ליקוטי הלכות/אורח חיים/הלכות ברכת ההודאה/הלכה ו

סעיף לא ידוע

...'שישן מתוך דברי תורה', וזה מרמז על כל אדם שכשרואה שמונעין אותו כמו שמונעין, צריך לקשר במחשבתו דברי תורה ולהוציא מחשבתו מרעיונים רעים, ולקשר במחשבתו דיבורי תורה עד שישן מתוך דיבורי תורה וכו', וזהו 'וישכב במקום ההוא' – 'במקום ההוא' דווקא, כי אף על פי שרואה שמעכבין את מחשבתו כמו שמעכבין הוא צריך לעשות את שלו, לברוח ממחשבות רעות ולקשר מחשבתו לבחינת מקומו של עולם.

סעיף לא ידוע

...עפר הארץ הוא בחינת כלל מקום הגשמי בתכלית הגשמיות, ושרשו הוא מקום העליון ושם כל אחיזת העצבות בחינת 'ארורה האדמה בעבורך, בעצבון תאכלנה', וכל האבות עסקו בתיקון זה כידוע, אבל אברהם ויצחק לא היתה מיטתם שלימה, כי יצאו מהם עשיו וישמעאל שמהם כל הגלויות בחינת עצבות, ועל כן לא נתברכה ונזככה האדמה עדיין, אבל יעקב היתה מיטתו שלימה ועל כן נתברך 'והיה זרעך כעפר הארץ' כעפר הארץ דייקא.

סעיף לא ידוע

...שהוא יתברך עמו תמיד בכל מקום שהוא, שעל ידי זה עיקר הכח לברר ולהעלות מלכותו יתברך, על ידי שיודעין שבכל מקומות ממשלתו השם יתברך עמו תמיד אפילו במקומות החיצוניים חס ושלום, 'והשיבותיך אל האדמה הזאת' שמכל הירידות והעליות תשוב אל הארץ הזאת שהיא ארץ ישראל.

סעיף מז

...וזה בחינת ויגש אליו יהודה, שעיקר התיקון על ידי שנתקבץ יהודה ויוסף שהם העיקר, בחינת משיח בן דוד שבא מיהודה ומשיח בן יוסף. כי דוד בחינת תהילים שנאמר בעשרה מיני נגינה שהם בחינת שמחה, כי הוא נעים זמירות ישראל, כי התלהבות השמחה שבלב שזה בחינת יוסף בחינת בית יוסף להבה, עיקר התגלותו הוא על ידי דיבורי תודה והודאה שזה בחינת דוד שהרוה להקדוש ברוך הוא בשירות ותשבחות, כי הדיבור יש לו כח גדול, ועל ידי זה עיקר התגלות השמחה, בחינת שמחה לאיש במענה פיו, וכתיב דאגה בלב איש ישיחנה ודבר טוב ישמחנה. וזה בחינת ושפתי רננות יהלל פי דייקא שכל זה בחינת דוד שיצא מיהודה שנקרא על שם הודאה כמו שכתוב הפעם אודה את ה'.

סעיף נא

...מבואר בדברי רבותינו זכרונם לברכה במדרש רבה, ובפרט בזהר הקדוש בפרשה זאת, שאותן שבע עשרה שנה היו עיקר ימי חייו שחי בשמחה ונחת כמו שכתוב שם בזהר הקדוש. ולכאורה תמוה הדבר: שכשהיה יושב בארץ ישראל לא ישב בשלוה, ובארץ מצרים שהיא מקום טמא, שאז התחיל גלות מצרים שמררו את חייהם, שם דווקא ישב בשלוה. אך כל זה הוא עניין "ששון ושמחה ישיגו" וכו' הנ"ל, שעקר שלמות השמחה בו יתברך, שזה עקר החיות, הוא כשמתגברין לחטוף את היגון ואנחה להפכו לשמחה כנ"ל, שזהו עיקר הבירור מהיכלי התמורות, שהוא על ידי שמחה כנ"ל. והעקר על ידי שמחליפין ומהפכים היגון ואנחה לשמחה כנ"ל.

וכלל הדבר כי כל עבודת האבות היתה לגלות ולהודיע אלקות הבורא יתברך בעולם, שרק בשביל זה בא האדם לעולם וזה כל השמחה והחיות. כי זה ידוע לכל שהעולם הזה מלא כעס ומכאובים ויגון ואנחה וסופו למות וימי חיינו הבל וכו', ואין שום שמחה וחיות בעולם כי אם על ידי התנוצצות האמת והאמונה, כי אמת סמא דחיי כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, ועיקר האמת הוא ה' יתברך בחינת "ואמת ה' לעולם", שהוא להאמין באמיתת מציאותו יתברך ולחתור ולהתייגע כל ימיו להתקרב ולהתדבק בו יתברך בחינת "ובו תדבק", שזה כל החיות, כמו שכתוב "ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך לאהבה את ה' אלקיך ולדבקה בו כי הוא חייך" וכו'.

אבל זה הדבקות בשלמות אי אפשר לזכות כי אם כשמכניעים כל תאוות הגוף לגמרי, כמו אבות העולם, עד שזכו להמשיך האמונה הקדושה על עצמן בכל פעם עד שבאו לשמחה גדולה על ידי זה. ועל ידי זה בררו בכל פעם מהיכלי התמורות עד שעלו בכל פעם בכל העליות הנזכרות לעיל עד שזכו להשגת אור האין סוף בבחינת מטי ולא מטי כל אחד כפי עבודתו, כי יש בענין זה מדרגות רבות.

אבל אף על פי שהאבות וגדולי הצדיקים שברו הגוף לגמרי עד שזכו למה שזכו לעיקר שלמות השמחה הזאת בו יתברך, בחינת "שמחו צדיקים בה'", וכתיב "וצדיקים ישמחו ויעלצו לפני אלקים וישישו בשמחה", וכן הרבה. אבל כל יגיעתם היתה לתקן כל העולם להמשיך השמחה והחיות הקדוש הזה בלב כל אחד ואחד מזרע בית ישראל, שאפילו מי שלא הכניע תאוות גופו לגמרי, יזכה גם כן להתקרב אליו יתברך על ידי שמירת התורה והמצוות. ואפילו מי שפגם כמו שפגם, בכל עת שחפץ וחותר להתקרב לה' יתברך יוכל לשמח ולהחיות נפשו בגודל כחם של הצדיקים, על ידי שיאמין שכל נקודה ונקודה טובה שזוכה, על ידי כל מצוה ומצוה שעושה, אין ערך לזה! ואפילו נקודות טובות של עשיית המצוות של פושעי ישראל עולים על כל התענוגים של הבל ועל כל מיני עשירות וכו' של כל העולם כולו, עד שישמחו את נפשם ביותר על שהם גם הם זוכים לטוב אמיתי ונצחי כזה לעסוק בעשיית המצוות, שעל ידי זה מתדבקין בו יתברך שהוא חי החיים מקור השמחה של כל השמחות. כמו שכתוב "ואבואה אל אל שמחת גילי" וכו', וכתיב "תודיעני אורח חיים שבע שמחות את פניך נעימות" כו', שכל זה הוא בחינת "ששון ושמחה ישיגו" הנ"ל שחוטפין היגון ואנחה ומהפכין אותו לשמחה וכנ"ל.

וזה בחינת כל הגלויות שעוברין על ישראל שעיקרם הוא גלות הנפש שהיא רחוקה מאביה שבשמים, שעיקר הגלות הוא העצבות כנ"ל, כי מחמת חטא אדם הראשון וקלקולים של כל אחד ואחד בכל דור ודור, על כן בהכרח להיות בגלות עד שבכוח הצדיקים הגדולים יבררו על ידי זה דווקא מהיכלי התמורות, ועקר הבירור על ידי השמחה, על ידי שיהפכו היגון ואנחה לשמחה וכנ"ל, שזהו בחינת מכירת יוסף למצרים שעל ידי זה דווקא היו יכולים להתקיים במצרים, כמו שכתוב "כי למחיה שלחני אלקים לפניכם" וכו' וכנ"ל. כי יוסף הוא בחינת התלהבות השמחה על ידי בחינה הנ"ל כנ"ל, עד שהוכרחו גם יעקב אבינו ובניו הקדושים, כלל קדושת ישראל שירדו כולם למצרים, ושם דווקא חי יעקב בשמחה ושלוה, כי אז השיג בשלמות שגמר הגאולה האחרונה יהיה על ידי זה דיקא; על ידי שיורדין הצדיקים לעמקי עמקי היכלי התמורות שהם בחינת מצרים וכל הגלויות שנקראים על שם מצרים כמובא, ומבררים הקדושה משם דווקא והכל על ידי בחינה הנ"ל על ידי שבכוחם הגדול מהפכים היגון ואנחה לשמחה כנ"ל, שזה עיקר בחינת הבירור מהיכלי התמורות. כי היכלי התמורות רוצים בהיפך: להמיר ולהחליף הכל חס ושלום עד שאי אפשר לבאר ולספר סברותיהם המהופכות מן האמת, כי אין קץ לדברי רוח ולא יוכל הפה לדבר ולא תמלא אזן משמוע. אבל נקודתם של גדולי הצדיקים האמיתיים עולה על הכל והם ממירים ומחליפים לטובה עד שמהפכים היגון ואנחה לשמחה כנ"ל.