ליקוטי הלכות/אורח חיים/הלכות חנוכה/הלכה א

ענין חנוכה עריכה

הקדמה עריכה

על-פי מה שכתב רבנו במאמר המתחיל (בכורות ח:) "אחוי לן מנא דלא שויא לחבלא" (בסימן כה):

שצריך כל אדם להוציא את עצמו מן המדמה, שהוא כח הבהמיות, שהם התאוות כלם, ולעלות אל השכל, עין שם. ואחר-כך, אפלו כשמשבר הכח המדמה כשחוזר לעלות מדרגא לדרגא, אזי מתפשט שנית כח המדמה וכל הבלבולים, וצריך לחזר ולהכניעם. והכנעה הוא על-ידי התגלות גדלת הבורא, דהינו צדקה, עין שם. וזהו כונת "הודו ליהוה קראו בשמו" (דברי הימים א טז ח), שהוא כדי לעלות מעשיה ליצירה (עין פרי עץ חיים שער הזמירות), על-כן מזכירין גדלת הבורא כדי להכניען, עין שם:

א עריכה

וזה בחינת חנוכה, שהוא הארה ראשונה מכל השנה (כמו שמובא בספרים), והיא מרמזת על התחלת חנוך האדם בעבודה, וזהו לשון 'חנוכה', שאדם מתחנך בעבודת השם יתברך, ואי אפשר להתחיל בעבודת השם יתברך כי אם כשיש לו מתחלה מלחמה לשבר כח המדמה כנ"ל. וזהו בחינת מלחמת עובדי כוכבים שהיה קדם חנוכה, שהיא מלכות עובדי כוכבים הרשעה שרצו להשכיח תורת ה' ולהעבירם על חקי רצונו, שזה בחינת כח המדמה, כח הבהמיות, שמתפשט על האדם ורוצה למנעו ולהעבירו מתורת ה', חס ושלום, כמו שכתוב (דניאל ח כא) "והצפיר השעיר". ואחר-כך כשזוכה להתגבר על מלכות הרשעה הנ"ל ולשבר כח המדמה כנ"ל, אז מתחילין להדליק נר חנוכה, דהינו שזוכין לעלות אל השכל שהוא בחינת נר הדולק, כמובא במאמר "פתח רבי שמעון" (בסימן ס).

ובכל יום "מוסיף והולך" (שבת כא: שו"ע או"ח סימן תרעא סעיף ב), כי אסור לעמד על מדרגה אחת, רק צריך להוסיף קדשה בנפשו בכל יום ויום, ושיהיה שכלו מוסיף והולך בכל יום ויום. וזה שמוסיפין בכל פעם על הנר הראשון והנר הראשון קים בכל הימים, כי כשמדליק בליל שני שני נרות, הם כנגד לילה ראשונה ושניה, וכן בליל שלישי וכו', נמצא שהנר הראשון של לילה הראשונה הולכת עם כל הנרות של כל הלילות, זה בחינת מה שכתב רבנו (בסימן סב) שכל התחלות קשות, מחמת שהוא יוצא מהפך אל הפך, ואחר-כך כל מה שהולך ומתקדש יותר, כל העבודות של כל הימים מקבלים כח מההתחלה, וכח ההתחלה הולכת עם כל הימים, בחינת תענית, בחינת שם הויה באחורים - שאות הראשונה הולכת עם כל האותיות, כמו שכותבין יו"ד, יו"ד ה"י וכו'. וזה בחינת נרות חנוכה, שבתחלה מדליקין נר א', ואחר-כך א"ב, ואחר-כך אב"ג, נמצא שנר ראשון הולכת עם כל הימים, כי כל הימים מקבלין כח מן התחלת חנוך העבודה שהתחיל לעלות אל השכל שהוא נר ראשון של חנוכה, ואחר-כך כל מה ששכלו מוסיף והולך בכל יום כל הימים מקבלים כח מההתחלה, כי כל ההתחלות קשות כנ"ל.

וזה שאומרים הלל בחנוכה, זה בחינת שבח השם יתברך, כדי לגלות גדלת הבורא יתברך שמו, כדי להכניע כח המדמה שמתפשט בכל פעם שרוצין לעלות מדרגא לדרגא כנ"ל:

ב עריכה

וזהו בחינת הצדקה שמרבין לתן מעות חנוכה לעניים (עין מגן אברהם ריש סימן תרע) כדי לשבר כח המדמה שבכל מדרגה על-ידי התגלות הגונין, שהוא בחינת גדלת הבורא שנתגלין על-ידי צדקה כנ"ל, וזה בחינת הצחוק שהיו נוהגים גם הקדמונים הצדיקים לשחק בחנוכה במיני שחוק של התר (אך שבעוונותינו הרבים עכשיו באין לידי עברה, כי משחקין בשחוק של אסור), זה בחינת מה שמורידין עצמן לבחינת קטנות כדי לעלות אל המדרגה השניה, בבחינת 'ירידה תכלית העליה', כמובא, כי בחנוכה עולין מדרגא לדרגא, בבחינת 'מוסיף והולך' כנ"ל:

להלכה הבאה