כרתי/יורה דעה/א
הכל שוחטין שחיטה מצוה מתור' בין בבהמה ובין בעוף וע' פלתי מהיכן ילפינן
לכתחילה פי' אפילו לבדו ואין אחרים רואי'
אפי' נשים לאפוקי הלכות א"י שקורין הלכות אלדד הדני שהביא ס' שחיטות שהיא מקובל אצל יוד שבטים והוא כתב שאין לנשים לשחוט ועיין פלתי שכתבתי ליישב דבריו דלא קשי' לי' קושי' התוס' מש"ס
וכן המנהג והב"י תמה הא לא ראינו אין ראיי' וכתב הש"ך דלגבי מנהג הוי ראייה כמ"ש מהרי"ק ובח"מ סוף סי' ל"ז בסופו האריך הש"ך ליישב דבריו דכאן כי טענו עליו ועיין מ"ש שם באורים ותומים כי הנכון כמ"ש הב"י
ועבדים בטור כתוב משוחררי' משמע עבדים אינם יכולים לשחוט והט"ז ביקש לעשות סמיכה לזה הדין אבל כבר הושג מנה"כ ופר"ח ועיקר כמ"ש הש"ך דס"ל לטור סתם עבד בחזקת פוחז וקלי הדעת ואין להאמין לו על שחיטה והמשנה בזבחים איירי במוחזק לכשרות. וע' פלתי שבררתי שדברי הטור רק חומרא בעלמא ושורת הדין עבדים כשרים על השחיטה בלי פקפוק:
מותר ליתן לו על סמך שיהיה בודק אותו אחר שחיטה ולא חיישינן דלמא אשתלי דבדיעבד אף דלא בדקינן לי' מכל מקום כשר. כ"כ הפוסקים
בפנינו ודעת הב"ח אפילו מצינו למרדף אבתרי' א"צ ועיין פלתי דלא מסתבר ע"ש.
ג"פ להחמיר אמרינן ג' פעמים דדין תורה תרתי זימנא הוי חזקה:
חכם צריך להיות חכם ולא אותן שנוטלים משוחטים ט"ז:
שגור בפיו החמירו בזה הואיל ונמסר לכל אדם ממש ובעו"ה בני אדם שאינם בעלי תורה ואם אינם שגור בפיהם למאוד בקל הטעות:
כי גדול איסור ובמיץ ואגפי' צריכים כל שוחטים תמיד כשיעברו ב' ג' שנים לחזור לנסיון לפני חבר עיר בעת ההיא כי אולי שכח וכדומה ומנהג נכון הוא ומתחלה נהגתי עצמי כשנתתי קבלה לשוחט שכתבתי בתוכו שלא יועיל רק עד אחר ב' ג' שנים ואח"כ הקבלה בטילה עד שישוב לעמוד על נסיון ומפני חמת הקנאים לא החזקתי במנהגי בעו"ה ומי שחננו ה' היושב לבטח יקבל שכר אם ינהוג כן:
גדול איסור וכתבו אפי' שמורגל לשחוט תרנגולים אינו מוחזק לאפרוחי' ובני יונה הקטנים ובעל נפש נזהר שלא יניח לשחוט כאלה רק אצל שוחט מומחה. ובאמת המור' חוקר ודורש בדיני' בכל זה ובהיכי תמצי המציא הר"ן וזה לומדים עד שבקיאים בו לשי שעה אבל העיקר לידע ולהרגיש בפגימת סכין אינם חוקרים כ"כ ובעו"ה רב המכשלה כי צריך מאוד הרגשה ולפעמי' המורה בעצמו אין לו הרגשה בפרט איש אשר בא בימים ובוש לומר. לאחר שיבדוק ובין כך בעו"ה התקלה מצוי' ורבים חללים הפילו ועצומים כל הרויגיה ומעיד אני עלי אף שת"ל יש לי הרגשה מ"מ הואיל וזקנתי אין אני סומך על בדיקתי עד שיסכימו שוחטים מומחים עמי:
השתא הוא דאתרע והרב הט"ז חולק ואוסר למפרע והסכים עמו הפר"ח והב"ח בתשובה וכן הש"ך ונה"כ פסקו כרמ"א ועיין פלתי שכתבתי דאם שכח הלכות שחיטה יש להקל ולומר כמו שרגיל לשחוט בלי שהייה ודרסה כן עשה תמיד מחמת הרגל: אבל אם שכח להרגיש פגימת סכין א"כ לא היה סכינו בלתי פגימת בזו יש להורות כט"ז ולאסור למפרע אף בנטל קבלה. גם אם יש דבר לתלות כגון שהי' חולה ועי"כ בא לו השכחה או שלא היה עוסק זמן רב בשחיטה והסיח דעתו ועי"כ נשכח פסול עד אותו זמן אבל מקודם כשר.
אם לא נטל קבלה עיין פלתי דהעלתי דוקא שאינו יודע הלכות שחיטה מכ"ש בדיקת הסכין אבל אם אין יודע הלכות בדיקות אע"פ שלכתחילה שוה בדינם כמ"ש רמ"א אבל בדיעבד אינו טריפה אפי' לא נטל קבלה וטען שהיה ידע ועכשיו שכח עיין פלתי:
כל מה וכו' אבל אם המיר דתו ומכ"ש שעבר שאר עבירה יהיה מה שיהיה שאין אוסרין שחיטתו למפרע רק משעת שהמיר וכדומה. כי אמרינן רוח זרה עבר עליו ומתחילה כשר היה:
וגם הכלים עיין פלתי שכתבתי דכלים שעברו עליהם מעת לעת דהוי נטל"פ יש להקל ולא חיישינן דיתבשל בהם דבר חריף דלא שכי' ולא חיישינן לדבר שאינו מצוי. ומאכל שנתבשל בכלים שהיה אז עדיין מע"ל ג"כ אסור.
מאחר שיודע הלכות שחיטה ואלו הוה דרוס וכו' לא היה אומר שהוא כשר דהא יודע ה"ש וכתב הש"ך ה"ה לשותק ומניח לאכול מסתמא כשר דלולי זה היה מוחה וכן כתב פר"ח.
מתחילת שחיטה עד סוף ואפי' ראה שחט חד סי' שפיר לא אמרי כן מדהא שחט שפיר אידך נמי שחט שפיר קמ"ל דלא גמר'. ואם ראה רוב שנים בבהמה ובעוף רוב א' אף דאנן מחמירין במיעוט בתרי' מ"מ לענין זה מועיל ומכשירין. דרובו ככולו.
ויש מחמירין הוא דעת רבינו ברוך והפר"ח פקפק עליו. ועיין פלתי שבררתי דברי רבינו ברוך על בוריו.
והכי נהוג אבל אם אין יודעים אם הוא מומחה פשיטא דיכול לשחוט לכתחילה באחרים רואים אותו ש"ך ופר"ח.
אבדו גדיו וכו' ומכירין בט"ע שהם שלו או שיש לו סי' בהם. דאל"כ אסור משום בשר שנתעל' מהעין לדעת הרמב"ם ועי' סי' ס"א דבזה אפי' סי' בינוני מהני ולא בעינן סימן מובהק.
או נגנבו דאע"פ שחשוד על הגניבה לא חשוד על שחיט' פוסקים:
במקום שרוב ישראל מצוים עיין פלתי דהעיקר אם באותו שוק שנמצא רוב עוברים ושבים ישראל אפי' כל העיר רובים עכו"ם כיון שבאותו מקום רוב ישראל כשר וכן להיפוך ועיין פלתי שכתבתי אם נמצא סמוך לשכונה עכו"ם אף שעוברים ושבים הם רוב ישראל והוי רוב וקרוב יש להחמיר ע"ש:
רוב גנבי העיר ישראל בפלתי בררתי דזהו במקום שאין כלל שוק שעוברים ושבים המה ישראל רק כל העיר בכלל ספק ולכך בנאבד אזלינן בתר רוב בני העיר ובגנב בתר רוב גנבים אבל ביש שוק שעוברים ושבים הם ושם נמצא תו לא משגיחין ברוב גנבים יהיו עכו"ם או יהודי' רק הכל לפי עוברי' ושבי' אם הם יהודי' כשר' ואם לאו אסורה דמרוב עוברי' ושבים נפל ולא משגיחי' בגנב כלל.
מותרים והאחרונים כתבו אפי' רוב עכו"ם מצוים ורוב טבחים ישראל מותר וכן להיפוך ועיי' ח"מ סי' רצ"ט. וה"מ בבהמה ובעופות גדולים אבל בעופות קטנים אין נ"מ בטבחים כיון ששוחטין בביתם: ועיין פלתי שבררתי דבזה שנאבד או נגנוב לו גדי שלו לא מהני רוב טבחי ישראל רק צריך להיות רוב עיר או רוב גנבי ישראל וכן הנכון ואין להקל לסמוך אטבתי ישראל
בין בשוק ועיין פלתי שהבאתי דעת רמב"ם דמחמיר בשוק וישבתי אותו בטוב טעם ודעת דלק"מ ולכך בנגנב או נאבד יש להחמיר בנמצא בשוק אבל במצא סתם דאז סמכינן ארוב טבחים ישראל בזה אפי' במצא בשוק כשירה ע"ש:
חרש אפי' פקח ונתחרש ש"ך:
ושוטה היינו שצריך לעשותו איזה פעמים אבל בפ"א לא ש"ך:
להאכיל לכלבים אבל באחרים עע"ג מותר לכתחילה לשחוט להאכיל לכלבים. ש"ך פר"ח.
ואם הקטן יודע וכו' לדעת המחבר לעיל דבגדו' שאינו מומחה שוחט לכתחילה כשגדול עע"ג א"כ ה"ה בקטן שיודע לאמן ידו דינו בזה כגדול. ולכך הב"י אזיל לשיטתו ופוסק כן אבל לדעת רמ"א דפוסק כר"ב דא"י לשחוט לכתחילה א"כ ה"ה בקטן שיודע לאמן ידו כ"כ דלאו מומחה לא עדיף מאחר ואסור לכתחילה ופשוט ולכן לא ידעתי במה נתחבטו הש"ך והפר"ח:
אע"פ שיודע והג"א ויתר מחברים פוסלין אפי' דעבד דאין עדו' לקטן במילי דאורייתא. והטור מכשיר בדיעבד ועיין פלתי שכתבתי דאין כאן קושי' לטור מהא דהא דאין עדות לקטן.
י"ג שנים ויום אחד עיין פלתי דכתבתי דנהגו לסמוך אטור ע"ש אבל בעל נפש לא יניח לנער רך בשנים לשחוט עד שבדקהו אם יש לו סימני גדלות כשאר מילי דאוריית':
שחיטתו כשרה דאין ברכות מעכבות:
מברך אחר היינו שאחר שוחט לעצמו ג"כ ומוצי' בהמה זו ג"כ בברכה אבל שיברך הוא מה שאחר שוחט לא דהוי כברכת הנהנין ולא דמי לברכת המצות:
שרגיל לבוא לידי דרסה וא"כ גרוע משוטה אפי' אחר עע"ג אסור מחשש דרסה. ובעו"ה רבת מכשלה בכפרים שהשוחטים משתכרים ביין או בי"ש וצריך שמירה מעולה:
סומא אפי' לא ראה מאורת מימיו.
ערום דין ערום עיין בא"ח כי שם מקומו אימתי דלבו רואה ערו' ע"ש.
שחיטתו אסורה אף דעובר חרם לא נפסל לשחיטה בזו הוי כחשוד לאותו דבר. ולכך אם נעשה בשגגה שלא ידע אין לפסול השחיטה.
אינו נאמן אבל באמר ומפרש דבריו לא שחטתי היינו כראוי כי פגמתי בסכין או דרסתי נאמן לאסור.
כיון שנתן אמתל' עיין מ"ש בהלכות נידה סי' קפ"ח באריכות ע"ש.
בהכחשה לאו כלו' עיין לקמן סי' נ"ז דכתבתי דעת הרא"ה להחמיר ומכ"ש שאותו עד אס' דלדעתו חשוד לשחיטה וא"כ כל שחיטה אסור עיין פר"ח: