ליקוטי הלכות/אורח חיים/הלכות השכמת הבוקר/הלכה ד

הלכה ד

אות א

על פי התורה מישרא דסכינא וכו' בסימן למ"ד, עיין שם כל התורה.

והכלל, כי צריך כל אדם לבקש ולחפש מאד מאד אחר רבי אמיתי הגדול במעלה מופלגת מאד שיוכל להאיר בו השגת אלקות. כי השגות אלקות אי אפשר להשיג כי אם על ידי כמה צמצומים וכו' שהם בחינת סיבובים והקדמות, כמו המלמד שלומד עם התינוק, וכו'. וכל מה שהוא קטן במעלה ביותר, וכל מה שהוא חולה ביותר, הוא צריך רופא גדול ביותר, דהיינו רבי גדול ביותר שיהיה גדול במעלה כל כך עד שיוכל לרפא אותו גם כן, ויוכל לסבב עצמו גם כן עד שיכניס בו השגות אלקות שזה עיקר התכלית וכו'.

ומבואר שם שאלו הצמצומים שהם בחינת ההקדמות וכו' שעל ידם באים להשגות אלקות, הם בחינת חכמה תתאה, בחינת מלכות, בחינת שערות, בחינת (תיקון ע') שיעורין דאתוון דאורייתא, בחינת (שם קי"ג) שערא אוכמא, (שם קי"א) שערא בעיגולא, בחינת (שיר השירים א') שחורה אני ונאוה שזהו בחינת אברהם תיקן שחרית וכו'. וצריכין להחיות את המלכות וכו' על ידי אור הפנים המאיר בשלש רגלים וכו'. ולפעמים נופלת המלכות, היא בחינת ד', להד' מלכויות שהם חכמות חיצוניות. ומי יוכל לסבול את קול הצעקה כשנופלת המלכות ביניהם בחינת (קהלת ט') זעקת מושל בכסילים, שהכסיל רוצה להתחכם וכו'. וצריכין לחתכה מהם בבחינת חתכו לד'. וזה על ידי החסד שמתגלה על ידי התוכחה וכו', עיין שם כל זה היטב:

אות ב

וכל זה נעשה בכל בוקר, שאז בשחרית עולה אילת השחר, שהוא בחינת עליות עמוד השחר, שהוא בחינת מלכות חכמה תתאה הנ"ל שנקרא שחר, כי הוא מצמצם הראות שכל השגות אלקות על ידה.

ועל כן צריכין להתגבר מאד לעמוד בבוקר השכם כדי לעסוק בתורה ועבודה, כדי שיגדל ויעלה ויעורר בחינת השחר הנ"ל, בחינת חכמה תתאה הנ"ל, בבחינת (תהלים נ"ז) עורה כבודי וכו' אעירה שחר, כדי שיזכה לבחינת השגת אלקות להכיר אותו יתברך אשר לכך נוצרנו. כי כל אדם מוכרח שיבוא לזה, כי רק בשביל זה בא לעולם. וכל העולמות נבראו רק בשביל זה, בגין דישתמודעין ליה:

אות ג

וזה בחינת התעוררות השינה. כי עיקר השינה נמשך מחמת שזאת הבחינה שהיא בחינת מלכות השכל התחתון הנ"ל, היא סמוכה לחיצונים, כי היא מדריגה האחרונה של הקדושה כידוע. על כן לפעמים היא נופלת אליהם כנ"ל. דהיינו שנופלת לתוך בחינת הד' מלכיות שהם בחינת חכמות חיצוניות, שהם רוצים להמשיך זה השכל אליהם, להתגבר על ידי זה השכל בחכמות חיצוניות שלהם וכו', כמו שכתוב שם.

ואזי צריכין שינה. היינו כל זמן שיכולין להשתמש עם זה השכל בקדושה, שיוכל לסבב על ידם לבא להשגת אלקות, הוא מצוה גדולה להשתמש עמו כפי מה שיוכל כל אחד לפי ערכו. אבל כשהשכל מתחיל ליפול, ומתגברים עליו בלבולים שזה נמשך מבחינת הנ"ל, שבחינת החכמות חיצוניות שהם הד' מלכיות רוצים להתגבר להמשיך זה השכל אליהם, אז צריכים לישן שהוא הסתלקות הדעת, דהיינו לסלק דעתו לגמרי. ומשם עיקר בחינת השינה.

ועל כן בשעת שינה, הנשמה שהיא השכל באה בתוך אמונה, כמו שכתוב (איכה ג') חדשים לבקרים רבה אמונתך. כי אז צריכים לסלק השכל לגמרי ולסמוך רק על אמונה לבד. ועל כן בעת שינה, סטרא דמותא שליט, כמובא בזוהר הקדוש (וישב קפד ע"ב), כי אז מסתלק החיים שנמשך מאור הפנים ומתגברים בחינת הד' מלכיות שהם סטרא דמותא. ואז עיקר הקיום על ידי אמונה, על ידי שקורין קריאת שמע שעל המטה בכוונה שהיא בחינת אמונה.

כי בעת שחכמות חיצוניות, שהם כלל כל מיני בלבולים שיש לכל אדם שבעולם, וכל המחשבות רעות וזרים והרהורים ורעיונים רעים, שכולם נמשכין מבחינת הקליפות שהם הד' מלכיות שהם חכמות חיצוניות, כשהם מתחילים להתגבר על השכל, אזי צריכין לסלק הדעת לגמרי ולסמוך על אמונה, שזהו בחינת שינה שהוא הסתלקות הדעת, שאז באה הנשמה בתוך אמונה כמו שכתוב במקום אחר (ח"א סימן לה).

ואף על פי שהשינה היא טובה גדולה, אבל צריכין להתגבר שלא יישן יותר מדאי. ועל כן צריכין להתגבר כארי לעמוד בבקר לשבר השינה ולעסוק בתורה ותפילה, כדי לחתוך ולהעלות את המלכות ח"ת^[1] מהם, כדי לזכות על ידי זה להשגות אלקות כנ"ל.

וזה שויתי ה' לנגדי תמיד, שיזכה להכיר את השם יתברך, דהיינו שישיג אלקותו יתברך עד שישוה אותו יתברך לנגדו תמיד ולא ישכח אותו כרגע:

אות ד

וזה פירוש הפסוק הזה "שויתי ה' לנגדי תמיד", היינו השגות אלקות כנ"ל. "כי מימיני בל אמוט". כי עיקר בנין המלכות חכמה תתאה הנ"ל הוא על ידי בחינת ימים שהוא חסד כמו שכתוב שם. כי על ידי החסד קוצרין אותה מהד' מלכיות ומעלין אותה אל אור הפנים שבשלש רגלים, שהוא בחינת שמחת הלב על ידי המצות שעושין בכל השנה וכו', עיין שם. וזהו, כי מימיני בל אמוט, היינו על ידי בחינת ימין שהוא חסד, על ידי זה בל אמוט, על ידי זה לא אמוט ולא אפול בשכלי אליהם ח"ו לבחינת חכמות חיצוניות ח"ו, רק אזכה להעלות שכלי עד שאזכה על ידו להשגות אלקות שהוא בחינת שויתי ה' לנגדי תמיד כנ"ל.

וזהו "לכן שמח לבי ויגל כבודי", שמח לבי, זה בחינת שמחת הלב של המצוות שעושין, שזהו בחינת אור הפנים שבשלש רגלים, שמשם חיות המלכות שהיא בחינת כבוד, בחינת מלך הכבוד. וזהו לכן שמח לבי, שהוא אור הפנים של שלש רגלים, בחינת לב שמח ייטיב פנים כמו שכתוב שם. ועל ידי זה ויגל כבודי, שנמשך שמחה וחיות להמלכות שהוא בחינת כבוד.

ועל ידי זה "אף בשרי ישכון לבטח", שהוא בשר הגוף. כי בשביל זה נברא האדם, שיבטש גופו על ידי עמל ויגיעה בתורה ומצוות. כי אדם לעמל יולד, זה עמל תורה כמו שאמרו רז"ל, כי צריכין לעמול בתורה ועבודה ולקדש ולטהר עצמו כל כך עד שיזכה להאיר גם בגופו הארות מהשגת אלקותו יתברך. כי הצדיק הגדול האמיתי מסבב עצמו בסיבובים נוראים כאלה ובצמצומים נפלאים כאלה, עד שיאיר בנו השגת אלקות גם בעודינו בגופנו כדי שיגיע גם להגוף הארה מזה. כי עיקר השלימות להודיע גם להגוף מכל ההארות וההשגות שהנשמה משגת, כמו שכתוב בהתורה חותם בתוך חותם. וזהו בחינת אף בשרי ישכון לבטח, שגם בשר הגוף ישכון לבטח על ידי שיזכה בחייו בעודו בגופו להכיר את בוראו על ידי הצדיק האמת שהאיר בו השגות אלקות וכנ"ל.

וזהו "כי לא תעזוב נפשי לשאול", שלא יפול חלקי המלכות שלי, בחינת תלמוד תורה שלי, שהוא בחינת נפשי, לא תעזוב לשאול ח"ו, שהם החכמות חיצוניות, שהם הסטרא אחרא והקליפות שחותרים להתגבר בכל עת על נפש האדם שהוא שלו, שצריך לבא שלא יצטרך לראות ולהסתכל לשם בכל עת להעלותינו משם, כי אם ח"ו אהיה בשאול ושחת, בודאי יהיה הצדיק הרבי האמת מסתכל שם בכל עת בצער גדול כדי להעלותינו משם. כי הוא עוסק בתקונים בכל עת. ועל כן בזכותו וכחו אני בטוח כי לא תעזוב נפשי לשאול, כדי ש"לא תתן חסידך" שהוא הצדיק האמת, "לראות שחת" וכנ"ל.

וזהו "תודיעני אורח חיים שובע שמחות את פניך". שתודיעני האורח והדרך לבוא לחיים אמתיים, להמשיך חיות להחיות את בחינת המלכות ח"ת הנ"ל. שהוא על ידי אור הפנים שבשלש רגלים, שהוא בחינת שמחת הלב, בחינת שובע שמחות את פניך וכו', כנ"ל.

אות ה

וזה בחינת קימת חצות, שצריכין להתגבר מאד לקום בחצות לילה להתאבל מאד על חורבן בית המקדש, ועל ידי זה עיקר עליית המלכות מן החיצונים והקליפות הנ"ל כידוע בכוונות.

כי כשמתאבל על חורבן בית המקדש כאילו עוסק בבנינו, כי כל המתאבל וכו' זוכה ורואה בשמחתה. ועל ידי זה ממשיך על עצמו קדושת הבית המקדש, שם עיקר אור הפנים שממשיכין בשלש רגלים שהיו צריכין לעלות אל הבית המקדש לראות את פני ה' כדי לקבל אור הפנים כמו שכתוב שם בהתורה הנ"ל. נמצא שעיקר אור הפנים בבית המקדש, ועל כן צריכין לקום בחצות ולהתאבל מאד על חורבן בית המקדש. ועל ידי זה יזכה לפי בחינתו לראות בשמחתה ולהמשיך על עצמו משם חיות מאור הפנים שמאיר שם להחיות בחינת המלכות, בחינת חכמה תתאה, כדי לזכות להשגות אלקות וכנ"ל.

וזה שמזכירין עליית רגלים בתיקון חצות במזמור כאיל תערוג, כמו שכתוב "אלה אזכרה וכו' כי אעבור בסך אדדם עד בית אלהים", שהוא מה שהיו עולין ברגל לבית המקדש כמו שפירש רש"י שם, וזה בחינת ג' פעמים פנים שמזכירין שם, כמו שכתוב שם מה תשתוחחי נפשי וכו' כי עוד אודנו ישועת פניו וכו'. וכן שלש פעמים, כנגד שלש פעמים בשנה שהם השלש רגלים שהיו עולין בהם לקבל אור הפנים כנ"ל.

ועל כן צריכין לעסוק בתורה בחצות, כי כל אות ואות של התורה הקדושה כולם הם שיעורים וצמצומים קדושים להשיג אלקותו יתברך על ידי זה כמו שכתוב שם. ועל ידי התורה שעוסקין אז בלילה, נמשך עליו חוט של חסד ביום כמו שאמרו רז"ל. ועל ידי החסד הזה קוצרין וחותכין את המלכות ובונים אותה בשלימות בעליית השחר בבחינת והוכן בחסד כסאו, כנ"ל בהתורה הנ"ל, וכמובן בכוונות.

אות ו

ועל כן צריכין לזעוק מרה ולצעוק מאד בחצות על חורבן בית המקדש וכו', כדי לשתף עצמו עם השכינה ועם כל המצטערים בצרתה, אשר אי אפשר לסבול קול הזעקה והצעקה שיש שם כשנופלת המלכות ביניהם, כמו שכתוב שם בהתורה הנ"ל, ומי יכול לסבול את קול הצעקה וכו' עיין שם.

ועיקר הצעקה צריכין לצעוק ביותר על הסתלקות הצדיקים האמיתיים שעסקו להכניס בנו השגת אלקות ונשארנו יתומים ואין אב. כי צריכין לבקש ולחפש מאד אחר צדיק אמת כזה כנ"ל. על כן צריכין לבכות ולזעוק מאד מאד לפני השם יתברך על זה ביותר, שיחוס וירחם עלינו ויחזיר לנו העטרה ליושנה, שיחזור וישלח לנו מהרה צדיקי אמת שישתדלו בתקנותינו, ויאירו בנו השגות אלקות להביאנו אל התכלית הטוב אשר לכך נוצרנו, אשר אי אפשר לזכות לזה כי אם על ידי הצדיק האמת הגדול במעלה מאד מאד, שיש לו כוח לרפאות חולים מדוכאים בחליי הנפש כמונו היום בעקבות משיחא, כאשר יודע כל אחד בנפשו, וכנ"ל.

אות ז

כי צריכין לנדד שינה מעיניו ומעפעפיו תנומה, לשוטט לבקש ולהרבות בתפילה ותחנונים שיזכה למצוא הצדיק האמת שיוכל לרפא אותו ולהכניס בו השגת אלקות כדי להציל את נפשו מני שחת, כמו שצעק על זה שלמה המלך עליו השלום בספר משלי (קפ' ו') כמו שכתוב "אל תתן שינה לעיניך ותנומה לעפעפיך, הנצל כצבי מיד וכצפור מיד יקוש", וזה על ידי שיבקש עד שימצא את הצדיק המנהיג האמת שיקרבהו להשם יתברך, כמו שכתוב שם במקרא הקודם הסמוך לזה, "עשה זאת איפא בני והנצל, כי באת בכף רעיך לך התרפס ורהב רעיך", ופירש רש"י הרבה רעים שיתפללו עליך לפניו. היינו צדיקי אמת שהם נקראים אחים ורעים להשם יתברך, שצריכין להכניע את עצמם כאסקופה הנדרסת ונרפסת לבקשם בכל תמצית כחו, עד שיזכה למוצאם (וכעין שפירש רש"י שם על לך התרפס עיין שם).

וזה שכתוב שם בסמוך "מעט שנות מעט תנומות מעט חבוק ידים לשכב, ובא כמהלך ראשך ומחסורך כאיש מגן". שצריכין למעט בשינה ותנומה כדי לבקש הצדיק האמת שנקרא מהלך ואיש מגן, כי הצדיקים נקראים 'מהלכים' עיין שם, שהולכים מדרגא לדרגא תמיד, כמו שכתוב (זכריה ג') ונתתי לך מהלכים בין העומדים וכו'. וגם נקרא הצדיק 'איש מגן' כי הוא מגן לכל החוסים בו. וזהו מעט שנות מעט תנומות וכו'. עד אשר תזכה שיבא כמהלך ראשך, ופירש רש"י דברים שאתה רש מהם ומחסורך יתמלא וכו'. היינו כל הדברים שאתה רש מהם וכל מה שחסר לך בגשמיות ורוחניות, הכל יבוא לך מהרה כמהלך וכאיש מגן. היינו כפי מעלת הצדיק שתזכה למצוא שנקרא מהלך ואיש מגן. כמו כן יבוא לך כל מחסורך וראשך. דהיינו הדברים שאתה רש מהם. כי כל החסרונות נתמלאים על ידי הצדיק, כי הוא ממשיך כל ההשפעות בגשמיות ורוחניות על ידי שמכניס ידיעת אלקותו בהנלווים אליו, שעל ידי זה נתמלאים כל החסרונות, כמו שכתוב (נדרים מ"א) דעת קנית מה חסרת.

ועל כן צריכין לשבר השינה ולקום בחצות לילה לאונן ולקונן ולבכות ולצעוק מאד על חורבן בית המקדש ותוקף מרירות הגלות בגוף ונפש, ומכל שכן וכל שכן לבכות ולצעוק מאד מאד על הסתלקות הצדיקים שקשה כפליים כחורבן בית המקדש כמו שאמרו רז"ל, אשר כל הצרות רחמנא ליצלן אנו סובלים על ידי זה, כמו שכתוב (ישעיה נ"ז) "הצדיק אבד ואין איש שם על לב כי מפני הרעה נאסף הצדיק". על כן כל מי שחס על נפשו צריך לצעוק מאד שיזכה גם עתה למצוא רבי ומנהיג אמיתי שיוכל להכניס בו ידיעת אלקותו יתברך, שעל ידי זה יתמלאו כל החסרונות ויתבטלו כל הצרות ויתתקן הכל:

אות ח

הלכות לבישת בגדים

וזה בחינת לבישת המנעלים, שצריך לנעול של ימין תחילה ולקשור שמאל תחילה (שלחן ערוך סימן ב' ס"ד), ולמדו מתפילין, כמו שאמרו רז"ל כתפילין כך מנעלים (שבת ס"א), צריכין לשמור ביותר להעלותן מהחיצונים הסמוכים אליהם. כי הרגלין הם בחינת חכמה תתאה, בחינת תכלית הצמצומים הנ"ל שצריכין לחתכן מהד' מלכיות ולהעלותן לבחינת אור הפנים שבשלש רגלים כנ"ל. ומשם נמשכין בחינת מנעלים, שהם שומרים את הרגלין מהחיצונים. וזהו כתפילין שהם אור כידוע, כך מנעלים, כי משם נמשך בחינת המנעלים שהם בחינת שמירה לרגלין. (ועיין כל זה באריכות בהלכות חליצה הלכה ד').

ועל כן צריכין לנעול של ימין תחילה. כי עיקר הוא בחינת ימין, הוא חסד, שעל ידי זה קוצרין אותה מהם ובונין אותה כנ"ל. ועל כן בקשירה שמאל תחילה, כמו תפילין שקושר של יד בשמאל תחילה, כי קשירת השל יד בשמאל תחילה, זה מחמת שאי אפשר לקבל החסד כי אם על ידי תוכחה כמו שכתוב שם עיין שם. ותוכחה הוא בחינת גבורותי בחינת שמאל. וזה בחינת יד כהה, עיין שם, בחינת התוכחה שהיא לפעמים בדרך בזיון שמכהה פניו, כמו שכתוב בעלי (שמואל א' ג') שלא הוכיח את בניו ולא כהה בם, כי תפילין הם מוחין, הם עיקר המשכת השגת אלקות הנאמר בהתורה הנ"ל שעיקרה הוא בחינת תפילין כידוע למבין דבריו. כי תפילין של ראש ושל יד, הם בחינת חכמה עילאה וחכמה תתאה. וזה בחינת שחרות של תפילין, בחינת שחרות הנ"ל בתורה הנ"ל. ועל כן צריכין לקשור של יד תחילה בשמאל ביד כהה כדי להמשיך בחינת התוכחה, שעל ידי זה נתגלה החסד, שעל ידי זה קוצרין את המלכות חכמה תתאה הנ"ל:

אות ט

הלכות הנהגת בית הכסא

ועל כן אסור לקנח בימין (שלחן ערוך סימן ג' ס"י) מפני שקושר בה תפילין, כי חכמות חיצוניות שעל ידם נמשכין כפירות, הם נקראים "קיא צואה בלי מקום". כי המאכל מחיה את האדם, ועל ידי זה מאיר פניו כשאוכל בקדושה, כמו שכתוב "ויאכל וישת וייטב לבו" כמו שכתוב במקום אחר (סימן י"ט).

ועיקר החיות בחינת הארת פנים שמקבלים על ידי המאכל, הוא על ידי רוחניות המאכל שהוא הטוב שבמאכל, שרק זה מחיה את האדם בבחינת "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם". אבל גשמיות המאכל שנאחז בו הרע, נעשה פסולת גמור ונדחה לחוץ. כי הוא בחינת חכמות חיצוניות, כפירות, שהם קיא צואה כנ"ל.

ועל כן (ברכות י"ד) הרוצה לקבל עליו עול מלכות שמים שלימה, שהיא בחינת ח"ת הנ"ל. הוא בחינת מלכות כנ"ל. יפנה ויטול ידיו וכו', יפנה לדחות המותרות שהם בחינת חכמות חיצוניות כנ"ל; ואחר כך יטול ידיו במימי החסד להמשיך החסד הנ"ל. שעל ידי זה חותכין המלכות ומטהרין אותה מהם. (ועיין מזה בהלכות סוטה הלכה ד') ואחר כך יניח תפילין ויקרא קריאת שמע ויתפלל. כי כל זה הוא בחינת תיקוני התפלה שבשחרית, שכל התיקונים שהם התעוררות השינה ויפנה ויטול ידיו וציצית ותפילין וקריאת שמע ותפילה, הכל בשביל עליית המלכות כידוע שהוא בחינת חכמה תתאה הנ"ל, שזהו בחינת אברהם תיקן שחרית כמו שכתוב בהתורה הנ"ל.

ועל כן אין מקנחין בימין מפני שקושר בה תפילין, שהם אור הפנים שמשם עיקר החיות של המלכות שעולה ונטהרת מהם כנ"ל. ועל כן אסור לפנות מזרח ומערב (סימן ג' ס"ה), מחמת שהוא נגד ירושלים ששם הבית המקדש ששם עיקר אור הפנים וכנ"ל:

אות י

וזה בחינת חנוכה. כי הדלקת נר חנוכה הוא בחינת המשכת השגת אלקות על ידי הצמצומים, שמשם עיקר הדלקת כל האורות והנרות דקדושה, בחינת "לאנהרא שרגין ולאדלקא בוצינין", שזהו בחינת תפילין מוחין שהם עיקר השגות אלקות. שאומרים אז "ושמן הטוב תריק על שבעה קני המנורה" וכו'. כי המשכת השגת אלקות על ידי הצמצומים, זה בחינת שנמשך שמן הטוב, שמן משחת קדש, שהוא בחינת הדעת הקדוש, לתוך כלים וצמצומים שהם השמן והכלי והפתילה שבהם נתלה האור שנמשך מבחינת השגת אלקות שמשם כל האורות, כי הוא אור כל האורות כמו שכתוב (תהלים כ"ז) ה' אורי וישעי.

וזהו בחינת תוקף הנס של חנוכה. כי אז עמדה מלכות יון הרשעה להשכיחם תורתך ולהעבירם וכו'. כי מלכות יון הרשעה זה עיקר בחינת חכמות חיצוניות שהם חכמת יון, מחמת שהם נתעסקו בזה ביותר להמשיך החכמות חיצוניות בעולם כידוע. שזה עיקר התגברות מלכות הרשעה, שהוא בחינת הד' מלכיות, על מלכות דקדושה כנ"ל. ועל כן היתה אז עת צרה גדולה, כי רצו להשכיח התורה לגמרי על ידי התגברות החכמות חיצוניות שהם היפך התורה. כי התורה והמצוות הם בחינת שיעורים וכלים להמשיך על ידם השגת אלקות כנ"ל. והם רצו להשכיח התורה והמצוות על ידי התגברות חכמות חיצוניות, שהם בחינת מלכות הרשעה של הד' מלכיות שהתגברו על מלכות דקדושה שהוא חכמה תתאה הנ"ל. כמו עכשיו בעוונותינו הרבים, שמתגרים האפיקורסים ורוצים להמשיך חכמות חיצוניות בעולם ולהשכיח התורה לגמרי, כמו שרואין בחוש שכל מי שנמשך אחר דרכיהם, הוא פורק עול לגמרי ומגלח זקנו ופאותיו ושותה יין נסך עד שפורק עול לגמרי רחמנא ליצלן.

אבל השם יתברך ברחמיו המרובים הקדים רפואה למכה, ועשה עמנו נס גדול ונפלא אז בימי מתתיהו בן יוחנן כהן גדול, עד אשר לא די שהכניעו והפילו מלכות יון הרשעה מפלה גדולה, אף גם על ידי תוקף הנס המשיכו אור נפלא בעולם לדורות, שיהיה לנו כח על ידי זה להמשיך אור הנ"ל כל אחד בביתו. דהיינו אור השגות אלקות על ידי הצמצומים הנ"ל, שזהו בחינת תיקון המבואר שם בהתורה הנ"ל, שכל מה שהחולה גדול ביותר, הוא צריך רבי גדול ביותר שיהיה אומן וחכם כזה שיוכל לעשות צמצומים נפלאים שיאיר גם בו השגת אלקות כנ"ל. ובחינה זאת נמשכת עלינו בחנוכה על ידי הצדיקים הגדולים המופלגים במעלה שתיקנו להדליק נר חנוכה. שעל ידי זה יש כח להמשיך בחינת הארה הנ"ל על כל אחד בביתו, אפילו אם הוא כמו שהוא.

כי מבואר בכוונות חנוכה שענין חנוכה הוא שממשיכין האור הנפלא שכולל כל היחודים, שממשיכין אותו למטה, היינו למטה מעשרה טפחים. כי בשבת ויום טוב מדליקין נרות של מצוה, כי אז הוא עיקר עליית המלכות חכמה תתאה הנ"ל שהוא בחינת נר מצוה, שאז מחמת קדושת שבת ויום טוב נופלים הקליפות שהם בחינת ד' מלכיות, ומלכות דקדושה עולה מביניהם, ואז מאירה באור גדול שזהו בחינת הדלקת נרות שבת ויום טוב שמדליקין אותה במקומה בעת עלייתה. אבל בחנוכה ההדלקה הוא בדרך נס נפלא. כי אז אין לה עלייה כל כך כי הם ימי החול. כי אז אין מתבטלים הקליפות שהם הד' מלכיות לגמרי כמו בשבת ויום טוב, ואף על פי כן אנו מדליקין הנר הקדוש הזה שכולל כל היחודים, שהוא בחינת המשכת השגת אלקות על ידי הצמצומים, היינו בחינת הנ"ל שהצדיקים הגדולים מאד ממשיכין תיקונים נפלאים כאלה עד שמאירין בחינת השגות אלקות על ידי הצמצומים גם למטה בדיוטא התחתונה מאד, שהוא בחינת למטה מעשרה טפחים שמעולם לא ירדה השכינה לשם (סוכה ה'). ועתה על ידי תוקף הנס מדליקין שם דייקא הנר חנוכה הקדוש והנורא, שהוא בחינת המשכת השגת אלקות על ידי הצמצומים למטה למטה, להאיר בכל אחד מישראל, לכל מי שרוצה לקבל, אפילו אם הוא הגרוע שבגרועים, אפילו החולה הגדול ביותר בחליי הנפש על ידי ריבוי עוונותיו, להאיר גם בו הארה מהשגת אלקות על ידי גודל כח הצדיקים הגדולים שממשיכין תוקף הנס של חנוכה בעולם, שעל ידי זה אפילו בבחינת ימי החול שאין יכולין עדיין להעלות בשלימות בחינת המלכות חכמה תתאה הנ"ל, אף על פי כן ממשיכין האור של השגת אלקות על ידי הצמצומים למטה אפילו במדריגה התחתונה. כי מגודל כחם יכולים להאיר אפילו במדריגה התחתונה, כי מגודל כחם יכולים להאיר אפילו בהקטנים במעלה מאד, ולרפאות אפילו החולים הגדולים ביותר, שזהו בחינת הדלקת נר חנוכה למטה מעשרה טפחים וכנ"ל.

וזה בחינת (תהלים כ"ג) "גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי", בחינת (מיכה ז') "כי אשב בחשך ה' אור לי". שממשיכין האור של השגות אלקות למטה בעומק החשך בבחינת גיא צלמות, להאיר להנמוכים מאד מאד שיגיע גם אליהם הארה וידיעה מאלקותו יתברך שמו, כדי לרפא אותם ולתקנם ולהשיבם אליו:

אות יא

וזה בחינת הפלוגתא שבין בית שמאי ובית הלל (שבת כ"א), שבית שמאי אומרים פוחת והולך ובית הלל אומרים מוסיף והולך. כי בית שמאי לטעמיה, כי אמרו רז"ל (שם ל"א) שמאי היה קפדן, ועל ידי זה היה מרחק הגרים מלהתגייר ודחפם באמת הבנין. אבל הלל על ידי גודל ענוותנותו קירבם ברחמים אף על פי שלא היו הגונים להתקרב ואמרו דברים זרים ושגעון, ללמדם כל התורה כשעומדים על רגל אחת וכו', אף על פי כן לא דחפם, וקירבם בחכמתו וענוותנותו הנפלא.

