כרתי/יורה דעה/לג
כשרה באופן שהסימנים עדיין דבוקים במה שנשאר קצת מהלחי
ע"י המראה והלעטה שתותבין המאכל עד הגרון ופעמי' שתוכל להחזיר לחוץ המאכל ולפעמים א"י לחזור. ואי לא טריפה ועיין פלתי שכתבתי שהוא רק ספק טריפות ע"ש:
לרמב"ם טריפה וכתב ולא הוזכר בש"ס לרב פשיטתו כי בהעדרו יתקררו כל אברים פנימים ועיין פלתי שכתב' שהוא רק ס' טריפה.
נבילה בוושט בצוואר בגמרא דהוי נבילה רק משמעות הכ"מ ומחבר מחיים הוי נבילה ונ"מ לענין בצים ואותו ואת בנו. וש"ך ופר"ח הסכימו דלא הוי נבילה עד אחר שחיטה דאין שחיטה מועיל כדעת רשב"א ועיין פלתי שעשיתי סנגורים לדברי המחבר ומ"מ העליתי לעיקר כרשב"א ובתורבץ ושט העלו אחרונים רק טריפה.
אפי' עלה קרום וזהו בכל נקובים דמדינא דגמרא אסור לא מועיל קרום מתמת מכה אפי' קרום עב.
מרוח אחת אפי' זה למעלה וזה למטה רחוק זה מזה.
אם יש לחוש וכו' ולקמן סי' מ"ט אמרינן מסתמא ע"י חולי עי' פלתי מ"ש נה"כ ומ"ש באריכות.
רק הפנימי וכו' אבל בחיצון יש לבדוק פנימי אע"ג דאנן לא בקיאין בבדיקה העלה הש"ך דבמקום ידוע בקיאין ועי' פלתי דבררתי דליתא דגם בזה לא בקיאין רק בניקב חיצון תלי' בקוץ אולי תחבו בפנים ובזה מתורץ הא בלא"ה ניחוש שמא נתרפא:
אם שניהם אדומים עי' פלתי במ"ש בזה כפירש"י ואם יש קצת אדום ולא רובו כשיר' וע"ש.
שני קנים ואם מחוברים מתחילה ולבסוף ג"כ נתחברו הורה רמ"א בקראקא לאסור מהר"ץ בשחיטות ופרי חדש מתיר ועיין פלתי דאסור וקנה של בר אווזא הזכרים שבהם שינו וכמעט שהם ב' קנים ורובם איתנהו כך ואינו ב' קנים ממש ומותר:
דטריפה נבילה דהוי כאלו נטלו: וע"ל סי' מ"א מחלוקת הפוסקים ורמב"ן.
אם עוף וכו' דאף דצריך לשחוט לכתחילה ב' סימנים כדיעבד הוי
וצווארו היינו מחיים אבל לכלוך בצוואר אחר שחיטה ל"ל בה:
או בהמה ע' פלתי שעמדתי בזה בבהמה מה צורך תקנה הא בלא"ה אסור ע"ש שהארכתי בישובו
ואין אנו בקיאין ויש לתמוה הא בלא"ה ניחוש שמא נתרפא כדלקמן. עי' פלתי שהארכתי:
או לרחבו ובכ"מ מחמיר אף ברחבו דאולי היה תחוב בו וע' פלתי דאין להחמיר בזה ונמלה שנמצא בוושט והיה אוכלת חצי מעור פנימי דעת פר"ח להתיר וכן עיקר ע"ש
אם אין ק"ד אבל ביש ק"ד אסור וכתב הש"ך דוקא בתחוב ופר"ח חולק וע' פלתי שחזקתי דעת הש"ך.
מבחוץ והט"ז דעתו אף בק"ד בפנים ונה"כ השיגו וע' פלתי דהשגת נה"כ אין השגה וגם ראי' הט"ז יש לדחות ומ"מ יש להחמיר:
ואין ניכר אפי' עור פנימי ג"כ לא ניקב מעבר לעבר
ויש מכשירין הש"ך ופר"ח ביקשו למצוא חילוק בין הך להך דסעי' ד' ונכנסו בחלוקים וע' פלתי מ"ש בזה וא"צ לחלוקים בדוחק.
וכן נהגו סמכו על הנך רבוותא ע' פלתי כי יש לפקפק עד מאוד כי יסוד ראי' יש לסתור וצ"ע
דשכיח ע' פלתי וושט לצד הראש שהוא תורבץ ושם חטטים כולה יש להקל בו וטעם מבואר:
במקום והרב הש"ך מחמיר באווזת כאלה וחשבהו לקוץ והט"ז חולק וחשבהו לע"י חולה עין פלתי מ"ש
דאיכא ריעותא עיין פלתי דיש להחמיר בעגולים שעושים בהם קוצים או יש להם חוד אבל אם הם עגולים וגדולים שאינו שטח שליש טפח שכבר אמרנו שיעורו לעיל סימן ל"א מחזיק שלשה עגולים תו יוצאים מחשש ניקב ויש להקל בכל גוונא:
ריעות' ומדקדקים כאלה שוחטים רק הקנה ועיין פלתי מ"ש: