לחם משנה/הלכות יסודי התורה/ה
הלכה ב
עריכהבד"א בזמן שהעכו"ם מתכוין להנאת עצמו כגון שאנסו לבנות לו ביתו בשבת או לבשל לו תבשילו או אנס אשה לבועלה וכיוצא בזה וכו': נראה דהיינו פנויה, ונכרי הבא על בת ישראל לאו גלוי עריות הוא וכדברי הרמב"ם ז"ל כדכתב הרב"י, ומש"ה מותר להנאת עצמו. דאי הך אשה הוי אשת איש, הא בכלל עריות הוא ואפילו להנאת עצמו אסור. והיכי כתב רבינו "בד"א בזמן וכו'" דמשמע דלהנאת עצמו מותר.
והיה אפשר לומר דאפילו באשת איש מיירי רבינו, ואין כונתו לומר דבהך להנאת עצמו מותר, אלא כונתו הוא שהוא חילק קודם בין ג"ע לשאר עבירות. ואח"כ ביאר שהענין דמיירי מעיקרא הוא דמתכוין להנאת עצמו, ובזה הוא שחילק בין ג"ע לשאר עבירות דבג"ע אסור, ובשאר עבירות מותר. וביאר באיזה אופן הוא מתכוין להנאת עצמו בין בג"ע בין בשאר עבירות שהוא הנושא שדבר בו בתחלה וחלק ביניהם וכתב "או אנס אשה לבועלה" שהוא הנושא של ג"ע והשאר שכתב הוא נושא של שאר עבירות ומותר, והראשון נכון:
הלכה ג
עריכהוהוא שיעמוד וכו': מ"ש רבינו "ויגזור גזרה על ישראל" אפשר שכיון למה שכתב הר"ן בפ' במה טומנין דכיון דלא אקשי גמרא והא אסתר שעת הגזרה הואי, משמע דלא מקרי גזרה אלא כשהגזרה מיוחדת באומה אחת לבד, אבל אחשורוש לא על ישראל בלבד גזר אלא על כל מדינות מלכותו. והיינו שכתב רבינו "שיגזור גזירה על ישראל" לאפוקי שלא יהיה כגזרת אחשורוש שהיתה כוללת כל האומות. זה נראה לדקדק דברי רבינו אע"פ שאינו מוכרח:
הלכה ד
עריכהכל מי שנאמר בו יעבור ואל יהרג ונהרג ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו: וא"ת מה יעשה רבינו לההיא דאלישע בעל הכנפים דכתב הר"ן בפרק במה טומנין דע"כ כיון שהן יכולין לבטלה ממנו על כרחו יעבור ואל יהרג דאל"כ שעת הגזרה הוה והיכי נטלן מראשו אלא שודאי דפטור הוא וא"כ היכי מסר נפשו אלישע ולא מצא הר''ן תירוץ לזה אלא משום מדת חסידות אבל רבינו שסובר דמתחייב בנפשו אם כן איך עשה כן אלישע. וי''ל דרבינו סובר כי אלישע היה חייב למסור עצמו ולא ס''ל כתירוצא דהר''ן דמשום דיכולין לבטלה ממנו תבטל. אי נמי כיון שהיא מצות עשה דהא ר' חנינא בן תרדיון מסר נפשו כדי לעסוק בתורה כדהקשה עליו הרב בית יוסף אע''ג דבכולהו יתרץ הר''ן כמו שתירץ באלישע מ''מ רבינו לא ס''ל הכי אלא דלדידיה ליכא מדת חסידות בהא וכולהו מסרי נפשייהו משום דמיחייבי דלית ליה חלוקו דהר''ן. וכ''ת אלישע היכי נטלן מראשו הא שעת הגזרה הוה והוא היה גוף נקי וחייב בהם כדהקשה הר''ן וי''ל דשאני התם דכבר קיים מצות תפילין באותו היום וכדתירץ הרב''י. וא''ת מה יעשה לההיא דדניאל שהביא הר''ן ז''ל שמסר עצמו על תפלה דרבנן דאע''ג דמ''ע להתפלל בכל יום מ''מ תלתא זמני הוו דרבנן ואולי י''ל דשאני התם שהיה עושה בתוך ביתו בצנעה והיה סבור להמלט ולא היה מסכן עצמו בכך:
ואם היה בעשרה מישראל הרי זה חלל את השם ברבים: נראה מדברי רבינו דבפחות מעשרה ליכא אלא לאו דלא תחללו אבל בעשרה איכא תרתי ונקדשתי ולא תחללו ואע''פ שהיה אפשר לפרש דברי רבינו דאין חלוק בין פרהסיא לצנעה שזה חילל את השם ברבים וזה בצנעה ומ''מ בין הכי ובין הכי איכא עשה ולא תעשה. זה אינו במשמעות לשונו. ועוד דבגמרא אמרינן בהדיא ונקדשתי בתוך בני ישראל לא הוי בעשרה דוקא:
ואעפ״כ מפני שעבר באונס אין מלקין אותו וכו': הרמ״ך הקשה על רבינו מההיא דפרק ארבע מיתות (סנהדרין דף ס"ד) דאמר שם דפוער עצמו לפעור כו' זו היא עבודתו וכו' ואמרינן בגמרא אע״ג דמכוין לבזוייה וההוא ודאי מוטעה הוא אע״פ שקבל התראה דסבור הוא דהוה מותר וההתראה בטלה. וכתב עליו הרב בעל כ״מ דאין תלונתו על רבינו אלא על חז״ל שדרשו ההוא ולא אנוס. ואין זו קושיא דהרמ״ך אזיל לטעמיה שכתב בהשגה אחרת דאי דרשו רז״ל כן היינו דוקא בכרת דבהכי איירי קרא דונתתי פני באיש ההוא ודוקא בכרת כיון שהאל יתברך יודע אם הוא מוטעה אם לאו ובוחן לבות וכליות אלהים צדיק א״כ הוא יודע שהוא מוטעה אע״פ שקבל התראה כההיא דפעור דסבור דאין התראתו כלום הוא פוטרו מהכרת אבל לגבי מיתת ב״ד דהוא מסור לנו האדם יראה לעינים וכיון שקבל התראה אע״פ שאפשר שהוא מוטעה כההיא דפעור וממעשיו נראה שהוא מוטעה ממיתין אותו וכ״ת א״כ מה תפס על רבינו גם רבינו יסבור כן דהיכא דעשו לו התראה אע״פ שמדבריו נראה שהוא מוטעה כההיא דפעור ממיתין אותו שהרי לא כתב אלא בעדים והתראה דוקא משמע אע״פ שיראה מדבריו שהוא מוטעה ממיתין אותו. וי״ל דרבינו ע״כ אינו סובר כן מדלמד מכרת ובכרת אם נראה מדבריו שהוא מוטעה ודאי שאין לו כרת דרחמנא לבא בעי וא״כ משמע דה״ה אית ליה במיתת בית דין ולכך תפס עליו. ומ״מ לעיקר קושיתו יש לתרץ עם מה שכתבו התוספות שם בפרק ארבע מיתות וז״ל ואע״ג דכאן מכוין לבזויי ולעובדה בבזוי דאי לא קא מכוין אלא לבזות אפילו עובד מאהבה ומיראה פטור וכו' א״כ נסתלקה קושיתו דהתם מיירי שנראה לנו שמכוין לעובדה בבזוי:
הלכה ה
עריכהוכן וכו' תנו לנו אחד מכם ונהרגנו ואם לאו נהרוג כולכם יהרגו כולם ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל ואם יחדוהו וכו': הקושיא שהקשה הרב כ''מ על ר''ל דבעינן דליהוי מחוייב מיתה דאמאי כיון שע''פ טענה שיהרגו כלם לא שייך טעמא דמאי חזית דדמא דהאי וכו' ואי על ר''ל לחוד לא הוה קשה כ''כ דאפשר דר''ל לית ליה טעמא דמאי חזית דדמא דהאי וכו' אלא קבלה היתה בידם כדכתב הרב ב''י. אבל רבינו שפסק כר''ל והביא אותו הטעם קשה טובא ואין תירוץ הרב מספיק כל הצורך. ואפשר לומר בדוחק דהתם מיירי שיש להם שום צד להמלט בדוחק ולא יהרגו כולם ולהכי לא ימסרו נפש אחת דאולי ימלטו אבל מאי דאמרינן בגמרא מאי חזית דדמא דהאי כו' הוא היכא דאין לו שום צד להמלט אם לא יהרגהו ולכך הוצרך לטעם דמאי חזית דדמא דידך וכו' וכל זה דוחק: