ליקוטי הלכות/אורח חיים/הלכות ספירת העומר

ענין ספירת העמר:

ספירת העמר הלכה א

על-פי המאמר "ויאמר ה' אל משה קרא את יהושע וכו'" סימן ו, עין שם היטב. תשובה נקרא כתר, כי הבא לטהר מסיעין לו, אומרין לו המתן, שהוא בחינת כתר, כמו שכתוב, כתר לי זעיר והוא בחינת אהיה וכו', עין שם. ואי אפשר לזכות לזה אלא על-ידי בחינת דום לה', דהינו כשישמע בזיונו ידם וישתק ויסבל החרפות ובזיונות, כי קדם התשובה הוא בבחינת אחורי פני אהיה והוא בגימטריא דם, ועל-כן באין עליו בזיונות ושפיכות דמים ועל-ידי הדמימה והשתיקה נעשה מדם דום, עין שם. וצריך לעשות תשובה על תשובה וכו', עין שם. ואזי נעשה מזה בחינת אדם לשבת על הכסא, בחינת ועל הכסא וכו', עין שם היטב:

אות א

והנה ימי הספירה, שהם ימי תשובה, ימי טהר. מבחינת דם נדות, בחינת שבעה נקיים, כמובא, הם בבחינת אומרים לו המתן הנ"ל, כי זה עקר בחינת כלל הספירה, (כמובא בספרים. דהינו שבפסח, שהוא תחלת התשובה שיוצאין מן הסטרא אחרא, בחינת יציאת מצרים ואז היא בחינת הבא לטהר מסיעין לו, כי בפסח עקר התשובה על-ידי סיועא דלעלא, על-ידי התעוררות עליון, כמובא. ואזי תכף אומרים לו המתן, דהינו בחינת ימי הספירה שצריכין להמתין שבעה שבועות, בחינת שבעה נקיים כדי לקדש ולטהר עצמו קדם שזוכה לתקון בשלמות, שהוא בחינת שבועות קבלת התורה כדי לילך מדרגא לדרגא, לתקן כל הפגמים (וכמובא בספרים), שזה כלל בחינת יום ראשון של פסח. ותכף אחר כך ספירה, כמו שאומרין בשם הבעל שם טוב, כמו למשל האב כשהתינוק מתחיל לילך אזי מוליכו בידו ואחר כך מניח אותו לילך בעצמו, כמו-כן בפסח מסיעין לו ומוליכין אותו על-ידי התעוררות עליון, אך תכף מניחין אותו לילך מעצמו כדי שיתעורר מעצמו ויתקן מה שעות, שזה בחינת ספירה, בחינת אומרים לו המתן כדי שיעשה תשובה ויסבל צער ובושה לתקן מה שפגם. וזה מה שאיתא בזהר שהספירה לטהר עצמו מבחינת דם נדות, כי זה עקר התשובה לתקן בחינת הדמים שבאים מבחינת אחורי אהיה כנ"ל, שהם בחינת דם נדות, (כמובא בכתבים. כי עקר יציאת מצרים ושבועות הוא בחינת אהיה, כמו שכתוב, "כי אהיה עמך וזה לך האות בהוציאך וכו' תעבדון את האלקים וכו', דהינו קבלת התורה. נמצא, שבקבלת התורה אז נתגלה ונשלם בחינת אהי"ה מבחינת כתר שהוא בחינת שבועות שאז נתגלין נון שערי בינה, שהם בחינת אהי"ה, בחינת כתר, כמובא. ועל-כן מקדם לזה הוא בחינת אחורי פני אהיה גימטריא דם וצריכין לתקן הדם נדות כנ"ל. ועקר התקון על-ידי הבושה, על-ידי הדמימה והשתיקה, כמו שמבאר שם, וזה בחינת עמר שעורים שהוא קרבן ממאכל בהמה, שזה בחינת התשובה שעקרה על-ידי הבושה כנ"ל, על-ידי דמימה ושתיקה כנ"ל. וכמו כן בפרטיות באדם עצמו עקר התשובה כשמתביש לפניו יתברך ועושה עצמו כבהמה שאינה מדברת, כי אין לו פה לדבר לא מצח וכו' מחמת בושה, כמו שאיתא ברעיא מהימנא, שזה עקר התשובה כשאדם אומר אין לי פה להשיב וכו' מחמת בושה ועושה עצמו כבהמה אזי נחשב כקרבן, עין בזהר:

אות ב

וזהו בחינת עמר שעורים שהוא בחינת בושה, בחינת דמימה ושתיקה שמקריבין מאכל בהמה, כי אנו מדמין עצמינו לבהמה, כי אין לנו פה לדבר וכו' כנ"ל וזה עקר התשובה כנ"ל, כמו שכתוב, "נשכבה בבשתנו וכו'". וזה בחינת עמר התנופה ואיתא בזהר הקדוש, תנו פה, שאנו מבקשין אז שיתן לנו פה לדבר, כי אנו עכשיו כבהמה כנ"ל ועל-ידי זה בעצמו אנו מתקנין הדבור וזוכין לפתח פה ולדבר בבחינת האמנם אלם צדק תדברון, הינו כשאמנם ואמת שהוא אלם, כי אין לו פה לדבר וכו' כנ"ל, אזי צדק תדברון, אזי יפתח פיו וידבר כי השם יתברך מקים פתח פיך לאלם. זה בחינת מי שם פה לאדם או מי ישום אלם, 'אלם' דיקא, הינו מי שמשים עצמו כאלם, כי על-ידי השתיקה והבושה, שהיא שפיכות דמים, על-ידי זה נתתקן אחורי אהיה, שהוא גמטריא דם ונעשה ממנו דום לה' וכו' כנ"ל. ועל-ידי זה נעשה בחינת אדם, (כמו שמבאר שם, עין שם) וגדר האדם הוא מדבר. נמצא, שעל-ידי זה בעצמו יוצא מבחינת בהמה לבחינת אדם מדבר. וזה בחינת מי שם פה. 'מי' דיקא, שהוא בחינת בינה, בחינת אהיה שנתגלה על-ידי בחינת אלם, דהינו הדמימה והשתיקה כנ"ל, ועל-ידי זה בעצמו נעשה הפה לדבר, כי על-ידי זה נעשה בחינת אדם שהוא מדבר כנ"ל. ועל-כן בשבועות מקריבין שתי הלחם שהם באין מחטים ושהוא מאכל אדם, שהוא מדבר, גם חטה הוא בגימטריא כ"ב אתון, כמובא. כי אז נתתקן הדמים על-ידי ימי הספירה כנ"ל ואז זוכין לבחינת אדם כנ"ל. ועל-כן מפטירין בשבועות ועל הכסא דמות כמראה אדם וכו', כי אזי בשבועות נשלם בחינה זו כנ"ל וכמובא. וזה בחינת עמר התנופה-תנו פה, כי על-ידי זה בעצמו נעשה הפה לדבר כנ"ל, כי על זה מורה התנופה בעצמה שמניפין ומרימין את העמר שעורים, שהם בחינת בהמה, להעלותם למדרגת אדם מדבר, שזה בחינת כל הקרבנות להעלות מבחינת בהמה לאדם, כמובא. וגם שתי הלחם של חטים שבאין בשבועות טעונין תנופה גם כן להעלותם גם כן למעלה מן הדבור, דהינו לבחינת שתיקה, שהוא למעלה מן הדבור, שהוא בחינת כתר, בחינת סיג לחכמה שתיקה, (כמו שכתב רבנו זכרונו לברכה שם), שזהו תכלית השלמות, כי יש שני מיני שתיקות, יש שתיקה מחמת שאינו יכול לדבר, דהינו מחמת בושה מחטאיו שאין לו פה לדבר כנ"ל ואף שזה תקונו כנ"ל עם כל זה עקר תקונו הוא הדבור, דהינו שעל-ידי זה זוכה שיהיה לו פה לדבר כנ"ל, כי בודאי אינו מעלה שישאר האדם בשתיקה חס ושלום, רק עקר תקונו שיזכה לדבר בתורה ותפלה, כמו שכתוב, "קחו עמכם דברים ושובו אל ה'". אבל אחר כך כשזוכה לשלמות הדבור, אזי תכלית השלמות, תכלית ההשגה הוא בבחינת שתיקה, שהוא למעלה מן הדבור, שזה בחינת כתר, בחינת כתר לי זעיר ששם נאמר, "במפלא ממך אל תדרש וכו'". והוא תכלית ההשגה, שהיא בחינת 'המתן ואל תסתכל לפנים ממחצתך', שהוא בחינת כתר, שהוא האי פריסא, בחינת המסדר והמישב של המחין, שעל-ידי זה עקר ההשגה בבחינת והחיות רצוא ושוב, (כמובא במאמר "אמצעותא דעלמא" סימן כד והבן):