ועל כן בית שמאי שהיו תלמידי שמאי שמגודל צדקתו וקדושתו לא היה יכול לסבול את הרחוקים המלוכלכים בחטאת נעוריהם וכיוצא בהם, על כן אמרו פוחת והולך. כי בית שמאי ובית הלל שניהם מודים שצריכים להוסיף ולהרבות אור בכל יום שבא אחריו, כי בודאי הנס של ימי חנוכה, שדלק הנר שלא היה בו להדליק כי אם יום אחד ודלק שמונה ימים, בוודאי כל יום שבא אחריו, הנס גדול ונפלא ביותר, ועל כן בוודאי צריכין אור גדול ביותר בכל יום שבא אחר כך. אך בית שמאי סוברים שמחמת זה בעצמו, מחמת גודל האור שנמשך בכל יום ביותר. מחמת זה בעצמו פוחת והולך, כי אין הרשעים והרחוקים כדאי להשתמש עם זה האור. וכעין שאמרו רז"ל (מדרש רבה פי"ב) שראה הקב"ה שאין העולם כדאי להשתמש עם האור של ז' ימי בראשית ועמד וגנזו לצדיקים וכו'. על כן הם סוברים שגם עתה כשהצדיקים משיגים אור גדול, צריכים להעלים האור. וכל מה שמשיגים יותר ויותר, צריכים להעלים האור יותר ויותר כדי שלא יהנו ממנו הרשעים והרחוקים כנ"ל שזהו בחינת פוחת והולך.

אבל בית הלל שהם מתלמידי הלל שהיה עוסק לקרב הרחוקים מאד. על כן אזלי לטעמייהו ואומרים מוסיף והולך. כי אדרבא כל מה שהצדיקים ממשיכין אור גדול ונוסף ביותר ויותר, כמו כן צריכין להאיר בהעולם יותר ויותר, להאיר לכל באי עולם כדי לקרב כל הרחוקים מאד מאד, להאיר בהקטנים והנמוכים מאד, לרפא את כל החולים הגדולים ביותר רחמנא ליצלן. כי כמו שכל מה שהחולה גדול ביותר, צריך לבקש לעצמו רבי הגדול ביותר כנ"ל, כמו כן הרבי והצדיק, כל מה שמגיע למעלה גדולה יתירה ביותר, הוא צריך להאיר גם בהקטנים והנמוכים ביותר. כי זה עיקר מעלתו וגדולתו לקרב הרחוקים ביותר, שזהו עיקר גדולת השם יתברך וכבודו כמו שכתוב במקום אחר (ח"א סימן י').

כי אף על פי שבוודאי צריכים להעלים האור הגדול, ובפרט כשמגיעים למעלות והשגות גדולות ועצומות, בודאי בהכרח להעלים ולגנוז האור כי אין עולם כדאי להשתמש בהם. אך אף על פי כן הם עושים תחבולות כאלה, ומתקנים תקונים כאלה, ומלבישים האור בלבושים וצמצומים נפלאים כאלה, עד שמאירים גם בהקטנים במעלה מאד כנ"ל. ועל ידי זה הם מוסיפים והולכים ומאירים האור למטה בכל יום ויום יותר ויותר בבחינת מוסיף והולך.

כי מעלין בקודש ולא מורידין (ברכות כח). וקשה וכי יעלה על הדעת להוריד הקדושה ח"ו. אך זהו בחינת הנ"ל, שיש צדיקים שהם גדולים במעלה באמת, אך מעוצם קדושתם אינם יכולים לסבול העולם. ועל כן על ידי תוקף קדושתם הם מרחקין ומורידין ח"ו איזה אנשים, מחמת שכועסים עליהם מחמת שאינם יכולים לסבול מעשיהם המגונים. אבל השם יתברך אינו חפץ בזה. כי חפץ חסד הוא, ורוצה שהצדיקים ירחמו על ישראל תמיד, ויקרבו אותם אפילו אם הם כמו שהם.

ואפילו אם הוא עצמו יתברך בכעס גדול עליהם מחמת מעשיהם הרעים, הוא רוצה שהצדיקים יתפללו עליהם ויקרבום, כמו שאמרו רז"ל על פסוק (שמות ל"ג) "ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה הרחק מן המחנה", מחמת שחטאו כל כך. אמר השם יתברך, אני בכעס ואתה בכעס אם כן מי יקרבם וכו', כמובא בפירוש רש"י שם. וכן מצינו בכמה נביאים וצדיקים שהשם יתברך בעצמו קבל לפניהם וסיפר להם גודל צערו כביכול שיש לו מעוונות ישראל המרובים, וכשהם חיזקו דבריו ולא המליצו טוב על ישראל, הקפיד עליהם מאד. כמו שמצינו בהושע הנביא (עיין פסחים פ"ז), ובאליהו שאמר (מלכים א' י"ט) קנא קנאתי וכו', שאמר לו "ואת אלישע בן שפט תמשח לנביא תחתיך", ופירשו רז"ל (יל"ש הובא בפירוש רש"י) שאמר לו אי אפשרי בנבואתך על שאתה מקטרג על ישראל. כי השם יתברך רוצה רק שימליצו טוב על ישראל, וירחמו על ישראל אפילו על הגרועים, לקרב כולם אליו יתברך, כמו משה רבינו עליו השלום שמסר נפשו על ישראל ואמר (שמות ל"ב) "ואם אין מחני נא" וכו'.

וזה בחינת 'מעלין בקודש', כל מה שמגיעין ובאין בקודש יותר ויותר ומשיגין השגת אלקות יותר, צריכין להיות מעלין נפשות יותר ויותר, 'ולא מורידין', דהיינו שיזהרו שלא יהיו מורידים הנפשות על ידי גודל קדושתם. דהיינו שלא יגיעו לכלל קפידא על ישראל מחמת גודל קדושתם והשגתם את השם יתברך, שמחמת זה אינם יכולים לסבול את הגרועים עד שכועסים עליהם, עד שיכולים להוריד אותם ח"ו. שזו בחינת 'פוחת והולך' שאמרו בית שמאי וכנ"ל. כי לא כן הוא, כי צריך להיות 'מעלין בקודש ולא מורידין'. כי כל מה שמגיע למעלה יתירה והשגה גדולה, ביותר צריך להתחכם ולעשות צמצומים חדשים בתחבולות נפלאות עד שיכולים לקרב נפשות רבות יותר ויותר, ולרפאות אפילו הגרועים והחולים מאד מאד כנ"ל, שכל זה הוא בחינת נר חנוכה שמדליקין למטה מי' טפחים. ועל כן צריך להיות מוסיף והולך כנ"ל:

אות יב

ועל כן היה הנס של חנוכה על ידי הכהנים. כי הכהן הוא בחינת חסד, בחינת אברהם, שעל ידי זה חותכין את המלכות מהד' מלכיות ומחיין אותה מאור הפנים שמאיר בשלש רגלים כנ"ל.

ועל כן נקרא 'חנוכה', על שם חנוכת בית המקדש שהיה בימים ההם. כי עיקר אור הפנים הוא בבית המקדש שלשם עולין ברגלים לקבל אור הפנים כנ"ל, שזהו בחינת חנוכה להחיות המלכות מאור הפנים, כדי לזכות על ידי זה להשגת אלקות, שזה עיקר הדלקת נר חנוכה כנ"ל:

אות יג

וזה בחינת (משלי ט) "כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחת מוסר". כי מבואר שם בהתורה הנ"ל, שעל ידי התוכחה מתגלה החסד שעל ידי זה נתתקן המלכות ח"ת. שעל ידי זה זוכין להשגות אלקות עיין שם, כי על ידי החסד חותכין אותה מהד' מלכיות ומחיין אותה מאור הפנים וכו', וזהו 'כי נר מצוה ותורה אור'. וזה בחינת השגת אלקות על ידי הצמצומים שמשם כל האורות והדלקת כל הנרות הקדושים כנ"ל. שזהו בחינת נר חנוכה כנ"ל.

וזה זוכין על ידי 'ודרך חיים תוכחת מוסר', היינו על ידי תוכחת מוסר, בחינת תוכחה הנ"ל, שעל ידי זה זוכין לחסד כנ"ל, שעל ידי זה יכולין להחיות את המלכות כנ"ל. וזהו 'ודרך חיים תוכחת מוסר', שעל ידי תוכחת מוסר ממשיכין חיים להחיות המלכות חכמה תתאה הנ"ל. שעל ידי זה זוכין להשגת אלקות על ידי הצמצומים שהוא בחינת 'כי נר מצוה ותורה אור' כנ"ל.

וזהו שמכנה את המצוה בשם 'נר' והתורה בשם 'אור'. כי אף על פי שהתורה והמצוה שניהם הם בחינת צמצומים להשגת אלקות כנ"ל. אבל גם בענין הצמצומים והשכליים יש גם כן כמה וכמה בחינות. כי צריכין להאיר משכל לשכל ומצמצום לצמצום כמובן שם. ועל כן התורה לגבי המצוה היא בבחינת אור לגבי נר. כי צריכין כמה וכמה צמצומים ושכליים כדי לזכות להשגות אלקות שם בחינת אור ונר שמאירין. אשרי הזוכה להם:

אות יד

וזה בחינת מצות ביקור חולים. כי צריכין לבקר את החולה ולהסביר לו פנים, דהיינו מה שבני אדם נכנסין אצלו ומפקחין על עסקיו ועושין לו כל צרכיו כמו שכתוב בשלחן ערוך (יורה דעה סימן של"ה ס"ח), שזהו בחינת הארת פנים, כי אין מסתירים פניהם ממנו ואינם נטמנים בבתיהם, רק באים אליו ועושין לו צרכיו ומדברין על לבו שכל זה בחינת הארת פנים.

ועל ידי זה ממשיכין עליו חיות מבחינת הארת פנים שלמעלה, שמשם עיקר החיות להחיות את החולה בבחינת "באור פני מלך חיים" כמו שכתוב בהתורה הנ"ל, ועל כן שכינה למעלה מראשותיו של חולה (שבת י"ב), כמו שכתוב "ה' יסעדנו על ערש דוי כל משכבו הפכת" וכו'. היינו בחינת הנ"ל שדייקא מחמת שהוא חולה, על כן נמשך עליו אור השכינה, שהוא בחינת אור הצדיק האמת שמשגיח על כל החולים ביותר, שהם בבחינת 'כל משכבו נהפך בחליו', שעליהם מפקח ביותר להמשיך להם רפואות להחיותם בגשמיות ורוחניות, באופן שיוכל להאיר בהם השגות אלקות כנ"ל. כי זה עיקר גדולת הצדיק ומעלתו שמשתדל לרפאות החולים ביותר. ועל כן דייקא מחמת שהוא חולה וכל משכבו נהפך וכו', מחמת זה דייקא השכינה למעלה מראשותיו, שהוא בחינת אור הצדיק, כי הצדיקים הם שכינתו של מקום. וזהו בחינת (בראשית י"ח) "וירא אליו ה'" - לבקר את החולה, כי דייקא מחמת שהוא חולה וצריכים לבקרו, על ידי זה דייקא וירא אליו ה', בחינת השגות אלקות שזוכין החולים על ידי אור הצדיק שהוא השכינה וכנ"ל.

וזה בחינת חנוכה ופורים שהם בחינת מצות ביקור חולים. כי הם ימים קדושים וטובים מאד, ואף על פי כן הם בימי החול, כי אינם אסורים במלאכה, והם בבחינת הנ"ל, בבחינת הארת השגות אלקות על החולים ביותר על ידי גודל כח הצדיק שיכול לעשות כלים וצמצומים נפלאים כאלה וכו' כנ"ל.

והוא כמו למשל כשהאדם בריא, בודאי אין המלך בא אל האדם להראות לו פניו, רק כל מי שרוצה לקבל פני המלך ולהתעדן מאור פניו, הוא צריך לנקות ולטהר עצמו יפה יפה ולקשט עצמו כראוי, ולשקוד על דלתי המלך ולבקש מאת רואי פני המלך שיקבלו רשות שיכנוס, ולעשות כל התחבולות השייכים לזה עד שיזכה לבוא לפני המלך כפי מדריגתו, אם ליכנוס לחצר המלך או לבית או להיכל וכו', כדי שיאיר בו המלך פניו המאירות. אבל כשאחד מאנשי המלך חולה ומוטל על ערש דוי רחמנא ליצלן, אזי כשנתעוררין רחמי המלך להחיותו מאור פניו, אזי מוכרח המלך לילך אצלו לביתו להאיר בו פניו ולהחיותו. וזה בחינת 'שכינה למעלה מראשותיו של חולה' וכנ"ל.

וזה בחינת חנוכה ופורים שהם מועדים קדושים שניתנו לנו להחיותינו כיום הזה, בימי הגלות המר שכנסת ישראל נקראת חולה, כמו שכתוב בזוהר הקדוש, בבחינת "סמכוני באשישות רפדוני בתפוחים כי חולת אהבה אני". ומעוצם חליינו הכבד אין אנו יכולים לעלות ולראות ולהשתחוות לפניו בשלש פעמי רגלינו, ליכנוס לביתו הקדוש שהוא הבית המקדש לקבל אור הפנים. כי מפני חטאינו גלינו מארצינו ונתרחקנו וכו', ואין אנו יכולים וכו'. על כן חמל עלינו בעל הרחמים ברחמיו העצומים, והוסיף לנו שני הימים הקדושים האלו, שהם חנוכה ופורים שתיקנו לנו הצדיקים הגדולים שהם אנשי כנסת הגדולה, כדי להמשיך לנו אור הפנים לתוך ביתינו בתוקף גלותינו, שיזכה כל אחד בביתו בחנוכה להדליק נר חנוכה שהוא בחינת אור הפנים, בחינת (תהלים קד) "להצהיל פנים משמן", שזהו בחינת השגת אלקות כנ"ל. וכן בפורים כל אחד ממשיך על עצמו בחינת קבלת התורה, שמקבלין אז בכל שנה בתוקף הגלות בבחינת (אסתר ט) "קיימו וקיבלו".

ועל כן חנוכה ופורים הם בבחינת רגלין. (כי הם בחינת נו"ה^[2] שהם בחינת רגלין כידוע). וזהו בחינת מצות ביקור חולים שהמצוה ברגלין. היינו בחינת הנ"ל, שהשם יתברך מרחם עלינו והולך לבקרינו ומאיר לנו פניו הקדושים בתוקף גלותינו שאנו חולים כאלה כאשר יודע כל אחד בנפשו. והוא ברחמיו מבקרינו ומחיה אותנו באור פניו הקדושים, על ידי קדושת הימים הקדושים האלו שנתן לנו, שהם חנוכה ופורים, שהם מועדים קדושים בימי החול שהם בחינת ימי הגלות, שאז אין בנו כח לעלות אליו לבית המקדש לקבל מאור הפנים, רק הוא יתברך ממשיך לנו אור הפנים לתוך ביתינו, כדי להחיותינו על ידי הצדיקים הגדולים האמתיים שבכל דור, שהם עוסקים בתיקונינו, שהם משתדלים ביותר להחיות החולים ביותר וכנ"ל:

אות טו

וזה בחינת מה שמסבבין העניים בחנוכה לקבל מעות חנוכה. זה בחינת הארת פנים מלמעלה, שהשם יתברך מאיר פניו לנו לתוך ביתינו כנ"ל. כי אי אפשר לקבל אור פני מלך חיים כי אם על ידי הצדקה, כמו שכתוב (תהלים יז) "אני בצדק אחזה פניך". ועל כן ברגלים שצריכין לעלות לרגל לבית המקדש לקבל אור הפנים. על כן צריך איש כמתנת ידו להביא עולת ראיה כמו שכתוב (דברים ט"ז) "ולא יראה את פני ה' ריקם" וכו'.

אבל ברגלים שצריכין לעלות לבית ד' לקבל אור הפנים, צריכין להעלות הקרבן שהוא נדבת לבו בחינת צדקה. וצריכין לטרוח בו להעלותו לבית ה'. אבל בחנוכה, באים העניים לתוך הבית שהם מאנין תבירין דיליה^[3] (זוהר יתרו דף פו), שבהם שכינת אור פניו, כמו שכתוב (ישעיה נז) "אשכון את דכא".

ועל כן כשהשם יתברך אוהב את אחד ורוצה להאיר לו פניו, שולח לו עני לזכות בו, כמו שכתוב בזוהר הקדוש (יתרו דף פו) מאן דקוב"ה רחים ליה שדר ליה דורונא מסכנא^[4]. ועל כן בחנוכה שאז הוא בחינת שהשם יתברך מאיר פניו לתוך ביתינו, על כן ברחמיו שולח לנו העניים לתוך ביתינו כדי לקבל על ידם אור הפנים שמאיר אז לתוך ביתינו וכנ"ל:

סעיף טז

והנה ענין מחלוקת בית שמאי ובית הלל, בענין התקרבות הנפשות הרחוקות מאד מאד שאין ראוי מן הדין לקרבן, שבית שמאי אומרים 'פוחת והולך' להעלים האור מהן שלא יתקרבו; ובית הלל אומרים 'מוסיף והולך', כי צריכין לעשות כלים וצמצומים כאלה באופן שיוכלו להאיר גם בהם אורו יתברך כדי שיתקרבו גם הם וכנ"ל. הנה ענין מחלוקת זאת, זהו בחינת כלל המחלוקת שבכל דור על הצדיקים השלמים העוסקים לקבל נפשות הרחוקים להשם יתברך, שרבים מאד קמים עליהם, וגם רבים מגדולי הצדיקים חולקים עליהם, מחמת שמדת הדין מתלבש בהם, ועל ידי זה נכנס בלבם טינה עד שנדמה להם כאילו אינו מתנהג כראוי וחולקים עליו, כאשר כבר היה לעולמים ברוב הדורות. ובפרט בימינו, בתקופה הקודמת לביאת המשיח, שמתרבה הקטגוריה בין תלמידי חכמים מאד. וביותר על רבינו הגדול והנורא זצוק"ל על אשר מסר נפשו מנגד ועסק כל ימיו לרחם על ישראל על כל הרחוקים לקרבם להשם יתברך.

וזה בחינת מחלוקת של השבטים על יוסף הצדיק. כי יוסף הוא בחינת הצדיק שעוסק לקרב להשם יתברך, על ידי שמוסיף והולך האור בכל יום. כי עושה בכל פעם צמצומים וכלים נפלאים באופן שיוכלו להתקרב כל מי שירצה בעולם. ועל שם זה נקרא יוסף, בחינת מוסיף והולך כנ"ל, והשבטים אף על פי שכולם קדושים, כי היו כולם צדיקים גדולים, חלקו עליו בשביל זה וכנ"ל. וזה בחינת (בראשית לז) "וישב יעקב בארץ מגורי אביו" ודרשו רז"ל (מדרש רבה) שהיה מגייר גרים (כמובא בדבריו ז"ל ח"א סימן רכ"ח), וזה (שם) "אלה תולדות יעקב יוסף". היינו שיוסף הלך בדרך אביו יעקב, והיה עוסק גם כן לגייר גרים ולקרב נפשות הרחוקות. כי כל מה שאירע ליעקב אירע ליוסף, שזהו פירוש "אלה תולדות יעקב - יוסף" כמו שפירש רש"י שם, שכל מה שקיבל משם ועבר מסר לו, וכל מה שאירע ליעקב אירע ליוסף וכו'. וכל זה נסמך לפסוק "מגורי אביו" שהוא מה שהיה יעקב מגייר גרים. ותיכף נסמך "אלה תולדות יעקב יוסף" שפירושו שמסר לו כל חכמות כנ"ל. היינו כנ"ל. כמו שיעקב גייר גרים על ידי עוצם חכמתו שהיה יודע לעשות צמצומים כאלה עד שיוכל לרפאות החולים ביותר, כמו כן היה יוסף הצדיק עוסק בזה תמיד. כי יעקב מסר לו כל חכמתו. כי עיקר החכמה הוא להכניס השגות אלקות בעולם, להודיע לבני האדם גבורותיו וכו'.

וזהו בחינת (שם) "יוסף בן שבע עשרה שנה היה רועה את אחיו בצאן". 'רועה צאן' זה בחינת מנהיג הדור שנקרא בכל מקום בשם רועה צאן. וזהו בן שבע עשרה שנה היה וכו'. שבע עשרה בגימטריא 'טוב' כמובא. היינו שיוסף היה טוב לכל והיה כולו טוב ועל ידי זה היה יכול לקרב הכל, כי מצא בהגרוע שבגרועים נקודות טובות ועל ידי זה קירבם להשם יתברך. וזהו (שם) "והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה" וכו', שהם בני השפחות, הם בחינת משפחות הירודות שבישראל, שהיה מוריד את עצמו אליהם ביותר כדי לקרבם. ועל שם זה נקראים הרחוקים בני בלהה ובני זלפה, זה רמז שנאחז בהם ביותר הבעל דבר וחילותיו, שזהו בחינת בני בלהה, בחינת "בלהות אתנך" וכו' (יחזקאל כ"ח) ופירש רש"י שם שדים. היינו חילות היצר הרע שהם שדים וקליפות שהם מבהילים ומבלבלים ומרשיעים את האדם. וזה בחינת בני זלפה בחינת "זלעפה אחזתני מרשעים" (תהלים קי"ט), כי חיילות היצר הרע הם בחינת בלהות וזלעפות, וכל הנמשכים אחריהם נקראים בני בלהה ובני זלפה.

והצדיק הגדול בחינת יוסף עוסק עמהם ומוריד את עצמו אליהם כדי לקרבם להשם יתברך. וזהו "והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה" וכו' ופירש רש"י שהיה עושה מעשה נערות וכו'. כי הצדיק האמת בעוצם חכמתו מוריד את עצמו אליהם כל כך עד שנדמה כאילו עושה מעשה נערות. כי מדבר עמהם שיחת חולין ואוכל ושותה עמהם, ופעמים מטייל ומשחק עמהם, וכל כוונתו כדי לקרבם על ידי זה להשם יתברך. וכמובן בדברי רבינו ז"ל בכמה מקומות (ח"א סימן ס' ח"ב סימן ע"ח) כמה וכמה הצדיק מוריד את עצמו אל העולם, שכל זה נחשב אצלו מעשה נערות, אבל כוונתו רצויה להשם יתברך לבד בשביל לקרב הרחוקים מאד להשם יתברך שאי אפשר לקרבם כי אם על ידי זה. וזהו בחינת "והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה" וכו' וכנ"ל:

אות יז

ועל כן נקרא יוסף, בחינת (בראשית ל) "אסף אלקים את חרפתי", שמאסף ומבטל כל החרפות ובושות מישראל, כי מחזירם בתשובה ומקרבם להשם יתברך, וזה בחינת (שם) "יוסף ה' לי בן" שעל שם זה נקרא יוסף. היינו שהצדיק עוסק תמיד להוסיף ולקרב נפשות חדשות בכל פעם, ומבקש תמיד מהשם יתברך על זה בחינת יוסף ה' לי בן אחר, שיוסף ה' לו בכל פעם תלמיד חדש שנקרא בן. כי כל המלמד בן חבירו תורה כאלו ילדו (סנהדרין צט). והוא מחפש ומבקש תמיד להוסיף ולקרב חדשים בבחינת יוסף ה' לי בן אחר.

