לבוש אורח חיים תרנא
לבוש התכלת על אורח חיים (הלכות סדר היום) • לבוש החור על אורח חיים (הלכות שבת ומועדים)
לבוש עטרת זהב גדולה על יורה דעה • לבוש תכריך הבוץ והארגמן על אבן העזר • לבוש עיר שושן על חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה
<< | עשרה לבושי מלכות • לבוש החור על אורח חיים • סימן תרנא | >>
סימן תרנא בטור אורח חיים ובשולחן ערוך (ערוך השולחן)
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יג • יד • טו
סעיף א עריכה
מצות הד׳ מינין הללו הוא שיקח כל אחד מישראל לולב אחד ואתרוג אחד ג׳ בדי הדס ושני בדי ערבה. שכן דרשו מן הפסוקים, מדכתיב "כפת תמרים" בלא וי״ו, משמע כפת אחד דהיינו לולב אחד, ו"פרי עץ הדר" גם כן פרי אחד משמע. "וענף עץ עבות" שלשה תיבות, מדלא כתיב "וענף עבות" או "עץ עבות", הכי קאמר: ענף א׳, עץ א׳, עבות א׳, הרי ג׳. "וערבי" לשון רבים, מיעוט רבים שנים. מיהו גבי הדס אינה דרשה גמורה לפסול אפילו בשעת הדחק, דליכא הדס כשר, ואפילו בחד דלא קטום סגי. והמצוה מוטלת על כל אחד ואחד מישראל ליטול בעצמו, ואין אחד מוציא את חבירו, דכתיב "ולקחתם לכם" בלשון רבים, ולא כתיב "ולקחת לך פרי עץ הדר" וגו׳, משמע שתהא הלקיחה לכל אחד ואחד.
ומדכתיב "כפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל", ולא כתיב "וכפות תמרים" בו׳ בתחילת התיבה וכו׳, שהרי כתיב "פרי עץ הדר" לעיל מינה, שמע מינה דפרי עץ הדר יהיה בפני עצמו, והשלשה עצים גם כן בפני עצמן. הילכך יעשה מההדס והערבה והלולב אגודה אחת, אף על גב דקיימא לן לולב אין צריך אגודה, שאין משמעות הלמוד של הוי״ו אלא שיהיו שלשתן יחד בנטילה אחת ואפילו בלא אגד. מכל מקום מצוה לאגדו משום נוי, דכתיב "זה אלי ואנוהו", התנאה לפניו במצות, ואגודו נוי הוא לו. וצריך לאוגדו איגוד חזק בקשר של קיימא שני קשרים זה על זה, באופן שיהא מהודקין יפה, שזהו נוי לו.
וכיון שאין חובה לאוגדו, אפילו אגדו במין אחר שפיר דמי, דכיון שאין האיגוד מכלל מצות הלקיחה, אין בו משום בל תוסיף אם אגדו במין אחר ונטלו בו. ומשום חציצה נמי ליכא, אע״ג שהקשר מפסיק בין ידו ללולב, דכיון שהוא לנאותו אין אדם מקפיד עליו ואינו חוצץ. ואם נשרו מעלי הלולב או מעלי הדס ונשארו בתוך האגודה בעניין שמפסיק בין ידו ללולב – אין לחוש, דמין במינו אינו חוצץ. אבל שלא במינו חוצץ בדבר שאינו לצורך האיגוד. לפיכך יזהר להסיר החוט שרגיל להיות סביב ההדס כשמביאים אותו ממרחקים.
ואם לא אגדו מערב יו״ט, או שהותר איגודו ביום טוב, שאי אפשר לאוגדו בקשר גמור ביום טוב, שאסור לעשותו ביום טוב, משום דקשר של קיימא הוא מאבות מלאכות, וזה של קיימא הוא, שאינו חושש להתירו עולמית. וצריך לאוגדו באיגודו של ירק, שכורך האגודה סביב ועונבו, או תוחב ראשי האגודה לתוכה בלא קשירה. ואין אנו נוהגים לקשרו בקשירה, אלא בכריכה, שכורכים עצי הערבה דקים סביב השלשה מינים יחד, ותוחבים ראשו היטב שיהיו מהודקים בה. ויכניס ההדס והערבה תוך הקשר, כדי שיטול כל השלש מינים ביחד בשעת הברכה בידו.
ונוהגין לעשות נמי בלולב שלשה קשרים או כריכות, כדי שיהיו עליו כפותין יפה. ויש לקשר ההדס גבוה יותר מן הערבה, שהרי הוזכר תחילה בפסוק. ועוד, כדי שיראוהו כשהוא מברך עליו, ולא יאמר שמברך בלא הדס. ומטעם זה נראה לי שלא יפה עושין אותן שלוקחין הרבה בדי ערבה עם הלולב, עד שכל הלולב מתכסה מהם ואין ההדס נראה מפניהם; והרי כוונתם להדר המצות, והוא ההיפך, ועליהם נאמר: כל המוסיף גורע, כי אין צריכין יותר משני בדי ערבה, כמו שיתבאר בע״ה.
סעיף ב עריכה
ויטול האגודה בידו הימנית והאתרוג בשמאלו, מאי טעמא? הני תלתא מצות והאי חדא מצוה. ומהאי טעמא גם כן מברכין על הלולב ופוטר את כולם, מפני שהוא הגדול והגבוה בתוך האגודה, שהוא עיקר לגבי אתרוג. אף על גב שהאתרוג הוא פרי וחשוב לגבי העצים, האגודה היא עיקרית, דאית ביה תלתא מצות. ואם נטלן כולן בידו אחת, יש מי שאומרים שלא יצא, דכיון שמחלקן הכתוב ולא כתב וי״ו גבי כפות, שמע מינה שלא יחברן יחד שניהם ביד אחת.
סעיף ג עריכה
ואפילו אם הוא איטר יד ימינו, יטול האתרוג בשמאל כל אדם שהוא ימינו, דבתר ימין ושמאל של רובא דעלמא אזלינן ולא בתר ימין ושמאל דידיה. אע׳׳ג דגבי תפילין אזלינן בתר ימין ושמאל דידיה (ועיין לעיל סימן כ״ז סעיף ו׳) ואיטר צריך להניח תפילין בשמאלו, שהוא ימין כל אדם, שאני התם דביד כהה תלאה רחמנא והרי ימינו היא כהה לו, שהרי משתמש הכל בשמאלו; אבל הכא גבי נטילת לולב שהיא תיקון דרבנן ליטלו בימינו, משום חשיבות דתלתא מצות, בטל הוא גבי כל אדם ולא אזלינן אלא בתר ימין ושמאל של כל אדם ולא בתר דידיה. ויש אומרים דגם גבי לולב אזלינן בתר ימין דידיה, דילפינן מתפילין. ואין אנו נוהגין כן, ובדיעבד יצא. ושולט בשתי ידיו לכולי עלמא נוטל הלולב בימין והאתרוג בשמאל, ככל אדם.
סעיף ד עריכה
גידם שאין לו יד, נוטל הלולב בזרועו, וכן האתרוג.
סעיף ה עריכה
וכשיטלם, לא יטול אותם אלא דרך גידולם, ראשיהם למעלה ועקריהם למטה, ואם הפכם לא יצא. שכן אנו לומדים מקרא דכתיב גבי משכן, "עצי שטים עומדים" (שמות כו, טו); מכאן אמרו חז״ל, שכל המצות אין יוצאין בהם אלא דרך גדילתן, שזה פירושו של "עומדים", כלומר כמו שהם עומדים בגידולם.
עיקר המצוה היא הנטילה, שיטלם בידו כל הד׳ מינים, שכן כתיב: "ולקחתם לכם" וגומר. וצריך לברך עליהם כדרך שמברכין על שאר המצות, הלכך מיד כשיטול הלולב בידו, קודם שיטול אתרוג, יברך "על נטילת לולב" ו"שהחיינו", כדי שיברך קודם לעשייתן, שעל כל המצות מברכין קודם לעשייתן[1], ואם היה נוטל ארבעתן קודם שיברך – נמצא שכבר יצא קודם שמברך, שכיון שהגביהו יצא. או יהפוך הלולב או האתרוג למטה עד שיברך, ונמצא שלא יצא, כיון שלא נטלו דרך גדילתו. אי נמי יכוין שלא לצאת עד שיברך.
ולא יברך עליהם קודם שיטלם בידו כלל בעודם מונחים בכלי ואינם מזומנים בידו, דמלתא דלא מסתברא הוא שמברך ואין כלום בידו.
ואם תאמר: כיון שאנו חושבים כל אחד מאילו הדרכים עובר לעשייתן, למה אנו מברכין ב"על" ולא בלמ״ד, "ליטול לולב", שהיא לשון עתיד? דהא על מצות שמברכין עובר לעשייתן צריך לברך בלמ״ד, כגון "להתעטף בציצית", "להניח תפילין", שהוא לשון עתיד. יש לומר, משום דמן הדין – כיון שהגביהו מיד היה יוצא, אלא שאנו עושין אחד מן הדרכים כדי שיהא נחשב כאילו לא הגביהו, מכל מקום לא יהיה ממש עובר לעשייתן לגמרי, שהרי כבר התחיל תחילה בנטילה מעט, אלא שלא גמרה. לכך אנו מברכין ב"על", דמשמע על עשיית המצוה בשעת עשייתה. דוודאי אם היינו מברכין עליו קודם נטילה בידו כלל, בעודן מונחים בכלי, היינו מברכים בלמ״ד, שזה היה עובר לעשייתן ממש; אלא שאין סברא לברך עליו בעודו מונח בכלי. אבל כמו שאנו עושים – אינו נקרא עובר לעשייתן ממש, לכך מברך ב"על".
ויברך מעומד, וילפינן "לכם" "לכם" מספירת עומר. ואין צריך לברך בכל היום אלא פעם אחת, ואפילו נוטלו הרבה פעמים ביום, שאינו מצווה אלא פעם אחת, דכן משמע לשון "ולקחתם", בלקיחה אחת בעלמא סגי.
סעיף ו עריכה
אין נוהגין לברך "שהחיינו" בשעת עשיית הלולב, אע״ג שמן הדין היה ראוי לברך "שהחיינו" תכף בשעת עשייתו, מכל מקום מניחין הברכה עד שעת נטילה, כמו גבי סוכה. וטעמיה עיין לעיל בסימן תרמ״א.
סעיף ז עריכה
ולקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה. הילכך אפילו עשה בית יד ונתן בו הלולב, שפיר דמי, אפילו כל הלולב חוץ מידו, ובלבד שיהא לנאותו ודרך כבוד. ולא הוי חציצה, שכל מה שהוא עושה בית יד כדי לנאותו אינה חציצה, דבטל הוא גבי לולב. וכן מי שיש בידו טבעת אינו צריך להסירה, אע״ג שאין עשויין לנאות בהם הלולב, מכל מקום דרך כבוד הוא בעודן בידו בשעת נטילה. וכל שכן דרצועות של תפילין אין מפסיקין, שהוא דרך מצוה. אלא שבלא טעם דהפסקה נ״ל שיסירם בשעת נענוע הלולב, שאין צריכין אותם בשעת הנענוע, כי הלולב עם מיניו גם כן הם לנו לאות שיצאנו זכאים מלפני הש״י ביום הדין שעבר בסמוך, שהוא יום כיפור, ודי לנו בהם סימן ואות שאנחנו עמו וצאן מרעיתו אשר ישגיח עלינו תמיד ככל מה שבא ברמז התפילין בפרטות בטעמי סודי המצות ע"פ הקבלה, בא הכל רמוז ומבואר בסוד הלולב ומיניו ככל מה שבא בסוד התפילין, כידוע ליודעים חן. לכן נ״ל שיותר טוב הוא להסירן בשעת ניענוע וברכת הלולב. מיהו אם לא הסירן, אינן מפסיקין. אבל הפסקה שאינה דרך כבוד, כגון שנתנו בכלי ונוטלו, לא יצא. וכן אם כרך סודר עליו, או שכרך סודר על ידו ונטל, יש אומרים לא יצא, שאינו דרך כבוד ואין זה לקיחה תמה, ואנן לקיחה תמה בעינן דכתיב: "ולקחתם", לקיחה תמה; אפילו עשוי כמין בית יד. וכל שכן אם אינו עשוי כמין בית יד שלא יצא, שיש בו גם כן משום חציצה ואינו בטיל לגבי לולב או לגבי ידו.
מה שמברכין "על נטילת לולב", ואין מברכין כלשון הפסוק "על לקיחת לולב", כדכתיב: "ולקחתם לכם"? יראה לי הטעם, משום דלשון לקיחה יש במשמעו לשון קניין, כלומר: אע״פ שאינו אוחזו בידו, אלא שקנהו על ידי אחד מן הקנינים שבידו ברשותו סגי. אלא מדכתיב "ולקחתם", שצריך לקיחה תמה, ילפינן שצריך להגביהו ולאוחזו בידו. לפיכך תקנו לומר לשון נטילה, שזהו פירושו, שאוחזו בידו ועומסו עליו כמשא, כלומר שמגביהו, כלשון הפסוק: "וינטלם וינשאם" וגומר. לפיכך תקנו לברך "על נטילת לולב", לומר שצריכין להגביהו, נ״ל.
סעיף ח עריכה
מן התורה בלקיחת הגבהה בעלמא סגי כמו שנתבאר לעיל, דכתיב "ולקחתם", שכיון שהגביהן יצא. אבל חז״ל אמרו שצריכין לנענע, ואסמכוה אקרא, דכתיב: "אז ירננו עצי היער מלפני ה׳ כי בא לשפוט את הארץ"; כלומר, ירננו בעצי היער כאשר יצאו מלפני ה׳ זכאין כשבא לשפוט את הארץ, דהיינו ביום כיפור. והכוונה, לפי שביום הכיפורים באין לדין ישראל ועכו״ם, ואין יודעין מי יצא זכאי ומי יצא חייב. נתן הקב״ה מצוה זו לישראל, שיהיו שמחים בלולביהם, כאדם היוצא לפני השופט זכאי, ונותן השופט מקל או דבר אחר לסימן שהוא יצא זכאי וישמח בו. והניענוע הוא הרינון. הילכך ינענע מיד בשעת הברכה, וכן בשעת קריאת ההלל, שהוא השיר והשבח להקב״ה על נסיו ונפלאותיו אשר עשה עמנו, ירנן גם כן בעצי היער. ומנענע ב"הודו" בכל פעם שאומרים אותו, בין החזן בין הקהל, וכן ב"אנא ה׳ הושיעה נא", אבל לא ב"אנא ה׳ הצליחה נא". ואסמכיה גם כן אקרא זה, דכתיב בתריה דהאי קרא "אז ירננו עצי היער" וגו׳, "הודו לה׳ כי טוב" וגו׳ "ואמרו הושיענו אלהי ישענו", כלומר: במה ירננו? ב"הודו" וב"הושיעה נא". ועכשיו נוהג החזן לנענע גם כן כשאומר "יאמר נא ישראל" וכו׳, מדכתיב "ואמרו" וגו׳. ונראה לי הטעם, משום דכתיב "ואמרו הושיענו", שהוא כולל כל ישראל, לכך מנענעין בו. אבל ב"יאמרו נא בית אהרן" וכן ב"יאמרו נא יראי ה׳" וגו׳ שאינן כוללים כל ישראל אינו מנענע. (אבל הציבור מנענעין אף באלו, מפני שעונין "הודו" בכל אחד מהם, וכבר נתבאר בסמוך שצריכים לנענע כשאומרים "הודו", בין החזן ובין הקהל, משום קרא ד"הודו לה׳ כי טוב" וגו׳. ועיין לעיל סימן תכ״ב סעיף ג׳). ואין מנענע בשעה שיאמרו השם, לא בהודו ולא באנא. והטעם, משום שבעת שיאמר השם צריך לכוין יותר, וכשמנענע הוא טרוד בניענוע ואינו יכול לכוין כל כך. ועוד, דהא כתיב: "אז ירננו עצי היער לפני ה׳", שהרינון יהא לה׳ ולא בה׳, כלומר בשעה שאומר השם. וב"הודו" שבסוף ההלל הקהל מנענעין ב׳ פעמים, כיון שכופלין אותו.
- ^ הגה: וכשמברך קודם שיטול האתרוג מיקרי קודם לעשייתן, דארבעתן מעכבין זה את זה. ועיין לעיל סימן י׳ סעיף ב׳. ומהאי טעמא אין מברכין אלא ברכה אחת, דהיינו "על נטילת לולב" על כל ארבעה מינין שבלולב. ואף על גב דלולב אין צריך אגד, רק שמצוה לאגדם משום "זה אלי ואנוהו", כמו שנתבאר בסמוך סעיף א׳, ואם כן מן הדין יכול ליטלן כל אחד לעצמו, אפילו הכי אין מברכין עליהם אלא ברכה א׳, משום דמצוה אחת היא, שהרי מעכבין זה את זה כמו שיתבאר בסמוך סעיף י״ב, ואין מברכין על כל חלק של מצוה ברכה אחת. ועיין בסמוך סעיף י״ג.