אות ג

וזה בחינת שבועות שאז זוכין לסתרי תורה, לבחינת כבוד אלקים הסתר דבר, בחינת מעשה מרכבה, כי אז נעשה בחינת כתר כנ"ל, ועל-כן נקרא עצרת בחינת עצור במלין, בחינת שתיקה שלמעלה מן הדבור כנ"ל, אבל חג המצות נקרא "פסח"-פה סח, כי אזי בתחלת התשובה עקר התקון לזכות לדבור כנ"ל. ועל-כן שתי הלחם באין מחמץ דיקא ובפסח אוכלין מצה דיקא. כי חמץ ומצה הם בחינת בהמה ואדם, (כמובא בדברי רבנו זכרונו לברכה במאמר "שאלו את ר' יוסי בן קיסמא" סימן נז). שחמץ בחינת אין לו פה, שעל זה מרמז החית של חמץ, בחינת חית השדה, אבל מצה, שהיא בהא, היא בחינת ה' מוצאות הפה. והכל תלוי בדעת, כי הדבור תלוי בדעת, כמובא, דהינו האדם שיש לו דעת יש לו דבור ולהפך בהמה. וחמץ הוא בחינת חמוץ המחשבה, בחינת פגם הדעת, על-כן הוא בחינת פגם הדבור, בחינת בהמה, אבל מצה הוא דעת, בחינת ה' הדעת, שהוא בחינת הדבור ה' מוצאות הפה, בחינת אדם. ועל-כן בפסח, שהוא תחלת התשובה, אזי עקר התקון הוא מצה, דהינו לצאת מחוץ למצה, מבהמה לאדם, לתקן הדבור, לתקן הדעת לבלי להחמיץ המח חס ושלום, כי בתחלת התשובה שצריך לצאת מן הסטרא אחרא, עקר התקון לבלי להחמיץ המח חס ושלום, במחשבות רעות, בהרהורים ותאוות רעות שמתגברין עליו אז על-ידי שלא נטהר עדין, ותקונו שישבר החמץ, דהינו חמוץ המחשבה ולברח משם ולזכות למצה, שהוא תקון הדעת, תקון הדבור כנ"ל, אבל אחר כך כשנטהרין ונתקדשין לגמרי על-ידי תשובה כתקונו, שזהו בחינת ספירה, אזי זוכין לשבועות לתכלית ההשגה בחינת כתר. ואזי עקר התקון בבחינת רץ לאחוריך, בבחינת המתן, שזה בחינת כתר כנ"ל ושם בחינת חמץ הוא בחינת עקר התקון, דהינו להחמיץ המח דיקא ולשהות ולעמד לבלי לרוץ, שלא לצאת לפנים ממחצתו, שזה בחינת המסדר והמישב של המחין שצריך לשהות ולהמתין כך שלא יתבטל במציאות, שזה בחינת חמץ, שהוא על-ידי שהיה וזה צריכין בשבועות דיקא כנ"ל. אבל מצה היא דיקא על-ידי חפזון, שצריכין למהר שלא תחמיץ, כמו שכתוב, "שבעת ימים תאכל מצות כי בחפזון יצאת ממצרים". כי כשיוצאין מן הסטרא אחרא צריכין לחפזון גדול לברח מחמוץ המחשבה שלא יתחמץ מחשבתו, חס ושלום, בהרהורים וכיוצא, שבא מן הסטרא אחרא שרודפת אחריו בתחלת התשובה, אבל אחר כך כשזוכה לתקון ומכניע הסטרא אחרא לגמרי ואזי זוכה להשגה אזי תקונו דיקא על-ידי בחינת חמוץ המחשבה על-ידי שהיה ששוהה ואינו ממהר לרוץ לפניו בבחינת המתן, בחינת כתר כנ"ל ועל-כן בשבועות מקריבין חמץ דיקא כנ"ל:

אות ד

ועל-כן ימי הספירה הם שבע שבתות, בחינת תשובה. שהיא בחינת שבת, כמו שכתוב, "ושבת עד ה' אלקיך", כמו שמבאר שם. ועל-כן צריכין ז' שבתות, כי צריך לעשות תשובה על תשובה, (כמו שמבאר שם, עין שם). ועקר התשובה הוא בחינת שבת כנ"ל, שעל-ידי שבת נתתקנין ימי החל, כי יום השביעי שהוא שבת, הוא בחינת תשובה שמתקן כל שבעת הימים ועל-כן כל השבעה ימים שבת אחת. ועל-כן כשרוצין לזכות לתשובה בשלמות, דהינו לעשות תשובה על תשובה, צריכין שבע שבתות דיקא, שהם בחינת שבת אחר שבת, תשובה אחר תשובה עד שזוכין לתשובה שלמה, עד שנעשין כל השבתים כל התשובות בבחינת ששת ימים, עד שזוכין לעשות עליהם תשובה, בחינת שבת שהוא יום השביעי שמתקן הכל, דהינו שבת השביעית, שהיא תשובה על התשובות שמתקן כל התשובות ואזי התשובה בשלמות בבחינת תשובה על תשובה ואזי זוכין לשבועות בחינת כתר כנ"ל. וזה שנזכר שבת בתחלת הספירה ובסופה, כמו שכתוב, "וספרתם לכם ממחרת השבת וכו' עד ממחרת השבת תספרו". בחינת שתי שבתות הנ"ל, בחינת תשובה על תשובה כנ"ל, ועל-כן תכף בשבוע האחד של ספירה זכו לשבת, כי שבת במרה נצטוו והם באו למרה תכף אחר קריעת ים סוף שהיה בז' של פסח ואחר כך חזרו ונצטוו על השבת בשבועות בעשרת הדברות, הינו בחינת שתי שבתים, בחינת שתי התשובות שזכו ישראל כנ"ל. ששבת הראשון נעשה משבעה ימים, הינו התשובה הראשונה ושבת שניה נעשה על-ידי בחינת שבע שבתות, על-ידי בחינת תשובה על תשובה כנ"ל עד שזוכין לתכלית ההשגה שהיא תכלית התשובה, כמו שמבאר שם ואזי זוכין ליום החמשים, שהוא בחינת יובל שבא אחר שבע שבתות שנים גם כן, שהוא בחינת שער העליון תכלית ההשגה ששם בתכלית עקר התקון בבחינת המתן, בחינת כתר, בחינת תכלית הידיעה אשר לא נדע כנ"ל. וזה בחינת שני שבתים שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, אלמלא שמרו ישראל שתי שבתות מיד היו נגאלין. כי הגאלה תלויה בתשובה, כמו שכתוב, "ובא לציון גואל ולשבי פשע". ושלמות התשובה על-ידי בחינת שני שבתים, דהינו תשובה על תשובה כנ"ל. וזה בחינת מזקק שבעתים-שבע פעמים שבע, בחינת שבת שבתון, דהינו שעושין תשובה על תשובה עד שעושין שבת לשבעה שבתים כמו השבת הראשון שהוא לשבעה ימים כנ"ל. וזהו תכלית הזקוק והצרוף, תכלית התשובה כנ"ל:

שיך לעיל:

ועל-כן בגאלה אחרונה כתיב, "כי לא בחפזון תצאו וכו' כי הלך לפניכם ה' ומאספכם אלקי ישראל". כי במצרים שלא היה התקון בשלמות ועדין רדפו המצרים והסטרא אחרא אחריהם אז הצרכו לצאת בחפזון, לברח ולהמלט משם מהרה, שזה בחינת אסור חמץ שלא להחמיץ המח כנ"ל, אבל לעתיד לבא שנזכה לתכלית התקון בשלמות ואזי יהיה הכנעת הסטרא אחרא בשלמות ואזי יזכו לתכלית ההשגה, כמו שכתוב, "ומלאה הארץ דעה וכו'" אזי כי לא בחפזון תצאו, 'לא בחפזון' דיקא, כי בתכלית ההשגה שהוא הדעת שיתגלה לעתיד עקר התקון על-ידי בחינת המתן כנ"ל. וזהו "כי הלך לפניכם ד' ומאספכם אלקי ישראל", הינו לפנים מרדיפת המחשבה, כביכול, השם יתברך בעצמו המאסף ומקבץ המחשבה שלא תתפשט חוץ למחצה והוא גם כן בחינת התגלות אלקותו יתברך, דהינו בחינת אלקים, שהוא בחינת צמצום הקדוש, שעל-ידי זה עקר ההשגה כנ"ל. ועל-כן לא בחפזון תצאו, 'לא בחפזון' דיקא, כי זה עקר ההשגה בבחינת המתן כנ"ל, כי אין רודף אחר המחשבה בחינת מצרים וסטרא אחרא שאזי צריך לחפזון לברח כנ"ל, רק השגתם בשלמות בבחינת ה' אלקים, בבחינת רצוא ושוב, בבחינת המתן כנ"ל, שזה יזכו לעתיד שאזי יתגלה בחינת שם מלא, שהוא ה' הוא האלקים. ברוך השם לעולם, אמן ואמן:

ספירת העמר ב

ענין ספירת העמר וחג השבועות:

על-פי המאמר "בחצצרות וקול שופר" בסימן ה וכו', עין שם כל המאמר מרישא לסיפא:

ובקצור, כי חיב כל אדם לומר, בשבילי נברא העולם. ועל-כן צריך לראות ולעין בתקון העולם וכו' ולהתפלל בעבורם והתפלה היא בשני פנים, הינו קדם גזר דין ומתפללין כסדר התפלה וכו', אבל לאחר גזר דין צריך להלביש התפלה בספורים וכו', ולידע בין קדם גזר דין לאחר גזר דין הוא על-ידי המצוות שאנו עושין ודוקא כשעושין המצוות בשמחה גדולה כל כך עד שאין רוצה בשום שכר עולם הבא, אלא הוא רוצה שיזמין לו השם יתברך מצוה אחרת בשכר מצוה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה ששכר מצוה מצוה וכו'. וזה בחינת נבואת משה, בחינת אספקלריא המאירה וכו', אבל מי שעושה המצוה בשביל שכר עולם הבא זה בחינת אספקלריא שאינה מאירה וכו' ומי שעושה המצוה בשמחה מהמצוה בעצמה, הוא נכנס בשמחת הקדוש ברוך הוא וכו' ועל-ידי זה יכול לידע בין קדם גזר דין לאחר גזר דין, כי המצות הם מחיין כל הקומות עולם, שנה, נפש וכו', עין שם. וזהו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה בשבת, זכרהו מאחד בשבת, הינו שמחת ותענוג עולם הבא, שהוא בחינת שבת, ירגיש בששת ימי המעשה, שהן בחינת מעשה המצוות שבהם נבראו עולם, שנה, נפש וכו' ולבוא לשמחה הוא על-ידי רעמים. ורעמים הוא בחינת הקול שאדם מוצא בכח גדול בתפלתו, כמו שכתוב בזהר הקדוש, כד נפיק האי קלא ואערא בעבי וכו'. ועקר הרעמים הם מגבורות וכו' והם פוגעים במח וכו'. אבל צריך לפנות המח מחכמות חיצוניות וממחשבות זרות מחמץ שלא יחמיץ את חכמתו בחכמות חיצוניות ובתאוות וכו'. גם ישמר יראתו שממנו תוצאות הקול שלא יהיה לו יראה חיצוניות ועקר לשמר מחו שלא יחמיץ שלא יהרהר בהרהורים רעים, שהם בחינת חמץ סטרא דמותא. ואזי כששומר מחו ויראתו כנ"ל, על-ידי זה נעשה קולו בבחינת רעמים, ועל ידי זה זוכה לשמחה הנ"ל. וצריך לשתף הגבורות בחסדים וכן האהבה עם היראה כדי שיתעביד רעמים וזה, מסטרא דימינא מחא חוורא ככספא. וזה, וישב הים לפנות בקר לאיתנו וכו', (עין שם כל זה היטב היטב):

אות א

וזה בחינת שבועות-קבלת התורה, כי עקר קבלת התורה היה לזכות לזה השלמות לעשות המצוות בשמחה גדולה כל כך עד שלא ירצה בשום שכר עולם הבא, רק שירצה זכות למצוה אחרת בשכר מצוה זאת, כי העולם הבא שלו הוא מהמצוה בעצמה כנ"ל, שזהו בחינת אספקלריא המאירה. וישראל במעמד הר סיני שזכו לקבל התורה על-ידי משה, זכו לזה השלמות, שזהו בחינת אספקלריא המאירה, כמו שכתוב, "פנים בפנים דבר ה' עמכם". 'פנים בפנים' זה בחינת אספקלריא המאירה. ועל-כן קבלו התורה על-ידי משה רבנו דיקא, כי הוא זכה לאספקלריא המאירה ועל ידו זכו כל ישראל גם כן בשעת קבלת התורה לבחינת אספקלריא המאירה כנ"ל, שזהו בחינת שמחה של המצוה בעצמה כנ"ל, וזהו בחינת השמחה של שבועות, כמובא בדברי רבותינו זכרונם לברכה גדל השמחה של שבועות, כמובא ברב יוסף וכיוצא, כי אז זוכין לשמחה אמתית, שמחה של הקדוש ברוך הוא, כביכול, הינו השמחה מהמצוה בעצמה בחינת אספקלריא המאירה כנ"ל. וזה בחינת מה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, שזהו בחינת שמחה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה על פסוק, "ושמחת עולם על ראשם", (כמובא בדברי רבנו זכרונו לברכה במקום אחר. כי לכאורה תמוה, איך אפשר להקדים עשיה לשמיעה, ובפרט שמקרא מלא דבר הכתוב, "כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע". נמצא, שמבאר בפסוק שהעשיה הוא אחר שידבר ה' ואם כן איך הקדימו עשיה לשמיעה?! אך אפשר לפרש על-פי הנ"ל שזכו אז לשמחה הנ"ל עד שלא רצו בשום שכר עולם הבא בשכר המצוה רק שיזמין להם השם יתברך מצוה אחרת בשכר מצוה זאת. וזהו נעשה ונשמע, הינו שיעשו כל אשר ידבר ה' ועקר מגמתם וקבול שכרם הוא 'ונשמע' שיזכו לשמע מצוה אחרת בשכר עשית מצוה זאת. ועל-כן קראו רבותינו זכרונם לברכה נעשה ונשמע בשם שמחת עולם כנ"ל, כי זהו עקר שלמות השמחה שיש לו שמחה מהמצוה בעצמה עד שאין רוצה בשום שכר עולם הבא רק לזכות לשמע מצוה אחרת בשכר מצוה זאת, שזהו בחינת שמחת הקדוש ברוך הוא כנ"ל, ועל-כן נקרא "שמחת עולם", כי השם יתברך, כביכול, 'חי לעד וקים לנצח', ועל-כן השמחה מהמצוה בעצמה, שהוא שמחת השם יתברך, כביכול, הוא שמחת עולם. ולבוא לשמחה זו הוא על-ידי רעמים, שהם בחינת קול שופר, (כמבאר במאמר הנ"ל). וזהו בחינת הרעמים וקול השופר של מתן תורה, כמו שאומרים, "בקולות וברקים עליהם נגלית ובקול שופר עליהם הופעת". והשופר של מתן תורה היה שופר של איל של יצחק, שהוא בחינת גבורות, בחינת רעמים הנ"ל, (כמבאר במאמר הנ"ל), כי על-ידי רעמים וקול השופר של מתן תורה נפשט עקמימיות שבלב וזכו לשמחה הנ"ל, אבל צריך לפנות את המח ממחשבות חיצוניות מהרהורים, שזהו בחינת חמץ, גם צריך לשמר היראה וכו' כנ"ל:

אות ב

וזהו בחינת מ"ט ימי הספירה שבהם יוצאין מטמאה לטהרה כדי להיות ראויים לקבלת התורה. ועקר הטהרה הוא לטהר עצמו מטמאת מצרים. ועקר גלות מצרים היה שהיה הדעת בגלות, כמובא, שזהו בחינת פגם הברית. ובמ"ט ימי הספירה עקר כונות הטהרה הוא לטהר עצמו מפגם הדעת, שהוא פגם הברית, שזהו טמאת מצרים, בחינת חמץ ועל-ידי זה שמטהרין הדעת בימי הספירה מטמאת מצרים, שהוא בחינת פגם הדעת ואזי נעשה המח נקי וזך מהרהורים וכו', אזי נשמעין קול הרעמים של קבלת התורה וזוכין לשמחה הנ"ל כנ"ל. גם צריך לשמר היראה וכו' כנ"ל. וזהו בחינת עמר שעורים שמניפין ממחרת הפסח, כי איתא בכתבים ש'שערה' בגימטריא תקע"ה והם ב' פעמים מנצפך ומנצפך הם גבורות בחינת יראה, ועל-ידי הנפת עמר שעורים, על-ידי זה מניפין כל היראות הנפולות לשרשם. וזהו בחינת תקון היראה, שהיא בחינת תקיעות שופר כנ"ל. וזהו ש'שערה' עם הכולל בגימטריא תקע"ו בחדש שופר, הינו בחינת תקיעת שופר, שהוא בחינת יראה, שמשם עקר בחינת הרעמים, (כמבאר שם במאמר הנ"ל, עין שם):

אות ג

ועל-כן ביום הנפת העמר שעורים מתחילין לספר ספירת העמר, כי עקר הוא לשמר מחו לטהר הדעת כנ"ל, אבל ההתחלה צריך להיות מיראה, כי יראה קודמת לעולם, כי עקר ברור הדעת הוא על-ידי בחינת אהבה, בחינת חסד, כמו שאיתא, מסטרא דימינא מחא חורתא ככספא כנ"ל. ויראה קודמת לאהבה, כמו שכתב שם רבנו זכרונו לברכה במאמר הנ"ל על מאמר רבה בר בר חנא, וכי שדא פרשא גירא קדמא לה איהי. כי יראה קודמת, כי בעל אבדה מחזיר על אבדתו. נמצא, שצריך תמיד להתחיל מיראה ועל-ידי היראה ממילא נמשך אהבה ועל-ידי זה יכולין לטהר המח, כי באמת בתחלת ההתקרבות שרוצין לכנס בעבודת ה', לקדש ולטהר עצמו, עקר ההתחלה היא מיראה ועל-ידי היראה זוכה לאהבה ולדעת לטהר מחו ודעתו בשלמות. ועל-כן כשרוצין לצאת מטמאת מצרים ולזכות לקבלת התורה, מתחילין מהנפת העמר שעורים, שהיא תקון היראה, שהיא קודמת. ואז סופרין הימים וכל יום ויום סופרין אל העמר, כמו שאומרים, יום אחד לעמר, וכן כלם. ועל-ידי זה ממשיכין על עצמן תקון היראה בכל יום ויום על-ידי שסופרין אל העמר שעורים ועל-ידי היראה ממילא נמשך האהבה, כי בעל אבדה מחזיר על אבדתו כנ"ל, ועל-ידי זה מטהרין המחין בבחינת מסטרא דימינא מחא חוורא ככספא. וזהו עקר הטהרה שיוצאין מטמאת מצרים, מפגם הדעת, לטהרת וקדשת הדעת כנ"ל, רק שההתחלה הוא מיראה כנ"ל. ואז כשמטהרין עצמן במ"ט ימי הספירה ומתקנין היראה והמח, אזי נשמעין הרעמים ביום קבלת התורה ואז זוכין לשמחה של שבועות, בחינת שמחת עולם, בחינת אספקלריא המאירה, דהינו השמחה מהמצוה בעצמה כנ"ל שירגיש ענג שבת, דהינו העולם הבא בהמצוה בעצמה כנ"ל. ואז כשזוכה לשמחה זו ואז יכול להמתיק כל הדינים, כי יודע בין קדם גזר דין לאחר גזר דין כנ"ל. ואז יכול לומר בשבילי נברא העולם כנ"ל, כי הוא יכול לתקן העולם כנ"ל. וזהו בחינת קבלת התורה בשבועות, שהוא ששי בסיון, שאז נתבסס העולם שהיה תלוי עד ששה בסיון וכו'. נמצא, שבששה בסיון שקבלו ישראל את התורה אז יכלו כל ישראל לומר בשבילי נברא העולם. וזהו על-ידי בחינת השמחה הנ"ל כנ"ל, שעל-ידי זה יכולין לומר בשבילי נברא העולם כנ"ל:

אות ד

וזה בחינת שסופרין שבע שבתות, כי על-ידי הספירה זוכין לקבלת התורה ואז זוכין לשמחה הנ"ל, דהינו להרגיש העולם הבא, שהוא בחינת שבת, בהמצוה בעצמה. וזה בחינת זכרהו מאחד בשבת כנ"ל. וזהו בחינת שסופרין שבע שבתות ממחרת השבת עד ממחרת השבת, כדי להמשיך בחינת שבת על כל ימי הספירה, כדי לזכות לשמחה הנ"ל, שהוא בחינת זכרהו מאחד בשבת, כי שבע שבתות הם כנגד שבעת ימי בראשית שבהם נברא העולם. ועקר הבריאה על-ידי המצוות כנ"ל. וצריך להרגיש בחינת שבת, שהוא העולם הבא, בכל יום ויום, דהינו בעשית המצוות, שהם קיום שבעת ימי בראשית. ועל-כן צריכין לספר שבע שבתות כדי שכל יום ויום משבעת ימי בראשית יהיה נכלל בשבת, כי בשבעה שבועות יש שבע שבתים ואזי נכלל כל יום משבעת ימי בראשית בשבת, הינו להרגיש בחינת שבת שהוא עולם הבא במעשה המצוות, שהם בחינת שבעת ימי בראשית שנבראו על -ידי המצוות כנ"ל, כי אפלו יום השביעי, שהוא בעצמו שבת קדש, צריכין קדם מתן תורה גם כן לספר כנגדו שבוע אחד כדי שיהיה נכלל ביום שכלו שבת, כי באמת שבת הוא מעין עולם הבא, אבל אף-על-פי-כן יכול להיות שאפלו ביום השבת יהיה הכונה בשביל שכר עולם הבא ממש ועל-כן צריכין להזדכך בימי הספירה לזכך כל שבעת ימי בראשית ואפלו יום שבת קדש כדי להמשיך עליהם בחינת עולם הבא יום שכלו שבת כדי לזכות להרגיש בעולם הבא בכל שבעת ימי בראשית, דהינו בכל מעשה המצוות עד שלא ירצה שום עולם הבא כלל, רק יהיה שמחתו מהמצוה בעצמה כנ"ל:

אות ה

וזה בחינת 'תספרו חמשים יום' ולא נאמר מ"ט יום, כי עקר הספירה בשביל יום החמשים, שהוא בחינת יובל הגדול, בחינת עולם הבא, כמובא, הינו להמשיך בחינת יום החמשים על כל מ"ט ימי הספירה, דהינו להרגיש העולם הבא שכלו שבת, שהוא בחינת יום החמשים, בכל השבעה שבועות, שהם בחינת שבעת ימי בראשית, שהם בחינת המצוות כנ"ל. כי זה עקר התכלית והשלמות שזוכין על-ידי הספירה, ביום קבלת התורה כנ"ל. ועל-ידי הספירה, שעל ידי זה, זוכין לקבלת התורה, דהינו לשמחה הנ"ל אז יכולין להלביש התפלה בספורי דברים. ועל שם זה נקרא ספירה, כי על-ידי זה יכולין להלביש התפלה בספורי דברים, כי באמת ספירה, שהוא לשון מנין וספור דברים, הם בחינה אחת. ועל -כן נקראים בשם אחד, כי כל ספורי דברים שבעולם, שהם כלל העולם, עקר יניקתם מבחינת ספירת המנין, כי המנין הוא בחינת אחר הבריאה, כי לפני אחד מה אתה סופר. וזהו בחינת קדם הבריאה. נמצא, שכל הבריאה כלה וכל הספורי דברים של זה העולם יניקתם מבחינת ספירת מנין, שזהו בחינת אחר הבריאה. ועל-כן על-ידי הספירה, על-ידי זה זוכין להלביש התפלה בספורי דברים, כי על-ידי הספירה זוכין לטהר המח וזוכין לשמחה הנ"ל, שעל-ידי זה יכולין להלביש התפלה בספורי דברים, (כמבאר במאמר הנ"ל). כי דיקא כשזוכין לשמחה הנ"ל אז דיקא יכולין להלביש התפלה בספורי דברים, כי כשזוכה לשמחה הנ"ל, דהינו שיש לו שמחה מהמצוה בעצמה, שהוא שמחת הקדוש ברוך הוא, נמצא שנכלל בהשם יתברך על-ידי המצוה וכל העולם נכלל עמו בהשם יתברך, כי המצוות הם מקימי העולם כנ"ל וכשנכלל על-ידי המצוה בהשם יתברך, נמצא שנכלל גם כל העולם, שקיומו על-ידי המצוות, בהשם יתברך, ואזי כשכל העולם כלו נכלל בהשם יתברך, אזי בודאי יכולין לעשות מכל הספורי דברים, תפלות, ולהלביש התפלה בספורי דברים. מאחר שכל העולם נכלל בו יתברך. ועל-כן אז דיקא יכולין לומר בשבילי נברא העולם, כי בודאי נברא העולם בשבילו מאחר שעל ידו נכלל העולם בו יתברך. וזהו שדקדק רבנו זכרונו לברכה וכתב בסוף המאמר הנ"ל על פסוק, "יחד הרים ירננו", שעל-ידי השמחה יכולין הצדיקים להלביש תפלתם בספורים יחד, כי על-ידי השמחה דיקא, שעל-ידי זה נכללין עם כל העולם כלו בו יתברך יכולין להלביש תפלתם בספורים יחד כנ"ל והבן. ברוך השם לעולם, אמן ואמן:

שיך לעיל:

בא שבת בא מנוחה, כמו שכתוב, "ויכל אלקים ביום השביעי". ועל-כן שיך לומר גם על שבת שבו נברא העולם, כי המנוחה הוא קיום העולם כנ"ל:

אות ו

על-פי המאמר הנ"ל יתבאר ענין המצוה של דין שומר שכר שחיב בגנבה ואבדה ופטור באנסין, כי לכל דבר יש שרש בתורה. והנה ענין שומר חנם ושומר שכר לפי הנראה הם בבחינת שני עבודות הנאמרים במאמר הנ"ל, דהינו בחינת העובד בשמחה שאינו רוצה בשום שכר עולם הבא וכו' כנ"ל. וזה בחינת שומר חנם שאין רוצה בשום שכר ושומר שכר הוא בחינת העובד על מנת לקבל פרס. וזה בחינת שומר שכר שרוצה שכר. ועל-כן חלוקים בדיניהם, כי שומר חנם פטור בכל ושומר שכר חיב בגנבה ואבדה ופטור באנסין, כי לבוא לבחינת שמחה הנ"ל, דהינו שלא ירצה בשום שכר עולם הבא וכו' כנ"ל, הוא על-ידי רעמים וכו' ולזה צריכין לפנות המחין מחמץ, דהינו ממחשבות זרות, מהרהורים וכו', וגם צריכין לשמר היראה שלא יהיה לו יראות נפולות וכו', ואז יכולין לשמע קול הרעמים ואז זוכין לשמחה הנ"ל, דהינו שלא ירצה שום שכר עולם הבא בשכר המצוה וכו' כנ"ל. והנה השומר חנם שבחינתו הוא בחינה זו, דהינו בחינת העובד שאינו רוצה בשום שכר וכו', ועל-כן מאחר שהוא מבחינה זו, על-כן הוא פטור בכל, כי מאחר שהוא מבחינה זו ולבחינה זו אי אפשר לזכות כי אם כשמתקנין ומטהרין המח והיראה. וכשהמח, דהינו הדעת והיראה מתקנין, אזי אין שום הזק ונזק, כי יש שני מיני הזקות והם גנבה ואבדה ואנסין והנה גנבה ואבדה הוא על-ידי פגם הדעת, כי כל הגנבות ואבדות הם על-ידי הסתלקות הדעת. כי עקר הגנבה הוא בלי ידיעת האדם וכן האבדה. נמצא, שגנבה ואבדה הם על-ידי הסתלקות הדעת, על-ידי בחינת פגם הדעת, אבל אנסין, דהינו לסטים מזין או חיה רעה הם בידיעת האדם, רק שאינו יכול להתגבר עליהם, אך הם באים על-ידי פגם היראות הנפולות, כי מי שאין מעלה כל היראות הנפולות לשרשן, דהינו ליראה עליונה, אזי הוא מתירא מכל דבר, כגון מלסטים או מחיה רעה וכיוצא והם יכולים להתגבר עליו, כי כל אלו האנסין מלסטים וכו', כלם הם מבחינת היראות הנפולות שנתלבשו בזה הדבר כידוע. ומי שזוכה לתקן היראה עליונה בשלמות ומעלה כל היראות הנפולות לשרשן, אזי אין מתירא משום דבר, הן מגזלן או מחיה רעה וכיוצא, מאחר שמעלה היראה לשרשה ואזי כשמעלה היראה לשרשה אין להם שום כח להתגבר עליו. ועקר מה שמתירא מהם ומה שיכולים להתגבר עליו הוא רק מחמת שאין מעלה היראה לשרשה ומחמת זה מתירא מהם ויכולים להתגבר עליו. נמצא, שגנבה ואבדה בא מפגם דעת, ואנסין באים מפגם היראה ומי ששומר הדעת והיראה בשלמות, הוא נצל מכל הזק, דהינו מגנבה ואבדה ואנסין. ועל-כן השומר חנם ששרשו מבחינה הנ"ל, דהינו שאין רוצה בשום שכר וכו' כנ"ל ולבחינה זו אי אפשר לבוא כי אם על-ידי תקון הדעת והיראה כנ"ל. ואזי כשהדעת והיראה מתקנין, אזי נצל מכל הזק ונזק מגנבה ואבדה ואנסין כנ"ל. ועל-כן השומר חנם פטור בכל, כי כל ההזקות הבאים הן גנבה ואבדה או אנסין, בודאי לאו בגירא דילה באו, כי מצדו אין שום הזק ונזק, מאחר שהוא בבחינת שלמות הדעת והיראה כנ"ל, שעל-ידי זה נצולין משני מיני הזקות הנ"ל. ועל-כן אלו ההזקות אינם באחריותו רק באחריות המפקיד, כי מצדו אין הזק ונזק ובודאי מזל דמפקיד גרם וכנ"ל. אבל השומר שכר, שזהו בחינת העובד על מנת לקבל פרס והעובד על מנת לקבל פרס זהו בחינת העובד מיראה, כי העובד מיראה נמצא עבודתו תלוי בדבר, כי אין מרגיש התענוג בהמצוה בעצמה רק עבודתו מחמת היראה שמתירא וזה בחינת העובד על מנת לקבל פרס שעבודתו תלוי בשכר עולם הבא שמתירא שלא יאבד השכר הטוב:

נמצא, שהעובד על מנת לקבל פרס זה בחינת העובד מיראה, כי העובד מאהבה, שזהו בחינת שלמות הדעת, כי דעת תלוי באהבה, כי מסטרא דימינא מחא חוורא ככספא ואזי כשעבודתו באהבה ודעת, אזי אין רוצה בשום שכר ואין עבודתו תלוי בשום דבר רק מחמת אהבה ודבקות ושמחה שמשמח בהמצוה בעצמה ומרגיש התענוג בהמצוה בעצמה ואין רוצה שום שכר כנ"ל. ועל-כן השומר שכר, שהוא מבחינת העובד על מנת לקבל שכר. שזהו בחינת העובד מיראה ומאחר שלא תקן כי אם את היראה והדעת לא תקון עדין כי אם היה מתקן גם את הדעת לא היה רוצה בשום שכר כנ"ל ומאחר שרוצה שכר, שזה בחינת העובד על מנת לקבל שכר, שזהו בחינת עובד מיראה והדעת אינו בשלמות עדין, על-כן השומר שכר חיב בגנבה ואבדה ופטור באנסין, כי גנבה ואבדה, שהם באים מפגם הדעת, הוא חיב בהם, כי הם באים מצדו מאחר שלא תקן את הדעת בשלמות, שעל-ידי זה באים גנבות ואבדות, על-ידי פגם הדעת כנ"ל. אבל באנסין הוא פטור, כי אין האנסין מצדו, מאחר שזכה לבחינת יראה, כי השומר שכר הוא מבחינת העובד מיראה כנ"ל וכשזוכין ליראה נצולין מאנסין כנ"ל. ועל-כן אין האנסין מגירא דיליה, ועל-כן פטור באנסין כנ"ל, ברוך השם לעולם, אמן ואמן: