כל כתבי שאול טשרניחובסקי/כרך ח':מחזות/הלילה השנים עשר (טשרניחובסקי)/מערכה שנייה/מחזה ד
מחזה ד
חדר בארמונו של הדוכס
[נכנסים הדוכס, ויאולה, קוריו ואחרים]
הדוכס
נָא נַגְּנוּ לִי. שָׁלוֹם לָכֶם, רֵעָי!
קֵסַרְיוֹ, נָא אוֹתָהּ שִׁירָה פְשׁוּטָה
וְעַתִּיקָה נִגְּנוּ לִי אֶמֶשׁ. לִי
נִדְמֶה כִּי הִיא אֶת יְגוֹנִי הֵקֵלָּה
יוֹתֵר מִשְּׂפַת-מֵלִיץ וְהַנִּגּוּן הַקַּל
זֶה בֶּן-זְמַנּוֹ, מְהִיר הָרֶגֶל וְהַקַּל.
קוריו
יִסְלַח אֲדוֹנִי, אֲבָל זֶה שֶׁעָלָיו לָשִׁיר אֵינֶנּוּ פֹה.
הדוכס
וּמִי הוּא?
קוריו
הוּא פֶסְט הַבַּדְחָן, אֲדוֹנִי. לֵיצַן אָבִיהָ שֶׁל הַגְּבֶרֶת
אוֹלִיבְיָה שֶׁהָיָה אוֹהֲבוֹ מְאֹד. הוּא גָר לֹא רָחוֹק
מִפֹּה.
הדוכס
וּבְכֵן מִצְאוּ אוֹתוֹ, וּבֵינְתַיִם תְּנַגְּנוּ לִי אֶת הַנִּגּוּן.
[קוריו יוצא. קול מנגינה]
הַנַּעַר, גַּשׁ! אִם פַּעַם תֶּאֱהַב
בְּעִנּוּיֵי-הַמֶּתֶק תִּזְכֹּר גַּם אוֹתִי.
כָּמוֹנִי כָּל הָאוֹהֲבִים כֻּלָּם
עַם מִשְׁתַּנֶּה וַהֲפַכְפַּךְ בַּכֹּל,
מִלְּבַד אוֹתָהּ תְּמוּנָה הַמַּתְמִידָה,
תְּמוּנַת הָאֲהוּבָה. הַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ
אוֹתוֹ נִגּוּן?
ויאולה
הֵד נֶאֱמָן בִּזְבוּל
בּוֹ אַהֲבָה קִנְּנָה.
הדוכס
דִּבְרֵי אָמָּן.
חַיַּי אֶעֱרֹב, וְאִם צָעִיר אַתָּה,
וּכְבָר צָמְאָה עֵינְךָ לִפְרַס אַהֲבָה.
כְּלוּם לֹא, הַנָּעַר?
ויאולה
אַךְ כִּמְעַט, אָדוֹן.
הדוכס
מַה דְּמוּת הַנַּעֲרָה?
ויאולה
כִּדְמוּת אֲדוֹנִי.
הדוכס
כִּי אָז אֵינָהּ לְךָ עוֹד כְּדָאִית.
וּבַת כַּמָּה?
ויאולה
הִיא בַת גִּילְךָ, אֲדוֹנִי.
הדוכס
זְקֵנָה יוֹתֵר מִדַּי! חֵי אֱלֹהִים!
אִשָּׁה צְרִיכָה לָבֹר זָקֵן מִמֶּנָּה
כִּי אָז תְּזַוֵּד לוֹ, וּבְלֵב אִישָׁהּ תִּרְבֶּה
לִשְׁכֹּן, כִּי אָנוּ הַגְּבָרִים נַפְשֵׁנוּ,
וְאִם גַּם נִתְפָּאֵר, יוֹתֵר קַלָּה,
יוֹתֵר נָעָה, נָדָה, יוֹתֵר רוֹפֶפֶת
מִנֶּפֶשׁ הָאִשָּׁה.
ויאולה
דַּעְתִּי כְדַעְתְּךָ,
הוֹי, אֲדוֹנִי.
הדוכס
וּבְכֵן תָּבֹר לְךָ
אֶת יוֹנָתְךָ כְּשֶׁהִיא צְעִירָה מִמֶּךָּ,
וָלֹא – לֹא תַעֲמֹד בְּאַהֲבָתְךָ.
נָשִׁים דּוֹמוֹת לְוֶרֶד, וְנוֹי-פִּרְחָן
אַךְ הִתְפַּתַּח וּכְבָר נוֹבֵל נוֹשֵׁר.