ועל כן "וישראל אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקונים הוא לו", שאהב אותו בשביל זה מאד. כי הוא חפץ בזה לרחם על הכל ולעשות תחבולות לקרב הכל. וזהו כי בן זקונים הוא לו. 'זקן' זה בחינת רחמים גדולים מאד, בחינת זקן מלא רחמים, בחינת תליסר ת"ד^[5] שהם רחמים גדולים מאד. היינו שקיבל ממנו כל השלש עשרה מדות של רחמים, שהם בחינת זקן כנ"ל, שעל ידי זה הוא מרחם על הכל ומקרב כולם. וזהו שתרגם אונקלוס כי בן זקונים, כי בר חכים הוא ליה. בר חכים ודאי. כי צריכין לזה חכמה גדולה, חכמה נפלאה, חכמה עמוקה מאד מאד, כדי שיוכל לעשות כלים וצמצומים כאלה שיוכל לקרב נפשות רחוקות כאלה, חולים כאלה, ולהכניס בהם השגות אלקות וכנ"ל.

וזה (שם) "ועשה לו כתונת פסים" שפירושו כלי מילת, שיש בה גוונין יפים בחינת כרפס ותכלת. היינו מחמת שראה שעוסק בזה לקרב נפשות רחוקות, על כן עשה לו לבושים נפלאים שיש בם גוונין יפים ונפלאים בחינת כתונת פסים, היינו בחינת צמצומים נפלאים, שהם בחינת כלים ולבושים, כדי שיוכל להמשיך על ידם השגת אלקות אפילו להרחוקים מאד וכנ"ל. כי בחינת הצמצומים הנ"ל שהם בחינת חכמה תתאה הנ"ל, הם כלולים מכל הגונין שהם כלל כל הכלים והלבושין של הקדושה, שעל ידם משיגין אלקותו יתברך, כמו שכתוב בזוהר הקדוש כמה פעמים דאיהי כלילא מכל הגוונין:

אות יח

וזה שחלם (שם ל"ז) "והנה אנחנו מאלמים אלומים בתוך השדה" שפירושו קשרים, היינו בחינת צמצומים הנ"ל, שהם בחינת קשרים. כי הצמצום בחינת קשר, היינו שכולם היו עוסקים בזה שהיו מאלמים אלומים ועושים קשרים וצמצומים כדי למשוך על ידם השגת אלקות, אבל הצמצומים והכלים של יוסף הצדיק עלו על כולם בבחינת (שם) "והנה קמה אלומתי וגם נצבה" וכו'. שהקשר והצמצום שלו קמה וגם נצבה לעד ולנצח. (שם) "והנה תסובינה אלומותיכם ותשתחוין לאלומתי", שכולם צריכין לקבל ממנו השגות אלקות על ידי הצמצומים נפלאים שעשה בחכמתו העמוקה, על ידי שעסק לקרב נפשות תמיד, שעל ידי זה זכה שאפילו הצדיקים הגדולים שעוסקין בזה להשיג השגות אלקות על ידי הצמצומים, גם הם צריכין לקבל ממנו, כי שלו עולה על כולם בבחינת (משלי ל"א) "רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כולנה" שנאמר על הצדיק האמת הגדול ביותר העוסק לעשות כלים ולבושים ולהמשיך תורה בחכמה אמתיות כזאת עד שיוכלו להתקרב הכל להשם יתברך, שזהו בחינת השבת של אשת חיל וכו', (שם) בחינת "דרשה צמר ופשתים", שהם בחינת כלים ולבושים להשגת אלקות וכו'. וזהו בחינת "היתה כאניות סוחר ממרחק וכו', ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה" וכו'. שבתוקף חשכת ליל הגלות של נפשות ישראל היא נותנת להם טרף וכו'.

וכן הולך וסובב כל השבח הקדוש הזה, וזה בחינת "נודע בשערים בעלה", שהם בחינת שיעורין דאתוון דאורייתא, היינו בחינת צמצומים הנ"ל שהוא ממשיך בחכמתו, על ידם נודע השם יתברך בעולם בחינת נודע בשערים בעלה וכו'. וזהו "פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה", ודרשו רז"ל (סוטה מ"ט) "זה הלומד תורה על מנת ללמדה" היינו כנ"ל, שמלמד תורתו לאחרים לקרבם להשם יתברך. וזהו "צופיה הליכות ביתה", שצופה הילוך ביתו איך יתנהג לעולם באופן שלא תכבה נרו לעולם ועד, שיהיה נשאר השארת חכמתו לדורי דורות לנצח. כי "ולחם עצלות לא תאכל", כי לחמו ותורתו אינו לחם עצלות ח"ו, כי היה זריז מאד מאד בעבודתו יתברך. על כן "קמו בניה ויאשרוה", הם התלמידים שנקראים בנים שקירבם להשם יתברך. "בעלה ויהללה" זה השם יתברך. כי השם יתברך מסכים על זה, כי חפץ בזה שיקרב כולם אליו כי חפץ חסד הוא. ועל כן "רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כולנה" וכנ"ל:

אות יט

וזהו (בראשית ל"ז) "והנה השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחוים לי". שמש וירח, הם בחינת משפיע ומקבל, בחינת שכל עליון ושכל תחתון, בחינת הרב והתלמיד. כי הצדיק שהוא הרב נקרא שמש, כמו שכתוב (קהלת א') וזרח השמש ובא השמש, ודרשו רז"ל (קדושין ע"ב) עד שלא שקעה וכו'. והירח בחינת התלמיד, שמקבל האור מרבו כמו הלבנה מהחמה. ואחד עשר כוכבים, זה בחינת הנפשות הרחוקות שמקרבים אותם להשם יתברך, שהם נפשות קדושות מאד, אך היו תחלה בעמקי הקליפות ועלו משם בבחינת אחד עשר סממני הקטרת, שזהו בחינת אחד עשר כוכבים, בחינת (דניאל יב) ומצדיקי הרבים ככוכבים.

וכולם "משתחוים לי". כי הצדיק הגדול ממשיך שכליות כאלה, עד שכל הגדולים והקטנים וכל הרחוקים רוצים להתקרב, וכולם צריכים לקבל ממנו, כי כבר מבואר לעיל שגם בהצמצומים בעצמן יש בחינת שכל עליון ושכל תחתון. כי יש בהם כמה וכמה מדריגות, ויש בהם בחינת רב ותלמיד, שמש וירח וכו'. וכולם צריכים להכניע ולהשתחוות ולהתבטל לפני הצדיק הגדול ביותר בחינת יוסף, כי הוא מכניס השגות אלקות בכולם וכנ"ל:

1. חכמה תתאה.
2. נצח והוד.
3. כלים שבורים שלו.
4. מי שהקב"ה אוהבו, שולח לו מתנה, עני.
5. תיקוני דדיקנא.