיש למשל עשרים אנשים עוסקים בתפלה כשבא ונתוסף להם עוד אחד, אזי נתרבין הבתים של התפלה בלי שעור, כי כשנתוסף אות אחד על צרוף של עשרים אותיות אזי נצטרפין כל האותיות אלפי אלפים ורבי רבבות פעמים מה שאין הפה יכול לדבר והלב לחשב וכו' עין שם. ורבנו זכרונו לברכה דקדק וקרא הנתוסף בשם שכן, וכמרמז בפסוק ובל יאמר שכן חליתי, 'שכן' דיקא.כמו מי שדר בשכנות אצל איזה בעל הבית שהוא רק לפי שעה, ואחר כך במשך הזמן יוצא משם. כמו כן כשנתוסף אדם אל הקדשה, אף על פי שהוא בבחינת שכנות שאינו נקבע עמהם בקביעות, אף על פי כן על ידי שכן בעלמא לדבר שבקדשה שהוא רק לפי שעה, נתוספין גם כן הבתים של התפלה בלי שעור וערך ומספר וכו' כמבאר שם. ונעשה על ידו שעשועים גדולים למעלה בלי שעור אף על פי שאחר כך נתרחק כמו השכן:

וכן רואין בחוש למשל כשיש תשעה אנשים וצריכין לומר דבר שבקדשה קדיש או קדשה אפלו אם כלם צדיקים גדולים אינם יכולים לומר הקדשה בתשעה, וכשבא אצלם אחד אפלו הפחות שבפחותים מן השוק לפי שעה ומצרפים אותו למנין אף על פי שתכף ומיד חוזר אל השוק, אף על פי כן כמה שעשועים גרם לה' יתברך, כי כל הקדשה נגמר על ידו ואפלו אם היה שם מנין בלעדו, ואפלו אם היו שם כמה מנינים, אף על פי כן כל מה שנתוסף נפש אחת מישראל נתוסף קדשתו וכבודו יתברך יותר ויותר, כי ברב עם הדרת מלך , על כן תכף כשנצטרף עמהם עוד אחד נתרבה הקדשה יותר ויותר. אדרבה כל מה שמתחברין יותר אנשים בקדשה כשנתוסף עליהם עוד אחד נעשה על ידו תקונים ובנינים נפלאים הרבה הרבה יותר ויותר אלפי אלפים ורבי רבבות בלי שעור. כמובן היטב בהתורה תקעו הנזכר לעיל בענין שלש אבנים בונות ששה בתים וכו'. חמש, מאה ועשרים שש, שבע מאות עשרים כו' וכו' מה שאין הפה יכול לדבר והלב לחשב. עין שם והבן היטב:

נמצא שכל מה שהאדם עושה איזה עבדא בעלמא בעבודתו יתברך, אף על פי שאחר כך עושה מה שעושה חס ושלום, אף על פי כן זאת העבדא אינה נאבדת לעולם וכבר נצטרפה אל הבנין הנפלא, וגרמה תקון גדול לבנין הקדשה, ונתרבה כמה אלפים ורבי רבבות בתים על ידה וכנזכר לעיל. ואם יחזק את עצמו בכל פעם כל ימי חייו להתחיל בכל פעם מחדש אפלו אם יעבר עליו מה שיעבר, אזי סוף כל סוף יתקבצו כל אלו התקונים שגרם בכל עבודה ובכל התחלה, וכלם יתקבצו לעזרתו לחזקו ולאמצו לשוב לה' יתברך באמת. ואם ראשיתו מצער אחריתו ישגא מאד, ואז יראה מה שפעל על ידי כל עבדא שבקדשה שאין שום דבר נאבד לעולם. וכן הוא בכלליות ישראל שכל התקונים שנעשו על ידי הגאלות הראשונות אף על פי שאחר כך נתקלקלו בחטאינו, אף על פי כן נשארו מהם רשימות נפלאות. ומשיח צדקנו משתמש עמהם לצרך הבנין האחרון שעוסק לבנות שכלם מכרחים לו. וכשיגמר בנינו ויבוא ויגאלנו במהרה בימינו, אז יראו עינינו וישמח לבנו מגדל התקונים שנעשו על ידי כל גאלה וגאלה ועל ידי כל עבודה ועבודה בכלליות ובפרטיות. כמו שכתוב זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולתיך לכתך אחרי במדבר וכו'. וכתיב תבואי תשורי מראש אמנה מראש שניר וחרמון ממעונות אריות מהררי נמרים. שפרושו שבסוף יזכר לנו ה' יתברך את כל החסדים והזכיות שיש לנו מן ההתחלה שהלכנו אחריו במדבר בארץ לא זרועה. ועברנו במעונות אריות בהררי נמרים וכו'. נמצא שאף על פי שאחר כך עשו ישראל מה שעשו, עד שנחרב הבית המקדש בעוונותיהם וגלו מארצם. ולא הועיל להם כל הזכיות האלה, מאחר שמרחקם כל כך בגליות כאלה בצרות כאלה שעברו על ישראל בלי שעור רחמנא לצלן. וכמו שכתוב למה תאמר יעקב וכו' נסתרה דרכי מה' ומאלקי משפטי יעבר. וכתיב אף זנחת ותכלימנו וכו'. וכתיב ותאמר ציון עזבני ה' ואדני שכחני. אבל באמת אינו כן, וכמו שמסים הפסוק התשכח אשה עולה וכו' גם אלה תשכחנה ו אנכי לא אשכחך. הינו שסוף כל סוף נשוב לה' יתברך באמת, וכל המעשים רעים שלנו ישכח ה' יתברך. אבל כל המעשים טובים כל תנועה ותנועה טובה לא ישכח ה' יתברך, בחינת גם אלה תשכחנה ואנכי לא אשכחך שדרשו רבותינו זכרונם לברכה שמעשה העגל שאמרו אלה אלקיך וכו' ישכח ה' יתברך. אבל זכות קבלת התורה שקבלו אלקותו יתברך עליהם בחינת 'אנכי ה' אלקיך' זה לא ישכח ה' יתברך לעולם. וכן הוא בפרטיות בכל אדם ובכל זמן, שאף על פי שעובר עליו מה שעובר, ונדמה לו כאלו אין מועיל כלל חס ושלום מה שהתחיל לפעמים מעט בעבודת ה', מאחר שרואה שרחוק כל כך, אף על פי כן בסוף יראה מה שפעל בתחלה, בבחינת תבואי תשורי מראש אמנה כנזכר לעיל. על כן צריכין להתחזק תמיד כל ימי חייו להתחיל בכל פעם מחדש. כי לא יזנח לעולם אדני. ולית רעותא טבא דאתאבד. וכמו שאמר רבנו זכרונו לברכה על פסוק בשוא גליו אתה תשבחם, שכל מה שהאדם מנשא עצמו בכל פעם לה' יתברך אף על פי שאינו עולה בידו חס ושלום להתקרב לה' יתברך כי נופל אחר כך רחמנא לצלן, אף על פי כן זה בעצמו שהוא מתחזק ומגביה ומנשא עצמו בכל פעם לה' יתברך, זהו שבחא דיליה ויקרא דיליה:

ה' יתברך יהיה בעזרנו להתחזק תמיד עד שנזכה לשוב אליו יתברך באמת במהרה במהרה. אמן כן יהי רצון:

ונחזר לענין ראשון לענין תפלת ערבית

אות לה

וזה בחינת ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש וכו' ואמרו רבותינו זכרונם לברכה שתקן תפלת ערבית. וזהו ויקח מאבני המקום וישם מראשתיו וכו'. כי מבאר לעיל שתפלת ערבית הוא בחינת הבטול אל התכלית שמבטלין עצמן בלילה מחמת תקף הדין שהוא בחינת חשכת לילה כנזכר לעיל. ומבאר שם שעקר תקון התפלה הוא על ידי בחינת זאת. כי על ידי זה עושין אחד מכל התפלה. כי כל זמן שאין זוכין להסתכל על התכלית אין התפלה בשלמות, ואזי כל אות ודבור שמוציאין בתפלה אינו מניח את האדם לדבר שאר אותיות ודבורים. כי הדבור והאות תופס את האדם בחזקה ומחבק ומגפף אותו ואינו מניח אותו לילך להלן יותר לדבר עוד דבורים וכו' כנזכר לעיל. וזהו ויקח מאבני המקום וישם מראשתיו ודרשו רבותינו זכרונם לברכה שהתחילו האבנים מריבות זו עם זו זאת אומרת עלי יניח צדיק את ראשו וכו', מיד עשאן הקדוש ברוך הוא אבן אחד. כי האבנים הם אותיות כידוע , כמו שאמרו בספר יצירה שתי אבנים בונות שתי בתים, שלש אבנים וכו'. הינו שקדם שזוכין אל הבטול אל התכלית שהוא בחינת תפלת ערבית שתקן יעקב אבינו אז, אזי האותיות והדבורים אינם מניחים את האדם לילך מהם לדבר עוד וכל אחת אומרת שישאר האדם אצלם כנזכר לעיל. וזה בחינת מה שהיו האבנים שהם בחינת האותיות מריבות זו עם זו זאת אומרת עלי יניח צדיק את ראשו. שכל אות ואות חפצה שהצדיק יכניס כל ראשו ומחשבתו בתוכה לבד, ויהיה נשאר שם ולא ילך להלן לשאר האותיות, וכן כל אות ואות. אבל בזכות וכח יעקב אבינו שזכה אז להתבטל אל התכלית ולתקן תפלת ערבית, על ידי זה עשה ה' יתברך נס, ועשה מכל האבנים אבן אחת, הינו שמכל האותיות נעשה אות אחת, הינו כנזכר לעיל שכשזוכין לבטול אל התכלית, אזי נעשה אחד מכל דבורי התפלה שאפלו כשעומד באות האחרון של התפלה עדין הוא באות הראשון כי כלו אחד. וזהו בחינת שנעשה מכל האבנים שהם האותיות אבן אחד הינו אות אחת כי כלו אחד. שזהו עקר תקון התפלה שזוכין על ידי הבטול שהוא בחינת תפלת ערבית שתקן יעקב אבינו אז כשפגע במקום ההוא וכנזכר לעיל. וכל זה היה במקום האבן שתיה ששם נכנס הכהן הגדול לפני ולפנים ביום הכפורים ששם עקר הבטול וכנזכר לעיל. נמצא שתפלת ערבית היא בחינת בטול אל התכלית בסתימו דעינין וכו' כנזכר לעיל:

אות לו

וזהו בחינת השנה של לילה. כי השנה היא בחינת בטול שסותמין העינים ונכללין בהתכלית שהוא בחינת עלמא דאתי וכמובא בהתורה ויהי מקץ זכרון (בסימן נד) עין שם. אבל צריכין לזה זכיה שיזכה האדם בשעת השנה להתבטל אל התכלית. וזה בחינת מי יעלה בהר ה' וכו' הנאמר על הנשמה בשעת השנה כמו שאיתא בזהר הקדוש . וזהו מי יעלה בהר ה' דיקא. הינו בחינת הבית המקדש ששם נקדת האבן שתיה בבית קדש קדשים ששם עקר הבטול וכנזכר לעיל. ואחר כך בבקר הוא התעוררות השנה, זה בחינת רצוא ושוב מה שחוזרים מהבטול. ואז עקר ההמתקה על ידי התורה שמקבלין אז מהרשימו של הבטול. וזה בחינת אור התפלין היוצאים בבקר שהם בחינת אור הרשימו הנזכר לעיל בחינת שימני כחותם על לבך וכו' כידוע . כי עקר קבלת התורה הוא ביום כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה ביום צוותו מלמד שלא נדבר עמו אלא ביום. כי באור בקר זה בחינת שחוזרין מהבטול של הלילה, ואז הוא בחינת המשכת התורה מהרשימו כנזכר לעיל. ועל ידי זה עקר המתקת הדינים בשלמות, כמבאר לעיל שעקר ההמתקה הוא כשחוזרין מהבטול, שזהו בחינת שופר של ראש השנה שאז עקר ההמתקה בשלמות. ועל כן עקר תקון סדר התפלה הוא בשחרית שאז מרבין בשבחות ובזמירות ומסדרין כל סדר התפלה קרבנות ופסוקי דזמרה וכו', כי עקר השלמות של התפלה הוא על ידי אור הרשימו שזוכין לקבל בעת שחוזרין מהבטול שזהו בחינת תפלת שחרית כנזכר לעיל:

אות לז

וזה בחינת מאה ברכות שצריכין לברך בכל יום, שלמדו רבותינו זכרונם לברכה מפסוק ועתה ישראל מה ה' אלקיך שאל מעמך כי אם ליראה וכו' ודרשו רבותינו זכרונם לברכה אל תיקרי מה אלא מאה. כי המאה ברכות שהם כלליות התפלה כלליות השירות והתשבחות, שכלם נכללים עשר בעשר עד בחינת מאה ברכות. כל זה נמשך מבחינת הבטול הנזכר לעיל ברצוא ושוב, שעל ידי זה עקר תקון התפלה כנזכר לעיל. וזה בחינת אל תיקרי מה אלא מאה, מה הוא בחינת הבטול שמשם ממשיכין האור על ידי הרשימו מבחינת מה לבחינת מאה, שהם בחינת המאה ברכות שעקר תקונם על ידי הבטול הנזכר לעיל ברצוא ושוב, שעל ידי זה יכולין להרבות בברכות והודאות ותפלות ובקשות שכלם כלולים בבחינת מאה ברכות וכנזכר לעיל. וזהו מה ה' אלקיך שאל מעמך כי אם ליראה וכו'. כי עקר הבטול בחינת מה שעל ידי זה זוכין אחר כך להמשיך ממה למאה, כל זה אין זוכין כי אם על ידי היראה שהוא בחינת דין. כי מחמת פחד הדין מבטלין עצמן לגמרי אל התכלית עד שזוכין אחר כך להמשיך בחינת קבלת התורה מהרשימו. שזהו בחינת שעושין ממה מאה כנזכר לעיל (וכמבאר מזה בהתורה אנכי בסימן ד). ועל כן יצחק דיקא מצא המאה שערים. כמו שכתוב ויזרע יצחק וכו' בשנה ההיא מאה שערים ויברכהו ה'. ואיתא בספרים שהמאה שערים הם בחינת המאה ברכות. ויצחק דיקא זכה למצאם ולהשיגם. זה בחינת מה ה' אלקיך שאל מעמך כי אם ליראה . שדיקא על ידי יראה שהוא בחינת פחד יצחק על ידי זה דיקא זוכין לבחינת מה. הינו אל תיקרי מה אלא מאה, בחינת מאה ברכות שהם בחינת מאה שערים וכנזכר לעיל:

אות לח

וזה בחינת מאה קולות של השופר שתוקעין בראש השנה כי עקר כל בחינת תקון הבטול הנזכר לעיל הוא בראש השנה כנזכר לעיל. ואז זוכין להמשיך מהרשימו על ידי השופר ממה למאה, בחינת מאה קולות, שהם בחינת מאה שערים, בחינת מאה ברכות. כי מחמת שאור הבטול גבה ונשגב מאד מאד כנזכר לעיל. על כן כשחוזרין מהבטול וממשיכין אור הרשימו כנזכר לעיל, צריכין לקשרה הדק היטב אל הלב בכמה וכמה כלים הרבה, שהם בחינת רבוי הקולות של השופר שמהם נמשכין בחינת מאה ברכות שהם בחינת מאה קולות, כדי שלא יעבר מלבנו חס ושלום אור הגדול הזה מגדל עצם אורו וכנזכר לעיל. וזה בחינת מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה לחזר פרקו מאה ואחד פעמים בשביל זכרון, כי כל מה שחוזר פרקו יותר ויותר בכל פעם נכלל התורה בתפלה. כי כשלומד הפרק בפעם ראשון עדין אין מבינו היטב ולא נכנס בלבו היטב. וכשלומד וחוזר אותו פעם שניה מבינו יותר ומבין בתוכו מה שלא הבין בתחלה, שזהו בחינת השגת הנסתר שהוא בחינת תפלה. (וכמבאר בהתורה חותם בתוך חותם בסימן כב) וכן בכל פעם ופעם, נמצא כשחוזר פרקו מאה ואחד פעמים אזי מקבלת התורה שהוא הפרק שלומד מקבלת אור שלמות התפלה שהיא בחינת מאה ברכות שמשם עקר הזכרון על ידי שנמשכת אור הרשימו ממה למאה כנזכר לעיל. ועל כן אז בודאי יזכר התורה היטב. ועל כן בלמוד התורה צריכין מאה פעמים ואחד דיקא, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה אינו דומה השונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחד פעמים. כי פעם הראשון שלומד הפרק נחשב בבחינת למוד התורה לבד. ומפעם שניה ואילך כל מה שלומד יותר נחשב הלמוד בבחינת תפלה, כי בכל פעם מבין ומשיג בחינת הנסתר יותר שזהו בחינת שעושה מהתפלה תורה, ומכניס בחינת התפלה בחינת הנסתר לתוך התורה. ועל כן בכל פעם נכלל ונחשב התורה בבחינת תפלה. וכן צריכין לחזר עד מאה פעמים מלבד הלמוד הראשון, ואז נכנס בשלמות בחינת אור התפלה שכלולה במאה ברכות לתוך למוד התורה. ואז בודאי יזכרהו היטב. כי עקר הזכרון נמשך על ידי בחינת המאה ברכות שהם שלמות התפלה, על ידי שעושין ממה מאה שעקר השלמות על ידי בחינת הזכרון שממשיכין וכנזכר לעיל. שזהו בחינת ראש השנה שנקרא יום הזכרון שאז תוקעין המאה קולות שהם בחינת המאה ברכות וכמבאר לעיל באריכות עין שם:

אות לט

וזה בחינת תפלת ערבית רשות כי תפלת ערבית הוא בבחינת הבטול ששם הוא למעלה מהתורה. כי עקר קבלת התורה הוא מבחינת הרשימו שמאירה כשחוזרין מהבטול כנזכר לעיל. ועל כן תפלת ערבית רשות, כי שם אין שיך חיוב, כי הוא בבחינת למעלה מהתורה שזהו בחינת תשובה כמבאר לעיל: הלכה ה נכללת בהלכות תפלת מנחה הלכה ו והלכה ו נכללת בהלכות תפלת מנחה הלכה ז