ויאולה
אֲהָהּ, אַךְ הֵן, זֶה גוֹרָלָן לָהֶן,
קָרוֹב מוֹתָן כְּשֶׁאַךְ מָלְאוּ הַחֵן.
[נכנסים קוריו והליצן]
הדוכס
בֹּא, שִׁיר הַשִּׁיר שֶׁשַּרְתָּ לָנוּ אֶמֶשׁ.
רְאֵה, קֵסַרְיוֹ – שִׁיר פָּשׁוּט עַתִּיק,
אַךְ הָאוֹרְגוֹת וְהַשּׁוֹזְרוֹת בַּשֶּׁמֶשׁ
וַעֲלָמוֹת עוֹשׂוֹת בַּסַּלְסָלוֹת,
הֵן נוֹהֲגוֹת לָשִׁיר אוֹתוֹ. הוּא כָּךְ
פָּשׁוּט וָרַךְ, וּבְאַהֲבָה תְמִימָה
תְּשַׁעֲשַׁע כִּימוֹת הַקֶּדֶם.
הליצן
הֲנַתְחִיל?
הדוכס
נָא, שִׁירָה לִי.
הליצן
הוֹי, מוֹתִי, הוֹי, מוֹתִי, בֹּא!
יַצְפִּינֵנִי אֲרוֹן-בְּרוֹשׁ עָצֵב!
וְאֶגְוַע-וְאֶגְוַע פֹּה
בְּיַד עַלְמָה יַעֲלָה רָעַת-לֵב.
שִׂים חֶלְפֵי-יָם עַל תַּכְרִיכָי.
הֵן אֵין גֶּבֶר
אֲשֶׁר יָשִׂישׂ כָּמוֹנִי – חַי
אֶל קֶבֶר.
אַךְ כָּל-צִיץ, אַךְ כָּל-צִיץ-נוֹי,
אַל תִּזְרֶה עַל שְׁחוֹר אֲרוֹנִי;
כָּל יְדִיד, כָּל יְדִיד לֹא יָבֹא
לַמָּקוֹם שָׁם אָנוּחַ אֲנִי.
לָסִיר כָּל אֲנָחָה לִי בְּרוּ
בְּמָקוֹם פֶּלִיא,
שֶׁלֹּא תִמְצָא יָפָתִי קִבְרִי
וְתִבְכֶּה לִי.
הדוכס
הֵא לְךָ שְׂכַר טִרְחָתְךָ. קַח!
הליצן
אֵין זוֹ טִרְחָה, אֲדוֹנִי. אֲנִי נֶהֱנֶה מִן הַשִּׁירָה.
הדוכס
וּבְכֵן, הֵא לְךָ שְׂכַר הֲנָאָה.
הליצן
תָּמִיד צָרִיךְ לְשַׁלֵּם בְּעַד הֲנָאָה, בֵּין תֵּכֶף וּמִיָּד
וּבֵין אַחֲרֵי כָךְ.
הדוכס
תַּרְשֵׁנִי לְשַלְּחֶךָ.
הליצן
יָחְנְךָ אֱלֹהֵי הַמָּרָה-שְׁחֹרָה, וְיַעֲשֶׂה לְךָ הַחַיָּט
מְעִיל צִבְעוֹנִין, כִּי רוּחֲךָ אַחְלָמָה בֶאֱמֶת!
בְּנֵי-אָדָם עֲצוּבִים שֶׁכְּמוֹתְךָ הָיִיתִי שׁוֹלֵחַ הַיָּמָּה,
שֶׁיִּהְיוּ עוֹסְקִים בַּכֹּל וְיִהְיוּ מִשְׂחָק לְכָל רוּחַ; כִּי
זוֹ הַטּוֹבָה בַדְּרָכִים בִּכְדֵי לְהַגִּיעַ לְאֵיזֶה דָבָר. הֱיוּ
שָׁלוֹם. [יוצא]
הדוכס
לְכוּ כֻּלְּכֶם! [כולם יוצאים]
קֵסַרְיוֹ,
שׁוּב אֶל הָאַכְזָרִיָּה בָּאַכְזָרִיּוֹת,
אֱמֹר לָהּ כִּי אַהֲבָתִי רָמְתָה
עַל הָעוֹלָם. מַה לָהּ וּלְרֹב מְדִינוֹת!
וְכֹל אֲשֶׁר חָנַן אוֹתָהּ הָעֹשֶר
קַל בְּעֵינַי, מַה קַּל כִּשְׂחוֹק הָאֹשֶר.
בִּלְתִּי מִסְגֶּרֶת הַפְּלָאִים שֶׁבָּהּ
קְבָעָהּ הַטֶּבַע, הִיא אַךְ הִיא לִבְּבַתְנִי.
ויאולה
וְאִם לֹא תוּכַל הִיא לֶאֱהֹב אוֹתְךָ?
הדוכס
אוֹתָהּ תְּשׁוּבָה אֵינֶנִּי מְקַבֵּל.
ויאולה
אֲבָל אָנוּס. נַנִּיחַ, אוּלַי יֵשׁ –
וְאָמְנָם יֵשׁ – עַלְמָה הַדְּבוּקָה בְךָ,
כְּדָבְקְךָ אַתָּה בְּאוֹלִיבְיָה.
אֵינְךָ אוֹהֵב אוֹתָהּ – אוֹמֵר לָהּ זֹאת,
כְּלוּם לֹא תְקַבֵּל אֶת הַתְּשׁוּבָה גַם הִיא?
הדוכס
אֲבָל, כִּי לֹא יָכוֹל לֵב הָאִשָּׁה
לִסְעֹר בְּסַעַר הַתַּאֲוָה בְּעֹז
כִּסְעֹר לִבִּי. לֵב הָאִשָּׁה קָטָן
וְלֹא יָכִיל כָּל כָּךְ הַרְבֵּה. אֵינוֹ שׁוֹמֵר.
אַהֲבָתָהּ אֵינָהּ אֶלָּא תְּשׁוּקָה –
לֹא בְלִבָּהּ כִּי בְחִכָּהּ קִנְּנָה –
תִּשְׂבַּע, תּוֹסִיף עַד בְּחִילָה, תָּקִיא.
אַהֲבָתִי הִיא רְעֵבָה כַּיָּם,
תּוּכַל כָּמוֹהוּ לְעַכֵּל. אַל תַּמְשִׁיל
אֶת עֹז אַהֲבָתִי לְאוֹלִיבְיָה
לְאַהֲבָה אֲשֶׁר תּוּכַל אֱהֹב
אוֹתִי אִשָּׁה.
ויאולה
אֲבָל אֲנִי יוֹדֵעַ...
הדוכס
וּמָה אַתָּה יוֹדֵעַ?
ויאולה
יָפֶה אֵדַע
מַה הוּא יָכוֹל בְּאָהֳבוֹ הַגֶּבֶר.
לֵב אֱמוּנָה לָהּ כְּלֵב הַגֶּבֶר.
וּבַת אָבִי הִיא אָהֲבָה כָּמוֹנִי,
אִלּוּ הָיִיתִי, אִם אֶפְשָׁר, יַלְדָּה,
אוֹהֶבֶת אֲדוֹנִי.
הדוכס
וְקוֹרוֹתֶיהָ?
ויאולה
אַךְ דַּף חָלָק, רוּם כְּבוֹדְךָ. מִלָּה
עַל דַּל שְׂפָתֶיהָ לֹא עָבָרָה,
שׁוֹמֶרֶת סוֹד, וּכְמוֹ תוֹלַעַת פֶּקַע
נִזּוֹן סוֹדָהּ מֵאַרְגְּמַן לֶחְיָהּ.
נוּגָה וַעֲצֵבָה, חִוְרָה, חוֹלֶמֶת
יָשְׁבָה כְּפֶסֶל סֵמֶל סַבְלָנוּת
חִיְּכָה אֶל יְגוֹנָהּ. וְזֹה לֹא אַהֲבָה?
הֵן זֹה דַרְכֵּנוּ, הַגְּבָרִים – נַרְבֶּה
שִׂיחָה, נַרְבֶּה שְׁבוּעוֹת, וּבֶאֱמֶת
הַהַבְטָחָה עוֹלָה עַל רְצוֹנֵנוּ,
אִם בִּשְׁבוּעוֹת נִגְבַּר – נְקַלִּים בְּאַהֲבָה.
הדוכס
וַאֲחוֹתְךָ מֵתָה בְאָהֳבָהּ?
ויאולה
אֲנִי הִנְנִי כָּל הַנִּשְׁאָר לְבֵית
אָבִי מִכָּל בָּנָיו וְכָל בְּנוֹתָיו –
גַּם לֹא אֵדַע... שֶׁמָּא עָלַי לָלֶכֶת
אֶל הַגְּבִירָה?
הדוכס
אָמְנָם, כִּי כֵן. מַהֵר,
תִּמְסֹר לָהּ הַתַּכְשִׁיט, אֱמֹר: נַפְשִׁי
סוֹבֶלֶת כָּל דִּחוּי וְכָל אַפְשִׁי.
[יוצאים]