ליקוטי הלכות/אורח חיים/הלכות ברכת הפירות
- ליקוטי הלכות/חלק אורח חיים/הלכות ברכת הפירות/הלכה א
- ליקוטי הלכות/חלק אורח חיים/הלכות ברכת הפירות/הלכה ב
- ליקוטי הלכות/חלק אורח חיים/הלכות ברכת הפירות/הלכה ג
- ליקוטי הלכות/חלק אורח חיים/הלכות ברכת הפירות/הלכה ד
- ליקוטי הלכות/חלק אורח חיים/הלכות ברכת הפירות/הלכה ה
הלכות ברכת הפרות א
עריכהאות א
עריכההיו לפניו מיני פרות הרבה מברך על החביב תחלה. חוץ מברכת שבעה מינים. עין בשלחן ערוך הדינים בזה (סימן ריא). וכן ברכת העץ קודם לאדמה וכו', עין שם:
כי כתב רבנו נרו יאיר (בהתורה ויהי מקץ זכרון סימן נד) שה' יתברך מזמין לכל אדם בכל יום ובכל שעה להעלות ניצוצות לפי חלקי נפש רוח נשמה שיש לו אז, עין שם. והנה בהדברים הנאכלים שם מלבשים ביותר נפשות הקדושות וכל אחד מזמין לו ה' יתברך לאכל מאכלים השיכים לחלקי נפש רוח נשמה שיש לו אז כדי להשלים נפשו וזהו שאנו מברכין בורא נפשות רבות וחסרונם. 'וחסרונם' דיקא, כי אלו הנפשות שאוכל עתה הם הניצוצות שנחסרו מנפשו ונפלו לשם. וכעת על ידי אכילתו הוא משלים חסרון נפשו ממש. ולפעמים אין לאדם שום חסרון בנפשו רק שעל ידי אכילתו הוא מעלה נפשות משם. ועל ידי זה מאיר על נפשו ומחיה את נפשו בהארה יתרה. וזה בחינת על כל מה שבראת להחיות בהם נפש כל חי. ופרש הר"ב שם , דהינו שאפלו בלתי אותן הדברים אפשר להתקים והם רק להחיות ביותר להוסיף חיות והארה בנפשו כנ"ל. ועל כן מברך על החביב תחלה, כי כל דבר מושך עצמו לשרשו למקום שחיותו תלוי שם. ועל כן מאחר שחביב ומתאוה לו אותו הדבר בודאי יש שם נפשות השיכים לו אז לחלקי נפש רוח נשמה שלו ועל כן מברך עליו תחלה, כי עקר שלמות הנפשות ועליתן הוא על ידי הברכה, אבל שבעה מינים שנשתבחה בהן ארץ ישראל ששם שרש כל הנפשות דקדשה, כי ארץ ישראל הוא בחינת אמונה שהיא שרש הנפשות ועל כן משם יצא לחם, כי כל השפעות אכילה דקדשה יוצא משם כמו שכתב רבנו במאמר: ואכלתם אכול ושבוע (סימן מז). כי כל המאכלים הם בחינת נפשות כנ"ל. ועל כן יש להם מעלה וקדימה לברכה כנ"ל. וזה שקבעו רבותינו זכרונם לברכה ברכה מיחדת לפרות, דהינו בורא פרי האדמה או בורא פרי העץ ולא כללו אותם בשאר דברים שברכתן שהכל, כי בפרות יש נפשות יקרות מאד. וכמו שהבנתי משיחת רבנו נרו יאיר. ועל כן נקראים פרי, כי חשיבות הנפשות ומעלתה תלוי בהדעת, כי עקר גדול הנפש ויניקתה הוא מהדעת, כמו שכתב רבנו. וכל מה שהנפש סמוכה יותר אל הדעת היא חשובה יותר. ועל כן הם נקראים פרי, כי הדעת נקרא פרי על שם שהוא עושה פרות, כמו שכתב רבנו להורות שהם סמוכים אל הדעת. ועל כן מיחדין להם ברכה מחמת החשיבות הזאת ומזכירין בהברכה שם פרי, דהינו פרי האדמה או העץ. וכן פרי העץ חשובין מפרי האדמה ויחדו להם ברכה כי שם מלבשין נפשות יקרות ביותר בבחינת כי אדם עץ השדה . ועל כן אם ברך על פרות העץ בורא פרי האדמה יצא . כי אותו המעלה שיש לפרות האדמה יש להם גם כן רק שהם חשובין יותר כנ"ל, אבל להפך לא יצא, כי ברכת העץ אינו שיך כלל לפרי האדמה כי אין להם אותו המעלה כנ"ל. ועל כלם אם אמר שהכל יצא, כי שהכל כולל כלם בבחינת שהכל נהיה בדברו, כי מהדבור יוצאין הנפשות בבחינת נפשי יצאה בדברו:
וזה שכתוב בשלחן ערוך כמה דינים שיש כמה דברים שאין מברכין עליהם רק בורא פרי האדמה אף על פי שגדלים על העץ, עין שם. כי באמת מה שתקנו ברכה מיחדת על פרי העץ הוא רק מחמת חשיבותם כנ"ל, כי באמת לא תקנו ברכה פרטית על כל דבר ודבר רק מחמת חשיבות הנ"ל יחדו להם ברכה. ועל כן כשאינם עקר הפרי אין להם אותו המעלה, על כן אין מברכין עליהם רק בורא פרי האדמה. וכן כמה דברים שעדין לא נגמר בשול הפרות אין מברכין עליהם גם כן רק בורא פרי האדמה, כי כשלא נגמר בשולם עדין לא נשלם הנפש שיש שם כמו שכתב רבנו בזה. ועל כן אין להם חשיבות וכנ"ל:
ועל-כן אין מברכין על הטפל כלל רק על העקר , כי הכל הולך אחר כונת האדם ודעתו. ומאחר שזה עקר אצלו בודאי הוא שלמות נפשו. ועל כן מברך עליו ופוטר את הטפל אפלו אם הוא לחם, כי אף שהלחם חשוב מאד בכל מקום והוא בחינת דעת כנ"ל. אף על פי כן מאחר שעתה אינו חפץ בלחם כלל רק לאכל אותו העקר בעיניו. והלחם אינו אוכל כי אם לטפל בודאי בשעה זו צריך לשלמות נפשו אותו העקר דיקא לפי חלקי נפש רוח נשמה שיש לו אז. ועל כן מברך עליו ופוטר את הטפל כנ"ל:
ומחמת שעקר שלמות הנפשות ועליתן על ידי הדעת. על כן הולכין אחר דעת האדם, דהינו אם היתה דעתו על הפרות אף שלא היה לפניו אין צריך לברך עליהם וכן להפך, כי עקר עליתם ותקונם תלוי בדעת האדם כנ"ל:
ועל-כן צריך לנהג כבוד באכלין, כי במקום שמלבשין נפשות צריך לנהג בהם כבוד כדי שיתאוו הנפשות לצאת, כי שרשם הוא הכבוד. וכמו שכתב רבנו במאמר דרשו וכו' סימן לז המובא בהלכות בית הכנסת , עין שם:
ברכת הפרות ב
עריכהאות א
עריכהענין ברכת הנהנין ודין קדימה משבעה מינים שנשתבחה בהן ארץ ישראל קודמין לכל. וכל הקודם בפסוק קודם לברכה:
כי אנחנו עם קדוש בני ישראל צריכין שיהיה כל מזונותינו משפע של ארץ ישראל, כי רק ארץ ישראל שיך לנו בני ישראל, אבל שפע ואכילה של חוץ לארץ אינו כדאי לנו, כי חוץ לארץ הוא אויר הטמא. והיא תחת ממשלת הסטרא אחרא ואינו ראוי השפעתה לישראל, על כן אנו צריכין לתקן כל אכילתנו ושתיתנו שיהיה בבחינת שפע של ארץ ישראל כאלו יוצא מארץ ישראל. וזה נעשה על ידי הברכה שאנו מברכין על כל דבר. וכשאנו מברכין ומודים אותו יתברך שבראם בזה בעצמו נעשה ארץ ישראל בכל מקום, כי עקר ארץ ישראל נעשה על ידי כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים, כמו שכתב רבנו נרו יאיר על ענין מחאת כף בתפלה (סימן מד), עין שם. דהינו מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה: למה פתח התורה בבראשית וכו'? אלא משום כח מעשיו וכו' ברצונו נתנה להם. וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו. נמצא שעקר ארץ ישראל נעשה על ידי שנתגלה שה' יתברך ברא כל העולם כלו ובידו לתנה למי שירצה. וכשאנו מברכים ומודים אותו יתברך על איזה פרי שבראה. אזי אנו מגלין קדשת ארץ ישראל גם באותו המקום שגדל הפרי מאחר שאנו מגלין ומודים שהוא יתברך ברא הכל שמזה נעשה עקר קדשת ארץ ישראל כנ"ל. וזה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה כתיב לה' הארץ ומלואה. וכתיב: והארץ נתן לבני האדם. כאן קדם ברכה אזי לה' הארץ ומלואה וכו'. כאן לאחר ברכה אזי: והארץ נתן לבני אדם. נמצא, שלאחר ברכה כתיב והארץ נתן וכו'. והינו בחינת כח מעשיו וכו' לתת להם נחלת גוים, הינו שעל ידי הברכה אנו קונין את העולם שה' יתברך נתנה לנו על ידי הברכה שאנו מברכין אותו כנ"ל. וזהו ממש בחינת ארץ ישראל שאמרו רבותינו זכרונם לברכה כח מעשיו וכו'. הוא בראה וברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו . וכן על ידי הברכה נתגלה כל זה גם כן כנ"ל. בבחינת והארץ נתן לבני האדם הנאמר לאחר ברכה כנ"ל. ועל כן גם כאן נעשה ארץ ישראל כנ"ל. וזהו השנוי שבין הכתובים. שקדם הברכה כתיב לה' הארץ ומלואה תבל ויושבי בה. שפרש רש"י שקאי על ארץ ישראל ושאר ארצות. ואחר ברכה כתיב סתם והארץ נתן לבני האדם, ארץ סתם, כי בכל מקום שכתוב ארץ סתם הוא ארץ ישראל שנקרא ארץ סתם, כמו שכתב רבנו נרו יאיר . וכמרגל בדברי רבותינו זכרונם לברכה לקרא ארץ ישראל ארץ סתם, הינו שלאחר הברכה שנתגלה שה' יתברך ברא הכל וברצונו לתנה למי שירצה. אזי והארץ נתן לבני אדם 'ארץ' סתם, הינו ארץ ישראל, הינו שנעשה הכל ארץ ישראל כנ"ל. אבל קדם ברכה יש חלוק בין ארץ ישראל שקדשתה מכבר ובין שאר ארצות שהם חוץ לארץ. וזהו שמחלק הפסוק הנאמר קדם ברכה כתיב לה' הארץ ומלואה תבל וכו', דהינו ארץ ישראל ושאר ארצות, כמו שפרש רש"י. כי קדם הברכה קדם שנתגלה שהכל שלו יתברך, אף על פי שבאמת הכל שלו יתברך שמו, כמו שכתוב: לה' הארץ ומלואה וכו'. אף על פי כן לא נמשך קדשת ארץ ישראל למטה בכל מקום כנ"ל. רק כשנתגלה גם למטה שה' יתברך ברא הכל והוא נתנה לנו בבחינת והארץ נתן לבני האדם כנ"ל, כי עקר כל הקדשות אינן נמשכות רק כשנתגלה למטה קדשת אלקותו ומלכותו יתברך שאז נמשך הקדשה גם למטה. ואזי נעשה בכל מקום ארץ ישראל כנ"ל על ידי הברכה שעל ידה נתגלה אלקותו יתברך שהוא ברא הכל. וברצונו נתנה לנו, כמו שכתוב: והארץ נתן וכו' כנ"ל. נמצא, שעל ידי הברכה נעשה בכל מקום ארץ ישראל:
גם איתא בדברי רבנו נרו יאיר שעקר ארץ ישראל. על ידי עיני השגחתו יתברך שהוא משגיח בארץ ישראל תמיד, כמו שכתוב: תמיד עיני ה' אלקיך בה וכו'. ועל ידי זה נמשך קדשת ארץ ישראל. וזה נעשה על ידי ההתפארות שה' יתברך מתפאר בישראל שעל ידי זה ההתפארות נעשין בחינת תפלין. ועל ידי התפלין מחין נעשין בחינת עינים שמשגיח בהם שעל ידי זה נעשה קדשת ארץ ישראל כנ"ל, עין שם היטב במאמר המתחיל מי שיודע מארץ ישראל וכו' (בלקוטי תנינא סימן מ"ם). וזה בחינת הברכה שעל ידה אנו עושין ארץ ישראל, כי כשאנו מברכין אותו יתברך ומשבחין ומפארין אותו יתברך. אזי הוא יתברך מתפאר בנו בבחינת את ה' האמרת וה' האמרך , דהינו שאנו מפארין ומברכין אותו יתברך והוא מאמירנו שאנו מתאמרין ומתפארין בו יתברך שהוא אלקינו שברא הכל. אז 'וה' האמרך', שהוא יתברך מתפאר בנו גם כן שאנחנו עמו בבחינת ישראל אשר בך אתפאר ועל ידי זה נעשה קדשת ארץ ישראל כנ"ל. נמצא שעל ידי הברכה נעשה בחינת ארץ ישראל. ועל כן שבעת המינין שבהן נשתבחה ארץ ישראל הם מקדמים לברכה, כי שבעת המינים שהם שבח ארץ ישראל, הם עצמם בחינת קדשת ארץ ישראל, כי עקר קדשת ארץ ישראל על ידי עיני השגחתו יתברך שמסתכל בה תמיד כנ"ל ובשבעת המינין אמרו רבותינו זכרונם לברכה: כל המקרא הזה כלו לשעורין נאמר חטה לבכדי אכילת פרס וכו'. נמצא ששבעת המינין הם שעורין של תורה שבהם משערין שעורי תורה. ושעורין דאוריתא הם בחינת עינים בחינת השחר שבעין שהוא מצמצם הראות שהוא בחינת שעורא דאתון דאוריתא (וכמבאר היטב במאמר מישרא דסכינא סימן למ"ד). ועל כן שבעת המינין שהם שעורין דאוריתא, הם בבחינת עינים-בת עין. ועל כן הם שבעה כנגד שבעה גלדי עינא ועל כן בהם דיקא נשתבחה ארץ ישראל, כי עקר ארץ ישראל על ידי בחינת עיני השגחתו יתברך כנזכר לעיל. ועל כן משבחה התורה שנמצא בה שבעת המינין אלו שהם בחינת שעורין דאוריתא בחינת בת עין שבעה גלדי עינא בחינת צמצום הראות. ועל כן על ידי שבעה מינים אלו שהם שעורין דאוריתא יוכל להמשיך עיני השגחתו יתברך על ארץ ישראל, כי עקר ההשגחה על ידי בת עין, דהינו צמצום הראות שהוא בחינת שעורין דאוריתא כנ"ל. נמצא, ששבח שבעת המינים שיך לשבח הסמוך תמיד עיני ה' אלקיך בה, כי עיניו יתברך שם על ידי שבעת המינים שהם בחינת שעורין דאוריתא בת עין כנ"ל. נמצא, ששבעת המינים שבהם נשתבחה ארץ ישראל הם עצמם בחינת קדשת ארץ ישראל כנ"ל. ועל כן הם קודמים לברכה, כי עקר הברכה הוא רק להמשיך קדשת ארץ ישראל כנ"ל. ועל כן כל הקודם בפסוק קדם לברכה, כי אתון דאוריתא הם בחינת עיני השגחתו יתברך, בחינת בת עין כנ"ל. כי בהתורה מלבש השגחתו יתברך כביכול כמובא במאמר 'אשרי העם יודעי תרועה' המדבר מהשגחה בסימן יג. ועל כן כל הקודם בתורה קודם לברכה, כי הוא סמוך ביותר להשגחתו יתברך שעל ידי זה נעשה קדשת ארץ ישראל כנ"ל שזהו עקר הברכה כנ"ל:
ועתה מישב היטב מה שהקשו בגמרא על פסוק ארץ חטה ושעורה שלמדו ממנו דין קדימה. והקשו ההוא לגופא אצטריך, כי כל המקרא לשעורין נאמר וכו'. כי אדרבא, זהו דיקא שבח ארץ ישראל שנמצא בה שבעה מינין אלו שבהם משערין שעורין דאוריתא שזה בחינת בת עין שמזה בעצמו נעשה קדשת ארץ ישראל כנ"ל ומחמת זה בעצמו ראוי להקדימם לברכה, כי עקר הברכה הוא להמשיך קדשת ארץ ישראל כנ"ל:
ברכת הפרות ג
עריכהאות א
עריכהענין ברכת הפרות על פי המאמר דרשו ה' ועזו בקשו פניו תמיד (בסימן לז), עין שם כל התורה כלו. וקצת היוצא משם בקצור הוא. כי גוף ונפש הם בחינת אדם ובהמה, אור וחשך, חכמה וסכלות, בחינת זכרון ושכחה וכו', בחינת חכמת התורה וחכמות חיצוניות שהם בחינת סכלות כנגד חכמות התורה וכו'. וצריך כל אחד להכניע החמר, הינו בחינת מיתה, בחינת סכלות של הגוף של הארבעה יסודות, כמו שאיתא בזהר וכו'. וזה נעשה על ידי התענית וכו'. וזה בחינת אגרא דתעניתא צדקתא וכו' וכו'. אבל יש שתי בחינות צדקה. צדקה בחוץ לארץ וצדקה בארץ ישראל שהיא גדולה ולמעלה מצדקת חוץ לארץ. וכן יש שני בחינות תורה כי אין דומה התורה היוצאת מהבל שיש בו חטא להתורה היוצאת מהבל שאין בו חטא, כי אין הדין נמתק ואין העולם מתקים אלא על הבל פיהם של תינוקות וכו'. וזה פרוש: וזכרתי את בריתי יעקב וכו' עד והארץ אזכר על ידי אוירא דארץ ישראל ועל ידי הבל שאין בו חטא, על ידי זה נתגלין האבות בעולם להגן ונדחה הדין והחשך בחינת החמר והסכלות ונתעלה השכל שהוא בחינת הנפש, בחינת התורה, בחינת אור וחיים וחסד וכו'. וזה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה: היושב בתענית נקרא חסיד, שנאמר: גומל נפשו איש חסיד. כי מבטל הדין והחשך וכו' וממשיך חסדים והוא גמילות חסד לנפשו, הינו לתורה וכו', עין שם. וזה פרוש שלשה אזהרות שהזהיר רבי יהודה בן בתירה מנציבין: הזהרו בזקן ששכח תלמודו והזהרו בורידין כרבי יהודה והזהרו בבני עמי הארץ שמהם תצא תורה, כי אלו שלש בחינות מרמזין להתעלות הנפש והשכל והתורה והזכרון וכו'. כי שרש התורה הוא כבוד ה' יתברך, כמו שכתוב: לכבודי בראתיו וכו'. ועל כן על ידי הכבוד שנותנין לזקן ששכח תלמודו. על ידי זה נתעלה הנפש והזכרון וכו'. וזהו הזהרו בורידין וכו'. כי הדם הוא הנפש שבא בגלגול להתתקן. וצריך השוחט לכון להעלות הנפש שבדם. גם עקר חסרון הפרנסה הוא רק על ידי שוחטים שאינם מהגנים וכו' וכו'. כי השוחט ההגון מאכיל ומפרנס לישראל על ידי שמעלה הנפשות להשכינה וכו' וכן להפך וכו', עין שם כל זה היטב. וזהו: אכלי עמי אכלו לחם וכו'. רב אמר: אלו הדינים. ושמואל אמר: אלו מלמדי תינוקות וכו'. והכלל, כי להעלות הנפש שהוא בחינת תורה, בחינת זכרון, בחינת חכמה וחיים אור וחסד. ולהכניע ולבטל החמר והגוף שהוא בחינת סכלות ושכחה וכו'. העקר הוא על ידי בחינת הבל שאין בו חטא שהוא אוירא דארץ ישראל, בחינת הבל פיהם של תינוקות שזהו בחינת תענית וצדקה לארץ ישראל. וזהו: הזהרו בבני עמי הארץ שמהם תצא תורה. כי בני עמי הארץ הם נפשות נכבדות מאד וכו', אך הם כצפרים האחזות בפח וכו'. ובשביל זה צריך לכבדם, כי על ידי הכבוד נתגלה יותר התורה מהתעלמותה, הינו הנפש. כי שרש התורה הוא הכבוד וכו' והנפש משתוקקת להכלל בו בשרשו. וזהו הזהרו וכו' שמהם תצא תורה וכו', עין שם כל זה היטב:
וזה בחינת ברכת הנהנין שאסור להנות מעולם הזה בלא ברכה , כי זה ידוע שעל ידי הברכה שמברכין על איזה פרי או כיוצא על ידי זה מעלין הנפש המגלגל שם, כי בכל דבר שבעולם יש נפשות המגלגלים. ועל כן עקר הברכה הוא בבחינת אוירא דארץ ישראל כדי שיהיה המאכל נכלל באוירא דארץ ישראל על ידי הברכה, כי שם צוה ה' את הברכה חיים וכו', כי ארץ ישראל הוא מקור הברכות, כי שם עולין כל התפלות והברכות וההודאות, כי שם עולין כל התפלות והברכות וההודאות, כי כל ברכת הנהנין אנו למדין מברכת המזון, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה לאחריו מברך לפניו לא כל שכן. ועקר ברכת המזון היא בבחינת ארץ ישראל, כמו שכתוב: ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך על הארץ הטובה וכו'. כי כל ברכת הנהנין כלם הם בשביל להעלות הנפש אשר שם בהדבר שאוכל. ועל כן צריכין שיהיה כל הברכות הנהנין בבחינת אוירא דארץ ישראל, כמו שכתוב: ואכלת ושבעת וברכת וכו' על הארץ הטובה שמשם אנו למדים כל הברכות כנ"ל. כדי להעלות הנפש על ידי אוירא דארץ ישראל כנ"ל, כי עקר עלית הנפש וכו', הוא על ידי אוירא דארץ ישראל שהוא בחינת הבל פיהם של תינוקות וכו' כנ"ל. כי כשמברכין על איזה דבר על ידי זה נתגלה כח מעשיו וכו', כי מגלין על ידי הברכה שה' יתברך ברא את כל העולם כלו. ועקר קדשת ארץ ישראל נעשה על ידי כח מעשיו וכו', על ידי שנתגלה שה' יתברך ברוך הוא ברא הכל, כמו שפרש רש"י על פסוק בראשית, כמו שכתב רבנו זכרונו לברכה בכמה מקומות . נמצא שעל ידי הברכה שמברכין שעל ידי זה מגלין שה' יתברך ברא דבר הזה, על ידי זה נכלל זה הדבר שמברכין עליו בבחינת אויר הקדוש, בחינת אוירא דארץ ישראל, כי עקר קדשת ארץ ישראל הוא רק על ידי בחינה זו, על ידי בחינת כח מעשיו על ידי שגלה ה' יתברך בתחלת התורה שהוא יתברך ברא הכל. ועל כן בכל מקום שישראל שם ומגלין ומפרסמין את הקדשה, דהינו שמגלין שה' יתברך ברא הכל, נמשך לשם בחינת קדשת ארץ ישראל, בחינת מקדש מעט, כי עקר קדשת ארץ ישראל הוא רק על ידי כח מעשיו כנ"ל. וכמבאר זה בדברי רבנו בכמה מקומות . ועל כן על ידי הברכה שמברכין על הדבר ומגלין שה' יתברך ברא את הדבר הזה, על ידי זה נכלל הדבר הזה על ידי הברכה בבחינת אוירא דארץ ישראל כנ"ל. ועל ידי זה מעלין הנפש אשר מגלגל שם, כי עקר התעלות הנפש הוא על ידי בחינת אוירא דארץ ישראל כנ"ל. שעל ידי זה עולה הנפש שהוא בחינת תורה, בחינת זכרון וכו' כנ"ל. וזה בחינת מה שהזהירו רבותינו זכרונם לברכה לנהג כבוד באכלין, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה שלא לבזות את האכלין כמבאר בשלחן ערוך , כי צריכין לנהג כבוד באכלין כדי שיתעלה הנפש אשר שם על ידי הכבוד שהוא שרש הכל כמבאר היטב בדברי רבנו במאמר הנ"ל על מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה: הזהרו בבני עמי הארץ לכבדם שמהם תצא תורה, עין שם היטב. נמצא, שעקר הברכה שמברכין על כל דבר הוא בבחינת אוירא דארץ ישראל שהוא בחינת הבל פיהם של תינוקות וכו'. וזהו בחינת סדר ברכות שמלמדין את התינוקות בתחלת למודם, כי עקר הברכה הוא על ידי הבל פיהם של תינוקות שהוא הבל שאין בו חטא בחינת אוירא דארץ ישראל כנ"ל. ושם מקור הברכה בבחינת יברך את הנערים , ועל ידי זה נתגלין האבות בעולם להגן ונדחה הדין והחשך ונכנע החמר והגוף והשכחה והסכלות וכו'. ונמשך חסד וכו' בחינת חכמה וחיים וזכרון כמבאר היטב במאמר הנ"ל:
אות ב
עריכהוזה האי מאן דבעי למהוי חסידא ליקיים מלי דברכות , כי על ידי הברכה מעלה את הנפש כנ"ל. ונמשך חסד בחינת גומל נפשו איש חסיד כנ"ל. נמצא, שעל ידי הברכות הוא חסיד. וזהו: ואמרי לה מלי דאבות, הינו כנ"ל, כי עקר הברכות הם בבחינת אוירא דארץ ישראל שעל ידי זה נתגלין האבות בחינת וזכרתי את בריתי יעקב וכו' עד והארץ אזכר וכו' כנ"ל. וזהו: ואמרי לה מלי דנזיקין, כי כל דיני נזיקין הם סלוק ההזק מחברו לבלי להזיק אחד את חברו ואם הזיקו ישלם הזקו. ועל ידי זה נדחה הדין שהוא בבחינת הזק. וזהו: ואמרי ליה מלי דנזיקין, דהינו לסלק ולדחות ההזק והדין והחשך ולהעלות הנפש והשכל וכו' על ידי הברכות שהם בחינת אוירא דארץ ישראל שעל ידיהם נתגלו האבות כנ"ל, כי סלוק ההזק מחברו שהם דיני נזיקין הוא גם כן בבחינת הנ"ל בחינת התעלות הנפש וכו' ולהכניע הדין וכו'. כי הממון הוא שרש הנפש, כמבאר בדברי רבנו זכרונו לברכה במקום אחר (סימן נט). וזה מרמז גם במאמר הנ"ל שכתב שם שעל ידי צדקה מעלין הנפש וכו' כנ"ל, כי עני חשוב כמת מאחר שאין לו ממון להחיות נפשו, כי הממון דקדשה הוא שרש הנפש כנ"ל. נמצא, כשנותן מממונו צדקה לעני הוא מחיה ומקים נפשו, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה: כל המקים נפש אחת מישראל וכו'. כי הממון הוא הנפש כנ"ל. ועל כן על ידי הממון שנותן לעני על ידי זה נתעלה הנפש והשכל בבחינת אשרי משכיל אל דל, כי אין עני אלא מן הדעת , כי הכל אחד, כי מאחר שאין לו ממון שהוא בחינת נפש בחינת שכל כנ"ל. על כן הוא עני מן הדעת גם כן בבחינת חכמת המסכן בזויה . ועל ידי שנותנין לו ממון נתעלה הנפש והשכל וכו'. ועל ידי זה נתעלה נפשו של הנותן גם כן כי כל המרחם על הבריות מרחמין עליו וכו'. ונמשך עליו רחמנות וחסד שהוא בחינת התעלות הנפש וכו' כנ"ל. ועל כן על ידי צדקה הוא התעלות הנפש וכו' כנ"ל כי הממון הוא שרש הנפש כנ"ל:
וזהו בעצמו בחינת דיני נזיקין שהזהירה התורה שלא יגזל ולא יזיק אחד את חברו כדי שלא לפגם את הנפש שהוא בחינת ממון כנ"ל. ואם גזלו או הזיקו צריך לחזר לו ולשלם את הזקו כדי להשלים את הנפש על ידי תשלומי ההזק כנ"ל. נמצא, שדיני נזיקין הם בחינת התעלות הנפש, בחינת צדקה שעקר התעלות הנפש הוא על ידה. ועל כן על ידי זה נקרא חסידא בחינת גומל נפשו איש חסיד, כי נדחה הדין והכסילות שהוא בחינת הזק שנמשך מפגם הדעת, כמו שכתב רבנו זכרונו לברכה במקום אחר ונתעלה הנפש על ידי תשלומי נזיקין שהוא התעלות הנפש על ידי הממון שמשלם הזקו, כי שרש הנפש הוא בממון דקדשה וכו' כנ"ל. וזה מרמז גם כן במאמר הנזכר מה שמובא שם במאמר רבותינו זכרונם לברכה על פסוק אכלי עמי אכלו לחם וכו'. רב אמר: אלו הדינים וכו', הינו רי"ו די"ן. שאינם מעלין את הנפש וכו' רמז לשוחטים וכו', עין שם. ועל פי הנ"ל זהו גם כן בחינת דינים כפשוטו, כי הדינים כשהם הגונים ודנים משפט צדק בין איש לרעהו שלא יגזל ולא יזיק אחד את ממון חברו, על ידי זה מעלין ומשלימים את הנפש על ידי דיני ממונות שדנין כהגן, כי הממון הוא הנפש כנ"ל. ועל כן דיני ממונות בשלשה זה בחינת שלשה אבות, כי לית רבים פחות מתלת דאנון אבהן, כמובא בתקונים. כי על ידי הדינים שדנין דיני ממונות כהגן נדחה הדין וכו' ונתעלה הנפש ששרשו בממון כנ"ל. ועל ידי זה נתגלין האבות בעולם להגן כנ"ל. ועל כן הם שלשה דינים כנ"ל, כי הדינים עקר דיניהם הוא רק על ידי אוירא דארץ ישראל שהוא מחכים שמשם מקבלין עקר חכמת אלקים בקרבם לעשות משפט, כי אסור לדון כי אם סמוכים ואין סמוכים אלא בארץ ישראל ואנן שליחותא דקמאי עבדינן כמובא בספר חשן משפט. נמצא, שעקר המשפט של הדינים מקבלין רק מארץ ישראל ששם עקר הסמיכה כנ"ל, כי הדינים מעלין גם כן את הנפש וכו'. ודוחין הדין וכו'. וממשיכין חסד כנ"ל, כי כשיש דין למטה אין דין למעלה. ונדחה הדין ונמשך חסד. וכל זה נעשה רק על ידי אוירא דארץ ישראל כנ"ל. ועל כן עקר הדינים מדינא הוא רק סמוכים בארץ ישראל וכו' וכנ"ל:
אות ג
עריכהוזה בחינת דיני קדימה בברכות, כי עקר התעלות הנפש הוא על ידי הכבוד שהוא שרש הכל שעל ידי זה הנפש תאבה להכלל בשרשה. ועל כן צריכין לידע איזה פרי צריכין להקדים בברכה שצריכין לחלק כבוד לאותה הפרי, דהינו שיש בה נפש גדולה ביותר, על כן צריכין לכבדה ביותר, ועל כן צריכין להקדימה, כי על ידי הכבוד מתגלה הנפש מהתעלמותה בבחינת הזהרו בבני עמי הארץ שמהם תצא תורה, כמבאר במאמר הנ"ל. ועל כן צריכין לנהג כבוד באכלין כנ"ל. וזה בחינת שלחן מלכים, בחינת מלך הכבוד, כי עקר בחינת כבוד הוא באכילה בחינת שלחן מלכים כנ"ל וכמבאר בדברי רבנו זכרונו לברכה . וכמו שנראה בחוש כשאחד רוצה לכבד את חברו. על פי רב הוא מכבדו בדבר מאכל או משקה, כי שם עקר בחינת הכבוד, כי יש שם נפשות רבות ששרשם בכבוד. ועקר התגלות ועלית הנפשות הוא על ידי הכבוד כנ"ל. וזה בחינת ברכות פרטיות שהם בחשיבות יותר מברכות כלליות ויש להם דין קדימה כגון בורא פרי העץ ובורא פרי האדמה קודמין לברכת שהכל מחמת שזה ברכה פרטית וכו', כמבאר בשלחן ערוך ולכאורה אינו מובן קצת, כי יש סברה להפך, כי ברכה כלליות היה ראוי שתהיה חשובה ביותר מאחר שמברכין ה' יתברך שברא הכל כמו שמברכין שהכל נהיה בדברו. ובודאי בזה מזכירין שבח ה' יתברך יותר שברא הכל, אבל בברכה פרטית אין מזכירין שבח ה' יתברך כל כך, כי אין מזכירין רק שברא פרי העץ או פרי האדמה וכיוצא. אבל מעלת הקדימה של ברכה פרטית הוא בבחינה הנ"ל, כי מאחר שמברכין על פרי זו ברכה פרטית, נמצא שיש לה חלק בכבוד ביותר כי מזכירין שבח ה' יתברך על פרי זו בלבד. נמצא, שפרי זו מכבדת כל כך עד שמיחדין הברכה עליה לבד. ועל כן יש לה חלק בכבוד ביותר. וזה מחמת שהנפשות שיש שם מכבדים ביותר. ועל כן צריכין לנהג בהם כבוד ביותר ולהקדימם, כי עקר התעלות הנפש הוא על ידי הכבוד שהוא שרש הכל כנ"ל:
ועקר החשיבות לענין קדימה הם פרות של ארץ ישראל. וכל המקדם בפסוק מקדם לברכה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה , כי עקר הברכה היא בבחינת ארץ ישראל בבחינת אוירא דארץ ישראל שעל ידי זה מעלין הנפש והשכל והזכרון וכו'. שהוא בחינת תורה בחינת דעת וכו' כנ"ל. וזה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה: כל הפסוק לשעורין נאמר וכו'. הינו הך. כי זהו מעלת וחשיבות של שבעת המינין שנשתבחה בהן ארץ ישראל שהפרות הם חשובות כל כך שיש בהם נפשות גבוהות מאד שזהו עקר חשיבות הפרות כנ"ל. והנפש הוא התורה כנ"ל במאמר הנ"ל. ועל כן הפרות של ארץ ישראל שהם שבעת המינים משערין בהם כל השעורין של תורה שזה מורה שיש בהם נפשות גבוהות הרבה שהם בחינת תורה. ועל כן משערין בהם שעורין של תורה, כי הנפש הוא התורה כנ"ל. ומחמת זה בעצמו אלו הפרות חשובות ביותר וארץ ישראל נשתבחה בהם ויש להם דין קדימה על שאר פרות מחמת שמלבש בהם תורה הרבה ביותר משאר פרות, כי בהם משערין שעורין של תורה והתורה הוא הנפש כנ"ל. ועל כן צריכין להקדימם, כי צריכין לכבדם ביותר מחמת שיש בהם נפשות בחינת תורה ביותר וכו' וכנ"ל:
אות ד
עריכהוזה בחינת כל שעורין של תורה בכזית, וכל שעור אכילה הוא בכזית וכן לענין ברכת המזון וברכה אחרונה השעור בכזית. כי זית שמן הוא מורה על בחינת הנ"ל בחינת גוף ונפש שהם בחינת שכחה וזכרון וכו' כנ"ל. כי איתא שזיתים הם מביאין לשכחה. ושמן היוצא מהזיתים הוא להפך, כי שמן הוא מסגל לזכרון כמובא. נמצא, שזית ושמן המלבש בתוכה הם בבחינת שכחה וזכרון שהוא בחינת גוף ונפש וכו'. והנפש בחינת זכרון הוא בחינת תורה, בחינת דעת וכו' כנ"ל. ועל כן כל השעורין של תורה בכזית, כי התורה שהוא בחינת נפש בחינת זכרון הוא בבחינת זית שמן. כמו השמן המלבש בהזית שהוא בחינת זכרון המלבש בהשכחה בחינת נפש המתלבש בהגוף. וכמו שאי אפשר לגלות ולהוציא השמן למאור מהזית. כי אם על ידי כתישה שכותשין וכותתין הזיתים להוציא מהם השמן, כמו כן ממש אי אפשר לגלות התורה והנפש והזכרון וכו' כי אם על ידי שכותשין ומכתתין הגוף שעל ידי זה כותשין ומשברין הסכלות של החמר ומבטלין ומכניעין השכחה. ואז נתגלה אור הנפש והתורה והזכרון מתוך הגוף והשכחה וכו', כי נתבטל הגוף והשכחה לגבי הנפש והתורה והזכרון וכו'. וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה: אין התורה מתקימת אלא במי שממית עצמו עליה, כי צריך להמית עצמו על התורה לכתת ולשבר הגוף. ואז דיקא נתגלה התורה והנפש והזכרון וכו' כנ"ל. וזה בחינת שמן זית זך כתית למאור . בחינת מה שאיתא בזהר הקדוש אעא דלא סליק בה נורא מבטשין לה גופא דלא סליק בה נהורא דנשמתא וכו'. נמצא, שזית ושמן הוא בחינת גוף ונפש כו'. ועל כן כל שעורין של תורה בכזית, כי כל מצוות התורה דיקא על ידי גוף ונפש דהינו כשהנפש מלבש בגוף. אז עקר קיום התורה, כי עקר התגלות התורה והנפש הוא מתוך הגוף דיקא בבחינת כיתרון האור מן החשך וכו', כמובא:
אות ה
עריכהועל-כן שעור אכילה בכזית. ואז צריכין לברך ברכה אחרונה, כי עקר האכילה הוא בשביל הנפש בחינת צדיק אכל לשבע נפשו כדי שיאיר הנפש ביותר על ידי שנכלל בו הנפשות שבתוך האכילה שאוכל בקדשה ובטהרה ובברכה בכונה כראוי. ועל כן שעור האכילה בכזית שהוא בבחינת התורה בבחינת גוף ונפש, שכחה וזכרון וכו', שזהו עקר האכילה להעלות ולהאיר הנפש מתוך הגוף להעלות הנפש והתורה והזכרון מתוך השכחה והגוף וכו'. וזה שהזהירה התורה על הזכרון בשעת אכילה ביותר, כמו שכתוב: פן תאכל ושבעת וכו' ורם לבבך ושכחת וכו'. וזכרת את ה' אלקיך כי הוא הנתן לך כח וכו'. כי בשעת אכילה צריכין לזהר ביותר ויותר שלא יפגם הזכרון הוא בחינת נפש בחינת תורה וכו' כנ"ל, דהינו שלא יהיה כרוך אחר הגוף המתאוה שלא יתגבר חס ושלום, על ידי האכילה הגוף שהוא בחינת שכחה וכו', רק אדרבא, להכניע ולבטל הגוף בשעת אכילה, דהינו לשבר תאוות הגוף המתאוה לאכל רק לאכל בקדשה ובטהרה בבחינת צדיק אכל לשבע נפשו. באפן שעל ידי האכילה יתעלה הנפש והזכרון והתורה ביותר כנ"ל על ידי שמעלה נפשות שבתוך האכילה אז כנ"ל. וזהו בחינת וזכרת את ה' אלקיך וכו' הנ"ל הנאמר בענין האכילה כנ"ל. כי על ידי אכילה בקדשה זוכין לזכרון שהוא בחינת נפש, בחינת תורה וכנ"ל:
אות ו
עריכהועל-כן ברכה אחרונה צריכה שעור. ושעורה בכזית, אבל ברכה ראשונה אין לה שעור, כי זכרון ושכחה אין שיך כי אם כשכבר יש איזה דעת. אז צריכין לשמר את הזכרון לבלי לשכח את הדעת שהשיג. וזהו עקר שלמות הדעת, כי עקר שלמות הדעת הוא מתוך הגוף כנ"ל בבחינת כיתרון האור מן החשך וכו' כנ"ל, כי הדעת בשרשו הוא בבחינת אין לו שעור, כי הדעת שהוא התורה הוא אחדותו יתברך, שהוא בחינת אין סוף. רק שה' יתברך ברחמיו צמצם את אור התורה באותיות וכו' ושעורים. כדי שנוכל לקבל את התורה בעוד שאנו מלבשים בתוך הגוף. ועל ידי שהתורה שהוא הדעת והנפש מלבש בגוף שהוא בחינת שעורים ומדות על ידי זה יש זכרון ושכחה וכו', כי עקר אחיזת הסטרא אחרא בבחינת צמצום ושעור בבחינת גוף, אבל באמת זה עקר שלמות הדעת כשמשיגין הדעת שהוא הנפש בחינת זכרון מתוך הגוף והשכחה כנ"ל. שבשביל זה ברא ה' יתברך את העולם כדי שנדע ונשיג אותו יתברך מתוך הגוף שזה עקר כבודו יתברך בבחינת ואבית תהלה מגושי עפר מקרוצי חמר וכו' כידוע . נמצא, שעקר שלמות הדעת הוא כשבא הדעת לכלל שכחה, דהינו כשנתצמצם הדעת ובא בבחינת שעור ומדה שמזה נתהוה ונשתלשל בחינת הגוף וכו'. ומזה אחיזת השכחה. ואז כשמכניעין השכחה ומשברין הגוף ומעלין הנפש והזכרון זה עקר שלמות הדעת בחינת כיתרון האור מן החשך וכו' כנ"ל, כי עקר הזכרון הוא במקום שיש שעור ומדה בבחינת גוף, כי במקום שאין שעור אין שיך זכרון וכמובא בדברי רבנו זכרונו לברכה על פסוק: לא ימוש ספר התורה הזה מפיך (סימן קי):
וזה בחינת ברכה ראשונה וברכה אחרונה. וברכה ראשונה אין לה שעור. וברכה אחרונה יש לה שעור , כי מתחלה קדם שאוכל אז עדין לא נתגלה הנפש שהוא הדעת כלל. ואז צריכין לברך ברכה ראשונה כדי לגלות הדעת שהוא הנפש כנ"ל. וזה אין לו שעור, כי תחלת התגלות הדעת אין לו שעור אבל ברכה אחרונה היא בשביל לשמר את הדעת והנפש שקבל והאיר על ידי האכילה שלא יבוא לידי שכחה רק יהיה בבחינת זכרון שזהו בעצמו בחינת הנפש כנ"ל. ועל כן ברכה אחרונה צריכה שעור, כי כל זמן שאין לו שעור לא בא עדין לבחינת שכחה וזכרון, כי זכרון אין שיך כי אם כשיש איזה דעת שקבלו בשעור ובמדה שאז צריכין לזכרו. וזה עקר שלמות הדעת, כי כל זמן שאין הדעת בחינת שעור בבחינת שכחה וזכרון אין לו שלמות כנ"ל. רק כשנמשך הדעת עד שבא לידי שעור ומדה. ואז שיך שכחה וזכרון. ואז צריכין לשמר הזכרון שלא יתגבר חס ושלום, השכחה וכו' כנ"ל. וזה בחינת ברכה אחרונה שיש לה שעור בשביל לשמר את הזכרון לזכר מעלת הנפש שהעלה על ידי האכילה כנ"ל. ועל כן השעור בכזית שהוא בחינת זכרון היוצא מתוך השכחה וכו' כנ"ל:
ועל-כן שעור אכילה בכזית . כי עקר האכילה דהינו השביעה היא מבחינת הנפש המלבש שם שהוא החיות שבתוך הדבר שאוכל. וכל זמן שלא אכל כזית אינו נקרא בשם אכילה כלל. כי עקר הנפש הוא רק כשהוא בבחינת זית שמן. דהינו שנמשך הנפש והדעת לבחינת שעור ומדה עד שבא לבחינת זכרון ושכחה שזה בחינת זית שמן. ואז הוא עקר שלמות הנפש והדעת ואז כשיש בהאכילה שעור בכזית אז יש כח להנפש המלבש להשביע את האדם כשאוכל בקדשה וזוכה להעלות את הנפש והזכרון ולהכניע את הגוף והשכחה וכו' כנ"ל:
אות ז
עריכהוזה בחינת זכור את יום השבת לקדשו זכרהו על היין . כי שבת הוא בחינת נפש, בחינת כי בו שבת וינפש, כי אז זוכין לנשמה יתרה, ואז עקר התגלות הדעת כמובא . כי בשבת נתנה תורה וששת ימי החל הם בבחינת גוף בחינת כסילות בחינת שטו העם ולקטו בשטותא כמובא . וצריך להמשיך קדשת שבת על ששת ימי החל, על ידי קדשת שבת שממשיכין עליהם. כי עקר הנפש והחיות של ששת ימי החל הוא על ידי קדשת שבת, כמובא שכל ששת ימי החל מקבלין חיות מהארת הנפש יתרה שמקבלין בשבת. כי בתר שבתא, דהינו יום ראשון שני שלישי מקבלין מנשמה יתרה של שבת שעבר וכו'. וזה שהזהיר הכתוב זכור את יום השבת וכו'. זכרהו מאחד בשבת וכו', כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה 'זכרהו' דיקא, כי הזכרון הוא בחינת נפש ותורה ודעת וכו' כנ"ל, שזה מקבלין בששת ימי החל משבת דיקא כנ"ל, על ידי שזוכרין את השבת מאחד בשבת שמבטלין ששת ימי החל בחינת גוף לגבי הנפש, בחינת שבת, בחינת זכרון וכו', כנ"ל:
ועל-כן עקר הזכרון של שבת מאחד בשבת בחינת זכרהו מאחד בשבת הוא רק על ידי האכילה כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה זכרהו מאחד בשבת כמו שמאי הזקן שהיה אוכל כל ימיו לכבוד שבת וכו' . כי עקר הזכרון של שבת מאחד בשבת, דהינו זכרון הנפש מתוך הגוף כנ"ל לבטל הגוף בחינת ששת ימי החל לגבי הנפש בחינת שבת הוא על ידי האכילה דיקא וזה עקר כבוד שבת, שעקר כבוד שבת על ידי אכילת שבת כמובא במקום אחר . כי על ידי האכילה מעלין הנפש וכו' כנ"ל. ועל כן מצוה גדולה לאכל בשבת. וזה עקר כבוד שבת, כי שבת שהוא בחינת נפש בחינת תורה וכו'. אז מעלין הנפש על ידי האכילה ועל כן עקר הזכרון של שבת בימי החל על ידי האכילה דיקא כדי שתהיה האכילה בבחינת שבת כדי להעלות הנפש והזכרון וכו', בחינת זכרהו מאחד בשבת , 'זכרהו' דיקא כנ"ל. וזה בחינת זכרהו על היין הינו הך, כי יין יש בו שני בחינות שכחה וזכרון בבחינת פן ישתה וישכח מחקק , הינו שכחה שבא על ידי היין מביא שנה שהוא הסתלקות הדעת בחינת שכחה. וזהו כשאין זוכין אבל כשזוכין אזי אדרבא, היין הוא בבחינת זכרון בבחינת נזכירה דדיך מיין בחינת זכרו כיין לבנון . וזהו בעצמו בחינת מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה על היין שנקרא תירוש: זכה נעשה ראש, הינו דעת בחינת זכרון, בחינת תורה, בחינת נפש וכו'. לא זכה-נעשה רש. אין עני אלא מן הדעת בחינת עניות שהוא חסרון הפרנסה שהוא על ידי פגם הדעת והנפש כמבאר במאמר הנ"ל. ועל כן בשבת כשרוצין לצאת מששת ימי החל לשבת, משכחה לזכרון וכו', ממשיכין קדשת שבת על ידי זה היין בחינת זכרהו על היין, 'זכרהו' דיקא, כי אז מעלין היין משכחה לזכרון וכו' כנ"ל. ועל ידי זה נתבטלין ונכללין ששת ימי החל בקדשת שבת וכו' כנ"ל:
אות ח
עריכהוזה בחינת השכרות של פורים שמצוה להשתכר אז ביין, כי אז נכנע המן עמלק שהוא בחינת שכחה כמובא . ועל כן הזהירה תורה: זכור את אשר עשה לך עמלק וכו' לא תשכח . כדי להכניע בחינת שכחה שהוא בחינת עמלק ולהעלות הזכרון וכו'. ועל כן אז בפורים מצוה להשתכר ביין, כי אז עולה היין משכחה לזכרון כנ"ל. ואז כשהיין בקדשה שעולה מבחינת שכחה לבחינת זכרון אז עקר השלמות על ידי יין דיקא, כי עקר שלמות הזכרון הוא מתוך השכחה בבחינת כיתרון האור מן החשך כנ"ל, כי במקום שיש בחינת זכרון ושכחה כשזוכין להתגבר להכניע השכחה שהוא הגוף ולהגביר הזכרון והנפש זהו עקר השלמות דיקא כנ"ל. וזה בחינת יין בקדשה כנ"ל:
אות ט
עריכהוזהו בחינת ברכת המזון על היין כדי שתהיה האכילה בבחינת וזכרת את ה' אלקיך וכו' . כדי לזכות לבחינת זכרון בחינת נפש, בחינת תורה על ידי האכילה וכו' כנ"ל. וזה בחינת שלש ברכות של ברכת המזון כנגד שלשה אבות שמתגלים בעולם להגן על ידי אוירא דארץ ישראל שנמשך על ידי ברכת המזון על ידי שמזכירין בו ארץ ישראל שזהו עקר בחינת ברכת המזון בחינת ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך על הארץ וכו' כנ"ל. ועל כן מזכירין תורה בברכת המזון כי הנפש שמעלין על ידי האכילה כנ"ל הוא בחינת תורה וזכרון וכו' כנ"ל:
אות י
עריכהוזה בחינת חמש זכירות , כי הזכרון הוא התורה בחינת נפש. ועל כן הם חמש זכירות כנגד חמש בחינות יש לנפש שהם בחינת הני חמשה ברכי נפשי וכו', כמובא במאמר הנ"ל שזה בחינת חמש אותיות מנצפ"ך וכו', עין שם. כי זכירת מצרים זה בחינת להעלות הנפש מגלות מצרים שכולל כל הארבע גליות, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה שכל הגליות מכנים בשם מצרים, כי שם במצרים היתה הדעת בגלות כידוע . והדעת הוא הנפש בחינת זכרון כנ"ל. וזה בחינת הארבע גליות שכלולים בגלות מצרים כנגד ארבעה יסודות שמשם באין כל הארבע גליות וכשזוכין לצאת מארבע גליות שזה בחינת יציאת מצרים כנ"ל, הינו שזוכין להכניע הארבעה יסודות. ואז נתעלה הנפש בחינת זכרון כנ"ל, אז צריכין לזכר תמיד יציאת מצרים הינו לשמר הזכרון שהוא הנפש נתעלה, שזהו בחינת יציאת מצרים כנ"ל:
וזה בחינת ארבע כוסות של יין בפסח כנגד ארבע לשונות של גאלה שהם כנגד ארבעה יסודות הנזכרים לעיל שצריכין להכניעם כדי להעלות הנפש בחינת זכרון וכו'. ואז צריכין דוקא לשתות יין וכו' כנ"ל. ועל כן הם ארבע כוסות כנגד ארבעה יסודות שנכנעו. שעל ידי זה נתעלה הנפש והזכרון שזהו בחינת יין בקדשה כנ"ל:
וזה בחינת זכרון מתן תורה כנזכר לעיל, כי התורה היא הזכרון כנ"ל:
וזה בחינת זכירות מעשה עמלק כדי להכניע השכחה [ולזכות] לזכרון וכו' כנ"ל:
וזה בחינת זכירת מעשה מרים שלא לדבר לשון הרע על ישראל שעל ידי זה נפגם הזכרון, כמובן בדברי רבנו במקום אחר שעל ידי לשון הרע נפגם הזכרון (בסימן נד), עין שם. כי הזכרון הוא הנפש. ועקר התגלות הנפש הוא על ידי הכבוד כנ"ל. ועל כן צריכין לזהר מאד לכבד את כל אחד מישראל בכל מיני כבוד כדי שיתגלה הנפש והזכרון כנ"ל. ועל כן עוון לשון הרע חמור מאד, כי על ידי שמדבר לשון הרע על אחד מישראל נמצא שמבזה נפש מישראל חס ושלום, ואז אין הנפש יכול להתגלות ועל כן הוא פוגם הזכרון שהוא הנפש שמתגלה על ידי הכבוד, דיקא שהוא ההפך מלשון הרע. ועל כן צריכין לזכר מעשה מרים. 'לזכר' דיקא להגביר בחינת הזכרון כדי להכניע השכחה שהוא פגם הנפש שבא על ידי לשון הרע:
וזה בחינת זכירת שבת להמשיך הזכרון בחינת נפש משבת לששת ימי החל, בחינת זכרהו מאחד בשבת וכו' כנ"ל:
אות יא
עריכהוזה בחינת ארבעה צומות, כי מבאר במאמר הנ"ל שעל ידי התענית מכניעין הגוף והסכלות, דהינו הארבעה יסודות ונתעלה הנפש וכו'. ועל כן הם ארבעה צומות כנגד ארבעה יסודות שנכנעין על ידי התענית, כי ארבעה יסודות משם נמשכין ארבע גליות כנ"ל, כי העובדי כוכבים כנגד ישראל הם בבחינת גוף לגבי נפש, בחינת אור וחשך, כמו שכתוב: המבדיל בין קדש לחל בין אור לחשך בין ישראל לעמים בין יום השביעי וכו'. כי אור שזה בחינת נפש כנ"ל הוא בחינת ישראל, בחינת שבת כנ"ל. וכשאין מתגברין להכניע הגוף, דהינו הארבעה יסודות אזי נמשכין מהם ארבע גליות חס ושלום, שמתגברין העובדי כוכבים דעלמא חס ושלום, שהם בחינת גוף כנ"ל. ועל זה מתענין ארבעה צומות כדי להכניע הארבעה יסודות בחינת ארבע גליות כנ"ל. כי עקר הארבעה צומות הם על גלות ישראל שחרב בית המקדש וגלו ישראל מארצם. ועל ידי שמתענין ומתאבלין על גלותנו מארץ ישראל, על ידי זה אנו ממשיכין עלינו קדשת ארץ ישראל, כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה: כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה. על כן על ידי התענית של הארבעה צומות, על ידי זה נכנעין הארבעה יסודות ונתעלה הנפש, כי עקר התעלות הנפש הוא על ידי בחינת ארץ ישראל כנ"ל:
אות יב
עריכהועל-כן כשמברכין על איזה פרי צריכין לאחז הפרי בידו בימין. זה בחינת התעלות הנפש על ידי שמכניעין תאוות הגוף שעל ידי זה נמשך חסד כנ"ל. ועל כן צריכין לאחז הפרי בימין שהיא בחינת חסד וכנ"ל:
אות יג
עריכהוזה בחינת יין נסכים בשעת הקרבן שאז מעלין מבהמה לאדם שזהו עקר בחינת הקרבן. ואז מנסכין יין להעלות היין מבחינת שכחה לזכרון בבחינת זכרו כיין לבנון. ותרגומו: כדוכרן יבבות וכו' על חמר עתיק דמתנסך וכו' (הושע יד) כי שכחה וזכרון הם בחינת אדם ובהמה, כמבאר במאמר הנזכר לעיל. כי בשעת נסוך היין היו תוקעין בחצצרת שזה בחינת זכרון, כמו שכתוב: ותקעתם בחצצרת על עלתיכם וכו' והיה לכם לזכרון וכו'. הינו כנ"ל:
ברכת הפרות ד
עריכהאות א
עריכהענין ברכת הנהנין. ודין קדימה בפרות. וחשיבות פרות ארץ ישראל שקודמין לברכה על פי התורה חבלים נפלו לי בנעימים וכו' (בלקוטי תנינא סימן עא), עין שם היטב מראשה לסופה:
וזה בחינת כלל ברכת הנהנין, כי עקר הברכה הוא בשביל להעלות הדבר ולקשרו לנעם העליון, כי זה ידוע שצריך האדם לבלי לקבל הנאה ותענוג מגוף הדבר שאוכל ושותה וכו' רק להעלות התענוג מגוף הדבר שאוכל ושותה וכו', רק להעלות התענוג והאהבה שמלבש בזה הדבר להעלותו לשרשו העליון שבקדשה. ושרש העליון של כל האהבות והתענוגים הוא בחינת נעם העליון שמשם נשתלשלין ונמשכין כל נעימת הטעמים והתענוגים שיש בכל דבר בבחינת מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים . שכל האהבות שמלבשין בכל התענוגים כלם נמשכין בשרשם העליון מבחינת נעם העליון שהוא בחינת יוסף שהיה יפה תאר ויפה מראה. וזהו מה יפית ומה נעמת אהבה וכו'. ובשביל זה צריכין לברך על כל דבר שרוצה להנות ממנו. כי על ידי הברכה הוא מקשר ומעלה הדבר לשרשו לבחינת נעם העליון, כי כל הברכות הם בחינת שירות ותשבחות לה' יתברך שמשבחין ומברכין לה' יתברך שברא את הדבר הזה. ועל כן כל הברכות שבעולם הם בבחינת נעם העליון בבחינת כי נעים נאוה תהלה . וכתיב זמרו לשמו כי נעים שזהו בחינת נעים זמירות ישראל (שמואל ב ב) שהביא שם רבנו זכרונו לברכה בסוף התורה הנ"ל, כי כל הברכות הם בחינת זמירות ותהלות ותשבחות לה' יתברך שעל ידי זה עקר ההתקשרות לבחינת נעם העליון, כי אי אפשר לדבק בהבורא יתברך שמו. לזכות לנעם העליון לחזות בנעם ה' כי אם על ידי דבורי ברכות והודאות ותפלות ושירות ותשבחות. שכלם הם בבחינת נעם, בחינת נעים זמירות וכו' כנ"ל. וזה בחינת כלל כל הברכות שצריכין לברך על כל דבר שנהנין ממנו ואסור להנות מהעולם הזה בלא ברכה, כי צריכין להעלות ולקשר כל ההנאות והטעמים והתענוגים לשרשם שהוא נעם העליון שזה זוכין על ידי הברכה בכונה שהוא בחינת נעם כנ"ל. שעל ידי זה מעלין ומקשרין כל האהבות והתענוגים לשרשם לבחינת נעם העליון כנ"ל. ועל כן עקר קדשת כל המאכלים הוא מארץ ישראל שזהו בחינת כל המצוות התלויות בארץ שכלם במיני מאכל, דהינו השבעה מינים וכמובא לעיל , כי עקר השפעת נעם העליון הוא בארץ ישראל כמבאר בהתורה הנ"ל, על כן שם בארץ ישראל עקר קדשת האכילה, כי עקר קדשת האכילה הוא כשזוכין לקשר הטעם והתענוג לבחינת נעם העליון הוא בארץ ישראל כמבאר בהתורה הנ"ל. ועל כן שם בארץ ישראל עקר קדשת האכילה, כי עקר קדשת האכילה הוא כשזוכין לקשר הטעם והתענוג לבחינת נעם העליון כנ"ל שהוא בחינת מחין של ארץ ישראל כנ"ל. ועל כן עקר כל הברכות שמברכין על כל המאכלים אנו למדין מברכת המזון, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה:השתא לאחריו מברך, לפניו לא, כמו שמבאר. כי עקר כל הברכות הוא להמשיך קדשת ארץ ישראל שהוא בחינת נעם העליון כדי להעלות ולקשר כל האהבות לשרשן כנ"ל. ועל כן למדין כל הברכות מברכת המזון, כי עקר ברכת המזון הוא להמשיך בחינת קדשת ארץ ישראל, כמו שכתוב: ואכלת וכו' וברכת וכו' על הארץ. וכמבאר לעיל כמה פעמים. ועל כן פרות ארץ ישראל קודמין לברכה , כי עקר הברכה היא להמשיך קדשת ארץ ישראל שהוא בחינת נעם שהוא שרש העליון שבקדשה של כל הטעמים והאהבות והתענוגים שבעולם כנ"ל. שזוכין לזה על ידי הברכה כנ"ל:
אות ב
עריכהועל-כן תקנו חכמינו זכרונם לברכה דין קדימה בפרות כפי חשיבות ומעלת הפרות, כי כל הכבוד והחשיבות שבעולם נמשך משם מבחינת נעם העליון כמבאר בהתורה הנ"ל. שעל ידי השפעת הנעם העליון נמשך התגלות כבודו יתברך שהוא שרש הבריאה, שרש כל העשרה מאמרות שבהם נברא העולם וכו', עין שם. ועל כן ראוי לחלק כבוד וחשיבות להפרות לענין ברכה להקדים הראוי להקדים, כי על ידי הברכה נמשך השפעת נעם העליון שמשם עקר הכבוד והחשיבות כנ"ל. ועל כן רב הכבוד שבני אדם מכבדין זה את זה הוא במיני מאכל ומשקה. כדרך העולם שכשאחד נכנס לבית חברו ורוצה לכבדו הוא מכבד אותו באיזה דבר מאכל ומשקה. וכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה לענין אסור והתר, 'חתיכה הראויה להתכבד'. כי עקר כל הכבוד נמשך מנעם העליון שהשפעתו מלבש בכל המאכלים ומשקאות. ועל כן שם עקר הכבוד כנ"ל. וזה בחינת שלחן מלכים, בחינת מלך הכבוד. (כמו שכתב רבנו זכרונו לברכה במקום אחר בהתורה ויבן ה' אלקים את הצלע בסימן סז). כי עקר הכבוד מתגלה על ידי בחינת נעם העליון שזוכין לקבל משם בשעת השלחן דקדשה כשזוכין לברך הברכות כראוי וכנ"ל:
אות ג
עריכהוזה מה שהתורה משבחת את ארץ ישראל בשבעת המינין שיש בה פרות טובים כאלה ושהיא ארץ זבת חלב ודבש. ולכאורה הדבר תמוה. וכי זה הוא שבח של ארץ ישראל הקדושה כל כך. וה' יתברך הבטיח בכמה הבטחות לאברהם וליצחק וליעקב לתת את הארץ לזרעם ובשר לישראל על ידי משה כמה וכמה פעמים שהוא מוכן לקים הבטחתו לתן להם את הארץ וכל התורה מלאה משבח ארץ ישראל למעין ומדקדק בה. וכל פעם שמוכיח ומזהיר אותם על קיום התורה והמצוות בכלליות או בפרטיות הוא מזכיר על פי רב את ארץ ישראל כדי לבוא לרשת את הארץ וכו', כמבאר בפסוקים רבים אין מספר. וכי כל הרעש הזה כדי לאכל פרות טובים כאלה? אך באמת עקר הכונה הוא שיש בה פרות טובים ומתוקים כאלה שמקבלים טעמם ונעימת מתיקותם מנעם העליון. ושם דיקא יכולין להתקשר לנעם העליון על ידי הפרות הטובים שיש שם. על ידי שנזכה לקים המצוות התלויות בהם שנוהגין בארץ ישראל דיקא. נמצא, שעקר מה שמשבח את ארץ ישראל בשבעת המינין הטובים, עקר הכונה על שרש הטעם שלהם שהוא נעם העליון שזוכין בארץ ישראל דיקא וזהו בודאי שבח גדול ונורא מאד, כי עקר עבודת האדם כל ימי חייו הוא לזכות לנעם העליון לחזות בנעם ה'. להכיר גדלתו יתברך. וכמו שכתוב: אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש וכו' לחזות בנעם ה':
וזה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה על משה רבנו עליו השלום, שנתאוה לארץ ישראל כל כך והתפלל תקט"ו תפלות כדי לבוא לארץ ישראל והקשו על זה: וכי לאכל מפריה הוא צריך ולשבע מטובה?! אלא בשביל לקים המצוות התלויות בארץ. והדבר תמוה ודקארי לה מה קארי לה . וכי יעלה על הדעת שמשה יתאוה לארץ ישראל בשביל לאכל מפריה ולשבע מטובה. אך עקר הקשיא והתרוץ הוא מה שכתבנו, כי מחמת שרואין שמשה רבנו עליו השלום משבח את ארץ ישראל בשבח הפרות כנ"ל, על כן הוא מקשה זאת: וכי לאכל מפריה וכו'. כי אנו רואין שכל שבח ארץ ישראל הוא משבח אותה שהיא ארץ זבת חלב ודבש ארץ חטה ושעורה גפן ותאנה וכו'. וזה שמתרץ: אלא בשביל לקים מצוות התלויות בארץ, הינו כי באמת שבח ארץ ישראל הן הן פרותיה הטובים והנעימים. ובשביל זה התאוה משה לארץ ישראל אך לא היתה כונתו חס ושלום, לטעם הגשמי של הפרות, רק עקר כונתו כדי לזכות לקים המצוות התלויות בארץ. כדי שעל ידי המצוות יקשר טעם המתיקות ונעימת הפרות לשרשן לבחינת נעם העליון שזה עקר תשוקת משה וכל הצדיקים לזכות לחזות בנעם ה' שזה עקר התכלית כנ"ל:
אות ד
עריכהוהנה מבאר בהתורה הנ"ל שארץ ישראל היא בחינת נעם ועל כן שם עקר המחין, כי אין חכמה כחכמת ארץ ישראל , כי עקר המחין נמשכין מנעם העליון ששופע בארץ ישראל כנ"ל, אבל מחין של חוץ לארץ הם בחינת חובלים, בחינת מחלקת וכו', כמו שמבאר שם. ומחמת שאלו המחין של חוץ לארץ, שהם בחינת חובלים, מבקשים לעצמן תקון. ותקונם היא בעת שמקבלים השפעת הנעם העליון על ידי כלי הנעשה על ידי צדקה וכו'. שאז באין המחין של חוץ לארץ בחינת חובלים ונופלים למחין של ארץ ישראל, בחינת נעם כדי להתתקן על ידי זה, כי אז הוא זמן תקונם וכו', כמבאר שם. על כן לפעמים המחין של חוץ לארץ בחינת חובלים הם פגומים כל כך עד שגורמים פגם גם להמחין של ארץ ישראל שהם בחינת נעם ולא די שלא נתתקנים החובלים על ידי הנעם אדרבא, הם פוגמים אותם. ומזה בא המחלקת שיש בארץ ישראל גם כן חס ושלום וכו', עין שם כל זה היטב:
וזה בחינת גדל היסורים שצריכין לסבל קדם שבאין לארץ ישראל ועצם רבוי המניעות בלי שעור שצריכין לשבר קדם שבאין לארץ ישראל, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (ברכות ה) שארץ ישראל הוא אחד מהדברים שבאין על ידי יסורים. ועקר היסורים הם המונעים מארץ ישראל. וכל זה נמשך מבחינת החובלים הנזכרים לעיל שהם לשון חבלה ויסורים, דהינו מניעות שהם בחינת מחלקת, כי כל המניעות שבעולם הם בחינת מחלקת, כי האדם רוצה [כל] כך לנסע לארץ ישראל והמניעות עומדים כנגדו וחולקים עליו ורוצים למנעו חס ושלום, וכל זה נמשך מבחינת החובלים שהם המחין של חוץ לארץ שהם בחינת מחלקת, הינו מחמת שהחובלים רוצים להתתקן על ידי הנעם, על כן תכף כשהאדם נתעורר לילך לארץ ישראל שאזי כפי התעוררותו ותשוקתו לארץ ישראל נמשך עליו הארה מבחינת הנעם העליון שהם המחין של ארץ ישראל. ואזי תכף באים החובלים ונופלים בנעימים כדי להתתקן כנ"ל. ומחמת שהחובלים הם מחין של חוץ לארץ בחינת מחלקת, נאחז בהם הזהמא של חוץ לארץ שהיא ארץ העמים. על כן מתגבר הרע שבהם ומבלבלין מח האדם וגורמים לו מניעות גדולות מארץ ישראל וצריך יגיעה לשברם. כי באמת זהו כלל גדול בעבודת הבורא יתברך שעקר כל המניעות שבעולם הם רק מניעת המח, כי כל מה שהאדם רוצה באמת יכול לגמר כרצונו ואין שום מניעה שתוכל למנעו ועקר המניעה היא רק מחמת שעדין אינו מאמין בדעתו בשלמות כראוי שהוא צריך לעשות דבר זה. ושחייו הנצחיים תלויים בזה. כי אם היה האדם מאמין בקדשת ארץ ישראל כמו שהיא באמת, בודאי לא היה שום מונע בעולם שיוכל למנעו ולא היו כל המניעות שבעולם נחשבים בעיניו למניעות כלל. ובאמת אינם מניעות כלל, כי המניעה הגדולה הוא שצריכין לעבר בשני ימים לדרך רחוק כזה. והלא אנו רואים אלפים ורבבות בני אדם שפורשין עצמן לימים למרחוק יותר מארץ ישראל בשביל ספק רוח. זה נוסע למארסעלייא וזה ללונדון. וזה לאמריקא שרחוק מאד, מכל שכן לסטאנביל ולעכו ששכיחים עוברים ושבים הרבה. ואם מניעה מחמת ממון הלא אנו רואים כמה עניים שמשיאין בניהם ובנותיהם ומוציאים עליהם הוצאות הרבה שעולה הרבה יותר מהוצאות הנסיעה לארץ ישראל ומאין לוקחים אלו ההוצאות, הלא הוא רק מחמת שהם משתוקקים כל כך להשיא בניהם ובנותיהם. ומצפים לה' יתברך עד שה' יתברך עוזר להם בכל מה שמכרח להם, מכל שכן אם היו משתוקקים באמת והיו חושבים מחשבות ותחבולות על זה לבוא לשם בודאי היה ה' יתברך עוזר להם בלי ספק. ועל כן אם היה האדם מאמין בקדשת ארץ ישראל חלק מאלף כמו שהיא באמת בודאי היה כל אדם רץ ופורח לארץ ישראל כמו מי שהיה רץ אם היה יודע שימצא שם בודאי אלפים ורבבות אדומים. שבודאי היה רץ לשם בכל כחו ולא היה שום מונע שימנעהו והיה לווה ומוכר כל אשר לו על הוצאות. והיה פורח לשם בזריזות ובבהלה גדולה, מכל שכן וכל שכן אם היה האדם משים ללבו שבח ארץ ישראל. שכל התורה כלה מראשה לסופה מלאה משבח ארץ ישראל, כי התורה מתחלת מבראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ. ופרש רש"י: לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחדש הזה לכם וכו'. ומפני מה פתח בבראשית? בשביל כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים וכו'. שלא יאמרו העובדי כוכבים לסטים אתם וכו'. נמצא שכל התורה שמבראשית עד החדש הזה לכם הכל בשביל שנוכל לכבש ארץ ישראל. וכל הספורים מה שהתורה מספרת מבריאת העולם ולדת האבות וסבותיהם וגלגוליהם הכל הוא לעשות דרך כבושה לארץ ישראל בכל אדם ובכל זמן. כמו שה' יתברך גלגל עם אבותינו הרבה ועשה עמהם נפלאות ונוראות הרבה, הכל בשביל לתת להם ולזרעם אחריהם את ארץ הקדושה הזאת כמבאר בהתורה, שתכף בפרשת נח שכתוב שם לדת אברהם אבינו שהוא ראשון לאבות והוא הראשון שגלה אלקותו בעולם, תכף ומיד גלה לו ה' יתברך מעלת קדשת ארץ ישראל וצוהו לילך לשם, כמו שכתוב: לך לך מארצך וכו' אל הארץ וכו'. ושם כל הפרשה וכל הסדר מדבר מענין נסיעת אברהם לארץ ישראל. ואחר כך בברית בין הבתרים שהבטיחו ה' יתברך על ירשת ארץ, כמבאר שם בפרשה שמזכיר הבטחת ארץ ישראל כמה וכמה פעמים מגדל חבתה. וכן אחר כך אצל יצחק ויעקב שמבטיח לכל אחד כמה וכמה פעמים בכמה לשונות של הבטחה שיתן להם הארץ אשר נשבע לאברהם וחוזר הבטחה זאת כמה פעמים מגדל שבח מעלת ההבטחה הזאת וכל ספר בראשית סובב הולך על קטב זה של הבטחת ארץ ישראל שהבטיח לאבות וכמו שפרש רש"י על פסוק אלה תולדות יעקב יוסף. ואלה תולדותיהם וגלגוליהם עד שבאו לכלל ישוב וכו', דהינו עד שבאו לארץ ישראל שהיא הישוב והמנוחה של ישראל עם קדוש. וכן כל ספר שמות שמדבר מיציאת מצרים. והכל היה כדי לזכות לבוא לארץ ישראל כמבאר בפרשה בתחלת התגלות ה' יתברך למשה בסנה שנאמר שם תכף: אעלה אתכם מעני מצרים אל ארץ הכנעני וכו' ארץ זבת וכו'. וכתיב: וארד להצילו מיד מצרים ולהעלותו מן הארץ ההיא אל ארץ טובה ורחבה וכו'. וכתיב: וגם הקימתי את בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען וכו' ולקחתי אתכם לי לעם וכו' והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם וליצחק וליעקב וכו'. וכן הרבה בכל התורה כלה. שמכל זה יכולין לראות ולהבין מרחוק עצם שבח מעלת ארץ ישראל שה' יתברך מבטיח כל כך עליה. ובפרט בשאר ספרים בגמרא ובמדרשים ושאר ספרים שמבאר בכלם מגדל שבח ארץ ישראל. ומעלת הזוכה לישב בה ואפלו לילך בה ארבע אמות. ובפרט בדברי רבנו זכרונו לברכה שמבאר בכמה תורות מגדל קדשת ארץ ישראל ושכל קדשת איש הישראלי תלויה בארץ ישראל. פוק עין ותשכח. ועל-כן אם היה האדם משים לבו לזה באמת, בודאי אין שום מניעה שימנעהו. ועקר המניעה הוא רק מניעת המח כנ"ל. וכל זה נמשך מבחינת החובלים שבאין ונופלין בנעימים בעת שנתעורר השפעת הנעם העליון על ידי השתוקקות לארץ ישראל שאז באין החובלים כנ"ל. ואז נתעורר הרע שבחובלים ומבלבל את מח האדם עד שאינו יכול לראות מעלת ארץ ישראל ומזמין כמה מניעות שכלם נמשכין מבחינת הרע שבחובלים שהם בחינת מחין של חוץ לארץ ממש שהם מתנגדים לארץ ישראל. וכל אלו המניעות מארץ ישראל שצריכין לשברם כלם כלולים בבחינת שבעה עממין שהם הכנעני והחתי וכו'. שהיתה הארץ בידם שהם חופין על קדשת ארץ ישראל ומעלימין ומסתירין טעם קדשת ארץ ישראל ומשם נמשכין כל היסורים וכל המניעות מארץ ישראל. ועל כן הם שבעה עממין כנגד שבעת המינין שנשתבחה בהן ארץ ישראל, כמו שכתוב: ארץ חטה ושעורה וכו'. ועקר השבח הוא ששם הוא שופע נעם העליון שמשם טעם אלו הפרות וכו' כנ"ל. ועל כן כנגד אלו השבעה המינים שהם בחינת נעם שהיא עקר שבח ארץ ישראל כנגד זה הם שבעה עממין המונעים מארץ ישראל. וזה שכתוב: ולהעלותו מן הארץ ההיא אל ארץ טובה ורחבה אל ארץ זבת חלב ודבש. אל מקום הכנעני והחתי וכו'. כי הא בהא תליא, כי לכבש ולהכניע השבעה עממין שחושב שם הפסוק שהם הכנעני והחתי וכו'. הוא על ידי שמאמינים בשבח הארץ שהיא ארץ זבת חלב ודבש, דהינו ששופע שם נעם העליון שמשם מתיקת כל שבעת המינים שעל ידי זה יכולין להכניע ולכבש כל השבעה עממין שהם כלל המונעים כנ"ל, כי עקר המניעות הוא שמבלבלין המח מלהרגיש קדשת ארץ ישראל כנ"ל. אבל מי שמתגבר עליהם ומאמין למשה רבנו ולכל הצדיקים אמתיים שמפליגין בשבח ארץ ישראל, בודאי ישבר כל המניעות שכלולים בשבעה עממין שנמשכין מבחינת החובלים ויבוא לארץ ישראל, לארץ זבת חלב ודבש שיש בה שבעת המינים שהם בחינת נעם כנ"ל. וזה בחינת ארץ זבת חלב ודבש שנקראת ארץ ישראל בתורה כמה פעמים , כי חלב הוא בחינת הולדה שאז דם נעכר ונעשה חלב (בכורות ו) הנמשך מנעם העליון שמשם מתיקת כל הטעמים בחינת דבש, כמבאר בהתורה הנ"ל, עין שם היטב. ועל כן ארץ ישראל מסגל לבנים, כי שם שופע נעם העליון שמשם ההולדה:
אות ה
עריכהוזה בחינת פגם המרגלים מוציאי דבת הארץ רעה שאמרו: באנו אל הארץ אשר שלחתנו וגם ארץ זבת חלב ודבש היא וזה פריה. אפס כי עז העם וכו'. הינו שיש שם שבעה עממין שנמשכין מהרע שבחובלים שאינם מניחין לבוא לארץ ישראל לבחינת נעם. כי לא רצו להאמין שיש כח בישראל לשבר ולבטל החובלים ולשבר כל המניעות שבעולם. נמצא, שאמרו דבר והפוכו:
אות ו
עריכהוזה בחינת מה שאמר פרעה: תכבד העבודה וכו'. כי תכף כשנתעורר צמיחת קרן ישועה של הגאלה שהעקר הוא לבוא לארץ ישראל כנ"ל. שהוא בחינת נעם כנ"ל. ותכף נתעוררו בחינת החובלים ונפלו בנעימים. ועל ידי זה התגבר הרע שבחובלים והסית את פרעה להכביד העבודה יותר למנע ישראל מן הגאלה מלשוב לארץ ישראל. ומגדל התגברות הרע שבחובלים שעל ידי זה היתה כבדות העבודה בחינת תכבד העבודה כנ"ל. על ידי זה חזרו ונתעוררו דתן ואבירם ויצאו נצבים לקראת משה ואהרן ואמרו: ירא ה' עליכם וישפט. שזהו בחינת מחלקת שנמשך מהחובלים שחזרו ונתעוררו על ידי שנתעורר הנעם העליון על ידי התחלת הגאלה לבוא לארץ ישראל כנ"ל, כי כל עקר גלות מצרים נמשך ממחלקת שהיא בחינת חובלים, כי עקר הגלות נתגלגל על ידי המחלקת שבין השבטים עם יוסף, כי הבעל דבר התגרה בהם שיחלקו עם יוסף דיקא, כי יוסף הוא בחינת נעם, כמו שמבאר בהתורה הנ"ל. והם חלקו עליו. ועל ידי זה התגברו בחינת החובלים שהם בחינת מחלקת. ועל כן ירדו לגלות מצרים שהוא ההפך ממש מארץ ישראל שהוא בחינת נעם. כי מצרים הוא כנגד ארץ ישראל. את זה לעמת זה כידוע. ועל כן הם שטופי זמה, כי תאות נאוף נמשך מפגם הנעם העליון שאז נופל לאהבת נשים כמובן בהתורה הנ"ל. ועל כן כששלח יעקב שנית את השבטים אמר להם: קחו מזמרת הארץ בכליכם וכו'. דהינו פרות ארץ ישראל, כי יעקב שמע שאמר להם מרגלים אתם, שמרמז על חטא המרגלים שפגמו בנעם העליון על ידי שפגמו בארץ ישראל שהיא בחינת נעם כנ"ל, כי גם הם פגמו ביוסף שהוא בחינת נעם כנ"ל, על כן צוה יעקב שיקחו עמהם מזמרת הארץ, הינו פרות ארץ ישראל שבהם מלבש השפעת הנעם העליון כדי להראות לו שארץ ישראל חביבה בעיניהם והם מחבבין את הארץ. וגם על ידי זה שיקחו עמהם פרות ארץ ישראל ימשיכו לשם קדשת הנעם העליון כדי לבטל על ידי זה בחינת החובלים שמשם באו להם כל היסורים שסבלו מיוסף שהכל היה מחמת בחינת החובלים שהתגברו עליהם. על ידי שמכרו את יוסף ופגמו בנעם העליון שהוא בחינת יוסף כנ"ל. ועל כן על ידי הפרות של ארץ ישראל ימשיכו הארת הנעם העליון לתקן זאת כנ"ל. וזהו: קחו מזמרת הארץ. בחינת נעים זמירות ישראל וכו' שהוא בחינת נעם כנ"ל:
אות ז
עריכהומגדל ההתגברות של החובלים אז בעת התחלת הגאלה שנתעוררו כנגד הנעם. עד שהכביד העבודה וכו' וגרם מחלקת של דתן ואבירם שאמרו ירא ה' עליכם וכו' כנ"ל והתגברו כל כך עד אשר העושק יהולל חכם וכו' שגם משה רבנו אמר לה' יתברך: למה הרעתה וכו'. וכל זה מחמת התגברות החובלים, על כן אמר לו ה' יתברך: עתה תראה וכו' ואמרו רבותינו זכרונם לברכה ולא העשוי לשלשים ואחד מלכים שרמז לו ה' יתברך תכף שלא יכנס לארץ ישראל, הינו מאחר שאין בידו לתקן החובלים, אדרבא, הם מבלבלין גם דעתו הקדושה עד שאמר למה הרעתה. בודאי אי אפשר שיכנס לארץ ישראל, כי כשירצה לכנס לארץ ישראל יתגברו החובלים יותר ויותר וכשאין בידו לתקנם אזי הם פוגמים ביותר בקדשת ארץ ישראל, כמבאר בהתורה הנ"ל. ועל כן בודאי אי אפשר שיכנס לארץ ישראל. וזהו הטעם שאנשים קטנים נכנסין לארץ ישראל בקלות וגדולי הצדיקים יש להם מניעות עצומות מלבוא לארץ ישראל עד שמשה לא זכה לבוא לארץ ישראל. וכן סמוך לדורותינו היה הבעל שם טוב ז"ל ורבי נפתלי ז"ל שלא יכלו לבוא לארץ ישראל, כי משה רבנו לפי עצם גדלתו אם היה נכנס לארץ ישראל היו צריכים לכנס ולפל כל החובלים לתוך הנעימים להתתקן והיו צריכים להתתקן כל המחין הפגומים שנפגמו מחטא אדם הראשון ואילך שכלם הם בחינת חובלים, בחינת מחין של חוץ לארץ. שנמשכין על ידי פגם הכבוד על ידי שפוגמין בכבוד ה' יתברך שהם כלל כל החטאים שבעולם שכלם היו צריכים להתתקן על ידי משה, כי כל אחד כפי מה שזוכה לקבל קדשת ארץ ישראל, דהינו השפעת הנעם, כמו כן באין ונופלים בחינת החובלים להתתקן ועל כן אם היה משה רבנו נכנס לארץ היו צריכים כל החובלים להתתקן ומחמת שאז עדין לא הגיע הזמן לזה, כי לא יגמר תקון כל החובלים עד שיבוא משיח ויבער רוח הטמאה מן הארץ. ומחמת שלא היה אפשר לתקנם אז היו יכולים לגרם פגם יותר חס ושלום. על כן היה מן הנמנע שהוא יכנס לארץ עם ישראל. והיה ההכרח שיכניסם יהושע שמעלתו קטנה ממשה שאז לא נתעוררו החובלים כי אם מעט כפי ערך הנעם שזכה לקבל. וזה היה בידו לתקן בכח וזכות רבו משה. וזה שבא שר צבא ה' ליהושע ואמר לו: עתה באתי , שר צבא ה' זה מט"ט שכולל ששה סדרי משנה , ששם שרש החובלים בקדשה שהוא מחלקת התנאים ואמוראים שחובלים זה לזה בהלכה. זה אוסר וזה מתיר וכו'. ועל כן בא ליהושע קדם שנכנס ליריחו לתחלת גבול ארץ ישראל, הינו בחינת חובלים שנופלים בנעימים להתתקן כנ"ל:
וזה בחינת לא תוכל כלותם מהר פן תרבה עליך חית השדה. מעט מעט אגרשנו מפניך עד אשר תפרה ונחלת את הארץ . וכתיב: לא אגרשנו מפניך בשנה אחת וכו'. שצריכין לכבש קדשת ארץ ישראל מעט מעט לגרש הרע שבחובלים שהם בחינת העמים והקלפות והמונעים מארץ ישראל לגרשם מעט מעט. כי אין כח לתקן החובלים בבת אחת, דהינו לברר הטוב שבהם שיכלל בנעם והרע יפל ויתבטל. ואין בנו כח לזה כי אם מעט מעט להמשיך קדשת הנעם מעט מעט. וכפי קדשת הנעם שנזכה להמשיך כמו כן נתקן את החובלים ונגרש את הרע שבהם בבחינת מעט מעט אגרשנו עד אשר תפרה ונחלת את הארץ שתזכה לקבלת קדשת הנעם שמשם ההולדה דקדשה. בחינת עד אשר תפרה. ואז ונחלת את הארץ שתזכה לנחל ולירש ארץ שקדשתה מנעם העליון כנ"ל:
וזה בחינת כל ההתגרות וההתגברות שמתגבר הבעל דבר בכל פעם יותר על כל מי שרוצה לכנס לעבודת ה' יתברך וכל מה שמתעורר האדם יותר לכנס לעבודת ה' יתברך מתעורר כנגדו הבעל דבר ביותר כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו (סכה
אות נב
עריכה. כי עקר כל הקדשה של איש הישראלי נמשך מארץ ישראל מבחינת נעם העליון שהיא כלל התורה הקדושה, כמו שכתוב: דרכיה דרכי נעם. ועל כן כל מה שהאדם רוצה לכנס אל הקדשה יותר שאז נמשך עליו קדשת ארץ ישראל קדשת הנעם העליון ביותר, כמו כן באים בחינת החובלים להתתקן כנ"ל. ואזי כמו כן מתעורר הרע שבחובלים ומתגברים כנגדו למנעו, כי כל החטאים והסטרא אחרא אחיזתם מהחובלים שהם בחינת מחלקת שמשם עקר היצר הרע, כמו שכתב רבנו זכרונו לברכה במקום אחר. שיצר הרע הוא בחינת מחלקת. ועל כן נקראים החטאים בשם חבלה, כמו שכתוב (בנחמיה א): חבל חבלנו לך. כי כלם נמשכין מבחינת החובלים כנ"ל. ועל כן צריך האדם להתגבר בכל פעם מחדש כדי להכניע הרע שבחובלים בכל פעם ולתקן הטוב שבהם להפך החובלים לבחינת נעם שיהיו כל המחין בבחינת מחין של ארץ ישראל ששם עקר המח והחכמה וכנ"ל:
אות ח
עריכהוזה שאמר משה: 'אכן נודע הדבר' כשראה שני אנשים עברים נצים. ופרש רש"י: רואה אני שהם ראויים לכך להיות בגלות וכו'. הינו מחמת שראה שיש מחלקת בישראל על כן נודע לו טעם הגלות, כי עקר הגלות מחמת החובלים שהם בחינת מחלקת. וכן עכשו עקר אריכת הגלות מחמת מחלקת, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה שלא נחרב בית שני כי אם בשביל שנאת חנם, כי עקר הגלות היא מה שגלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו. וכל זה נמשך מבחינת החובלים שהם המחין של חוץ לארץ ממש שהם כנגד המחין של ארץ ישראל שמשם עקר אחיזתם העובדי כוכבים ואריכת הגלות מארץ ישראל כנ"ל. ועל כן קדם הגאלה יבוא אליהו לעשות שלום בעולם, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה: אין אליהו בא לטמא ולטהר אלא לעשות שלום בעולם, כי עקר הגאלה לשוב לארץ ישראל תלויה בשלום שעל ידי זה נזכה לבחינת נעם העליון שהוא בחינת מחין של ארץ ישראל, בחינת שלום כנ"ל:
אות ט
עריכהועל-כן עקר תקון האכילה בקדשה הוא על ידי צדקה כמו שאיתא בזהר ובכל הספרים שצריכין להפריש צדקה קדם האכילה ולהזמין לעני על שלחנו. וזה עקר תקון האכילה, כי על ידי צדקה נעשה כלי לקבל השפעות הנעם העליון שזהו עקר תקון האכילה, כי על ידי זה זוכין להעלות ולקשר הטעם ונעימת המאכל ומשקה לשרשו לבחינת נעם העליון כנ"ל:
אות י
עריכהוזה בחינת ראש השנה, כי מבאר בהתורה הנ"ל שעקר שרש העליון של הבריאה הוא בחינת נעם העליון שהוא בחינת מחין של ארץ ישראל שזוכין לקבלו על ידי צדקה שעל ידי זה נמשך ההולדה של האדם שהוא עקר כונת הבריאה שעל ידי זה נתרבה ונתגדל כבודו יתברך שהוא שרש הבריאה, כי הכל ברא ה' יתברך לכבודו וכו', כי הכבוד הוא שרש כל העשרה מאמרות שבהם נברא העולם, כי הכל היה רק בשביל הכבוד כנ"ל. וכל זה הוא בחינת ראש השנה, כי בראש השנה נברא העולם, דהינו האדם נברא בראש השנה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה שבריאת אדם הראשון היה בראש השנה. ועל כן מרגל הלשון בספרים בראש השנה נברא העולם. וכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה: בתשרי נברא העולם. וכן אנו אומרים היום הרת עולם. זה היום תחלת מעשיך וכו' אף על פי שבאמת עקר בריאת עולם היה מכ"ה באלול עד ראש השנה כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה רק מחמת שבראש השנה נברא אדם הראשון שהוא עקר העולם:
כי כל העולם ומלאו הכל נברא בשביל האדם שהוא תכלית הבריאה, כי הכל נברא בשביל האדם כדי שיכיר קונו ויגדיל כבודו יתברך שבשביל זה נברא הכל כנ"ל. כי בכל הבריאה כלה אין מי שיוכל להכיר את מי שאמר והיה העולם ויגדיל כבודו יתברך כמו האדם. ועל כן האדם עקר הבריאה וכמבאר בהתורה הנ"ל. ועל כן בראש השנה שנברא האדם נחשב כאלו כל הבריאה נברא אז, כי האדם הוא עקר כלל הבריאה כנ"ל. ועל כן אנו אומרים בראש השנה נברא העולם כנ"ל. נמצא, שבריאת העולם, דהינו האדם שהוא הוא עקר העולם היה בראש השנה. ועל כן אנו צריכין בראש השנה לעורר בחינת נעם העליון שמשם נמשך עקר בריאת האדם כנ"ל:
וזה בחינת שופר כי קול שופר הוא בחינת עשרה מיני נגינה בחינת היטיבו נגן בתרועה (וכמובא במקום אחר). ועשרה מיני נגינה זה בחינת נעים זמירות ישראל שעל ידם מעוררין וממשיכין בחינת נעם העליון שמשם נמשך נעימת הנגון שהוא עקר הדבקות, כי על ידי הנגון בחינת נעים זמירות על ידי זה מדבקין עצמן בה' יתברך וזוכין לחזות בנעם ה' בחינת נעם העליון הנ"ל וכמובן שם בהתורה הנ"ל בסופה שכתב שם. וזה בחינת השירה, בחינת נעים זמירות וכו', עין שם. ועל כן קול השופר, שהוא בחינת נגינה על ידי זה ממשיכין בחינת הנעם העליון שהם עקר המחין, בחינת מחין של ארץ ישראל, כי ידוע בכונות שעל ידי השופר נמשכין המחין, הינו בחינת הנעם שהוא עקר המחין. ועל כן נוהגין כל ישראל להרבות בצדקה מאד קדם ראש השנה כדי לזכות לקבל השפעת הנעם שיתעורר על ידי השופר לקבלו על ידי הצדקה. כי על ידי הצדקה נעשה כלי לקבל השפעת הנעם העליון כנ"ל. ועל ידי השפעת הנעם נמשך ההולדה שיתרבו בני אדם כדי שיתרבה כבודו כנ"ל. וזה בחינת פקידת עקרות שממשיכין בראש השנה, כי בראש השנה נפקדה שרה, רחל, חנה , כי פקידת עקרות, דהינו הולדה נמשך על ידי השפעת הנעם שזוכין בראש השנה כנ"ל. ועל כן קורין בראש השנה לדת יצחק אבינו, דהינו וה' פקד את שרה וכו'. כי יצחק הוא הולדה הראשונה בעולם שנולד בקדשת ישראל, כי התחלת קדשת ישראל התחיל מאברהם אבינו עליו השלום. אבל אברהם בעצמו עדין לא נולד בקדשת ישראל רק יצחק הוא הראשון שנולד בקדשת ישראל. ועל כן לדת יצחק הוא עקר שלמות הבריאה שנברא בשביל האדם, דהינו בשביל ישראל שיגדלו כבודו. וכל מה שנולדין בני ישראל יותר נתרבה כבודו יותר כנ"ל. וזה בחינת לדת יצחק שהוא הולדה הראשונה בקדשת ישראל כנ"ל. ועל כן קורין פרשה זאת בראש השנה, כי אז נברא העולם שנברא בשביל הכבוד שנתרבה על ידי הולדת ישראל שזה בחינת לדת יצחק כנ"ל:
וזה בחינת עשרה שופרות, עשרה מלכיות, עשרה זכרונות, הכל כנגד בחינת עשרה מאמרות שבהם נברא העולם שנתגלין בראש השנה על ידי הכבוד שנתגלה על ידי הולדת ישראל בחינת פקידת עקרות בחינת לדת יצחק שכל זה נמשך מהשפעת הנעם העליון שנמשך בראש השנה כנ"ל. ועל כן עקר הגדלת כבודו יתברך הוא בראש השנה, כמו שאומרים: ויבא מלך הכבוד. ובכן תן כבוד וכו'. מלוך על כל העולם כלו בכבודך. וכן הרבה. כי כל עסקנו בראש השנה לגלות מלכותו שהיא כבודו בחינת מלך הכבוד, כי עקר הבריאה שנברא בראש השנה הכל היה בשביל הכבוד שבשביל זה נברא העולם בעשרה מאמרות כנ"ל. ועל כן עקר קדשת ארץ ישראל נתגלה בראש השנה, כמו שכתוב: תמיד עיני ה' אלקיך בה מראשית השנה וכו'. בראש השנה נדון מה יהיה בסופה, כי עקר קדשת ארץ ישראל הוא בחינת נעם העליון כנ"ל שזה זוכין בראש השנה כנ"ל:
אות יא
עריכהועל-כן תחלת כבוש יהושע את ארץ ישראל היה על ידי קול שופר, כי יריחו הוא עיר ראשונה מארץ ישראל שכבש יהושע. וכבשה על ידי שופרות כמבאר ביהושע , הינו כנ"ל, כי על ידי קול שופר בחינת קדשת ראש השנה, על ידי זה מעוררין וממשיכין בחינת הנעם העליון שהוא בחינת קדשת ארץ ישראל שהם בחינת שבעה עממין, בחינת חובלים כנ"ל. וזה בחינת כנור נעים עם נבל תקעו בחדש שופר, כי שופר הוא בחינת נגון בחינת כנור נעים כנ"ל. וזה מה שמובא בספר טוב הארץ ש'כ'נור נ'עים ע'ם נ'בל הוא ראשי תבות כ'נ'ע'ן. כי כנען, הינו כלליות השבעה עממין שהם בחינת כלל המונעים מארץ ישראל עקר הכנעתם על ידי נעימת הנגינה. בחינת כנור נעים עם נבל שזהו בחינת שופר של ראש השנה בחינת תקעו בחדש שופר שעל ידי זה ממשיכין בחינת נעם העליון ומכניעין השבעה עממין בחינת כנען שיניקתו מבחינת חובלים כנ"ל. וזה שנסמך שם תכף: עדות ביהוסף שמו וכו'. ופרש רש"י כי בראש השנה יצא יוסף מבית האסורים, כי יוסף הוא בחינת נעם כנ"ל. ועל כן יצא בראש השנה מבית האסורים, כי בראש השנה שופע הנעם העליון שהוא בחינת יוסף כנ"ל:
אות יב
עריכהוזה: ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חלם וכו' . וזאת המעשה היה בראש השנה שאז יצא יוסף מבית האסורים, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה . ועל כן היה הנס על ידי שנה והתעוררות השנה של פרעה, כמו שכתוב: וייקץ פרעה וכו'. כי כל זה נמשך משרש המלכות של מעלה שבנינה בראש השנה על ידי בחינת שנה והתעוררות השנה כידוע בכונות:
וזה בחינת חלום פרעה שבע שני השבע. ושבע שני הרעב. ושבע שני הרעב בלעו את שבע שני השבע ולא נודע כי באו אל קרבנה. ומראיהן רע כאשר בתחלה וכו'. כל זה מרמז על ענין הנ"ל שפרעה ראה מהיכן נמשך תקף הגלות של ישראל. ועקר הגלות הוא מה שגלו מארץ ישראל אשר שם חיינו וארך ימינו. כי שם עקר המחין הנעימים בחינת נעם שהם עקר חיות האדם כי החכמה תחיה וכו'. ועל כן היתה הגלות במצרים שהוא ההפך ממש מארץ ישראל כנ"ל. וראה שרש הגלות שנמשך מבחינת החלום שראה, כי ראה שבע פרות טובות שמרמזים על שבע שני השבע שזה בחינת קדשת ארץ ישראל שמשם עקר השבע והברכה כידוע. והכל נמשך מבחינת המחין של ארץ ישראל בחינת הנעם שמשם כל החיות והשפעות, כי נעם כל הפרות והתבואות המשביעין את האדם הכל נמשך מבחינת הנעם העליון שהוא בחינת קדשת ארץ ישראל כנ"ל. וראה פרעה שנמשך השפעה זאת בחינת שבע שני השבע שהוא בחינת השפעת הנעם העליון כנ"ל. אבל תכף כשנמשך השפעת הנעם העליון בחינת שבע שני השבע. והנה שבע פרות אחרות עלות אחריהן וכו' רעות מראה וכו'. לא ראיתי כהנה בכל ארץ מצרים לרע שהם בחינת הרע גמור בחינת שבע שני הרעב שזהו הרע שבחובלים פגם המחין של חוץ לארץ שמחבלין ומכלין הכל חס ושלום, ותכף כשנמשך בחינת השפעת הנעם, בחינת שבע שני השבע, באים תכף בחינת החובלים להתתקן על ידם. ומחמת שהרע נאחז בהם ביותר על ידי זה מתגברים החובלים על הנעימים ופוגמים גם את המחין של ארץ ישראל עד שבחינת המחין של ארץ ישראל בחינת נעם, בחינת שבע שני השבע נבלע ונשכח על ידי בחינת החובלים שהם בחינת שבע שני הרעב. ומשם עקר הגלות של מצרים וכן כל הגליות, כי גלות מצרים וכל הגליות הכל בשביל פגם הדעת, כמובא בכתבי האר"י ז"ל , דהינו בשביל פגם הדעת שפגם אדם הראשון שאכל מעץ הדעת טוב ורע. ועץ הדעת טוב ורע זה בחינת מחלקת, בחינת חובלים ועל ידי זה נתגרש מגן עדן שהוא בחינת קדשת ארץ ישראל קדשת הבית המקדש כמבאר במקום אחר . ובשביל זה היתה גלות מצרים ועל כן התחיל הגלות על ידי מכירת יוסף שהוא בחינת נעם שפגמו בו על ידי המחלקת שחלקו עמו אחיו כנ"ל. ועקר התגברות הגלות הוא מחמת שבכל פעם שבא איזה צדיק גדול. שעל ידי קדשתו הוא ממשיך בחינת השפעת הנעם בחינת מחין של ארץ ישראל. אזי תכף באין החובלים להתתקן. ומחמת שעדין לא הגיע זמן תקונן על ידי זה הם פוגמין את המחין של ארץ ישראל. ומזה נמשך אריכת הגלות בעוונותינו הרבים ועל כן תחלת גלות מצרים התחיל בשביל מה שאמר אברהם אבינו: במה אדע כי אירשנה והיה מספק על ירשת ארץ ישראל. וזה בחינת חובלים שהם בחינת מחלקת וספקות, הינו כי תכף כשה' יתברך הבטיח לו על ירשת ארץ ישראל נתעורר ונמשך עליו תכף השפעת הנעם העליון. שהיא בחינת מחין של ארץ ישראל, אך מחמת שתכף כשנמשך השפעת הנעם באים בחינת החובלים להתתקן ומחמת שבחינת החובלים, דהינו המחין של חוץ לארץ היו אז עדין פגומין מאד מחטא של אדם הראשון כנ"ל. על כן גרמו פגם גם במחין של ארץ ישראל שהשיג אברהם אז עד שנפל מחלקת וספקות בלבו על ירשת ארץ ישראל ואמר במה אדע כי אירשנה. שזהו בחינת מה שהחובלים בחינת מחלקת וספקות פוגמין את המחין של ארץ ישראל על ידי שבאים לתוכן להתתקן כנ"ל. ועל-כן בשביל זה נגזר גלות מצרים. ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם. ידוע תדע דיקא דהינו על פגם הדעת כמובא . הינו פגם החובלים שהם הדעת והמחין פגומים של חוץ לארץ. וזה בחינת חלום פרעה כנ"ל. ששבע שני הרעב בחינת חובלים בלעו את שבע שני השבע בחינת נעם. עד אשר לא נודע כי באו אל קרבנה וכו'. כי מחמת שנתעורר השפעת הנעם באו החובלים להתתקן. ועל ידי זה פגמו ביותר את בחינת המחין של ארץ ישראל בחינת נעם כנ"ל. עד אשר גם שם נפל מחלקת. ואין נכר כלל השפעת המחין של ארץ ישראל כאלו מעולם לא נמשך חס ושלום השפעת המחין של ארץ ישראל וזאת הבחינה היא בכל אדם ובכל זמן. שלפעמים נתעורר האדם אל הקדשה ומתלהב לבו מאד לה' יתברך בהשתוקקות נפלא. ונדמה לו שבודאי יהיה איש כשר ולא ימנעהו שום מונע ותכף אחר שעה נופל מתשוקתו ונטמטם לבו ונתבלבל מחו. ושוכח לגמרי את כל התשוקה הראשונה כאלו מעולם לא היה לו תשוקה כלל לעבודת הבורא יתברך. ולפעמים יכול להיות שתשוקתו לה' יתברך נמשך איזה זמן גדול. ואף על פי כן יש שאחר כך נופל מתשוקתו ונטמטם לבו עד ששוכח הכל. ונדמה לו כאלו מעולם לא היה לו תשוקה כלל. וכל זה נמשך מבחינת הנ"ל. כי כל הקדשות הם מן המחין הקדושים שהם עקר האדם כי עקר האדם הוא הדעת והמח שהוא הנשמה והחיות של האדם. ועקר המחין הם המחין של ארץ ישראל שהם בחינת נעם כנ"ל. וכשנתעורר להאדם איזה חשק דקדשה לה' יתברך ולעבודתו. זה נמשך מהמחין של ארץ ישראל מבחינת נעם העליון שנמשך עליו איזה הארה והשפעה משם. אך תכף כשנמשך עליו איזה הארה והשפעה משם. אך תכף כשנמשך עליו השפעת הנעם. נתעוררו תכף החובלים וכו' כנ"ל. וכשאינו זוכה לתקנם. אזי הם פוגמים את בחינת המחין של ארץ ישראל שנמשכו עליו ועל ידי זה הוא שוכח הכל כאלו לא היה לו תשוקה כלל. על כן צריך האדם לשמר את הזכרון מאד שיזכיר את עצמו בכל פעם את כל התשוקות הראשונות. וההתלהבות והכסופין שהיו לו מעולם לה' יתברך ולעבודתו. כדי להמשיך עליו את כל הרשימות שנשארו מהשתוקקות הראשונות כדי שיתעורר על ידי זה לשוב לה' יתברך, כמו שכתב רבנו זכרונו לברכה. שהאדם צריך לאחז עצמו בהרשימות שנשארו לו מימים הראשונים שהיו לו מזריח אורו יתברך וכו', עין שם . וזה בחינת יוסף שהוא בחינת התקון של חלום פרעה שנותן עצה שתתקים השביעה והטוב של שבע שני השבע ולא תכרת הארץ ברעב שהוא בחינת המחין של חוץ לארץ. ועצתו הוא שיקבצו את כל אכל שבע שנים הטובות האלה והיה האכל לפקדון וכו', הינו שתכף כשנתעורר על האדם איזה טוב בחינת קדשת ארץ ישראל שמשם כל הקדשות, אזי תכף יעשה איזה עבדא דקדשה על ידי השתוקקותו להתפלל או ללמד או יעשה איזה מצוה. ויעשה לעצמו אוצרות במחו להטמין שם את כל הטוב של שבע שנים הטובות, כי האדם יש לו בחירה ויש כח בידו כשבא עליו איזה תשוקה טובה להטמין ולקשר אותה בפנימיות מחו ולקח במחשבתו זאת התשוקה לזכרה היטב שלא ישכחה, כי מאחר שיוסף הצדיק מודיע לו מקדם שאחר כך יבואו עליו ימי רע חס ושלום, וירצו להשכיח ממנו כל הטוב ההוא, על ידי זה המשכיל יבין מעצמו שצריך לגנז היטב את כל הטוב של בחינת שבע שני השבע, דהינו שיקשר החשק דקדשה במחשבתו ויקח בדעתו זה הענין בעצמו. שאפלו כשיטמטם לבו על ידי התעוררות הרע שבחובלים. אף על פי כן יתחזק בעבודת ה' על ידי שיזכר את עצמו בהתשוקה הראשונה כנ"ל. וכל הרשימות של התשוקות הראשונות שיגנזו בפנימיות מחו יהיו לו לפקדון להחיות את נפשו בימי רע שהם בחינת שבע שני הרעב. בבחינת והיה האכל לפקדון לארץ לשבע שני הרעב אשר תהיינה אחרי כן. ולא תכרת הארץ ברעב כנ"ל. ועל כן הם שבע שבע, שבע שני השבע ושבע שני הרעב. כנגד שבעת המינים שנשתבחה בהן ארץ ישראל שהם בחינת השפעת הנעם העליון וכנ"ל. וכנגדם הם שבעה עממין שהם הרע שבחובלים שהם בחינת שבע שני הרעב שעקר הגלות מארץ ישראל שהוא בחינת גלות מצרים שכולל כל הגליות הוא על ידם כנ"ל. ועל כן עקר הגאלה של מצרים היתה בזכות יוסף שעמד בנסיון ונשמר מאהבת נשים. ועל ידי זה זכה להמשיך על עצמו השפעת הנעם שהוא שרש האהבה דקדשה כנ"ל, כי יוסף שרשו משם מבחינת נעם כנ"ל. ועל כן על ידו היה עקר הגאלה, כמו שכתוב: ויקח משה את עצמות יוסף עמו. כי יוסף יש לו כח להתגבר בכל פעם כנגד החובלים להכניע הרע שבהם שלא יקלקלו את בחינת הנעם, אדרבא, בחינת הנעם יתקנו את החובלים שזהו מה שזכה יוסף לפתר ולתקן חלום פרעה. באפן שלא יקלקל ימי הרעב את ימי השבע, אדרבא, ימי השבע יחיו את ימי הרעב, שזהו בחינת שהנעימים יתקנו את החובלים. ועל כן הזהיר אותם: והעליתם את עצמתי מזה אתכם. שיעלו עצמותיו לארץ ישראל. ובכח הזה יתגברו בכל פעם על החובלים עד שיכבשו ארץ ישראל שהוא בחינת נעם, בחינת יוסף כנ"ל:
אות יג
עריכהוזה בחינת מה שהולכין על קברי צדיקים בערב ראש השנה . כי הסתלקות הצדיק הוא בתוך בחינת נעם העליון ששם עולין כל נשמות הצדיקים בבחינת לחזות בנעם ה' וכו', בחינת נעמות בימינך נצח . ועל כן במקום גניזתם הוא בחינת ארץ ישראל בחינת צדיקים יירשו ארץ כמו שמבאר במקום אחר , כי במקום גניזתם שופע בחינת נעם העליון שהוא בחינת קדשת ארץ ישראל שמשם כל הקדשות כנ"ל, כי כל העשר קדשות שהם כלל כל הקדשות שבעולם הם בארץ ישראל . ועל כן הולכים על קבריהם בערב ראש השנה. כדי לזכות לקבל שם קדשת ראש השנה שהוא בחינת השפעת הנעם בחינת קדשת ארץ ישראל שמתגלה בראש השנה כנ"ל. וזה בחינת מזמורי תהלים שאומרים על קברי הצדיקים, כי מזמורי תהלים הם בחינת נעם, בחינת נעים זמירות ישראל כנ"ל. וזה בחינת חבלים נפלו לי בנעמים ופסוק נעמות בימינך נצח. שאומרים במזמור מכתם לדוד. שהוא המזמור הראשון מהיוד מזמורי תהלים שתקן רבנו זכרונו לברכה כי עקר תקון הברית שהוא עקר תקון כל החטאים שהוא על ידי השפעת הנעם העליון שהוא מחין של ארץ ישראל שהוא עקר הקדשה קדשת הדעת, כי על ידי השפעת הנעם העליון משברין אהבת נשים כנ"ל. וזוכין לקדשת הדעת של ארץ ישראל שהוא כלל כל הקדשות כנ"ל. וזה שמסימין נעמות בימינך נצח. כי מתחלה אומרים חבלים נפלו לי בנעמים, דהינו שהחובלים נופלים בנעמים להתתקן כמו שפרש רבנו זכרונו לברכה מקרא זה בהתורה הנ"ל. ואזי עדין אנו חוששים שלא יתגברו החובלים על הנעימים ויקלקלו אותם גם כן חס ושלום כנ"ל, על כן אומרים אחר כך: אברך את ה' אשר יעצני וכו', הינו שה' יתברך נותן עצות להאדם על ידי הצדיק האמת באפן שיזכה להגביר הנעימים על החובלים כנ"ל. וזה בחינת שויתי ה' לנגדי תמיד. 'תמיד' זה בחינת ארץ ישראל, בחינת תמיד עיני ה' אלקיך בה וכו'. הינו שקדשת ארץ ישראל צריכין להמשיך על עצמו תמיד ולא יפסק מלהשתוקק תמיד להמשיך על עצמו קדשת ארץ ישראל. כי בכל פעם שמשתוקק לארץ ישראל מתגבר כנגדו בחינת החובלים ומבלבלים תשוקתו, על כן צריך להתגבר כנגדם בכל פעם תמיד ואז יעזרהו ה' יתברך לבוא לארץ ישראל. ושם יזכה לנעם העליון לנצח ולא יפל עוד לעולם לבחינת החובלים. רק אדרבא, יתקן החובלים על ידי הנעימים. בבחינת כי לא תעזב נפשי לשאול לא תתן חסידך לראות שחת שהם בחינת החובלים שבהם נאחז הרע בחינת שאול ושחת. אבל בזכות הצדיקים יעזרנו ה' יתברך ויצילנו מהם ונזכה לנעם העליון לנצח. כי בכל פעם נתגבר על החובלים עד שיתבטלו לגמרי עד שנזכה להכלל בנעם העליון לנצח בחינת נעמות בימינך נצח, אמן ואמן:
שיך לעיל
אות יד
עריכהועל-כן נקרא שופר לשון שפרא, כמובא שזהו בחינת נעם העליון שנתעורר על ידי קול שופר שהוא בחינת יוסף שהיה יפה תאר וכו' כמבאר בהתורה הנ"ל עין שם, עין היטב את כל התורה הנ"ל מראשה לסופה כי בלא זה לא תוכל להבין כלל את דברינו:
אות טו
עריכהוזה בחינת ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו וכו' . שזה היה צמיחת קרן ישועה של הגאלה כמובא . וכמובן בפסוק רבבה כצמח השדה נתתיך ותרבי ותגדלי. ועל ידי זה שדים נכונו ושערך צמח שמרמז שהיו מוכנים לגאלה, הינו כנ"ל. כי עקר הגלות הוא הגלות מארץ ישראל שהוא בחינת השפעת הנעם. אבל ה' יתברך חמל עליהם והמשיך עליהם גם שם במצרים בחינת השפעת הנעם שעל ידי זה נמשך ההולדה כנ"ל. ועל ידי זה היו פרים ורבים מאד בחינת ובני ישראל פרו וישרצו וכו' ועל ידי זה היתה הגאלה, כי כל מה שנתרבו ישראל יותר נתגדל כבודו ונמשך עליהם השפעת הנעם העליון ביותר, כי הא בהא תליא כל מה שנמשך השפעת הנעם והמחין יותר. נתרבין ישראל ונתגדל כבודו יתברך ביותר. וכל מה שנתרבין ישראל ונתגדל כבודו יותר נמשך השפעת העליון יותר, כי כל מה שיש מקבלים יותר. והשפע העליונה עושה פעלתה יותר נמשך שפע ורב טוב יותר ויותר כידוע . ועל כן על ידי שישראל פרו וישרצו שהוא בחינת השפעת הנעם העליון על ידי זה נגאלו כנ"ל, כי הגאלה הוא לשוב לארץ ישראל שהיא בחינת נעם כנ"ל. וזהו: וכאשר יענו אותו כן ירבה וכו', הינו דבר והפוכו. שכל מה שהיו מתגברים בגלותם לענות אותו, שכל זה נמשך מבחינת החובלים כנ"ל, כמו כן חמל עליהם ה' יתברך והמשיך עליהם הנעם יותר. שהוא בחינת כן ירבה, בחינת הולדה כנ"ל שהוא בחינת צמיחת הגאלה כנ"ל. וכן בגאלה האחרונה כתיב: הקטן יהיה לאלף והצעיר לגוי עצום. אני ה' בעתה אחישנה שעל ידי שיתרבו ישראל שזהו בחינת השפעת הנעם העליון. על ידי זה תהיה הגאלה כנ"ל. במהרה בימינו, אמן:
שיך לעיל
אות טז
עריכהועל-כן אנו מבקשין: יהי רצון שתעלנו בשמחה לארצנו. כי אי אפשר לבוא לארץ ישראל לבטל המונעים בחינת חובלים ולבוא לארץ ישראל בחינת נעם כי אם על ידי שמחה שהוא בחינת עשרה מיני נגינה, כמו שכתב רבנו במקום אחר . כי על ידי שמחה בחינת נגינה, בחינת נעים זמירות ישראל בחינת שבע שמחות את פניך וכו'. על ידי זה זוכין לבוא לארץ ישראל. שהיא בחינת נעם העליון כנ"ל:
ברכת הפרות ה
עריכהאות א
עריכהענין ברכת הפרות וצריכין להקדים לברך על פרות ארץ ישראל:
על פי מה שכתוב בלקוטי תנינא סימן פח מבאר שם שיש דברים אבודים וכו'. ועל כן צריכין לזהר שלא לאכל פרי קדם שנתבשלה וכו'. כי יכול לאבד נפשו, אך עם כל זה אם מברך הברכה שעל הפרי בכונה וביראת שמים. אזי יוכל להנצל מזה. וגם אם הוא חזק יותר יוכל למצא שם אבדות וכו'. ועין שם מענין המלאך וכו'. וכלם אוחזים בידם שופרות והם עומדים וחופרים ומבקשים תמיד אחר אבדות. והם תוקעים תר"ת וכשהם מוצאים איזה אבדה. נעשה רעש ושמחה גדולה, כי יש כמה דברים אבודים, הינו מה שאובדים אבדות הרבה על ידי התאוות. בבחינת תאות רשעים תאבד וכו'. ועין שם בסימן הקודם מענין כונות אלול שהם תקון הברית. ועל ידי זה יכולין למצא זווגו ותהיה כרצונו וכו' שזהו הסוד שמסר אברהם לאליעזר כשהלך לבקש הזווג של יצחק וכו', עין שם ענין הנפלא והנורא הזה. ואמר שכל הנ"ל, דהינו ענין כונת אלול שהם תקון הברית וכו'. וענין הפרות הנזכרות לעיל. וענין המלאך וכו'. הכל אחד. ויש בזה רזין עלאין נפלאים ונעלמים מאד מאד:
והנה מבאר היטב בהתורה הזאת ענין ברכת הפרות. וכמה וכמה צריך האדם לזהר לברך ברכת הפרות בכונה גדולה. כדי שיוכל למצא בחינת האבדות הנעלמים שם כמובן לעיל, כי גם כשנזהר ואינו אוכל הפרי עד שנתבשלה היטב, אף על פי כן גם שם יש ניצוצות הקדושות הרבה שהם בחינת האבדות הנזכרות לעיל שצריכין לזהר מאד מאד לבקשם היטב, כי זה כל האדם שנברא בשביל זה לבקש אחר אבדות. שהם בחינת הניצוצות הנפולין שהם בחינת נאבדים ונדחים שצריך כל אדם להשתדל מאד לבקשם ולחפשם כל ימי חייו. ובפרט אם כבר חטא ופגם כפי מה שפגם. ובפרט פגם הברית שעל ידי זה חזר ואבד בעצמו אבדות הרבה כמובן שם שעקר האבדות הוא על ידי תאוות. ועקר על ידי פגם הברית שמשם נמשכין כל הנדחים ונאבדים. וצריך כל אחד לחוס על חייו לחפש ולבקש מאד אחר האבדות האלו. וכשיבקש ויחפש היטב בודאי ימצא, כי יגעתי ולא מצאתי אל תאמין . וזה עקר התשובה על העונות כמו שכתוב: ושבת עד ה' אלהיך וכו'. אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך י"י אלהיך ומשם יקחך. וכתיב: ובקשתם משם את
י"י אלקיך ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך. וכתיב: אם תבקשנה ככסף וכמטמונים וגו' אז תבין יראת ה'. כי צריכין לבקש ולחפש מאד מאד אחר דרכי הקדשה. כי כל מה שהאדם רחוק מה' יתברך. הוא מחמת האבדות הנזכרות לעיל. שעל ידי זה הוא הולך ותועה כשה אבד. ואינו יכול למצא דרך החיים. כמו שכתוב תעיתי כשה אובד וכו'. וכתיב הייתי ככלי אבד וגו'. לקחת נפשי זממו:
וזה בחינת ראש השנה. שהוא יום ראשון לתשובה כי הוא יום ראשון לעשרת ימי תשובה שאז תוקעין בשופר, כי באתערותא דלתתא אתער לעלא, כי על ידי מה שאנו תוקעין בשופר, על ידי זה מעוררין ביותר ונותנים כח להמלאכים הנזכרים לעיל שאוחזים בידם שופרות. שיעסקו בידם ביותר לחפש אחר האבדות הנזכרות לעיל שזהו עקר התשובה, עקר התקון של כל העוונות. שבאין להם על ידי התאוות. שעל ידי זה אובדין מה שאובדין רחמנא לצלן, בבחינת תאות רשעים תאבד. ועל כן הרשעים שאינם שבין בתשובה כלל. נאמר בהם: יאבדו רשעים וכו'. וכתיב: דרך רשעים תאבד. אבל ה' יתברך חמל עלינו ונתן לנו ראש השנה הקדוש ראשון לתשובה. וצונו לתקע אז בשופר שעל ידי זה עקר הבקשה והחפוש אחר האבדות שאבד כל אדם על ידי תאוותיו ועוונותיו שזה עקר התשובה והתקון כנ"ל. ועל כן מבקשין בברכות שופרות דיקא על קבוץ הנדחים, כמו שכתוב: תקע בשופר גדול לחרותנו ושא נס לקבץ גליותינו וקרב פזורינו וכו'. וכן בכל יום בתפלת שמונה עשרה מתפללין על קבוץ נדחים ומתחילין תקע בשופר וכו', כי עקר קבוץ נדחים שהם בחינת האבדות הנ"ל הוא על ידי שופר כנ"ל. ועל כן צריכין לנסע לצדיקים על ראש השנה דיקא, כי כל האבדות הם אצל הצדיקים שכבר חפשו הרבה אחר אבדתם עד שמצאו כלם. וגם מצאו כל האבדות של כל העולם וכו'. (כמו שמבאר בסימן קפח לקוטי חלק א, עין שם). ועל כן בראש השנה שאז תוקעין בשופר שאז התחלת התשובה ואז עקר הבקשה והחפוש כנ"ל. על כן אז צריכין לזהר ביותר לבוא לצדיקים גדולים ואמתיים אשר אצלם כל האבדות וכנ"ל:
ועל-כן קורין בתורה בראש השנה וה' פקד את שרה כאשר אמר וכו'. וביום שני ויהי אחר הדברים וכו'. עד שמסימין ביום שני מה שהגד לאברהם שנולד הזווג של יצחק, כמו שכתוב: ובתואל ילד את רבקה וכו'. כי זה כל ענין ראש השנה שהוא בבחינת פחד יצחק שהוא בחינת גבורות שמחמת תקף הגבורות והדינים קשה למצא בחינת האבדות הנזכרים לעיל. כי עקר אבדתם היה על ידי תקף הדינים שנאחזו בהם על ידי עוונותיהם שזהו בחינת כלל כל הגליות שנקראים אבודים, כמו שכתוב: כי אבד תאבדון וכו'. ובראש השנה שהוא פחד יצחק עוסקים להמתיק זאת, להמתיק בחינת גבורות יצחק על ידי תפלת ישראל. והעקר על ידי השופר כידוע. ועקר גמר ההמתקה הוא ביום שני שהוא דינא רפיא כידוע ואז מסימין בקריאת התורה שכבר נמצא הזווג של יצחק, שזהו עקר בחינת ההמתקה כמובן בהתורה הנ"ל שהזווג של יצחק דיקא היה קשה מאד למצא עד שהכרח אברהם למסר הסוד הנ"ל שהוא סוד כונת אלול לאליעזר וכו' שהוא מרמז בפסוק ואם לא תאבה האשה ללכת אחריך וכו'. ועל כן התורה הקדושה מספרת הרבה בענין זה איך זכה למצא הזווג של יצחק. כי כל העולמות היו תלויים בזה כי כל ישראל יצאו מהם. אבל היה קשה מאד מאד למצא זווגו מחמת שהוא בחינת גבורות גדולות שמשם עקר האבדות שמחמת זה קשה למצא הזווג כנ"ל וכן בכל שנה ושנה בראש השנה נתעורר בחינת פחד יצחק בשרשו העליון והמתקתו כשקורין בתורה שכבר נמצא זווגו של יצחק שזהו בחינת מה שגומרים לקרות ביום שני של ראש השנה בענין זה כנ"ל, כי בכל שנה נעשה זאת ברוחניות שעל ידי זה עקר המתקת הדינים כנ"ל:
הכלל, שהאדם צריך להשתדל כל ימיו לבקש ולחפש מאד מאד אחר אבדותיו, כי זה עקר התשובה וכנ"ל. ואם יבקש ויחפש היטב בודאי ימצא כנ"ל. ואפלו בעת שאינו זוכה למצא עדין, אף על פי כן על ידי כל יגיעה וחפוש כבר מצא הרבה, כי אין שום יגיעה ובקשה נאבד כלל ובודאי מצא מה שמצא על ידי כל דבור ודבור ועל ידי כל יגיעה וחפוש כי לית רעותא טבא דאתאבד . וזה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה: יגעתי ומצאתי תאמין וכו'. ולכאורה אינו מובן מהו הענין תאמין, הלא יכולין לראות אם מצא אם לאו?! אך באמת על פי הנ"ל מבאר היטב. כי אפלו אם עדין אין רואים מה שמצא ונדמה לו שעדין לא מצא כלום. ועדין הוא רחוק מה' יתברך כמקדם חס ושלום, אף על פי כן צריכין להאמין באמונה שלמה שבודאי מצא על ידי היגיעה בעצמה כנ"ל. ועל כן יגעתי ומצאתי תאמין. 'תאמין' בודאי. כי צריכין להאמין שבודאי מוצאין על ידי היגיעה אף על פי שעדין אין רואים מה שמוצאין כנ"ל:
אות ב
עריכהוזהו בחינת ברכת הפרות כנ"ל. ועל כן צריכין להקדים פרות ארץ ישראל, כי עקר קבוץ ועלית כל האבדות וחזרתם אל הקדשה הוא להשיבם לארץ ישראל, כמו שכתוב: אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך ה' אלקיך וכו', והביאך אל הארץ וכו'. וכתיב: והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האבדים וכו'. והנדחים וכו'. והשתחוו לה' בהר הקדש בירושלים. ועל כן בודאי צריכין להקדים בברכה פרות ארץ ישראל. כי עקר הברכה לבקש ולמצא את האבדות הנזכרות לעיל. שעקר מציאתם להשיבם לארץ ישראל כנ"ל. ועל כן עקר הברכה נלמד מפסוק ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך על הארץ וכו' . כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה: השתא לאחריה מברך לפניו לא כל שכן. כי עקר הברכה לגלות קדשת ארץ ישראל ששם השבת כל האבדות למקומם כנ"ל. ועל כן בודאי פרות ארץ ישראל קודמין לברכה. ועל כן צריכין לאחז הפרי בימין בשעת הברכה. כי ימין זה בחינת ארץ ישראל, כמו שכתב אדוננו מורנו ורבנו זכרונו לברכה במקום אחר (בסימן נה) בחינת בנימין שנקרא בן ימין על שם ארץ ישראל, עין שם. ועל כן אסור שיהיה לבו רואה את הערוה בשעת הברכה, כי עקר הברכה הוא למצא בחינת אבדות הנזכרות לעיל שזה עקר תקון הברית כנ"ל. על כן בודאי אסור שיהיה לבו רואה את הערוה, שזהו בחינת פגם הברית. ועל כן צריכין להזכיר מלכות בכל ברכה, דהינו מלך העולם. ובלא זה אינה ברכה, כי אלו האבדות הנזכרות לעיל הם מפזרין בכל העולם. ויש שהם נדחו ונאבדו ברחוק מקום מאד שזהו בחינת אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך וכו' . ועל כן צריכין להזכיר בברכה מלך העולם. להזכיר שה' יתברך מלך בכל העולם כלו. ומלכותו בכל משלה ואין שום ניצוץ ואבדה נדחית לעולם, כי בכל מקומות ממשלתו. ועל כן על ידי שמזכירין מלכותו, דהינו מלך העולם, על ידי זה יכולין למצא האבדות מכל מקום שהם וכנ"ל:
אות ג
עריכהוזה בחינת מצות זכירת מעשה עמלק, כמו שכתוב: זכור את אשר עשה לך עמלק וכו'. כי עקר פגם הברית שמשם כל האבדות הם על ידי זהמת עמלק, כמו שכתוב: אשר קרך בדרך וכו'. ועל כן הוא רודף תמיד אחר מחנה דן שהוא המאסף לכל המחנות דקדשה שמחפש ומוצא כל האבדות, כמו שפרש רש"י שם שכל מה שנאבד מישראל הם היו מוצאים. ועמלק מתגרה בהם ביותר, כי הוא אורב על האבדות תמיד לתפסם חס ושלום. ועל כן עקר התגרותו על אותן שהיה הענן פולטם. בחינת ויזנב בך כל הנחשלים אחריך וכו' שהם בחינת הנדחים והאובדים. ועל כן צוה ה' יתברך לזכר היטב בכל יום מעשה עמלק. כי האבדה צריכה זכרון היטב שלא לשכח הדבר, כי כל האבדות באין משכחה והסח הדעת שעל ידי זה באין לידי אבדה חס ושלום, בגשמיות או ברוחניות. ועל כן השכחה נקראת בשם אבדה, כמו שאמרו: קשה לשמע וקשה לאבד שפרושו שכחה. וכמו שמבאר כל זה בדבריו זכרונו לברכה (סימן קפח הנ"ל) ועל כן צריכין לזכר היטב מעשה עמלק, כמו שכתוב: לא תשכח. כי צריכין לזכר היטב כל מה שאבד על ידי תאוותיו ולהשתדל מאד לחפש אחר אבדותיו. ועל כל פנים לזהר שלא יאבד עוד. והעקר הוא הזכרון, כי כל זמן שזוכר שיש אבדות ומבקש וחותר לחפשם ואינו שוכח את עצמו חס ושלום, כאבדה לאחר יאוש חס ושלום, אז יש לו תקוה עדין, כי ה' יתברך חושב מחשבות לבל ידח ממנו נדח. ובודאי סוף כל סוף יהיו נמצאין כל האבדות ויתתקן הכל. וכל אחד כפי מה שיהיה לו חלק יותר בהבקשה והחפוש אשרי לו ולפום צערא אגרא. שכל אחד כפי מה שהתיגע והצטער את עצמו יותר על האבדות והשתדל לבקשם ולחפשם בתפלה ותחנונים ובגעגועים והשתוקקות והתקרבות לצדיקים וכשרים אמתיים וסבל בזיונות ושפיכות דמים הרבה על ידי זה. וכמו כן יזכה ביותר שיחזירו לו אבדותיו בשלום. ועל כן עקר התקון על ידי כונות אלול. כמו שמבאר שם. וכלל הכונות של אלול כלולים בהתורה קרא את יהושע וכו' בסימן ו שהם אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך שהוא בחינת בקי ברצוא בקי בשוב עין שם היטב. הינו שצריכין למצא את ה' יתברך בכל מקום שהוא. ואז אין שום אבדה בעולם, כי בכל מקומות ממשלתו וכנ"ל והבן היטב:
אות ד
עריכהוזה בחינת לקיחת אסתר לבית אחשורוש. וה' יתברך הפך הדבר לטובה. שעל ידי זה דיקא היה תקף הנס של פורים. כי האשה היא בבחינת אבדה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה: משל למי שנאבד לו אבדה וכו'. בעל אבדה מחזיר אחר אבדתו. ואז היה בימי הגלות שגלו מארץ ישראל שזהו עקר בחינת האבדה, כמו שכתוב: ואבדתם מהרה מעל הארץ וכו'. וסבר המן עמלק שחס ושלום אפס תקוה, כי הוא מזרע עמלק שרודף תמיד אחר האבדות כנ"ל. ועל כן אמר יכתב לאבדם ועשרת אלפים וכו' ביהודים לאבדם . ועקר הצרה היתה דיקא אחר שנלקחה אסתר לבית אחשורוש, כי הסטרא אחרא סברה שמאחר שהאשה יראת ה' בעצמה. שבה כלולים כל האבדות כנ"ל, היא בעצמה נלקחה אל הסטרא אחרא לבית אחשורוש תהיה נאבדת שם חס ושלום, עם כל האבדות הכלולים בה. ובאמת היתה עת צרה גדולה מאד אשר כמוהו לא נהיתה. ועל כן אמרה אסתר: וכאשר אבדתי אבדתי. אבל ה' יתברך חמל עלינו והפך הדבר לטובה בכח מרדכי הצדיק שלא הניח את מקומו לחפש ולבקש אחר אבדתו. שזהו בחינת ובכל יום ויום מרדכי מתהלך לפני חצר בית הנשים לדעת את שלום אסתר שהיא בחינת אבדתו כנ"ל. ומה יעשה בה. ואסתר הצדקת היא גם היא לא התיאשה עצמה מן הרחמים. ועל ידי זה לא די שלא נאבדה ביניהם אף גם על ידה דיקא זכו לתקף הנס להכניע ולהפיל המן עמלק מפלה גדולה ולמצא אבדות רבות. כי כל ישראל חזרו אז לה' יתברך, כמו שכתוב: קימו וקבלו. כמו שדרשו רבותינו זכרונם לברכה . עד שאפלו הניצוצות הנדחים והנאבדים בין אמות העולם חזרו לה' יתברך. שזהו בחינת הגרים שנתגירו אז, כמו שכתוב: ורבים מעמי הארץ מתיהדים. כי כשזוכין לחפש ולבקש היטב אחר האבדות. אזי נתהפך הכל לטובה, כי דיקא על ידי רבוי האבדות הגדולות שאבד, על ידי זה דיקא לא די שמוצאין אותם, אף גם על ידי מוצאין עוד הרבה אבדות מאד שנאבדו מימות עולם. וכעין שאמרו רבותינו זכרונם לברכה משל למי שנאבד לו פרוטה וכו'. וחזר ואבד זהב וכו'. ועל ידי שנותנין לו נר לבקש אחר הזהב מצא גם הפרוטה וכו'. נמצא, שהאבדה הגדולה גורמת שיהיו נמצאים גם שאר כל האבדות. והכל בכח הצדיק הגדול שמחפש תמיד אחר כל האבדות ומחזק לב כל אחד לבל יתיאשו עצמן בשום אפן מלבקש ולחפש אחר האבדות בתפלה ובתחנונים וכו'. ולהתגעגע מאד אחריהם ולצפות לישועה תמיד שעל ידי זה יזכו שעל ידם ימצאו כל האבדות של כל העולם במהרה בימינו, אמן:
אות ה
עריכהוזה בחינת פסח שהוא יציאת מצרים, כי עקר גלות מצרים היתה לתקן ולזכך ולברר ניצוצי קרי של אדם הראשון שמשם עקר כל האבדות כנ"ל. ועל כן היתה הגאלה בחדש האביב דיקא, דהינו בזמן שהתבואה וכל הצמחים מתבשלים, כמו שכתוב: היום אתם יוצאים בחדש האביב. וכתיב: שמור את חדש האביב. כי כבר מבאר לעיל שבהפרות והצמחים יש בהם אבדות הרבה. שמחמת זה אסור לאכל פרי קדם שנתבשלה וכו' כנ"ל. ועל כן יציאת מצרים שהוא בחינת תקון האבדות כנ"ל, כי הגלות הוא בחינת אבדה, כמו שכתוב: צאן אבדות היו עמי וכו' (ירמיה נ). וכתיב: ואבדתם בגוים וכו'. והגאלה היא בחינת מציאת האבדה ותקונה. ועל כן היתה הגאלה בחדש ניסן בזמן האביב דיקא, כי בזמן האביב, דהינו בעת שהתבואה והצמחים מתבשלים אז הוא זמן מציאת האבדות הנזכרות לעיל, כי זה עקר בחינת גדול כל הצמחים בכל שנה ושנה שהכל הוא בשביל האבדות הנזכרות לעיל שנעלמין בכל הצמחים והפרות שמתבררין ועולין בכל שנה בעת צמיחתם. ועל כן אז הוא זמן יציאת מצרים שיוצאין מגלות מצרים ועושין אז פסח בכל שנה, כי אז דיקא בזמן האביב עולין ומתבררין הניצוצות שהם האבדות שזהו בחינת יציאת מצרים כנ"ל. וזהו שכתוב בשיר השירים כשמדבר מגאלת מצרים: הנצנים נראו בארץ וכו' התאנה חנטה פגיה והגפנים סמדר נתנו ריח קומי לך וכו'. כי הגאלה תלויה בזה שהנצנים נראו בארץ וכו', דהינו שהצמחים עולין מן הארץ, שזהו בחינת מציאת האבדות, שזהו בחינת יציאת מצרים כנ"ל. ועל כן נקראת הגאלה בשם מציאה, כמו שכתוב: כענבים במדבר מצאתי ישראל. כבכורה בתאנה בראשיתה (הושע ט) וכו', הינו כנ"ל:
אות ו
עריכהכי עקר מציאת האבדות הם על ידי בחינת כונות אלול שעל ידי זה זוכין למצא זווגו בקדשה וכו' כנ"ל. וכונת אלול הם בחינת התורה קרא את יהושע (בסימן ו לקוטי חלק א), עין שם. כי שם מבאר שזהו סוד כונת אלול, עין שם היטב. וכלל התורה הוא שצריכין לשוב בתשובה. ואז זוכין לכבוד אלקי. ועקר התשובה כששומע בזיונו ידם וישתק, שיסבל בושות ושפיכות דמים כדי להכניע הדם שבחלל השמאלי שמהם כל התאוות, שמהם כל החטאים והעוונות, רחמנא לצלן. כי עקר התשובה הוא בחינת אקיק בחינת אנא זמין למהוי. שכשרוצה לשוב הוא מתחיל ומזמין את עצמו. שיהיה לו הויה בעולם, כי קדם התשובה עדין אין לו הויה כלל, כי טוב לו שלא נברא. וכשרוצה לשוב הוא מתחיל להכין עצמו שיהיה לו הויה בעולם שזהו בחינת אקיק. אבל קדם התשובה הוא בבחינת אחורי פני אקיק שהוא בגימטריא דם וכו'. והתקון לזה שיהפך דם לדם שיהיה מן השומעים חרפתם ואינם משיבים ולא ידקדק על בזיון כבודו וכו' וצריך לאחז תמיד במדת התשובה וכו'. ואפלו אם עשה תשובה שלמה. אף על פי כן צריך לעשות תשובה על תשובה וכו', דהינו על השגתו הראשונה וכו' וכשרוצה אדם לילך בדרכי התשובה צריך להיות בקי בהלכה. וצריך להיות לו שני בקיאות, הינו בקי ברצוא בקי בשוב, כמו שאיתא: זכאה מאן דעיל ונפיק. וזה בחינת אם אסק שמים שם אתה, בחינת עיל, בחינת בקי ברצוא ואציעה שאול הנך, בחינת ונפיק, בחינת בקי בשוב וכו'. וזה סוד כונת אלול וכו'. ועל ידי זה נעשה אדם. לשבת על הכסא. כי לית אדם בלא אלף שהיא נקדה התחתונה. ונקדה העליונה. והואו שבתוך האלף וכו' וכו', עין שם כל זה היטב:
וזהו בחינת יציאת מצרים, כי יציאת מצרים הוא בחינת תשובה שהיא בבחינת בינה שמשם כל בחינת יציאת מצרים, שהיא בחינת שיוצאין ונולדין המחין שהיו בהעלם ובעבור על ידי החטאים שמשם כל הגליות. ועכשו יוצאין ונולדין ונתגלין המחין והדעת, דהינו שמתחילין לידע להכיר את מי שאמר והיה העולם. ואז נתגלה בחינת אקיק כמו שכתוב אקיק שלחני אליכם. אבל בגלות היה בבחינת אחורי פני אקיק שהוא בגימטריא דם שמשם היה כל הגלות. כמו שכתוב: ואעבר עליך ואראך מתבוססת בדמיך, כמבאר בכונות פסח, עין שם, שעקר הגלות היתה על ידי בחינת התגברות הדמים הנ"ל שנאחזין מבחינת אחורי פני אקיק כל זמן שאין זוכין לתשובה. ועקר התשובה היא לזכות לבחינת עיל ונפיק שהיא בחינת בקי ברצוא בקי בשוב, בחינת אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך, דהינו שבכל מה שיעבר עליו יהיה מתחזק לשאר על עמדו ולא יניח עצמו לפל לעולם אפלו אם יעבר עליו מה ויקים: ואציעה שאול הנך. שגם בשאול תחתיות יכולין למצא אותו יתברך בחינת ואציעה שאול הנך וכמבאר שם בסוף התורה בענין באור כונת אלול, עין שם. אבל בשעת יציאת מצרים עדין לא נזדככו ישראל לגמרי ויצאו קדם הקץ כמובא . וכמו שכתוב: מדלג על ההרים וכו'. שדלג על הקץ שבשביל זה נקרא פסח, שפסח ודלג וגאלם ברחמיו אף על פי שעדין לא היו ראויים לגאלה. ועל כן הכרחו לצאת בחפזון. ובשביל זה צריכים לאכל מצה שהיא בחינת חפזון, הינו כי עדין לא זכו לדרכי התשובה בשלמות, כי עדין לא היו בקיאים בהלכה, כי עדין לא קבלו את התורה, כי כל הגאלה היתה בבחינת חפזון שהוא בחינת רצוא, כי כל הגאלה היתה בבחינת אתערותא דלעלא, בחינת הארה עליונה שהאירה עליהם באור גדול ברחמיו, אבל לא היתה אלא לפי שעה כמובא . ואחר כך חזר ונסתלק תקף ההארה הזאת והצרכו לחזר ולהטהר עצמם מזהמת וטמאת מצרים בהדרגה כסדר שזהו בחינת ושוב בחינת נפיק שאז עקר הנסיון של אדם, כי כן מתנהג עם כל אדם שבתחלה כשרוצה להתקרב לה' יתברך מאירין עליו מלמעלה אור גדול ומסיעין לו מלעלא ומתחיל להתפלל בחיות והתלהבות וכו'. אבל אחר כך נופל מזה ועובר עליו מה שעובר. ואז הוא בבחינת ושוב, בבחינת ונפיק ואז צריך להתחזק ביותר בלי שעור. וצריך להיות בקי בזה היטב היטב לבלי להניח את מקומו בבחינת בקי בהלכה הנ"ל. ומחמת שבשעת יציאת מצרים עדין לא זכו לבקיאות אלו בשלמות והיתה הגאלה רק בבחינת רצוא כנ"ל שהיא בחינת חפזון, על כן צריכין לאכל מצה שנאפית בחפזון. עד אשר אחר כך מתחילין לספר ימי הספירה ואז חוזרין ומטהרין עצמן מטמאת מצרים בהדרגה כסדר. ואז מתחילין להמשיך בחינת בקי בשוב. וזהו עקר בחינת קריעת ים סוף שהיא בחינת תקון מחין דקטנות מאד כמו שמבאר בכונות , כי אז רדפו המצרים אחריהם והיו בסכנה עצומה בגשמיות וברוחניות, כי מאחריהם רדפו המצרים ומלפניהם היה הים סוער. ומצדדיהן היו נחשים ועקרבים וחיות רעות שבמדבר. שעל זה נאמר: יונתי בחגוי הסלע בסתר המדרגה. כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה . ועל ידי שהיו ישראל חזקים באמונה ותפסו אמנות אבותם ויצעקו אל ה' וקפצו לתוך הים. על ידי זה השלימו דרך התשובה שהוא בחינת בקי ברצוא בקי בשוב וכו', כי זכו להתחזק ולשאר באמונתם אף על פי שעבר עליהם מה שעבר. ועל ידי זה זכו לקריעת ים סוף שהוא בחינת הנותן בים דרך. 'דרך' דיקא. שהוא בחינת סוד כונת אלול שהוא תקון הברית שהוא בחינת מציאת האבדות הנזכרת לעיל, כי שתי פעמים בקי בגימטריא דרך, כמו שמבאר בהתורה הנ"ל. ועל כן אז דיקא אחר שביעי של פסח שהוא קריעת ים סוף, אז דיקא התר החמץ, כי אין צריכין עוד לאכל מצה לבד שהוא בחינת חפזון בחינת רצוא, כי כבר תקנו הדרך, כי תקנו גם בחינת ושוב, והתחילו להיות בקיאים בהלכה. ועל כן אז אין צריכין חפזון. ועל כן אז התר החמץ על ידי תקון בחינת שני הבקיאות הנזכרות לעיל. שהוא רצוא ושוב אם אסק שמים ואציעה שאול. שעל ידי זה מתקנין כל המחין דקטנות שנאחזים בבחינת חמץ כמובא. ועל כן אז התר החמץ על ידי קריעת ים סוף. שעל ידי זה נמשך בחינת דרך התשובה הנ"ל, בחינת הנותן בים דרך כנ"ל ועין בתחלת סימן פח הנ"ל שם מבאר שכל כונת אלול שהם תקון האבדות הנזכרות לעיל. הם בחינת הנותן בים דרך, עין שם שזהו בחינת קריעת ים סוף כנ"ל. כי מקרא זה הנותן בים דרך נאמר על קריעת ים סוף כמו שפרש רש"י שם. (ישעיה מג):
אות ז
עריכהולבאר הענין יותר, כי גדול הפרות והצמחים בכל שנה הוא בבחינת מציאת האבדות וכנ"ל, כי האבדות הם בחינת ניצוצות הקדושים שנאבדו ונדחו למקום שנאבדו ונדחו על ידי התאוות רעות כנ"ל. שצריך כל אחד להשתדל לחפשם ולבקשם מאד. וה' יתברך ברחמיו בכל שנה מסבב סבות בתחבולותיו שעל ידי כח הצדיקים והכשרים אמתיים שבכל דור מתקים העולם ומגדל הצמחים בכל שנה שעקר צמיחתם וגדולם הוא כפי ברור האבדות הנזכרות לעיל שרבם נעלמים בהפרות והצמחים כמובן מדבריו הנזכרים לעיל, כי הניצוצות שהם בחינת האבדות הנזכרות לעיל, אי אפשר לבררם בפעם אחת ולא בשנה אחת, רק צריכין ברורים הרבה וחפוש ובקשה הרבה בכל יום ובכל שבוע ובכל חדש ובכל שנה. וכמובן מזה בכתבי האר"י ז"ל . ומשם גדלים כל הפרות והצמחים בכל שנה. ועל כן הקבע פסח בזמן האביב כנ"ל, כי בזמן האביב שהתבואה מתבשלת באביה, אז הוא זמן גאלת מצרים, כי הגאלה הוא בבחינת מציאת האבדות כנ"ל. שהיא בזמן האביב, דהינו בזמן בשול התבואה שאז צומחין ועולין בחינת האבדות הנעלמים בהתבואה, כי כפי צמיחת הצמחים מעט מעט עד שעולין מן הארץ עד שמגיעין סמוך לבשול. ואחר כך מתבשלין לגמרי ואחר כך מגיע זמן הקציר ואחר כך זמן האסיף לאסף התבואה לתוך הבית. וכמו כן מתבררין ועולין וצומחין האבדות הנזכרים לעיל ונשלמין ונתתקנין בתקון אחר תקון עד שנגמר תקונם שהוא בעת האסיפה אל הבית:
וזה בחינת מצה ואסור חמץ שהוא מחמת החפזון, כמו שכתוב: שבעת ימים תאכל מצות-לחם עני-כי בחפזון יצאת. הינו שהקדוש ברוך הוא ברחמיו דלג על הקץ וגאלם קדם שהיו ראויים לגאלה כנ"ל. ועתה על פי הנ"ל מבאר ומובן הענין למשכיל היטב. כי כמו שהתבואה בזמן האביב היא קרובה לגמר בשולה. אבל אף על פי כן עדין לא נתבשלה ונגמרה לגמרי. שזהו בחינת מה שהניצוצות שהם האבדות שבהתבואה והצמחים עדין לא נגמר תקונם לגמרי וכנ"ל. כמו כן ממש היו ישראל באותו העת שכבר נתתקנו ונמצאו כמה אבדות על ידי גלותם רדו [מאתים ועשר] שנה. אבל לא נגמר תקונם לגמרי כי הכל אחד. כי תקון נפשות ישראל הוא כפי מציאת ותקון האבדות שהם הניצוצות שזה עקר תקון האדם לברר ניצוצות. דהינו למצא האבדות וכנ"ל. וישראל באותו העת של הגאלה כבר נתתקנו ונתעלו על ידי מציאת כמה אבדות. אבל עדין לא נמצאו כלם וגם אותם שנמצאו עדין לא נגמר תקונם בתכלית השלמות וגם התקון לא היה על ידם בעצמם כי אם בחסדו הגדול שהאיר עליהם אור גדול מלמעלה שלא בהדרגה ושלא כסדר כמובא בכונות . וזה בחינת חדש האביב ממש שבו יצאו ממצרים כי אז בזמן האביב התבואה והצמחים קרובים וסמוכים מאד לתקונם ובשולם, אבל עדין לא נגמרו לגמרי. וה' יתברך ברחמיו דלג על הקץ וגאלם מיד בחפזון אף על פי שעדין לא נגמר תקונם לגמרי כמו שכתוב כי בחפזון יצאת וכו'. כי לא היה אפשר להמתין עוד. כמו שכתוב ולא יכלו להתמהמה וכו'. ובשביל זה היה משה רבנו ממאן הרבה בתחלת שליחותו כמבאר שם בהפרשה ולבסוף אמר שלח נא ביד תשלח ופרש רש"י שם שאין סופו להכניסם לארץ ולהיות גואלם לעתיד וכו'. כי משה רבנו ראה וידע שעדין לא נגמר התקון ועדין הם עתידים לחטא הרבה. ומחמת זה יהיה מה שיהיה שלא יכניסם לארץ. ואחר כך יהיה נחרב הבית פעם ראשונה ושניה ולא יהיה נגמר התקון עד שיבוא משיח צדקנו. על כן היה מהראוי שיתעכבו שם עוד עד שיהיה נגמר תקונם בשלמות. ואז היתה גאלה שלמה שאין אחריה גלות. אבל ה' יתברך מלא רחמים וחושב מחשבות לבל ידח ממנו נדח. והוא יתברך ידע בחכמתו העמקה, כביכול, כמו שכתוב מאד עמקו מחשבתיך שאי אפשר להתמהמה עוד אפלו כרגע. כי אף על פי שעדין לא נטהרו לגמרי ויהיה מה שיהיה. אף על פי כן ההכרח לגאלם מיד דיקא. כי אם יתמהמהו עוד יהיו נשארו שקועים שם במצרים כמובא מזה . כי יש אבדות הרבה שנאחז בהם הזהמא כל כך שאם היו מתמהמהים עוד כרגע במצרים היו נשארים שם לגמרי. ועל כן היה ההכרח להופיע עליהם אור גדול מלמעלה ולגאלם מיד. ואף על פי שעדין לא נטהרו בשלמות. ומחמת זה ארבו עליהם הבעל דבר וכל הסטרין אחרנין. אף על פי כן על ידי הארת הגאלה שהיתה אז. על ידי זה החיה אותם האבדות ונשאר בהם רשימה קדושה לנצח עד שסוף כל סוף ישובו כלם למקורם. וזה הענין ה' יתברך ברחמיו נוהג בחסדו בכל דור על ידי גדולי מבחרי הצדיקים. שיש לפעמים שחוטפין אנשים ומוציאין אותם ממקומות מגנים ומלכלכים מאד מאד. ומתחילים לטהר אותם ולקרבם לה' יתברך. אבל יש הרבה שנופלים אחר כך יותר רחמנא לצלן ואף על פי כן הם משתדלים לקרב בכל פעם יותר. ויש בענין זה פלאות הרבה פלאי פלאות, נפלאות תמים דעים. אבל הכל הוא על פי הנ"ל שזהו בחינת יציאת מצרים קדם הקץ שעל ידי זה התגרה בהם הבעל דבר אחר כך הרבה, אבל אף על פי כן ימין ה' רוממה. ולעולם ידו על העליונה , כי הוא יתברך ידע מכל זה ואף על פי כן ההכרח לגאלם ולהוציאם מיד כי אם לאו יאבדו לגמרי חס ושלום וכנ"ל. וזה בחינת אכילת מצה ואסור חמץ שהוא מחמת החפזון הזה, כמו שכתוב: כי לא יכלו להתמהמה כי מציאת האבדות וברור הניצוצות הוא כפי צמיחת התבואה ותקון הלחם וכל זמן שהתבואה יוצאת מן הארץ וצומחת וגדלה ביותר נמצאין ועולין האבדות ונתתקנים ביותר. וכן בכל פעם ופעם עד זמן האביב שהוא זמן הבשול. ואחר כך צריכין תקון הקצירה והאסיפה וטחינה וברור וכו'. עד שנעשה לחם, כי הכל כפי מציאת האבדות שהוא בחינת ברור הניצוצות. ועל כן יש כמה מצוות בפת, בחרישה וזריעה וקצירה ולישה וכו', כי זה ידוע שאת זה לעמת זה עשה אלקים . על כן בכל פעם שמוצאין איזה מציאה ומתחילין להוציאה ולבררה ולהעלותה, תכף הסטרא אחרא כרוכה אחריה ומתגרה בה ביותר, כי היא מתגברת בכל פעם שרואה שרוצין להוציא בלעה מפיה. וכל מה שמעלין אותה יותר מתגברים ביותר עד שבסוף בשעת גמר התקון ממש שרואה שרוצים להוציאה לגמרי אז מתגבר ביותר ויותר ומתפשט מאד מאד בכל כחותיו רחמנא לצלן. כדרך שני אנשים הנלחמים זה בזה שכשרואה ששכנגדו מתגבר עליו אזי הוא מתגבר ביותר ויותר בכל כחותיו וכמובא בדברינו מזה . ועל כן יש כמה מצוות בפת, כי על ידי המצוות האלה שבפת מכניעין הסטרא אחרא בכל פעם ומקדשין הניצוצות שיוכלו לעלות בשלמות. וזה בחינת מה שצריכין לאכל מצה בפסח, כי עקר גמר תקון האבדות והניצוצות שבתבואה הוא כשנעשה לחם שאז ראוי לאכילת אדם להחיותו לברך עליו. ועל כן אז בשעת הגמר בעת שסמוך שיהיה נעשה לחם, אז מתגברת ומשתטחת הסטרא אחרא מאד. וזהו מלוש בצק עד חמצתו. כי זה רואין בחוש שחמץ טוב ומטעם לאכילה יותר ממצה, כי מצה הוא לחם שעדין לא נגמר תקונו שזה עקר שם מצה. ועל כן קראו רבותינו זכרונם לברכה גם העור שאינו נגמר תקונו בשם מצה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה: מצה ודפתרא. ועל כן באמת רב אכילת האדם תמיד הוא לחם חמץ דיקא, כי אז כשנתחמץ העסה אז הוא גמר תקונו, אבל ישראל עם קדוש הבדילם ה' יתברך מכל הטמאות ואסורים לאכל שום מאכל שאין בידם לבררו מאחיזת הסטרא אחרא שזהו טעם כל מאכלות האסורות. וזהו בחינת גדל האסור של חמץ בפסח, כי אז התקון של האבדות הוא רק בבחינת אביב שהוא בחינת מצה, דהינו שכבר הם סמוכים מאד לתקונם, אבל עדין לא נגמר תקונם לגמרי כנ"ל. ועל כן צריכים לאכל אז מצה דיקא, דהינו תכף כשלשין העסה קדם שמתחלת להתחמץ כי אין לנו כח עתה לברר ולהעלות האבדות כי אם עד בחינת מצה, אבל הברור שצריכין להלן יותר מלוש בצק עד חמצתו זה אין כח בידינו עתה לברר. ואם ימתין חס ושלום, עד שתתחיל להתחמץ חס ושלום, לא די שלא יברר אף גם תתאחז בו הסטרא אחרא מאד מאד, כי היא אורבת עתה מאד מאד להתאחז בהאבדות מחמת שרואה שמוציאין אותם מפיה אבל בחמלת ה' מגדל ההארה שמאיר אז בחסדו אין כח להסטרא אחרא על האבדות כלל, אבל התקון של ההארה הגדולה הזאת הוא רק בבחינת מצה בבחינת חפזון, על כן בהמצה נמשכין עתה כל הקדשות וכל האורות הגדולים המאירין עתה בפסח, כי כלולים בתוכה כל האבדות שנמצאו שהם ניצוצות קדושות שכשעולים הם אורות גדולים שמאירין הרבה בכח ההארה הגדולה שמאיר עליהם עתה, אבל תכף כשימתין עוד חס ושלום, עד שתתחיל העסה להתחמץ, תחזר ותתעורר הסטרא אחרא הכרוכה אחר החמץ ביותר. מחמת שאז הוא גמר תקון הלחם לגמרי וזה אי אפשר להכניע עתה, על כן אסור החמץ בפסח חמור מאד, כי שם אחיזת כל הסטרא אחרא עתה בפסח. ועל כן רגיל בדברי רבותינו זכרונם לברכה לכנות תמיד שם היצר הרע והסטרא אחרא בשם חמץ ושאור, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה: רצוני לעשות רצונך אך שאור שבעסה מעכב אותי וכו' וכן הרבה כי היצר הרע והסטרא אחרא כרוכים ביותר בעת גמר התקון האחרון שהוא מלוש בצק עד חמצתו. אבל אחר קריעת ים סוף שאז נפלו הסטרא אחרא שהם המצרים לגמרי וכבר נתקדשו ישראל הרבה על ידי ימי הספירה שהתחילו וזכו ליראה ואמונה, כמו שכתוב: ויראו העם את ה' ויאמינו בה' וכו'. וראו והשיגו על הים מה שהשיגו וכו', כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה על כן אחר כך יכולים לתקן גם החמץ. ועל כן אז התר החמץ אבל בשעת יציאת מצרים שאז עקר עלית האבדות על ידי הארת חסדו ועדין אין כח לתקן החמץ כנ"ל על כן אז כרוכה הסטרא אחרא בהחמץ מאד מאד. ועל כן אז אסור החמץ בבל יראה ובל ימצא וכנ"ל:
אות ח
עריכהוזה בחינת בדיקת חמץ שצריכין לבדק ולחפש אחר החמץ מאד כדי לבערו. וצריכין לחפש אחריו בנרות, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה שלמדו מציאה ממציאה וחפוש מחפוש וחפוש מנר שצריכין לבדק החמץ לאור הנר דיקא. והביאו מקרא נר ה' נשמת אדם חופש כל חדרי בטן , כי כל זה הוא בשביל תקון האבדות וכנ"ל. שצריכין לחפש אחריהם מאד שזהו עקר בחינת נר ה' נשמת אדם חופש וכו'. שהנשמה קרויה נר שצריכה לחפש כל חדרי בטן ששם כל התאוות של הרשעים בבחינת ובטן רשעים תחסר . ושם צריכין לחפש האבדות, דהינו שכל אחד ישתדל לשבר תאוותיו בשביל ה' יתברך ועל ידי זה מחפש האבדות שבכל חדרי בטן. וזהו בחינת בעור חמץ שהוא על ידי חפוש בנרות, כי עקר החפוש הוא לבער החמץ שהוא הסטרא אחרא שמשם כל התאוות ואז ממילא יהיו נמצאין כל האבדות, כי העקר הוא להיות שב ואל תעשה. כמו שהיה רגיל בפי אדוננו מורנו ורבנו זכרונו לברכה , דהינו שלא יהיה כרוך אחר תאוותיו הרעות שמשם כל האבדות. ואז ממילא יהיו נמצאין כל האבדות:
אות ט
עריכהוזה בחינת מה שנקראת לחם עני מחמת ששם נתקבצין כל האבדות שעלו ויצאו ממרירות עניים. בבחינת מציל עני מחזק ממנו וכו' . שנאמר על הנפשות הנצולים מהסטרא אחרא, כמו שכתוב במדרש רבה (וירא פרשה נד). כי העני הוא בבחינת אבדה, כמו שכתוב: לולא תורתך שעשעי אז אבדתי בעניי. וכתיב: אם אראה אובד מבלי לבוש (איוב
אות לא
עריכה. וזה בחינת את האבדת לא בקשתם (יחזקאל לד) שנאמר על העניים שלא חסו עליהם. וכן צאן אובדת היו עמי שנקראים ישראל בגלות על שם ענים ומרודם. וזהו בחינת לחם עני ששם עולין ונתקבצים כל האבדות שעלו שהם בבחינת עניות כנ"ל, ובפרט עתה שעלו קדם הקץ רק בחסדו על כן לא נטהרו עדין לגמרי, על כן נקראים בשם עניות בחינת לחם עני. וזהו: שמור את חדש האביב ועשית פסח וכו'. כי בחדש האביב הוציאך ה' וכו'. לא תאכלו עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עני. כי בחפזון יצאת ממצרים למען תזכר את יום צאתך וכו' . ועל פי הנ"ל מובן היטב כל סמיכות הפרשה הזאת שהתורה מזהרת לשמר את חדש האביב כי בחדש האביב הוציאך ה' וכו'. בשביל זה לא תאכל עליו חמץ, רק מצות לחם עני כי בחפזון יצאת וכו'. כי הכל אחד, כי החפזון הוא בבחינת האביב שהוא קדם גמר תקון האחרון. בשביל זה אסור לאכל חמץ וצריכים לאכל מצה לחם עני ששם כל האבדות שעלו בחסדו קדם גמר תקונם שמחמת זה אסור החמץ וצריכים לאכל מצה שהוא בחינת חפזון, שזהו בחינת מה שיצאו בחדש האביב קדם גמר התקון האחרון וכנ"ל:
אות י
עריכהועל-כן כל השלש רגלים תלתה התורה בזמן תקון התבואה, כי חג הפסח תלתה התורה בחדש האביב כנ"ל. וכן ברב המקומות כמעט כלם כשמדבר מאזהרת אסור חמץ וחיוב אכילת מצה מזכיר בכל פעם חדש האביב כמבאר בפרשת קדש , ובפרשת משפטים ובפרשת כי תשא ובפרשת ראה. וחג השבועות נקרא חג הקציר ויום הבכורים , וחג הסכות נקרא חג האסיף , כי כל השלש רגלים כלם הם זכר ליציאת מצרים שהוא בחינת מציאת האבדות הנ"ל שרבם נעלמים בצמחים כנ"ל. ועל כן כל השלש רגלים בעת גמר התבואה והצמחים, דהינו בזמן האביב ובזמן הקציר ובזמן האסיף שאז עקר תכלית הגמר שהוא חג הסכות שהוא אחר ראש השנה ויום כפור וחדש אלול והוא גמר התקון של ראש השנה ויום כפור כמובן בכונות הינו כנ"ל. כי עקר מציאת האבדות הוא באלול וראש השנה ויום הכפורים שהוא זמן תקיעת שופר שעל ידי זה מוצאין אותם, כי כונות אלול הם תקון הברית שהוא בחינת מציאת האבדות כנ"ל. כי אז הם ימי תשובה שעל ידי זה עקר החפוש אחר האבדות עד שמוצאים אותם וכנ"ל. ועל כן אז אחר ארבעים ימי רצון שהם מאלול עד יום הכפורים שבהם עקר התקון של כל האבדות שאבדו על ידי חטא העגל וכו'. וכן מה שאובד כל אחד על ידי חטאיו חס ושלום, שהכל נתתקן על ידי התשובה שעושין מאלול עד יום כפור. אחר כך הוא חג הסכות שהוא חג האסיף שהוא גמר התקון של כל השלש רגלים הקדושים, כי אז הוא גמר תקון האבדות שזהו בחינת חג האסיף, כי אסיפת התבואה הוא סוף גמר תקון התבואה שהוא גמר מציאת האבדות של אותה השנה וכנ"ל. אבל ההתחלה צריכה להיות מפסח. כי לולא ההתחלה לא היה הגמר, כי אלו היו ממתינים עד גמר התקון היו נאבדים לגמרי חס ושלום, על כן לא יכלו להתמהמה וכנ"ל. ואחר סכות חוזרין וזורעין וכו', כי כל האבדות אי אפשר לבררן בשנה אחת, כי בכל שנה נמצאין קצת. והעקר בראש השנה ויום הכפורים שאז עקר מציאתם ואז עושין חג האסיף וכנ"ל שהוא בשביל גמר תקון האבדות של שנה זאת. ואז חוזרין וזורעין וכו', דהינו שמתחילין לעסק בתקון שארי האבדות וכל ימי החרף הם בבחינת עבור . ובניסן שהוא חדש האביב אז הוא בחינת לדתם וגמר צמיחתם. ואז הוא זמן גאלת מצרים, אבל היה בחפזון, כי עדין לא נגמר תקונם עד זמן הקציר והאסיפה שהם בחינת שבועות וסכות. אבל זה היה נפלאות תמים דעים כדי שלא יאבד שום ניצוץ ואבדה לגמרי חס ושלום. ובשביל זה צריכים לאכל מצה וכנ"ל. נמצא שעל פי הנ"ל מבאר ומובן למשכיל היטב מה שהתורה הקדושה תלתה כל קדשת השלש רגלים הקדושים בזמן תקוני התבואה, דהינו בזמן האביב והקציר והאסיפה, כי באמת הכל אחד, כי הכל בשביל תקון ועלית האבדות שעולין ונתתקנין אז וכנ"ל. וזהו: למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך . שהאדם צריך לזכר היטב היטב כל ימי חייו בכל יום ויום את יום צאתו ממצרים, דהינו מה שיצא ממצרים בחפזון קדם הקץ רק בחסדו שמחמת זה עובר עליו מה שעובר, כי בכל דור ודור חיב כל אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים , כי על כל אדם עובר כל הנ"ל. כאשר יוכל להבין כל מי שרוצה להשכיל על דרכיו על כן צריכין לזכר בכל יום גדל חסדו יתברך שהוציאו ממקום שהוציאו שזהו בחינת יציאת מצרים. ואף על פי שעתה עובר עליו מה שעובר בודאי החסד והטובה שעשה עמו ה' יתברך בודאי אינו לריק חס ושלום, רק שצריך עתה לעבר בענינים האלה ולהתנסות בהם, אבל סוף כל סוף יגמר ה' יתברך את שלו מה שהתחיל ברחמיו להוציאנו ממצרים מתקף הסטרא אחרא כדי לקרבנו לעבודתו יתברך, כי דבר אלקינו יקום לעולם:
אות יא
עריכהוזה בחינת ספירת העמר, כי עקר מצות ספירה הוא להכין עצמנו לקבלת התורה בשבועות על ידי משה רבנו. וזה נעשה בכל דור ודור על ידי הצדיק האמת שהוא בחינת משה שעקר התקון של כל אחד ואחד הוא על ידו ומי שרוצה לחוס על עצמו צריך להשתדל בכל כחו להתקרב אליו באמת, כי שמעתי ממנו זכרונו לברכה אחר שאמר התורה קרא את יהושע הנ"ל שאנו עוסקין בה. שבכל מקום שיש רב אמתי ותלמיד הוא בחינת משה ויהושע ואהל מועד . שהם בחינת נקדה העליונה שעל האלף ונקדה התחתונה. והוא"ו שבתוך האלף שעל ידי זה נעשה אדם וכו', עין שם היטב בהתורה הנ"ל מבאר שם. שעל ידי הדמימה והשתיקה נעשה בחינת נקדה התחתונה בחינת והארץ הדם רגלי וכו'. ונקדה העליונה זה בחינת כתר שהוא בחינת תשובה שזוכין על ידי הדמימה והשתיקה וכו'. והוא"ו שבתוך האלף הוא רקיע שמים אש ומים בחינת הבושה שנשתנה פניו לכמה גונין וכו'. ועל ידי זה נעשה אדם וכו' בחינת אלף דם וכו'. ואז נעשה יחוד בין חמה ללבנה שהשמש מאיר ללבנה ונעשה יחוד בין משה ויהושע וכו', כי משה בחינת נקדה העליונה. ויהושע בחינת נקדה התחתונה וכו'. והוא"ו שבתוך האלף הוא בחינת האהל, כמו שכתוב: ויהושע בן נון נער לא ימוש מתוך האהל וכו', עין שם כל זה היטב:
ובשביל זה צריכין לסבל בזיונות ושפיכות דמים הרבה קדם שמתקרבין להצדיק האמת. ואפלו אחר שמתקרבין צריכין בכל פעם לסבל שפיכות דמים הרבה מאד והכל הוא לטובה גדולה, כי זה עקר תשובתו. ועל ידי זה דיקא הוא זוכה לעמד על עמדו לבלי להתרחק מה' יתברך ומהצדיק על ידי כל מה שעובר עליו, כי על פי התורה הנ"ל מבאר שהכל בחינה אחת ממש, כי עקר התשובה הוא על ידי מה ששומע בזיונו ושותק וסובל שפיכת דמים שעל ידי זה נעשה בחינת אדם וכו'. שזהו גם כן בחינת התקרבות להצדיק שהוא בחינת משה שהוא בחינת נקדה העליונה. והתלמיד המתקרב אליו הוא בחינת נקדה התחתונה וכו'. שזה אי אפשר לזכות כי אם על ידי שפיכות דמים ובזיונות הרבה כנ"ל. נמצא, כשסובל בזיונות ושפיכות דמים כדי להתקרב להצדיק זהו עקר תשובתו שהוא לזכות שיהיה נעשה בחינת אדם והעקר שנקדה העליונה תאיר בנקדה התחתונה על ידי הוא"ו שבתוך האלף שהוא בחינת שפיכות דמים ובזיונות שסובלים כנ"ל. שזהו בעצמו בחינת הארת הצדיק שהוא הרב שהוא בחינת נקדה העליונה שמאיר בהתלמיד שהוא בחינת נקדה התחתונה. נמצא שהכל בחינה אחת, על כן צריכין לסבל בזיונות ושפיכות דמים הרבה כשרוצין להיות מקרב להצדיק האמת, כי באמת אי אפשר לזכות לתשובה כי אם על ידי הצדיק האמת שהוא בחינת משה שהוא בקי בהלכה בקי ברצוא בקי בשוב בקי בעיל בקי בנפיק, בחינת אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך. שזהו גם כן בחינת נקדה העליונה ונקדה התחתונה, כמבאר שם בכונות אלול, עין שם היטב. ועל כן כשרוצה לשאר קים בקדשת יהדותו באמת צריך לסבל בכל פעם בזיונות ושפיכות דמים הרבה בכל פעם מחדש, כי צריכין לעשות תשובה על תשובה בכמה בחינות כמבאר שם, כי ברב בני אדם התשובה הראשונה לא היתה בשלמות, כי אפלו בשעה שאדם אומר חטאתי אי אפשר לומר בלי פניה וכו', על כן בודאי צריכין לעשות כמה פעמים תשובה על תשובה עד שיזכה לעשות תשובה בשלמות ולהתודות בלי שום פניה, כי כל אדם יכול להבין זאת בעצמו שאי אפשר לזכות לזה בפעם אחד או בשתי פעמים. והלואי שיזכה לזה באמת בכמה שנים. ואפלו מי שזוכה לעשות תשובה בשלמות הוא צריך עדין לעשות תשובה על תשובה, דהינו לעשות תשובה על השגתו הראשונה וכו' כמו שמבאר שם. וגם צריכין להיות בקי בהלכה וכו' כנ"ל והצדיק האמת זכה לזה בתכלית השלמות שאין שלמות אחריו, כי אפלו כשזכה לתכלית שלמות התשובה עדין עושה תשובה בכל פעם על השגתו הראשונה וכן נוהג כל ימיו שבכל פעם עושה תשובה על תשובה. ואפלו כשזוכה למדרגה והשגה עליונה וגבה מאד מאד שנדמה שאין למעלה הימנה הוא אומר מי יודע מה יש עוד כי לגדלתו אין חקר. כאשר שמעתי ממנו זכרונו לברכה בזה וכמבאר מזה בשיחותיו הקדושות בספר חיי מוהר"ן, עין שם בכמה מקומות . וכל מי שאוחז עצמו בצדיק הזה. בודאי יהיה לו אחרית טוב אמתי ונצחי אפלו אם יעבר עליו מה, כי כמו שצריכין להיות בקי ברצוא, כמו כן צריכין להיות בקי בשוב שהוא בחינת נפיק שהוא בחינת ואציעה שאול הנך, הינו כמו שהצדיק האמת אינו מסתפק עצמו לעולם. ואפלו אם הוא בתכלית מדרגה עליונה גבה ועצומה ונשגבה באמת מאד מאד, אף על פי כן הוא אומר מי יודע מה יש עוד וחותר ומתיגע לעשות תשובה על תשובה עוד יותר ויותר וכמו כן צריך האדם לידע שגם להפך שאפלו אם נדמה לאדם שהוא בדיוטא התחתונה מאד מאד עד שנדמה לו שאין למטה ממנו, אף על פי כן צריך לחתר ולבקש עדין עדין אולי יש תקוה, כי באמת אין שום יאוש בעולם כלל כאשר צעק רבנו זכרונו לברכה כמה פעמים . וכמו שכתוב: צפו מים על ראשי אמרתי נגזרתי קראתי שמך ה' מבור תחתיות. ועין בפרוש רש"י שם ותבין לענינינו. וזה עקר בחינת בקי ברצוא בקי בשוב כמובן למעין שם. אבל כל זה אי אפשר לזכות כי אם על ידי הצדיק האמת שכבר זכה לזה בשלמות לעשות תשובה על תשובה שלמה תמיד כנזכר שהוא בתכלית תכלית בחינת נקדה העליונה שהוא יכול להאיר התחזקות אמתי בתכלית תכלית נקדה התחתונה, כי צריכין לידע שכשם שאין עליה לעולם כי לגדלתו אין חקר כך אין ירידה לעולם כי באמת הכל אחד, כי עקר גדלת ה' יתברך הוא גדלת חסדו ורחמיו יתברך. וכל מה שיודעין ומשיגין יותר גדלתו יתברך משיגין יותר חסדו ורחמיו, על כן זה הצדיק הנ"ל השיג גדלתו יתברך כל כך שהיא גדלת חסדו וטובו עד שיכול להאיר האמת גם בתכלית תכלית הדיוטא התחתונה לעוררם גם כן שעדין יש להם תקוה אף אם עובר עליהם מה שעובר. (ועין בהלכות תפלין הלכה ה אות ט) נמצא, שעקר התקון הוא על ידי הארת הנקדה העליונה בנקדה התחתונה. שזה אי אפשר לזכות כי אם על ידי שפיכת דמים ובזיונות, על כן צריכין בכל פעם לסבל בזיונות ושפיכות דמים הרבה, כי באיזה בחינה שהוא בודאי הוא צריך לעשות תשובה תמיד, דהינו לזכות להארת נקדה העליונה שזה אי אפשר כי אם על ידי בזיונות ושפיכות דמים כנ"ל, כי ממה נפשך אם כבר עשה תשובה הוא צריך בכל פעם לעשות תשובה על תשובה כנ"ל. ואם עדין לא התחיל לעשות תשובה ואפלו אם נדמה לו שיורד בכל פעם יותר, אם כן מכל שכן וכל שכן שצריך לסבל שפיכות דמים ובזיונות הרבה מחמת שהדם שבחלל השמאלי עדין בתקפו כל כך, כי באמת הוא גם הוא יש לו תקוה עדין לשוב לה' יתברך כנ"ל, על כן בהכרח שיבואו עליו שפיכות דמים בזיונות הרבה והוא צריך לסבל אותם וזה עקר תקונו. ואדרבה, על ידי זה בעצמו שבאין עליו בזיונות ושפיכות דמים עדין על שהוא אוחז את עצמו בהצדיק האמת. מזה בעצמו ראוי לו להבין בברור שעדין יש לו תקוה גדולה ואחרית טוב ונפלא מאד מאחר שעל כל פנים הוא מאמין בהצדיק האמת שהוא בתכלית נקדה עליונה. והם מתנגדים עליו ורוצים להרחיקו ממנו ומבזין אותו ושופכין דמו בשביל זה. נמצא, שסובל בזיונות ושפיכות דמים בשביל לאחז את עצמו בנקדה העליונה. וזה עקר תקונו. כי עקר הארת נקדה העליונה בנקדה התחתונה הוא על ידי שפיכות דמים ובושות דיקא שסובלין בשביל זה וכנ"ל, כי בחינת הנקדה העליונה יכולה לתקנו לעולם בכל מקום שהוא וכנ"ל. אבל אי אפשר לו לקבל משם כי אם על ידי תשובה שהוא על ידי שפיכות דמים דיקא. ומאחר שבא עליו בזיונות ושפיכות דמים בשביל זה. בזה רואה בחוש שעדין לא אבדה תקותו ותוחלתו מה', כי עדין הצדיק האמת שהוא בחינת נקדה העליונה אוחז בו בקשר אמיץ וחזק ומאיר בו אף על פי שהוא בתכלית נקדה התחתונה מאחר שעדין סובל בזיונות ושפיכות דמים בשבילו שעל ידי זה עקר הארת נקדה העליונה בנקדה התחתונה שעל ידי זה נעשה אדם שזה עקר התקון וכנ"ל. וקל להבין למי שבקי בהתורה הנ"ל. היטב ומשים לבו אל האמת לאמתו:
אות יב
עריכהוזה בחינת אם נבלת בהתנשא ואם זמות יד לפה (משלי ל). ודרשו רבותינו זכרונם לברכה: מי שמנבל את עצמו על דברי תורה וסובל בזיונות ושפיכות דמים בשביל זה זוכה להתנשא. 'להתנשא' דיקא, הינו לבחינת הארת נקדה העליונה שהוא רם ונשא וגבה מאד. וזהו: ואם זמות יד לפה. וכמו שפרש רש"י שם שצריכין לשתק למחרפו וכו', עין שם הינו כנ"ל. כי זה עקר התשובה וכנ"ל. וזהו: כי מיץ חלב יוציא חמאה. ומיץ אף יוציא דם ומיץ אפים יוציא ריב . ודרשו רבותינו זכרונם לברכה בפרק הרואה: במי אתה מוצא חמאה של תורה? במי שמקיא חלב שינק משדי אמו עליה. ומיץ אף יוציא דם. כל תלמיד שכועס עליו רבו ושותק וכו'. ולכאורה תמוה מה הלשון חמאה של תורה שאינה נמצאת כי אם במי שמקיא חלב שינק משדי אמו על זה?! אך על פי הנ"ל מבאר הענין היטב. כי תקון התשובה זהו בחינת דם נעכר ונעשה חלב, כי כל החטאים שבאין על ידי כל התאוות כלם באים מעכירת הדמים. ועקר התקון על ידי התשובה שבאה על ידי שפיכות דמים שעל ידי זה מכניע הדמים רעים ומזכך אותם בבחינת דם נעכר ונעשה חלב. שזה התקון נעשה במ"ט [ארבעים ותשעה] ימי הספירה שהם בחינת מ"ט [ארבעים ותשעה] שערי תשובה. כי אז מזככין ישראל עצמן מזהמתם הבא על ידי דמים עכורים עד שזוכין בשבועות לבחינת דם נעכר ונעשה חלב כידוע . בבחינת הנאמר בתלמידי חכמים 'עיניך' שהם התלמידי חכמים 'כיונים על אפיקי מים רוחצות בחלב '. וכמו שפרש רש"י שם. נמצא שתשובה הוא בבחינת דם נעכר ונעשה חלב. הינו שצריכין לעשות תשובה שלמה ולהרבות בתשובה כל כך עד שיזכה שיזדככו דמיו כל כך שיהיו בבחינת חלב ממש, דהינו שיהיה נקי מעוונות כל כך כמו תינוק היונק משדי אמו בבחינת הנאמר בשאול: בן שנה שאול במלכו. ודרשו רבותינו זכרונם לברכה: כבן שנה בלא חטא. אבל הצדיק הגדול כל זה הוא אצלו בחינת תשובה הראשונה. ואחר כך עדין הוא עושה תשובה על תשובה עד שמקיא גם החלב שיונק משדי אמו על התורה. ואז זוכה לחמאה של תורה, הינו כמו שבגשמיות יש חלב שנעשית מברור הדמים שנתהפכו לחלב על ידי הלדה. ואחר כך מוציאין מהחלב עצם שמנינותו שהוא החמאה שהיא בחינת ברור אחר ברור, כמו כן הצדיק אף על פי שזוכה לזכך כל דמיו. עד שנעשין בבחינת חלב ממש שזהו בחינת תשובה שלמה. ואז זוכה לידיעת התורה בבחינת עיניך כיונים על וכו' רוחצות בחלב כנ"ל. אבל הוא עדין אינו מסתפק עצמו בזה ועושה תשובה על תשובה עד שמקיא גם החלב שינק משדי אמו עליה. ואז זוכה לחמאה של תורה שהיא בחינת ברור החלב בעצמו בברור אחר ברור עד שמשיג עצם פנימיות טוב השמנינות שבתורה שהוא בחינת חמאה של תורה, הינו השגת סתרי תורה שהם רב טוב הצפון וגנוז בפשטי התורה. וזהו בחינת מה שנאמר בחזקיה שהוא בחינת משיח שנאמר עליו: כי ילד ילד לנו וכו'. חמאה ודבש יאכל, 'חמאה' דיקא כנ"ל. וזהו בחינת והיה מרב עשות חלב יעשה חמאה (ישעיה ז) הינו שיזכה לבחינת חמאה של תורה הנ"ל. כי מקרא זה נאמר שם בשבח דורו של חזקיה שהיו מתיגעים עצמן על התורה הרבה, כמו שדרשו רבותינו זכרונם לברכה ומובא בפרוש רש"י שם, הינו כנ"ל. וזה שנסמך לזה ומיץ אף יוציא דם וכו' ודרשו רבותינו זכרונם לברכה: כל תלמיד שכועס עליו רבו פעם ראשונה ושניה, הינו שסובל כעס ובזיונות ושפיכות דמים הרבה. כי גם כל הבזיונות ושפיכות דמים שסובל מאחרים מחמת שרוצה להתקרב לרבו זהו גם כן בכלל כעס רבו מאחר שזה נמשך בשביל שמתקרב לרבו. ועל ידי זה זוכה לזכך דמיו בבחינת ומיץ אף יוציא דם. כי עקר ברור הדמים על ידי שסובל כעסים ובזיונות ושפיכות דמים ושותק וכנ"ל:
אות יג
עריכהוזהו שאמרו שם: ומיץ אף יוציא דם שזוכה על ידי ששותק להבחין בין דם לדם. ומיץ אפים יוציא ריב וכו', שזוכה על ידי השתיקה להבחין בין דיני ממונות לדיני נפשות. כי זה עקר התשובה כשמתגבר לסבל שפיכות דמים ולשתק על כעס ובזיונות הרבה כדי להתקרב לרבו כנ"ל. ועל ידי זה זוכה להיות בקי בהלכה וכו', שעל ידי זה נעשה אלף שהוא בחינת נקדה העליונה ונקדה התחתונה ווא"ו וכו'. כי כל התורה הזאת כלולה בתמונת אלף, כמו שמבאר שם בסוף וזה לשונו: וכלל כל הענין כלול בתמונת אלף וכו', עין שם. כי זה עקר בחינת הבקיאות בדרכי ה' ובתורתו לזכות להתקרב אליו יתברך בכל עת מכל מקום שהוא כל ימי חייו בחינת בקי בהלכה הנ"ל. כי זה הבקיאות עמק ונפלא מאד מאד. שעל זה נאמר: כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דין לדין. ובין נגע לנגע דברי ריבות בשעריך וכו'. 'יפלא' דיקא בחינת השגת האלף הנ"ל. שהוא אותיות פלא כידוע . שכל זמן שאין זוכין להשלים בחינת האלף הנ"ל שהוא בחינת אדם לשבת על הכסא אזי אין זוכין להלכה ברורה. ואז נעלם ונפלא ממנו ההלכה בחינת כי יפלא ממך דבר למשפט וכו'. והתקון: וקמת ועלית אל המקום וכו' שהוא הבית המקדש שבארץ ישראל ששם עקר תקון בחינת האלף הנ"ל. כמו שמבאר שם בסוף התורה הנ"ל שזהו בחינת שלש מצוות שנצטוו בכניסתן לארץ ישראל וכו'. ומבאר שם שהבית המקדש הוא בחינת נקדה העליונה שבו כלול הכל, כי התחתון נכלל בעליון. ועל כן עקר שלמות תקון התשובה, דהינו לכפר ולתקן כל העוונות הוא בבית המקדש ששם מקריבין כל הקרבנות לכפר כל עוונותינו. ועל כן שם עקר ההלכה ברורה, כי שם היו יושבין הסנהדרי גדולה ומבררין כל ההלכות. ועל כן מי שנעלם ממנו הדרך לעבודת ה' בחינת כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם וכו'. צריך לעלות לבית המקדש ששם יושבים הכהנים והזקנים שהם כלל הצדיקי אמת שהם בחינת משה בחינת נקדה העליונה שמאיר בכל נקדות התחתונות שבעולם להורות להם דרך לעבודת ה' בכל מקום שהם. וצריכין לעלות לשם ולקבל מהם כמו שמבאר על פי התורה אשר יורוך וכו'. ועתה בעונותינו שחרב בית המקדש עקר התקון על ידי הצדיקי אמת שהם בבחינת משה שהוא בחינת הבית המקדש, בחינת נקדה העליונה, כי כל מי שיש בו דעה כאלו נבנה בית המקדש בימיו , אבל צריכין יגיעה גדולה ולסבל בזיונות ושפיכות דמים הרבה כשרוצין להתקרב להם כנ"ל. וכשסובל כעסים ובזיונות ושפיכות דמים הרבה אז זוכה להיות בקי בהלכה לידע בין דם לדם, בין דין לדין, שזהו בחינת ומיץ אף יוצא דם ומיץ אפים יוצא ריב. כי נתתקן ונתגלה בחינת כי יפלא ממך הנ"ל. כי זוכה לבחינת אלף שהוא בחינת פלא, הינו לידע ולהבין מה שהיה נעלם ונפלא ממנו וכנזכר לעיל. כי בחינת בקיאות הנ"ל לענין דרכי עבודת ה' הוא עמק מאד. ואף על פי שבאמת העקר הוא פשיטות ותמימות אבל זה הפשיטות והתמימות בעצמו לזכות להכניס זאת בלב בני אדם הוא עמק ונפלא מאד, בפרט להיות בקי בהלכה הנ"ל, דהינו להיות בקי ברצוא ושוב בקי בעיל ונפיק, דהינו בחינת אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך וכו', דהינו שיוכל להחזיק את עצמו תמיד בכל מקום שהוא אפלו בשאול תחתיות ומתחתיו עד אין קץ ותכלית. זה הלמוד הוא נפלא מאד. וצריכין לשקד הרבה על דלתי בית המדרש של אנשי אמת העוסקים בלמוד הזה עד שיזכה לקים זאת באמת. ועקר אריכת הגלות הוא מחמת שאין משתדלין להתקרב לצדיקי אמת לקבל מהם בקיאות הזאת, כי צריכין לחפש ולבקש הרבה רבי כזה שידע מבקיאות הזאת. כי אפלו גדולים ומנהיגים לאו כל אחד זוכה לבקיאות הזאת. ועל זה אמרו רבותינו זכרונם לברכה שלא ימצאו הלכה ברורה ומשנה ברורה במקום אחד, כי עקר בקיאות בהלכה הוא לזכות להלכות כאלו שעל ידם יקים את דברי התורה, כי לא המדרש הוא העקר אלא המעשה . וכל זה מרמז במאמר התקונים שאומרים ביום הכפורים קדם כל נדרי שמבאר שם שעקר תקון התשובה וסליחת עוונות היא על ידי הצדיק שיכול לעלות לגבי הוא דאתמר בה: כי יפלא ממך דבר למשפט וכו', עין שם והבן:
אות יד
עריכהוזה בחינת ספירת העמר, כי בימי הספירה אנו מטהרין עצמנו מבחינת הדמים רעים שהם בחינת זהמת מצרים, כמבאר בכונות פסח וספירה שעקר הטהרה הוא מבחינת הדמים שמהם היו יונקים המצרים, דהינו מאחורי שם אקיק שהוא גימטריא דם שעל זה נאמר:
ואראך מתבוססת בדמיך ואמר לך בדמיך חיי וכו' בדמיך חיי, עין שם. אך בפסח היתה הגאלה בבחינת אתערותא דלעלא שהאיר עלינו הארה עצומה שלא בהדרגה וכו'. ואחר כך תכף אחר יום ראשון של פסח מסתלקת הארה הזאת ואז צריכין לחזר ולטהר עצמנו מהדמים הנזכרים לעיל בהדרגה שזהו בחינת ספירת העמר שכלל הכונות הוא בבחינת שם אקיק. דהינו לצאת מבחינת הסתרת ואחורי שם אקיק שהוא גימטריא דם. ולזכות לבחינת אקיק שהוא בחינת אנא זמין למהוי. כי בימי הספירה אנו מכינין עצמנו לקבלת התורה בשבועות שאז נתגלה אלקותו יתברך לעין כל שזה עקר בחינת אנא זמין למהוי שאנו מכינין עצמנו שיהיה לנו הויה בעולם על ידי קבלת התורה שעל ידי זה עקר ההויה והקיום של כל האדם וכל העולם ומלאו התלוי בו, כי עד מתן תורה היה כל העולם מתמוטט כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה: על פסוק: נמוגים ארץ וכל ישביה אנכי תכנתי עמודיה סלה. וזה בחינת הקרבת העמר שעורים שהוא מאכל בהמה להורות שעדין אין לנו הויה בעולם. כי טוב לו שלא נברא משנברא, רק הכל הם כמו חיה ובהמה בדמות אדם, כי עקר האדם הוא הדעת האמתי של התורה הקדושה, אבל קדם קבלת התורה הוא רק חיה ובהמה בדמות אדם. גם שעורים שהוא מאכל בהמה מרמז שעקר התקון על ידי בחינת השתיקה בחינת דום לה', שזהו בחינת בהמה שאין לה כח הדבור. ובזה שמביאין עמר שעורים ומניפין אותו לקרבן בבית המקדש בזה ממשיכין בחינת אהיה בחינת אנא זמין למהוי. כי אנו מניפין מעלין העמר שעורים שהוא מאכל בהמה שיהיה נעשה קרבן לעלות לריח ניחוח לה'. כי אנו מכינין עצמנו לקבלת התורה לעלות מבהמה לאדם שזה עקר ביאת האדם לעולם. כי האדם נולד עם כל התאוות ובלא שכל, כי אין לו רק מחין דקטנות מאד. וכל עבודתו שיעלה מקטנות לגדלות מבהמה לאדם שזהו עקר בחינת אהיה בחינת אנא זמין למהוי, כי עקר ההויה הוא כשיוצא מבהמה לאדם שבשבילו נברא ומתקים הכל. ואז מתחילין לספר ספירת העמר שבע שבתות. שכלל כונות הספירה הוא בשם אקיק וכנ"ל. שזהו עקר ההכנה לקבלת התורה בחינת אנא זמין למהוי וכנ"ל. והעקר הוא לזכות להשלים בחינת אלף הנ"ל, דהינו לקשר נקדה התחתונה בנקדה העליונה, דהינו שכל אחד מישראל בכל מקום שהוא יקשר את עצמו להצדיק האמת שהוא בחינת משה, שהוא בחינת נקדה העליונה שעקר קבלת התורה על ידו:
ועל-כן אומרים פרקי אבות בימי הספירה ומתחילין משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים ונביאים מסרוה וכו'. וכן מדור לדור להורות שעקר תקון כל אחד עקר קבלת התורה הוא על ידי הצדיקי האמת שמקבלין התורה בכל דור מבחינת משה שהוא בחינת נקדה העליונה, כי אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא . וזה בחינת צדקתך כהררי אל משפטיך תהום רבה אדם ובהמה תושיע ה' . "צדקתך כהררי אל", זה בחינת נקדה העליונה שהוא מרומם ונשא מאד. "משפטיך תהום רבה" זה בחינת נקדה התחתונה. כי הצדיק הגדול במעלה נפלאה שזוכה שצדקתו עולה למעלה למעלה גבה ורמה כהררי אל. עקר שלמות צדקתו שיוכל להאיר למטה למטה בתכלית בחינת נקדה התחתונה שזהו בחינת משפטיך תהום רבה. שאפלו מי שקלקל מעשיו מאד עד שמשפטו לירד לתהום רבה רחמנא לצלן, גם שם יגיעו רחמיו להאיר גם בו לקשר אותו גם כן לבחינת נקדה העליונה. להודיעו שגם שם נמצא ה' יתברך. בבחינת ואציעה שאול הנך. שזהו בחינת בקי ברצוא בקי בשוב כנ"ל. ועל ידי זה נעשה אלף ונשלם בחינת אדם. וזהו אדם ובהמה תושיע ה'. 'אדם ובהמה', הינו כמו שדרשו רבותינו זכרונם לברכה בני אדם שערומים בדעת כאדם ומשימין עצמן כבהמה, דהינו שיודע שעדין אין לו הויה בעולם מחמת שלא תקן מעשיו. ועל כן הוא בעיניו כבהמה ורוצה להכין עצמו שיהיה לו הויה בעולם שזהו בחינת הקרבת העמר שעורים כנ"ל ועל ידי זה דיקא נעשה בחינת אדם באמת כנ"ל. וזהו: אדם ובהמה תושיע ה'. כי על ידי זה יושיעו ה' בודאי כשידע שהוא כמו בהמה ויתחיל להכין את עצמו בכל פעם שיהיה נעשה אדם שיקשר את עצמו לצדיקי אמת שזהו בחינת התקשרות נקדה התחתונה בנקדה העליונה לקשר את עצמו מתהום רבה להררי אל וכו' כנ"ל. ועתה מקשר יפה הפסוק הזה צדקתך וכו' אדם ובהמה תושיע ה' וכנ"ל:
אות טו
עריכהוזה בחינת הספירה שצריכין לספר הימים לעמר, כי כבר מבאר שכל התורה הזאת הוא בחינת סוד כונות אלול שהוא בחינת מציאת האבדות שנאבדו על ידי התאוות שזוכין למצא אותם על ידי התשובה שזוכין על ידי התקרבות לנקדת האמת שממנו ממשיכין בחינת בקיאות בהלכה וכו' כנ"ל. וזה בחינת ספירת הימים לעמר, כי עקר כל האבדות הוא בחינת אבדת הזמן, כי אין אבדה כאבדת הזמן כמובא בספרים . ועל זה צעק דוד: כי כל ימינו פנו בעברתך כלינו שנינו כמו הגה וכו'. וכתיב: כי כלו בעשן ימי וכו'. וכתיב: כי כלו ביגון חיי ושנותי באנחה וכו' עד הייתי ככלי אבד. כי עקר ביאת האדם לזה העולם הוא בשביל לחפש ולמצא כל האבדות השיכים לשרש נשמתו שהוא צריך לחפשם ולבקשם עד שימצאם ויבררם ויעלה אותם לשרשם. ועל ידי זה נקרא אדם שהוא על ידי שמשלים בחינת האלף הנ"ל שהוא התקשרות ויחוד נקדה התחתונה בנקדה העליונה על ידי הוא"ו כנזכר לעיל. כי זה כל האדם שבא לזה העולם כדי ליחד ולקשר כל העולמות יחד שכלם בכלל כלולים בשם עלמא תתאה ועלמא עלאה שהם בחינת נקדה התחתונה ונקדה העליונה הנ"ל. כי האדם צריך לקשר ולהעלות תכלית נקדת המרכז של זה העולם הגשמי שהוא תכלית הגשמיות להעלות ולקשר הכל לה' יתברך לנקדת שרשו העליון שהוא בחינת התקשרות נקדה התחתונה בנקדה העליונה. וזהו בעצמו בחינת מציאת האבדות הנזכרות לעיל. כי כל האבדות הם על ידי הסח הדעת כמו שרואין באבדות הגשמיות שעל ידי שמסיחין דעתו ואין שומרין היטב החפצים שברשותו על ידי זה באים לידי אבדה. וגם עקר האבדה הוא שהחפץ רחוק מדעתו שאינו יודע היכן החפץ עתה, כי כל החפצים שברשות האדם. העקר הוא הדעת שהוא עקר בעל החפצים, כי כל החפצים אין אדם תופסם בידו רק שהם ברשותו, דהינו ברשות הדעת. שיודע בדעתו שיש לו אלו החפצים והוא מושל בדעתו על אלו החפצים לעשות בהם כרצונו. נמצא, שעקר בעל החפצים הוא הדעת שהוא עקר האדם וכשמסיח דעתו ונאבדים הם רחוקים מדעתו שאינו יודע היכן הם החפצים. וזהו עקר האבדה. נמצא, שעקר האבדה הוא בחינת התרחקות נקדה התחתונה, שהוא בחינת גוף החפץ מנקדה העליונה שהוא הדעת בחינת משה, כמו שמבאר שם בהתורה הנזכרת לעיל. על כן צריך האדם להשתדל כל ימיו לקשר נקדה התחתונה בנקדה העליונה שזה זוכה על ידי שמתקרב לאנשי אמת שממשיכין בחינת בקיאות הנ"ל. שהוא בחינת בקי ברצוא בקי בשוב שהוא עקר דרך התשובה שעל ידי זה זוכין לקשר נקדה התחתונה בנקדה העליונה כנ"ל. שזהו בחינת מציאת האבדות כנ"ל שבשביל זה בא האדם לעולם כנ"ל. ובזה צריכין להשתדל בכל יום ויום כל ימי חייו. כי כל יום ויום מימי חייו שה' יתברך מקימו בזה העולם הכל הוא רק בשביל זה כנ"ל. כי כל יום כלול מחשך ואור ערב ובקר, כמו שכתוב: ויהי ערב ויהי בקר יום אחד. וכן ביום שני וכו'. והם בחינת חמה ולבנה שהם מושלים ביום ובלילה שהם בחינת נקדה העליונה ונקדה התחתונה, כמו שמבאר שם בהתורה הנ"ל. שחמה ולבנה הם בחינת משה ויהושע נקדה העליונה ונקדה התחתונה. וזה עקר עבודת האדם בכל יום ויום מימי חייו לקשר וליחד חמה ולבנה לכלל מדת לילה ביום ומדת יום בלילה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה לענין ברכת קריאת שמע. ועל כן קבעו ברכת המאורות בברכת קריאת שמע, כי עקר ברכת המאורות הוא לכלל וליחד בחינת חמה ולבנה לכלל מדת לילה ביום וכו', כמו שכתוב: יוצר אור ובורא חשך וכו'. וכן בערב אומרים בורא יום ולילה וכו' כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה . וכל זה הוא בחינת קריאת שמע, כי זה עקר אמונת היחוד שאנו מאמינים אומרים שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד ואז ממליכין אותו יתברך למעלה ולמטה ובארבע רוחות, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה שצריך להאריך באחד כדי שתמליכהו למעלה ולמטה וכו' שזהו עקר בחינת התקשרות נקדה התחתונה בנקדה העליונה שהוא בחינת אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך אשא כנפי שחר אשכנה באחרית ים גם שם וכו'. כי באמת מי שמסתכל על האמת לאמתו. עקר בחינת בקיאות הנ"ל שהוא בחינת קשר נקדה התחתונה בנקדה העליונה שהוא על ידי שמחזקין את עצמם תמיד להתקרב לה' יתברך מכל מקום ומדרגה שהוא אפלו בתכלית דיוטא התחתונה בבחינת אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך וכו' כנ"ל. עקר כל ענין זה הוא על ידי אמונה, כי מי שמחזק את עצמו באמונה בפשיטות. בודאי לא יפל לעולם, כי זה עקר האמונה שמאמינים שה' אחד ראשון ואחרון. ובכל מקומות ממשלתו. ואין מקום לברח ממנו יתברך, כמו שכתוב: אין חשך ואין צלמות להסתר שם פעלי און. וכמבאר שם בתהלים אצל פסוק אם אסק שמים הנ"ל אנה אלך מרוחך ואנה מפניך אברח אם אסק וכו'. ואציעה שאול הנך אשא כנפי שחר וכו'. ועל כן קבעו ברכת המאורות אצל קריאת שמע כי הם בחינה אחת כנ"ל. כי עקר ברכת המאורות שהוא בחינת יחוד חמה ולבנה כנ"ל, שהוא בחינת כלליות מדת לילה ביום בחינת כלליות נקדה התחתונה בנקדה העליונה שהוא בחינת אם אסק שמים וכו'. ואציעה שאול הנך, בחינת בקיאות בהלכה הנ"ל, כל זה נעשה על ידי קריאת שמע שהוא אמונת היחוד כנ"ל. כי מי שמשכיל על דרכיו יכול לראות שבכל יום ויום עובר על כל אדם בחינת חשך ואור ערב ובקר. וכן בכלל ימי חייו יש בחינת חשך ואור ערב ובקר וכמו שפרש רש"י על פסוק אתם נצבים היום:
כיום שהוא מאפיל ומאיר כך עתיד להאפיל לכם ולהאיר לכם. וכל התוכחות וכו' הן הן המציבין אתכם ומקימין אתכם. וכל זה הוא בכלליות ישראל. ובכלליות זמן כל העולם. ובכלליות הזמן של כל אדם ואדם כל ימי חייו. ובפרטיות בכל אדם ואדם בכל יום, כי כבר עבר על כלל ישראל חשך ואור חשך ואור הרבה פעמים, כי כבר היינו בגלות מצרים והוציאנו משם. ועבר עלינו מה שעבר בימי השופטים. ואחר כך נבנה הבית המקדש שהוא עקר האור של ישראל ואחר כך נחרב בעונותינו. ואז נחשך העולם. ואחר כך חזר ונבנה ונחרב וכו'. וכן כל מה שעבר עד הנה. וכן בכל דור ודור. וגם בתוך עצם החשך אחר החרבן בעבדותנו לא עזבנו אלקינו ויט עלינו חסד על ידי הצדיקי אמת שבכל דור שהם מאירים לנו, כמו שכתוב: וזרח השמש ובא השמש. ודרשו רבותינו זכרונם לברכה:
עד שלא שקעה שמשו של צדיק זה זרחה שמשו של השני וכו' וכן בפרטיות בכל אדם ובכל זמן ובכל יום ויום. נמצא, שבכל יום צריכין לקשר נקדה התחתונה בנקדה העליונה שזהו בחינת מציאת האבדות כנ"ל, על כן קדם מתן תורה צריכין לספר הימים, כי הספירה הוא בחינת תקון האבדות, כי אנו סופרין הימים כדי שלא יהיה נאבד אחד מהם, כי הכל במספר ובמנין. וזה בחינת למנות ימינו כן הודע וכו'. 'למנות ימינו', הינו בחינת ספירה שאנו סופרין ומונין הימים 'כן הודע', הינו שכמו כן ירחם עלינו ה' יתברך וימשיך עלינו הדעת הקדוש שהוא בחינת נקדה העליונה כנ"ל שבשביל זה עקר הספירה כדי לקשר נקדה התחתונה בנקדה העליונה בכל יום. ועל כן סופרין לעמר, כי על ידי הקרבת העמר שעורים מעלין מבחינת בהמה לאדם ומקשרין נקדה התחתונה בנקדה העליונה, כי עמר שעורים הוא בחינת בושה ושפיכות דמים שאנו מקבלין עלינו כדי לזכות לתשובה להכניע הדם שבחלל השמאלי על ידי זה וכו' כנ"ל, כי עמר שעורים הוא בחינת מנחת קנאות של הסוטה שצריכה לסבל בושה גדולה על חטא ההסתרה. ובזה היא נבדקת ועקר תקונה הוא שבאם באמת נטמאה תאמר האמת לפני הכהן ואז יכפר עוונה על ידי הודוי והבושה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה שאומרים לה תוכחה הרבה שתתודה ולא ימחה שם שמים על המים. ואם לא נטמאה וטהורה היא, אזי הוא לה לטובה, כמו שכתוב: ונקתה ונזרעה זרע. כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה . כי אפלו אם לא נטמאה צריכה כפרה על ההסתרה, אבל זאת הבושה בעצמה מכפרת עליה ונתהפך לה לטובה שאם היתה יולדת בצער יולדת ברוח וכו', כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. אבל אם נטמאה ולא רצתה להתודות ולהודות על האמת. אזי: וצבתה בטנה ונפלה ירכה וכו'. וכמו כן נבדקין כלל ישראל על ידי העמר שעורים שהוא בחינת מנחת קנאות כמו שאיתא בזהר ואיהו בדיקו דאשת חיל שהם כנסת ישראל, הינו שאז צריכין להתחיל להכין עצמו כל אחד ואחד לקבלת התורה. והעקר הוא קיום התורה, כי התורה כבר קבלנו על ידי משה רבנו, אך בכל שנה ושנה צריכין להכין את עצמו מחדש ולזכות לקבל על עצמו קיום התורה, דהינו לזכות לתשובה על העבר ולקבל על עצמו מעתה לקים את כל דברי התורה הזאת. ועקר דרך התשובה הוא על ידי בושה ושפיכות דמים שישמע בזיונו וישתק ומכל שכן כשמבזין אותו ושופכין דמו בשביל שרוצה להתקרב אל האמת. ואם אין לו בזיונות ושפיכות דמים מאחרים צריך לבזות את עצמו ולשפך את דמו בעצמו ולהתביש בעצמו על מעשיו וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. כל העובר עברה ומתביש בה מוחלין לו על כל עוונותיו. כי הבושה עקר התשובה כנ"ל. וזה בחינת עמר שעורים שהוא מנחת סוטה שהוא מאכל בהמה שאנו מבישין עצמנו בעצמנו, כי אנו מודים ומתודים שאנחנו דומים עתה כבהמה מאחר שעדין לא נטהרנו מזהמת מצרים. וזאת הבושה שאנו ממשיכין עלינו על ידי העמר שעורים זה עקר תקוננו כנ"ל, כי עקר התקון על ידי הבושה. ובזה נבדקין ישראל שמי שאינו נקי באמת וקלקל מעשיו, אבל על כל פנים הוא מודה על האמת ומתביש בעצמו על מעשיו ומשתדל להתקרב לאנשי אמת שיכולין להאיר בו בחינת נקדה העליונה וכו' כנ"ל. נתתקן על ידי זה וכנ"ל, מכל שכן מי שהוא טהור ואף על פי כן הוא מתביש בעצמו על שאין טהרתו בתכלית השלמות או על קצר השגתו וכו' כנ"ל, הוא זוכה על ידי הבושה לבחינת תשובה על תשובה כל אחד לפי בחינתו וכנ"ל. אבל מי שהוא טמא באמת ולא די שאינו מתביש בעצמו על מעשיו הרעים והמגנים מאד אף גם הוא רודף ומביש אנשי אמת ושופך דמם כמים בחנם, הוא נבדק על ידי מצות עמר שעורים ויפל באין סומך כמו הסוטה הטמאה ממש. ויקים בו: וצבתה בטנה ונפלה ירכה והיתה לאלה בקרב עמה. וזה שכתב אדוננו מורנו ורבנו זכרונו לברכה בספר הא"ב שבספירת העמר יכולין להכניע את המסור ולהפילו מאגרא רמא לבירא עמיקתא והסימן לעמר ראשי תבות מ'אגרא ר'מא ל'בירא ע'מיקתא, הינו כנ"ל כי המסור והרודף את ישראל, בפרט כשרודף את הכשרים שבישראל וכל שנאתו ורדיפתו [אותם] על שהם אוחזים בקדשת ישראל וחותרים לצאת מהבלי עולם הזה מדרכי ההמון ומשתדלים להתקרב לנקדת האמת, על כן על ידי ספירת העמר יהיה לו מפלה גדולה אז על ידי העמר שעורים שהוא מנחת סוטה שנבדקת על ידי זה וכו' וכנ"ל ועל כן ביום הנפת העמר היתה מפלה גדולה לכמה רשעים שרדפו את ישראל, כי המן נתלה אז וכן סנחריב וכו' שנפלו אז, הינו כנ"ל:
אות טז
עריכהוזה בחינת ארבע הלכות שנעלמו ממשה רבנו והצרך לשאל אותם את ה' יתברך שהם: דין המקלל ודין המקושש, ודין פסח שני, ודין בנות צלפחד, כמו שכתוב בתרגום יונתן וירושלמי בפרשת אמר על פסוק וינחהו במשמר לפרש להם כו' דין חד מארבע דינין וכו' עין שם. כי מבאר בסוף התורה הנ"ל שכלל הענין כלול בתמונת אלף שהוא בחינת נקדה העליונה ונקדה התחתונה והוא"ו שבתוך האלף. וזה בחינת שלשה מצוות שנצטוו ישראל בכניסתן לארץ שהם: להכרית זרעו של עמלק ולמנות מלך ולבנות בית המקדש וכו'. כי אלו השלש מצוות הם בחינת נקדה התחתונה ונקדה העליונה ווא"ו וכו', עין שם. ובעוונותינו הרבים לא זכינו שיכנס משה לארץ ישראל ויקים בעצמו אלו השלש מצוות שכלולים בתמונת אלף שאז היה מתתקן הכל, כי אלו השלש מצוות הם בחינת נקדה התחתונה ונקדה העליונה וכו'. שהם בחינת בקי בהלכה הנ"ל, שהוא בחינת בקי ברצוא בקי בשוב, בחינת בקי בעיל ונפיק, בחינת אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך שהם עקר דרכי התשובה כמו שמבאר שם. ואם היה משה נכנס לארץ ישראל והיה מקים שלש מצוות הנזכרות לעיל בעצמו היה ממשיך בחינת בקיאות בהלכה הנ"ל. ועל ידי זה היו זוכין כל ישראל לדרכי התשובה והיה מתתקן הכל, אבל בעוונותינו הרבים על ידי חטא העגל ומרגלים וכו' גרמו שלא נכנס משה לארץ ישראל ועל ידי זה לא זכו לבקיאות בהלכה הנ"ל בשלמות, כי אף על פי שמשה המשיך אלו הדרכי תשובה הנזכרים לעיל בעולם שהם בחינת אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך, שהם בחינת כונות אלול וכו' שהמשיכם משה במ"ם ימים האחרונים של רצון, שהם ימי אלול וראש השנה עד יום כפור. ועל ידי זה נקבע באמת אלול ועשרת ימי תשובה לישראל לעשות בהם תשובה עד שזוכין ביום הכפורים למחילה ולסליחה, אף על פי כן עדין לא קבלנו זה הבקיאות בהלכה בשלמות. וכל אחד כפי רחוקו מבקיאות הזאת כן הוא רחוק מתשובה. ועל ידי זה גלינו מארצנו ונחרב הבית המקדש שהוא בחינת נקדה העליונה ואין לנו מלך שהוא בחינת וא"ו שבתוך האלף. ואין בידינו להכרית זרעו של עמלק שהם בחינת הסטרא אחרא וכל השונאים והרודפים בגשמיות ורוחניות שזהו בחינת תקון נקדה התחתונה כשמכניעין ומפילין אותם. וכל זה גרם על ידי שלא נכנס משה רבנו לארץ ישראל ששם עקר שלמות בקיאות בהלכה הנ"ל בבחינת כי יפלא ממך דבר וכו'. וקמת ועלית אל המקום וכו' וכנ"ל. ועל כן נעלם ממשה ארבע הלכות הנזכרים לעיל:
כי דין המקלל זה בחינת להכרית זרעו של עמלק שהיה כופר בעקר שהיא בחינת המקלל שחרף וגדף כמו עמלק. ומשה לא ידע מה לעשות עמו, כי באמת עקר עבודת משה וכל הצדיקים אמתיים שהם בבחינת משה הוא לקשר תכלית נקדה התחתונה לנקדה העליונה, דהינו להאיר גם בדיוטא התחתונה מאד להתפלל עליהם ולרחם עליהם ולהשתדל עמהם לקרב אותם גם כן לה' יתברך. ובשביל זה הם סובלים בזיונות ושפיכות דמים הרבה הכל בשביל לקרב כלם לה' יתברך כמו שראינו איך משה מסר נפשו אחר חטא העגל והתפלל בעד ישראל והצילם מכליה חס ושלום, כמו שכתוב: לולא משה בחירו עמד בפרץ וכו'. על כן לא ידע משה מה לעשות עם המקלל, כי אולי צריכין להאריך אף עליו גם כן. בפרט שהוא היה בן איש מצרי שהרגו משה קדם הזמן ושגה בזה ונתחיב גלות כמובא על פסוק: אז יבדיל משה שלש ערים וכו'. על כן היה מספק עתה מה לעשות עד שהודיעו ה' יתברך שחיב סקילה, כי אף על פי שצריכין לשתק על בזיונו אבל על בזיון ה' יתברך שמחרף ומגדף כל כך צריכין לנקם בו בכל מה דאפשר. ועל זה נאמר: אלה עשית והחרשתי דמית היות אהיה כמוך אוכיחך ואערכה לעיניך המובא שם בתורה הנ"ל, עין שם:
ודין המקושש שפגם בשבת. זה בחינת פגם נקדה העליונה שהוא בחינת תשובה, שהוא בחינת שבת, כמו שמבאר שם בהתורה הנ"ל. כי שבת הוא בחינת כתר, בחינת כבוד אלקים הסתר דבר, בחינת סתרי תורה, בחינת אוריתא דעתיקא סתימאה שכל זה הוא בחינת נקדה העליונה שהיא בחינת כסא דמתכסיא וכו':
ודין פסח שני זה בחינת הבושה ושפיכות דמים שצריכין לסבל כדי לקשר נקדה התחתונה בנקדה העליונה שזהו בחינת הוא"ו שבתוך האלף שהוא בחינת שמים וכו' כמו שמבאר שם. כי אלו האנשים שהיו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשות הפסח שבאו לשאל למה נגרע. אלו שאלו כהגן. ותקנו בזה הרבה מאד, כי נתגלגל זכות על ידם שנתגלה על ידי זה למשה דין פסח שני שהוא תקון גדול שהוא בחינת המשכת דרך התשובה הנ"ל, כי זה עקר שלמות התשובה שאפלו כשרואה האדם את עצמו שהוא רחוק מאד מה' יתברך וטמאתו עליו ממעשיו הרעים, אף על פי כן יחזק את עצמו ויבוא בקידה והכנעה לפני הצדיק האמת ולפני ה' יתברך וישאל על נפשו כמו ששאלו אלו האנשים שהיו טמאים ששאלו למה נגרע להקריב את קרבן ה' וכו'. כמו כן ישאל כל אחד על נפשו אם יודע בעצמו טמאתו ממעשיו שיבוא וישאל ואם נפשי מטמאה במעשי הרעים אף על פי כן למה אגרע להקריב קרבן ה' דהינו להתקרב לה' יתברך לעסק בתורה ולהתפלל וכו' שהוא בחינת קרבנות? כי בודאי יש לו תקוה גם כן להתקרב לה' יתברך. ואז בודאי ימצא לו ה' יתברך תקון ויודיע להצדיק כמו שהודיע למשה תקון הפסח שני שהוא פליאה נשגבה, כי עקר זמן הפסח הוא רק בשעת יציאת מצרים שאז דלג ה' יתברך על הקץ וגאלם. ואז עקר זמן הקרבת הפסח. ועל שם זה נקרא פסח לשון פסיחה ודלוג שדלג על הקץ, כי האיר עליהם אז הארה נפלאה וכנ"ל, אבל מי שהיה טמא ולא קרב את הפסח במועדו איך יזכה להקריב פסח עוד, אבל ה' יתברך ברחמיו גלה הסוד למשה על ידי שאלת הטמאים דיקא, והודיע לו שהטמאים יקריבו פסח שני באיר בימי הספירה. ובזה הורה לנו דרך התשובה שאין שום יאוש בעולם כלל, כי אף על פי שעבר זמן של עקר התקון ואנחנו טמאים במעשינו עדין יש תקוה אפלו שלא בזמנו, כי יש תקונים נפלאים ונעלמים מאד שיכולים לתקן אותנו גם עתה ובכל יום ויום. ובלבד שלא ניאש עצמנו מצעקה ותפלה לשאל בכל פעם למה נגרע להקריב את קרבן ה' וכנ"ל:
ודין בנות צלפחד ששאלו חלק בארץ זה בחינת כניסה לארץ ישראל ששם צריכין לקים שלש מצוות הנזכרות לעיל שכלולים בתמונת אלף שהם בחינת שלש דינים הנזכרים לעיל של מקושש ומקלל ודין פסח שני כנ"ל:
אות יז
עריכהוזה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה שבנות צלפחד שאלו בחכמה:
אם אין אנו חשובים זרע תתיבם אמנו. כי עקר סוד היבום נמשך מבחינת האבדות הנזכרות לעיל. כי זה שמת בלא בנים הוא צריך תקון יותר שלא יהיה נאבד לגמרי, כמו שכתוב: ולא ימחה שמו מישראל. כי זה העולם הוא בחינת נקדה התחתונה, בחינת והארץ הדם רגלי המובא בהתורה הנ"ל. והאדם בא לעולם כדי לקשר זה העולם שהוא בחינת נקדה התחתונה לנקדה העליונה שזהו בחינת מציאת האבדות כנזכר לעיל ובשביל זה צריך להניח אחריו בנים, כי אי אפשר לגמר התקון הזה בדור אחד על כן צריכין להניח בנים בזה העולם. כדי שהם יגמרו זה התקון מדור לדור, כמו שכתוב: דור לדור ישבח מעשיך. 'מעשיך' דיקא שהם בחינת נקדה התחתונה שמלבשת בעשיה גשמית שבזה העולם העשיה. ועל ידי השבח שמשבחין את ה' יתברך שברא כל אלה, על ידי זה מעלין העשיה בחינת נקדה התחתונה לנקדה העליונה שזהו בחינת כל עבודת התפלה ושירות ותשבחות שאומרים בכל יום. וזה צריכין בכל דור ודור בחינת דור לדור ישבח מעשיך וכנ"ל. וזה בחינת מלכותך מלכות כל עלמים וממשלתך בכל דור ודר. סומך ה' לכל הנופלים וכו'. מלכות וממשלה זה בחינת נקדה התחתונה כידוע, הינו שה' יתברך ברחמיו ממשיך התגלות מלכותו וממשלתו בכל דור ודור והכל בשביל לסמך ולהעלות כל הנופלים והנדחים והנאבדים שזהו בחינת מציאת האבדות הנזכרות לעיל. שזהו בחינת סומך ה' לכל הנפלים שנסמך לפרשת מלכותך מלכות כל עלמים וממשלתך בכל דור ודר. ושים לבך היטב לכל דבור ודבור מדברינו איך הכל מבאר בפסוקים הנזכרים לעיל כי מלכותו יתברך מלכות כל עולמים למעלה למעלה ולמטה למטה וממשלתו בכל דור ודר, כי הוא מקים כל דור ודור בשביל הצדיקים שבדור שממשיכין בחכמתם הארת התשובה בעולם לסמך את כל הנופלים והרחוקים בחינת סומך ה' לכל הנפלים וכו' כי כל אלו הפסוקים מקשרים למעלה שמספר מרב טובו וחסדו יתברך, כמו שכתוב: זכר רב טובך יביעו וכו'. חנון ורחום ה' וכו' טוב ה' לכל וכו', יודוך ה' כל מעשיך וחסידיך יברכוכה. כי העקר הם החסידים האמתיים שהם מודיעים אלקותו בעולם ומקשרים כל המדרגות התחתונות מאד לשרשם העליון, שזהו בחינת כבוד מלכותך יאמרו וגבורתך ידברו להודיע לבני האדם גבורתיו וכבוד הדר מלכותו מלכותך מלכות כל עלמים וכו' סומך ה' לכל הנפלים וכו', שכל זה מקשר לפסוק וחסידיך יברכוכה כמו שפרש רש"י שם, עין שם. ועל כן מקבלים הבנים אחריו הירשה שהם כל נחלתו וחפציו שהיו לו בזה העולם, כי נחלתו וחפציו שהיו לו בזה העולם חלקו שהיה לו בזה העולם העשיה שהוא בחינת נקדה התחתונה שהיה צריך לקשר ולהעלות אלו הנחלות והחפצים לנקדה העליונה. ועל כן כשמת מקבלין בניו אחריו הירשה שהם חלקו ונחלתו בזה העולם, כי עתה צריכין שיהיה נעשה התקון על ידם. ועל כן שאלו בנות צלפחד בחכמה: אם אין אנו חשובות זרע ואין בנו כח לקבל הנחלה של אבינו לקשר נקדה התחתונה בנקדה העליונה על ידי זה. אם כן תתיבם אמנו שהיא בסוד תקון האבדות כנ"ל שכשאין מניח זרע שיקבל נחלתו ויגמר תקון הנ"ל לקשר נקדה התחתונה בנקדה העליונה צריכין תקון היבום כנ"ל. ועל כן שאלו כהגן בחכמה גדולה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. ועל כן זכו שנתגלגל זכות על ידם שנתגלה פרשת נחלות למשה על ידם. וזה שנסמך ענין הסתלקות משה לפרשה זאת וכמו שפרש רש"י שסבר שהתר הנדר מאחר שצוה לו ה' יתברך להנחיל וכו'. אמר לו הקדוש ברוך הוא: גזרתי במקומה עומדת, הינו כנ"ל. שמאחר שראה שנתגלו לו כל אלו הארבע הלכות הנזכרות לעיל עד שנתגלה לו גם דין בנות צלפחד שהוא ההלכה האחרונה מארבע הלכות הנזכרות לעיל. שזאת ההלכה היא בחינת כניסה לארץ ישראל, על כן סבר שהתר הנדר שיכנס גם כן לארץ ישראל ויקים שם כל השלש מצוות הנזכרות לעיל וימשיך בחינת בקיאות בהלכה הנ"ל כדי לתקן כל ישראל לנצח. והשיב לו ה' יתברך גזרתי במקומה עומדת כי אף על פי שנתגלו לו אלו ההלכות על ידי שאלות הנזכרות לעיל, אף על פי כן עדין אי אפשר להמשיך ולהאיר בשלמות אלו ההלכות בעולם שהם בחינת בקי ברצוא בקי בשוב וכו' בחינת אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך וכו'. לקרב כל הרחוקים וכל הנופלים שבעולם לה' יתברך, כל זה אי אפשר להמשיך תכף בשלמות. ועל כן ההכרח שלא יכנס לארץ ויסתלק במדבר עם אותו הדור ויסמך את יהושע במקומו, כמו שכתוב שם בפרשה: קח לך את יהושע וכו'. כי יהושע הוא בחינת נקדה התחתונה ומשה הוא נקדה העליונה ומחמת רבוי הפגמים אי אפשר שתאיר הנקדה העליונה בעצמה ומכרח הצדיק להסתלק להשאיר אחריו בחינת יהושע שהוא בחינת התלמיד, בחינת נקדה התחתונה, וכל הרחוקים והקרובים העולים והיורדים צריכים לקבל בחינת דרכי התשובה שהם בחינת בקיאות בהלכה הנ"ל, על ידי בחינת יהושע דיקא. והכל בכחו של נקדה העליונה שהוא בחינת משה שנסתלק למעלה למעלה ונכלל בתכלית נקדה העליונה דלית מחשבה תפיסא תמן כלל. ומשם מאיר לאחר הסתלקותו דיקא על ידי תלמידיו שהם בחינת יהושע בחינת נקדה התחתונה. כי אז דיקא הוא מאיר לעולם כלו בכבודו בתכלית דיוטא התחתונה לסמך את כל הנופלים ולמצא ולהגביה את כל האבדות שבעולם לקרב כלם לה' יתברך, כי בקיאות בהלכה הנ"ל צריכין להמשיך בכל דור ודור עד שיבוא משיח צדקנו שאז יהיה הלכה ברורה, כי אז תתברר בקיאות בהלכה הזאת בתכלית השלמות ועל כן אז באמת ישובו הכל לה' יתברך. כי באמת בודאי גם כשיבוא משיח עדין יהיה יצר הרע בעולם ויהיה להאדם בחירה כי אם לא כן לא יוכל לתקן העולם, כי כשאין יצר הרע ואין בחירה הרי הוא כמת שנסתלק מן העולם שאין מועיל לו תקון התשובה, כי היום לעשותם כתיב. אבל באמת גם כשיבוא משיח יהיה בחירה. אבל משיח ימשיך בקיאות בהלכה הנ"ל בהתגלות נפלא ובשכל נפלא ואמת כזה שעל ידי זה יחזרו כלם לה' יתברך אפלו הרחוקים מאד מאד, כמו שכתוב: ועשיתי את אשר בחקי תלכו והסירותי לב האבן וכו'. ומי שמשים לב להבין היטב פרוש המלות בפשיטות של זה הפסוק יבין דברינו היטב. כי דקדק לומר ועשיתי את אשר בחקי תלכו. 'ועשיתי את' דיקא שיעשה דבר כזה שעל ידי זה 'בחקי תלכו', שזהו הפרוש הפשוט של ועשיתי את אשר בחקי תלכו, הינו כנ"ל. שעל ידי בקיאות בהלכה הנ"ל שיתגלה אז בתכלית השלמות, על ידי זה ילכו כלם בדרכי התשובה וישובו לה' יתברך וילכו בחקותיו לנצח, אמן ואמן:
אות יח
עריכהוזה בחינת כל מעשה מרכבה, כי הצדיקים הן מרכבתו של מקום וכן כל אחד מישראל כפי תקון תשובתו כן זוכה להשלים בחינת המרכבה כי עמך כלם צדיקים וכו'. כי עקר שלמות המרכבה הוא בחינת אדם היושב על הכסא, בחינת ועל הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה, שזהו תכלית בחינה העליונה של המרכבה, כמבאר שם בקשר המרכבה שביחזקאל שמספר שם כל סדר המרכבה ממעלה למעלה שהאופנים נושאים החיות. ועל החיות רקיע וכו'. ועל הרקיע כמראה אבן ספיר דמות כס"א ועל הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה. נמצא שבחינה העליונה הוא בחינת אדם. הינו כלל התורה הקדושה הנ"ל שכלה כלולה בתמונת אלף שעל ידי זה נעשה אדם לשבת על הכסא, כמבאר שם בפרוש בהתורה הנ"ל שמביא שם מקראות הללו, עין שם. ועל כן ראה תחלה רוח סערה וענן גדול ואש מתלקחת וכו'. ומתוכה כעין החשמל. זה בחינת הנ"ל, בחינת בקי ברצוא בקי בשוב, בחינת עיל ונפיק, דהינו שאי אפשר לאיש הישראלי שיזכה להכלל בכלל הצדיקים שהם בחינת מרכבתו של מקום כי אם שכשעובר תחלה דרך רוח סערה וענן גדול וכו' שהם בחינת כלל הקלפות וסטרא אחרא, שזהו בחינת ונפיק שבהכרח שיעבר עליו מה שיעבר, דהינו מניעות ותאוות וכו' וכו' וחרפות ובזיונות הרבה מהמתנגדים שכל זה נמשך מהקלפות הנזכרות לעיל שהם בחינת רוח סערה וענן גדול וכו'. וכשמתחזק נגד כל זה בבחינת בקי בעיל בקי בנפיק אז דיקא זוכה להשיג בחינת המרכבה, דהינו שיהיה נכלל בבחינת מרכבתו של מקום. ועל כן עקר התחלת קדשת המרכבה הוא מבחינת חשמל. 'חשמל' דיקא, זה בחינת חש מל, הינו בחינת השתיקה ששותקין להמחרפהו והמבישו וסובלין שפיכות דמים כנ"ל. שעל ידי זה נכנע הדם שבחלל השמאלי שזה בחינת מל שהיא בחינת מצות מילה, שהוא הכנעת הדמים עכורים, שזהו בחינת יציאת מצרים שהיה לתקן הדמים כנ"ל שנאמר שם: ואמר לך בדמיך חיי בדמיך חיי-בדם פסח ודם מילה, כמובא בכונות שם וכמבאר מזה בדברי אדוננו מורנו ורבנו זכרונו לברכה (בסימן פב) על מאמר רבותינו זכרונם לברכה: הנעלבים ואינם עולבים שומעים חרפתם ואינם משיבים וכו', עין שם. מבאר שם שעל ידי זה ששותקין למחרפהו נתתקן בחינת חשמ"ל, עין שם. ועל כן עקר השגת המרכבה על ידי בחינת חשמ"ל, כמובן בדברי רבותינו זכרונם לברכה. כי עקר המרכבה שהוא בחינת אדם לשבת על הכסא כנ"ל, זה אי אפשר לזכות כי אם על ידי בחינת חשמל שהוא בחינת מה ששותקין להמחרף והמביש וכנ"ל. וזה בחינת ארבע חיות המרכבה שהם נושאי הכסא שהם: אר"י שו"ר נש"ר אד"ם. ועקר שלמות כלם הוא בחינת אדם, כי אדם שליט על כלהו. וגם בהשלש חיות שהם אריה שור נשר היה גם כן בכל אחד ואחד פני אדם, כמו שכתוב שם בפרשה. וגם בהאופנים היו ארבעה פנים, כמו שכתוב:
וארבעה פנים להם וכמו שפרש רש"י שם. נמצא, שגם בהאופנים היה פני אדם, כי העקר הוא להשלים בחינת אדם. כי יש כמה בחינת אדם כמו שאיתא בזהר הקדוש: אית אדם ואית אדם ובודאי העקר הוא מי שזוכה להכלל באדם העליון שהוא בחינת אדם היושב על הכסא. וזה בודאי אין זוכה כי אם הצדיק הגדול במעלה מאד שזכה לעשות תשובה על תשובה פעמים רבים אין מספר. ועל ידי כל תשובה ותשובה זכה להשלים בחינת אדם כנ"ל. ועלה ממעלה למעלה, מתשובה לתשובה שעל ידי זה עלה לבחינת אדם הגבה יותר, מאופן לחיה ומחיה לכסא וכו' עד שעלה לבחינת אדם היושב על הכסא. והוא בחינת תכלית נקדה העליונה. והכל צריכין להתקשר אליו. וכל אחד מכל מקום שהוא יכול להתקשר אליו. ועל ידי זה יהיה נכלל גם כן בבחינת אדם, כי נקדה העליונה יכולה לתקן הכל וכנ"ל, כי יכול להעלות מבחינת רוח סערה וענן גדול וכו'. מכל הקלפות הטמאות ומקלפת נגה עד שיכלל אותו בבחינת אדם עד שיהיה נכלל בבחינת אדם העליון הנ"ל. שזה עקר התכלית והסוף של איש הישראלי שצריך להגיע לשם, אבל צריכין לסבל בזיונות ושפיכות דמים הרבה מעצמו ומאחרים וכו'. קדם שזוכין לזה. ועקר הוא חזק הלב שיהיה חזק בלבו ודעתו מאד לאחז עצמו בנקדת האמת אפלו אם יעבר עליו מה. שזהו בחינת והחיות רצוא ושוב הנאמר במעשה מרכבה, הינו בחינת בקי ברצוא בקי בשוב בקי בעיל בקי בנפיק וכנ"ל:
אות יט
עריכהוזה בחינת ארבעה דגלים של ישראל שהלכו במדבר סביב לאהל מועד שאנו קוראים פרשיות אלו סמוך לשבועות שהוא קבלת התורה שאז מפטירין במרכבה של יחזקאל, כי הכל אחד, כי קבלת התורה הוא בחינת השגת מעשה מרכבה, כי על ידי התורה זוכין להיות מרכבתו של מקום, כי התורה בחינת אדם, כמו שכתוב: זאת התורה אדם. שזהו בחינת שלמות המרכבה כנ"ל, כי עקר קבלת התורה היתה על ידי האהל מועד ששם קבל משה התורה ומסרה ליהושע, שזהו בחינת כלליות וקשר נקדה העליונה עם נקדה התחתונה על ידי הוא"ו שעל ידי זה נשלם בחינת אלף שעל ידי זה נעשה בחינת אדם שכל זה נעשה על ידי בחינת משה ויהושע ואהל מועד כנ"ל. ועל כן סביב לאהל מועד הלכו הארבעה דגלים שהם בחינת ארבע חיות נושאי הכסא כידוע שזהו בחינת הנה מטתו שלשלמה שהוא המשכן והארון ששים גבורים סביב לה וכו'. שהם ששים רבוא ישראל שהיו בארבעה מחנות הדגלים וכמו שפרש רש"י שם. וזהו:
כלם אחזי חרב מלמדי מלחמה איש חרבו על ירכו מפחד בלילות. הינו שכל אחד מישראל שרוצה להכלל בששים רבוא נפשות ישראל שסביב המשכן לקבל התורה. על ידי בחינת משה ויהושע ואהל מועד, צריך כל אחד שיהיה אחוז חרב ויהיה מלמד מלחמה, הינו בחינת בקיאות הנ"ל בחינת בקי בעיל בקי בנפיק, כי הוא מלחמה גדולה והוא למוד גדול ועמק מאד וצריך לשמש תלמידי חכמים אמתיים הרבה עד שיהיה בכלל מלמד מלחמה הזאת. וזהו: איש חרבו על ירכו מפחד בלילות. שכל אחד חגור חרב וחזק בדעתו מאד מאד שיהיה איך שיהיה יחזק את עצמו בהאמת וילחם מלחמת ה'. וזהו 'מפחד בלילות', הינו בחינת ונפיק, בחינת חשכת לילה שמתגבר בכל פעם על כל אחד ואחד. כי לילה בחינת נקדה התחתונה, בחינת לבנה שזהו בחינת ונפיק ששם עקר המלחמה. על כן צריכין להיות מלמדי מלחמה זאת, כי צריכין בקיאות גדול מאד בהלכה זאת. ועל כן היו צריכים כל ששים רבוא ישראל שילכו סביב לאהל מועד לקבל משם הלכות התורה ועקר הלכות של התורה הם בחינת בקי בהלכה הנ"ל שעל ידי זה זוכין לילך בדרכי התשובה ולקים את כל דברי התורה. כי לא המדרש הוא העקר כי אם המעשה ולבקיאות בהלכה הזאת של עיל ונפיק הנ"ל צריכין כל התורה כלה וכל ההלכות והדינים הפרטים שיש בכל מצוה ומצוה, כי הבעל דבר מתגבר מאד מאד בכל יום ויום בכמה וכמה תחבולות בלי שעור. וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. וצריכין כל מיני מטעמים של התורה הקדושה להחיות את הנפשות החלושות שהם בבחינת ונפיק שיצאו משלמות הקדשה. וכל אחד יצא ונתעה למקום שנתעה עד שקשה לו מאד מאד לחזר משם, כמו שכתוב: תעיתי כשה אבד וכו'. וצריכין לחזקו ולהשיבו ולהחיותו בכל מיני מטעמים של התורה הקדושה. כי לענין התחזקות הנ"ל שהוא בחינת בקי בהלכה הנ"ל צריכין לזה כל הלכות התורה, כי לפעמים מחיין את עצמו בהלכה זאת ופעמים בהלכה זאת. כי כל מצוה ומצוה של התורה הקדושה הם מחיין ומחזקין את הנפש שלא תפל יותר. וכן כל דין והלכה פרטית של כל מצוה יש לה כח פרטי להחיות הנפש, כמו שכתוב: כי היא חייך וכו'. וכתיב: לולא תורתך שעשעי אז אבדתי בעניי. וזה בחינת מעלת למוד הפוסקים שהם הלכות פסוקות, כי הכל בשביל בקיאות בהלכה הנ"ל, כי על ידי למוד הלכות פסוקות מבררין הטוב מהרע. ואין כח להרע להפיל את האדם וזוכין לשאר קים על עמדו. וכן צריכין ללמד הרבה ספרי אמת המדברים מדרכי עבודת ה' ולהיות בקי בהם היטב היטב, כי כלם צריכים מאד לבקיאות בהלכה הנ"ל, כי ארכה מארץ מדה ורחבה מני ים. כי זה עקר שלמות ותכלית של כל הלכות התורה, כי לא המדרש עקר וכנ"ל. וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה שלא יהא אדם קורא ושונה ובועט באביו ורבו וכו'. ועל כן הלכו כל ישראל סביבות המשכן כי כלל ישראל הם בחינת הלכות של התורה, כי כל אחד מישראל יש לו אות וחלק בתורה. ועל כן על ידם דיקא נמשכו כל ההלכות של התורה והעקר שיהיו בקיאים בהלכה הנ"ל שהוא בחינת עיל ונפיק, בחינת מלמדי מלחמה וכנ"ל:
אות כ
עריכהועל-כן צוה ה' יתברך לספר אותם וכל אחד נקרא יוצא צבא, כמו שכתוב: בכל מספר של כל שבט. במספר שמות כל יצא צבא. כי כל אחד צריך להיות בכלל יוצאי צבא, 'יוצאי צבא' דיקא, הינו כשהוא בבחינת ונפיק אז צריך להיות מלמד מלחמה היטב וכנ"ל. וזה בחינת המספר שצוה למנות אותם אחר העגל, כמו שפרש רש"י שם:
כשחטאו בעגל מנאם. כי כל אלה תקוני המשכן ומחנה הדגלים ומספר בני ישראל הכל צוה ה' יתברך אחר מעשה העגל שחטאו ישראל מאד ואז התיגע משה מאד עד שזכה במ"ם יום האחרונים להמשיך דרך התשובה בעולם שהם מאלול ועד יום הכפורים שהם בחינת סוד כונות אלול שהם תקון הברית, שהם בחינת הנותן בים דרך, שהם בחינת דרך התשובה בחינת שתי פעמים בקי כמו שמבאר שם בהתורה הנ"ל. ואז כשהמשיך דרך התשובה הנ"ל בעולם אז צוהו ה' יתברך על מעשה המשכן ומספר בני ישראל ומחנה הדגלים סביב לאהל מועד, כי כל זה הוא בחינת דרכי התשובה הנזכרים לעיל שעקרו בחינת הבקיאות בהלכה הנ"ל שנמשך על ידי המשכן שהוא האהל מועד שדרך שם מאיר בחינת משה ליהושע נקדה העליונה בנקדה התחתונה שעל ידי זה נמשך בחינת בקיאות בהלכה הנ"ל. עד שיכולה נקדה העליונה להאיר בתכלית דיוטא התחתונה עד קצה האחרון להאיר גם בהם התחזקות שיהיו כלם בכלל מלמדי מלחמה עד שיחזקו עצמן לנצח עד שיהיו כלם בכלל ששים גבורים סביב לה שהם בחינת ששים רבוא נפשות ישראל שהם ששים רבוא אותיות התורה. (והבן הדברים היטב איך מקשר הכל היטב על פי התורה הנ"ל) ועל כן צוה למנותם. ולכאורה תמוה הלא מבאר בתורה שהמנין הוא סכנה, כמו שכתוב: ולא יהיה בהם נגף בבני ישראל בפקד אותם וכמו שפרש רש"י שם. והצרך לתקן על ידי השקלים. ומאי כלי האי לא לכתב לא ה"א ולא וא"ו, לא ימנה אותם ולא יצטרך תקון השקלים. אך באמת בודאי ישראל הם למעלה מהמספר ואין ראוי למנותם, כמו שכתוב: אשר אם יוכל איש למנות וכו' גם זרעך ימנה. אך מאחר שחטאו בעגל הכרח למנותם, כי כל החטאים הם בחינות אבדות, כי על ידם אובדים מה שאובדים בחינת תאות רשעים תאבד . ובמקום ששולט אבדה צריכים מנין ומספר, כי זה בחינת השמירה שמכניסין הדברים במנין ובמספר ושומרים אותם שלא יהיה נפקד ונחסר אחד מהם. ועל כן לעתיד כשיעשו ישראל רצונו של מקום בתכלית השלמות ויהיו נמצאין כל האבדות, כמו שכתוב: ובאו האבדים וכו' ולא ישלט עוד שום אבדה והזק בהם כלל. בודאי לא יהיה להם מנין ויקים אשר אם יוכל איש למנות וכו'. אבל אחר החטא שכבר שלטה בהם בחינת האבדה כנ"ל, על כן המספר הוא תקון גדול, כי המספר הוא בחינת תקון האבדה, אבל מאחר שיש מספר שהוא בשביל תקון האבדה בודאי יש כמה וכמה שאורבים לאבד ולהזיק והם מתגרים מאד במספר, כי המספר הוא רק במקום שיש להם אחיזה וכנ"ל. כי במקום שאין להם אחיזה שם אין מספר כלל וכנ"ל. ועל כן מאחר ששם יש להם אחיזה על כן הם מתגרים מאד בהמספר לקלקלו חס ושלום, על כן צוה ה' יתברך על השקלים לנדבת המשכן וקרבנות שעל ידי זה מעלין מבהמה לאדם, ומקשרין כל בחינת נקדות התחתונות לנקדות העליונות שזהו שלמות כל הקרבנות שהיו במשכן ובית המקדש שעל שם זה נקרא קרבן שמקרב ומעלה כל דבר לשרשו לבחינת נקדה העליונה עד שנכלל הכל בבחינת אדם, בבחינת אדם כי יקריב מכם קרבן וכו'. מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם שיעלה מבהמה מבקר וצאן לבחינת קרבנכם דיקא, דהינו קרבן שלכם שאתם בני אדם, דהינו שיעלה הבהמה בבחינת אדם שזהו עקר בחינת קרבן, כמובן בכונות. שצריכין בקרבן להעלות הדומם לצומח והצומח לחי והחי למדבר שהוא האדם וכנ"ל שעל ידי זה מוצאין כל האבדות שהם בחינת כפרת כל החטאים שהיו על ידי הקרבנות וכנ"ל. על-כן על ידי השקלים שבאו בשביל כל זה על ידי זה נתתקן המספר שלא יתגרו בו האורבים לגרם אבדות חס ושלום, כמו שכתוב: ולא יהיה בהם נגף וכו'. כי השקלים בשביל המשכן וקרבנות מתקנים כל זה וכנ"ל. ועל כן קורין פרשיות אלו של מספר בני ישראל ומחנה הדגלים קדם שבועות, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה:
מנו ועצרו. כי עקר קבלת התורה שהם כלל כל ההלכות שהם בחינת בקיאות בהלכה הנ"ל הוא על ידי זה כנ"ל. כי עכשו בעונותינו הרבים אין לנו משכן ולא בית המקדש ולא מחנה הדגלים וישראל מפזרים ומפרדים בגולה ואין לנו חיות כי אם על ידי התורה שעל ידי שאנו קורין פרשיות אלו בתורה קדם שבועות, על ידי זה אנו ממשיכין עלינו קדשת ששים רבוא נפשות ישראל שהיו כלם יוצאי צבא בחינת מלמדי מלחמה שהלכו כלם במחנה הדגלים סביב למשכן בבחינת מעשה מרכבה כמובא שעל ידי זה אנו ממשיכין עלינו קדשתם שנזכה גם כן להכלל בתוכם עד שנזכה לבחינת קבלת התורה בשבועות. והעקר להיות בקי בהלכה הנ"ל, שזהו עקר בחינת קבלת התורה שנזכה לדרכי התשובה באמת לקים מעתה את כל דברי התורה הזאת וכנ"ל. וזהו בחינת שובי שובי השולמית שובי שובי וכו'. שפרש רש"י שהוא מה שהאמות העולם והסטרא אחרא מסיתין את ישראל לשוב אליהם חס ושלום. וישראל משיבין להם: מה תחזו בשולמית כמחלת המחנים, דהינו מחנה הדגלים, הינו מאחר שכבר זכינו לקדשת מחנה הדגלים שעל ידי זה קבלנו והמשכנו עלינו בחינת בקיאות בהלכה הנ"ל לחזק עצמנו בכל הנפילות והירידות שבעולם שוב לא תוכלו להסית ולהדיח אותנו מעבודתו יתברך בשום אפן בעולם וכנ"ל, כי עקר האזהרה על סדר מחנה הדגלים הוא וחנו בני ישראל איש על מחנהו ואיש על דגלו וכו'. וכתיב: איש על דגלו באתת לבית אבתם יחנו בני ישראל מנגד סביב לאהל מועד יחנו. וכן שבח הפסוק אותם אחר כך על זה, כמו שכתוב: כן חנו לדגליהם וכן נסעו וכו'. הינו שהעקר שכל אחד צריך לזהר לעמד על מקומו ולא יהרס את הגבול לכנס לגבול חברו שכל זה בכלל בקיאות בהלכה הנ"ל שלא יהרס את הגבול. וזה בחינת גדל האזהרה כמה פעמים קדם מתן תורה פן יהרסו אל ה' לראות. כי צריכין להיות בקי ברצוא בקי בשוב. וכל אחד ואחד יש לו בחינת רצוא ושוב לפי בחינתו ולפי הזמן, כי אפלו בבחינת רצוא יש בחינת רצוא ושוב. וכן אפלו בבחינת ונפיק יש בחינת רצוא ושוב. וכן כל אחד נגד חברו, כי בחינת רצוא של זה הוא בחינת ושוב נגד חברו הגדול ממנו. וצריך כל אחד להיות בקי בהלכה לבלי להרס את הגבול. ובפרט שלא יהיה רודף אחר הכבוד לכנס בגבול חברו בגשמיות. ועל כן הזהירם: איש על מחנהו ואיש על דגלו מנגד סביב לאהל מועד יחנו, כי כלם צריכין להיות נכונים איש על מחנהו וכו'. סביב לאהל מועד שהוא בחינת וא"ו הנ"ל שדרך שם מקבלים מנקדה העליונה לנקדה התחתונה לכל המקום אשר הוא שם לפי מקומו ושעתו שכל זה הוא בחינת בקיאות בהלכה הנ"ל שעל ידי זה זוכה כל אחד לילך בדרכי התשובה שעל ידי זה נעשה בחינת אדם שהוא תכלית שלמות המרכבה, שהוא בחינת מחנה הדגלים סביב המשכן וכנ"ל:
אות כא
עריכהוזה בחינת הארבע חיות שבמרכבה שהם בחינת תקוני התפלה שדומה לקרבנות, הינו בחינת תקון המחשבות שעל ידי זה עקר תקון התפלה כשזוכין להתגבר לסלק המחשבות רעות שהם בחינת חיות רעות ולחשב מחשבות טובות, דהינו לכון לבו היטב לדברי התפלה שזהו בחינת חיות טהורות, כמו שכתוב בתקוני זהר תקון חד ועשרין בסופו, עין שם. מבאר שם היטב ששלש תפלות שביום הם כנגד אריה שור נשר וכו' ואדם הוא רביעאה דמקבל קרבנא דאיהו מחשבה דקריב ומיחד כלא וכו'. וכל קרבנין אלין רמיזין בגופא דבר נש. מחא ולבא וראה. אנון אריה שור נשר. קטרוגא דילהון כלב חמור נץ. טחול מרה וכבד וכו'. מחשבה דא אדם אית מחשבה טבא דחיון טבין ואית מחשבה בישא דחיון בישין וכו'. וכל זה הוא בחינת תקון התשובה כי עקר התשובה על ידי תפלה כמו שכתוב: קחו עמכם דברים ושובו אל ה'. וכתיב: בבכי יבואו ובתחנונים אובילם. כי שלש חיות טובות הנזכרות לעיל שהם אריה שור נשר זה בחינת שלש בחינות של האלף הנ"ל שהם נקדה התחתונה ונקדה העליונה והוא"ו כנ"ל. כי שלש חיות הנזכרות לעיל הם בחינת מח לב ראה כנ"ל שהם שלש בחינות הנזכרות לעיל, כי המח הוא הדעת שהוא בחינת נקדה העליונה. והלב שם הדמים שמהם כל התאוות שצריכין להכניע אותם כשרוצין לשוב בתשובה שזהו בחינת נקדה התחתונה להכניע הדם וכו' כנ"ל. והראה היא רוח שבכנפי ראה שהיא בחינת וא"ו, כי ואו בחינת רוח כידוע שהיא בחינת נשר בחינת שמים, כמו שכתוב: כנשר יעוף השמים. וכמו שכתוב: דרך הנשר בשמים (משלי ל) שכל זה בחינת ו שבתוך האלף כנזכר לעיל. וכשמתקנין האלף נעשה בחינת אדם שזהו בחינת פני אדם שבחיות שהוא למעלה מן הכל, כי כבר מבאר שבכל בחינה יש בחינת אדם. ועל כן גם בבחינת החיות בעצמן נתתקן בחינת אדם. ואחר כך כשעושין תשובה על תשובה וכו' זוכין לבחינת אדם העליון הנ"ל כנ"ל:
כי מובן בהתורה הנ"ל שבחינת אדם הוא בחינה רביעית שהיא למעלה משלש בחינות הנ"ל שעל ידם נעשה האלף הנ"ל שעל ידי זה נעשה אדם. כי השלש בחינות הנזכרים לעיל הם בחינת נקדה התחתונה שהיא בחינת והארץ הדם רגלי והרקיע שעל ראשי החיות שהוא בחינת הוא"ו. ונקדה העליונה היא בחינת כסא דמתכסיא שהיא בחינת וממעל לרקיע וכו', כמראה אבן ספיר דמות כסא. ועל ידי אלו השלש בחינות נעשה אדם, הינו בחינת אדם היושב על הכסא. נמצא שבחינת אדם בעצמו למעלה מכל השלש נקדות הנזכרות לעיל אפלו מנקדה העליונה. כי הוא בחינת אדם היושב על הכסא שהוא בחינת נקדה העליונה. וזה בחינת מצות כניסת ארץ ישראל בעצמו. כי שלש נקדות הנזכרות לעיל הם בחינת שלש מצוות שנצטוו ישראל בכניסתן לארץ ישראל כנ"ל. ובחינת אדם הנעשה על ידי שלש בחינות הנזכרות לעיל שהוא למעלה מכלם זה בחינת כניסה לארץ ישראל בעצמו ששם עקר בחינת שלמות אדם, כי ארץ ישראל בבחינת קומת אדם שזהו בחינת כל גבולי ארץ ישראל שהם בבחינת קומת אדם דקדשה כמובא. ועל כן שם הבית המקדש ומקריבין שם כל הקרבנות שעל ידי זה עקר שלמות בחינת אדם כנ"ל. ושם עקר הארת התורה בשלמות, כמו שכתוב: כי יפלא וכו' וקמת ועלית וכו'. כי התורה בחינת אדם, כמו שכתוב: זאת התורה אדם וכנ"ל. ואלו הארבעה בחינות הם בחינת הארבעה חיות הנזכרות לעיל כנזכר לעיל כי מתחלה נעשה על ידי תשובתו בבחינת הנ"ל בחינת תקון הארבע חיות שבמרכבה שהם גם כן בבחינת אדם כנ"ל. ואחר כך כשעולה ממעלה למעלה ועושה תשובה על תשובה זוכה לבחינת אדם העליון כנ"ל:
אות כב
עריכהוזה בחינת סדר קדשה קדוש קדוש קדוש זה בחינת שלש נקדות הנזכרות לעיל. כמו שפרש בתרגום קדיש בשמי מרומא עלאה וכו'. זה בחינת נקדה העליונה. קדיש על ארעא עובד גבורתה, זה בחינת נקדה התחתונה בחינת והארץ הדם רגלי, קדיש לעלם ולעלמי עלמיא זה בחינת התקשרות וכלליות נקדה התחתונה בנקדה העליונה שזה העקר שעל ידי זה ה' יתברך מתגדל ומתקדש לעולם ועד שזה עקר תכלית הבריאה כנ"ל. וזה מלא כל הארץ כבודו, זה בחינת הכבוד שנשלם על ידי התשובה, כי לית כבוד בלא כף שהוא בחינת תשובה על ידי כל הבחינות הנזכרות לעיל כמו שמבאר שם בהתורה הנ"ל. וזה: ותשאני רוח ואשמע וכו'. ברוך כבוד ה' ממקומו. זה בחינת כבוד העליון יותר בחינת כבוד עולם הבא. כי על ידי תשובה בשלמות, דהינו תשובה על תשובה זוכין לכבד את ה' יתברך בשתי בחינות כבוד שהוא בחינות כאלו כבדו לה' יתברך בשני עולמות שהם כבוד עולם הזה וכבוד עולם הבא, כמבאר שם בהתורה הנ"ל. ושני בחינות כבוד הנזכרות לעיל. הם מלא כל הארץ כבודו. זה בחינת כבוד עולם הזה. וברוך כבוד ה' ממקומו. זה בחינת כבוד העליון, בחינת כבוד עולם הבא שהוא עקר בחינת כבוד אלקים הסתר דבר שאי אפשר להשיגו כלל. שעל זה נאמר איה מקום כבודו, שזהו בחינת ברוך כבוד ה' ממקומו כמובן למשכיל. ואז נכלל בחינת כבוד מלכים בבחינת כבוד אלקים, כי מבאר שם בתחלת התורה שצריכין לברח מן הכבוד. ואז דיקא זוכין לבחינת כבוד אלקים וכו' עין שם. הינו שהכבוד מלכים נכלל בבחינת כבוד אלקים, כי בודאי כל הכבוד שיש לאיזה אדם שבעולם הוא בחינת כבוד מלכים שהוא כבוד עולם הזה שהוא בחינת נקדה התחתונה בחינת מלכות, אבל כל זמן שאינו מקשר ומעלה זה הכבוד מלכים לשרשו לבחינת כבוד אלקים הסתר דבר. שאינו מקשר נקדה התחתונה בנקדה העליונה על ידי התשובה אז נאמר עליו כבוד מלכים חקר דבר שהכל חוקרין על כבודו וכו' כמו שמבאר שם, אבל כשעושה תשובה על תשובה בשלמות עד שזוכה לכבוד אלקים, אז מקשר כבוד מלכים בכבוד אלקים, כי מקשר כבוד העולם הזה בכבוד העולם הבא, כי אינו מקבל הכבוד בשביל עולם הזה כלל רק בשביל ה' יתברך לבד כדי לכבד ה' יתברך בשני עולמות. וזה בחינת מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה כשאמר שלמה ויבא מלך הכבוד רהטי תרעי לבלעה ואמרו: ואמרו מי הוא זה מלך הכבוד. ופרש רש"י שסברו שאמר מלך הכבוד על עצמו כיון שאמר ה' צבאות הוא מלך הכבוד סלה נחו וכו'. הינו כנ"ל שסברו שחס ושלום, הוא חולק הכבוד לעצמו ואין כונתו בשביל ה' יתברך ועל כן שאלו מיד מי זה מלך הכבוד כי כשחולק הכבוד לעצמו שזה בחינת כבוד מלכים לבד, בודאי הכל שואלים מי זה מלך הכבוד כמבאר בתחלת התורה הנ"ל. אבל כשאמר ה' צבאות הוא מלך, דהינו שבחינת מלך הכבוד, בחינת כבוד מלכים, בחינת כבוד העולם הזה הוא בשביל ה' צבאות לבדו בשביל כבוד אלקים אז נחו ולא יכלו לשאל ולחקר עוד כלל, כי על זה נאמר: כבוד אלקים הסתר דבר. וכל זה הוא בחינת שבועות שאז נשלם כבוד ה' על ידי התורה שקבלנו, כי אין כבוד אלא תורה. וכמו שכתוב: וכבוד ה' כאש אכלת. ועל כן שבועות בחינת מלכות, בחינת זה יעצר בעמי, בחינת מלכות דוד שעל כן קורין רות בשבועות שמדבר מהלדת דוד על ידי בעז ורות. כי עקר זה השלמות אין זוכה כי אם דוד משיח שזכה לקבל המלכות בשלמות על ידי שהיה ענו באמת, כמו שכתוב: ואנכי תולעת ולא איש ולא קבל כבוד המלכות בשביל עצמו כלל. כי עקר שלמות התשובה זכה דוד כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה שעקר התשובה על ידי דוד, כמו שכתוב: לא היה דוד ראוי לאותו מעשה וכו'. אלא כדי להורות תשובה. ועל כן אמר דוד כמה פעמים: כל היום כלמתי נגדי וכו' ואני כחרש לא אשמע וכו'. נאלמתי דומיה החשיתי וכו'. נאלמתי לא אפתח פי וכו' דום לה' והתחולל לו וכו'. וכן הרבה בספר תהלים כי עקר התשובה על ידי הדמימה והשתיקה שעל ידי זה זוכין לכבוד אלקים, דהינו שיכלל כבוד מלכים בכבוד אלקים כנ"ל. שזהו בחינת מלכות דוד משיח שהוא יחזיר כל העולם בתשובה, כי עקר התשובה על ידי זה כנ"ל:
אות כג
עריכהגם שלש חיות הנזכרות לעיל שהם אריה שור נשר, שהם בחינת מח לב ראה, הם נגד שלש בחינות שעל ידם זוכין לתשובה, דהינו לתקן בחינת השמן לב העם הזה ואזניו הכבד ועיניו השע וכו'. כמו שמובא בהתורה הנ"ל. כי בודאי אי אפשר לקבל מהצדיק בחינת משה שהוא נקדה העליונה שעל ידו עקר התשובה. אי אפשר לקבל ממנו כל זמן שהוא בבחינת השמן לב וכו'. ואזניו הכבד וכו'. כמו שרואין בחוש שהצדיק מגלה נוראות ונפלאות כאלה המאירין עינים ומחיין נפשות לכל מי שרוצה להסתכל על האמת. והרבה בני אדם אף על פי שיכולים ללמד אינם רואים כלל אור גדול ונורא כזה שכל זה נמשך מבחינת השמן לב וכו'. ואזניו הכבד ועיניו השע. וכל זה נמשך מתאוותם הרעות שעדין לא התחילו להשתדל כלל להכניע עכירת דמיהם הרע שבחלל השמאלי. ולא די להם בזה שהם משקעים עדין בכל התאוות. והרבה מהם בעלי עברות ממש כאשר הם יודעים בנפשם. אף גם יש להם קנאה הרבה וחפצים בכבוד ומתקנאים מאד באנשים כשרים החושבים על אחריתם באמת ורוצים לבלעם חס ושלום, ולקח לעצמן כל הכבוד. וה' לא יעזבנו בידו. וזה בחינת שלש קלפות הטמאות שהם בחינת חיון בישין הנזכר בתקונים הנ"ל שהם בחינת כלב חמור נץ, שהם כנגד אריה שור נשר שבקדשה שהם מח לב ראה, כי החיון בישין כלב וכו'. הם בחינת כבד מרה טחול וכו', עין שם. ושלשה אלו הם בחינת הקנאה והתאוה והכבוד. הקנאה זה בחינת שמקנאין בהכשרים והיראים ומבישין אותם ושופכין דמיהם כמים שזהו בחינת הפך תקון בחינת נקדה התחתונה שהיא דום לה', כי אדרבא, הם מבישין ומחרפין יראי ה'. והתאוה, הינו התגברות הדם שבחלל השמאלי. כי בודאי אצלם הדם הרע בתקפו שמשם כל התאוות. וזהו הכבוד, כי על ידי זה פוגמין בכבוד ה' יתברך כנ"ל כמו שרואין בחוש שהם רודפין אחר הכבוד ורוצים לקח כל הכבוד לעצמם. וזהו הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם. 'האדם' דיקא, כי על ידי זה פוגמין בבחינת אדם כנ"ל. ועל ידי זה הם בבחינת השמן לב וכו' ואזניו הכבד ועיניו השע שלבם ואזניהם ועיניהם שמנים וכבדים וכו'. ואינם רואים ומבינים אורות נוראות כאלו שמאירין הצדיקי אמת בעולם, כי פגם הלב והעינים והאזנים נמשך על ידי פגם השלש הנ"ל שהם הקנאה והתאוה והכבוד, שהם בחינת פגם השלש נקדות כנ"ל. אבל ההפך מהם הוא מי שחס על חייו ובורח מן הכבוד ומסתכל על אחריתו הנצחי באמת ומשתדל להתקרב אל האמת וסובל חרפות ובזיונות ושפיכת דמים בשביל זה וכו'. שעל ידי זה זוכה לתשובה שהוא בחינת תקון המרכבה הקדושה שהיא בחינת אריה שור נשר, שהם בחינת תקון השלש נקדות הנזכרות לעיל. שהם בחינת תקון הלב והאזנים והעינים שיבין בלבו ובעיניו יראה ובאזניו ישמע ושב ורפא לו. כי עינים זה אריה שהוא אותיות ראיה שהוא לימין שהוא בחינת נקדה העליונה. לב זה בחינת נקדה התחתונה כנ"ל. אזנים זה בחינת הראה בחינת ה' אוני אית לראה שפרושו אזנים. כי הראה הוא בחינת רוח שדרך שם מאירה נקדה העליונה בנקדה התחתונה שזהו בחינת שמיעת האזנים שהיא לשון הבנה כמו שפרש רש"י בכמה מקומות. כי אפלו מה שאדם רואה בעינים גשמיים או בעיני השכל שזהו בחינת דעת, כי עינים על שם החכמה נאמר, בחינת נקדה העליונה. אבל המשכת החכמה ללבו עד שיתפעל בלבו להתחיל להכניע הרע והגאות שבו וכו'. זאת ההמשכה היא בחינת שמיעת האזנים שהוא בחינת התבוננות ששומע ומבין הדבר היטב באמת עד שמתפעל בלבו עד שלבו יבין ושב מכל התאוות ומדות רעות מקנאה ותאוה וכבוד. ועל ידי זה ורפא לו והבן היטב האמת לאמתו למען ייטב לך לעד:
וזה: ברוך ה' אלקי ישראל עשה נפלאות לבדו. 'עשה' זה בחינת נקדה התחתונה שהיא בחינת עשיה לבדו, זה בחינת נקדה העליונה. נפלאות זה בחינת אלף הנ"ל שהוא בחינת פלא, שהיא בחינת בקיאות בהלכה הנ"ל, שהוא בחינת נפלאות. כי ההלכות הם נפלאות תמים דעים שעליהם נאמר: כי יפלא ממך דבר למשפט כנ"ל. וזהו וברוך שם כבודו לעולם זה בחינת כבוד אלקים שזוכין על ידי זה על ידי הארת והתקשרות נקדה העליונה בנקדה התחתונה. וימלא כבודו את כל הארץ זה בחינת מלא כל הארץ כבודו שהיא בחינת כבוד העולם הזה בחינת כבוד מלכים שנכלל בבחינת כבוד אלקים שזה זוכין על ידי תקון האלף שהוא בחינת פלא בחינת עושה נפלאות לבדו וכנ"ל. וזהו 'אמן ואמן'. אמן זה בחינת התקשרות וכלליות כל העולמות תחתון בעליון בחינת כלליות והתקשרות בחינת נקדה התחתונה בנקדה העליונה על ידי תקון התשובה הנ"ל שהוא בחינת אלף שעל ידי זה נתתקן הכל, אמן ואמן:
הלכות ברכת הפרות הלכה ו נכללת בהלכות נטילת ידים הלכה ו