כרתי/יורה דעה/טז
שהדבר ספק כי כתב אותו ודרשינן לרבות זרע אב וחכמים ס"ל לחלק וחנני' ס"ל לחלק לא צריך קרא ולא הכריעו חכמי משנה בזו עד שר"א וחכמים תרווייהו מספקא לן בזה:
ספק עיין פלתי מ"ש אם יש לשחוט בין השמשות דה"ל ס"ס ובאיזה בה"ש דבר ספק:
לאכול אחרון קנס כמו מבשל בשבת ודעת הש"ך דלא קנסו רק לו לשוחט ולא לאחרים. ועי' פלתי דיש להחמיר אף בשוחט בשוגג ע"ש.
ואם שחט בה"ש תחילה יום ד' אם מותר לשחוט השני בה"ש תחילה יום ה'. ולדעת התוס' בפ"ב דשבת דף ל"ד ע"ב מותר ממ"נ דאם זה בין השמשות יום גם השני יום או שניהם לילה וא"כ בממ"נ ליכא יום א' אבל לדעת רש"י שם וכן הרמב"ם פ"א מה' זבי' יוכל להיות א' יום וא' לילה וא"כ אסור:
כרוך וכו' לחומרא אמרינן כן אבל לית ביה מלקות עד שיתברר שהיא בנה:
על המוכר להזהיר ללוקח בכל השנה מחויב להזהיר כיון שהם ודאי נשחט ואם לא הודיעו ליכא מקח טעות דיכול לטעון שחוט למחר וכדומה ש"ך:
ערב פסח לא יום ראשון של חג משום דטרידין לאכול בסוכה וכו' תוס':
בד"א וכו' הפר"ח האריך אם הלקיחה היה ביום א' האם והבן רק הי' שני ימים קודם יו"ט אי צריך להודיעו או לא ולהיות כי בינינו אין זה שייך כלל לא בקשתי להעתיק דבריו ולפלפל בו. וכ' הפר"ח דאם ידוע ששוחטין ביום א' בזמנינו צריך להודיעו וזה פשוט:
צבי שבא על עז אע"פ דמשמע בגמ' דבכורות דבהמה מחי' לא ילדה אפשר רוב וכל מה שדברו חז"ל הכל ברוב אבל מיעוטא מתעברת ומזה דברו כאן. (ובזה מיושב כמה קושיות:
ובנה לוקה כתב הפר"ח דודאי חוששין לזרע אם שה אפי' מקצת שה ואין צורך בזה כיון דהאם עז מה נ"מ בבנו בנו קרוי אפי' כל דהוא וא"צ לשה אפי' מקצת שה:
ואם שחט אינו לוקה זהו דעת הרמב"ם דאע"ג דשה אמר רחמנא ולא צבי ובנה מ"מ והוא דאין כאן איסור תורה אבל מדרבנן אסור וסייע הרמב"ם מדאמר ר"ח פטור ולא אמר מותר ש"מ פטור אבל אסור. והרשב"א ויתר פוסקים חולקים וס"ל מותר לכתחילה. ונראה דתלי במה שאח"כ דרמב"ם ס"ל דלכך אסרו לצביה ובנה גזרה דלמא ישחטו לבנה ובן בנה והוי מלקות כמ"ש להדי' אבל הם ס"ל דאף דישחוט לבנה ובן בנה אין כאן מלקות ואיך נגזר גזרה דאף דיש לטעות ליכא איסורא ברור ודו"ק:
לוקה הרבה מחברים תמהו ע"ז וע' פלתי שטרחתי מאוד ליישב דברי הרמב"ם דאף דס"ל מספק' לי אין חוששין לזרע אב כמבואר סי' זה ס"ב וא"כ תייש הבא על צבי אי אין חוששין לזרע אב ה"ז צבי גמור מ"מ ס"ל מדבא המסורת שה אפי' מקצת שה לא שה אתיא דאף דחוששין לזרע אב מ"מ מקצת זרע וכח אב מעורב ביה דאל"כ כלאים דאסור בקדשים היכי משכחת ליה וגם אם האם טרפה והזכר כשר הלא הולד כשר דהוי זוז"ג ש"מ דיש בו כח אב והוי מקצת שה ולזה בא מסורת שה אפי' מקצת שה וחייב מלקות. וע"ש מ"ש דלא תקשה על זה מגמרא. ושאר פוסקים לא ס"ל הך סברא כפשטא דגמ' דלית בי' מלקות כלל רק ספק איסור אולי חוששין לזרע אב ושה אפי' מקצ' ונ"מ טובי וחדא אם ספק בשחט אם אם הי' שחיט' או לא רק נחורה וא"כ י"ל בנה מותר מכח ס"ס ספק ראשון דנחירה הוי ואת"ל שחיטה הוי דלמא שני אין בהמה רק חיה וכהנה יתר נ"מ ואם צבי בא על עז וילדה בת אותה בת עם בנה לכ"ע השוחטן חייב מלקות דחוששין לזרע אם ודאי ושה אפי' מקצת שה ופשוט.
או נבילה היינו ודאי אבל ספק נבילה בשחיטה ומכ"ש בחומר שאנו מחמירין כמו שהי' במיעוט בתרא וכדומה פשיטא דאסור לשחוט השני בו ביום ואין לוקה:
ואם שחט אינו לוקה ואם שחטה ונמצא האם טרפה ושחט בנה נראה דאיסור גמור כיון דשחיטת אמו מהני וד' סמנים אכשרי' רחמנא הרי זה שחיטה גמורה ומהכ"ת להקל והוא אסורה דאורייתא.
לאחר שמכרם אבל קודם שמכרם פשיטא דיש לחוש לדבריו מיגו דאי בעי הורגם וכדומה ונראה דמ"מ אין כאן חיוב מלקות ונ"מ לפסול עדות דנהי דגוי נאמן לאוסרו הואיל ובידו אבל לחייב מלקות אינו נאמן:
בהמה וכו' מקורן של דברים אלו עיין לקמן סי' ק"י באריכות: