כל בו/פו
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן פו
עריכהפו. דין טהרתה ודין טהרת כלים הלקוחים מן הגוים
אין האשה עולה מטמאתה ויוצאה מידי ערוה עד שתטבול במי מקוה כשר ולא יהא דבר חוצץ בין בשרה ובין המים אבל אם רחצה במרחץ אפילו נפלו עליה כל מימו׳ שבעולם הרי היא כאלו לא רחצה והבא עליה בכרת שאין דבר שעולה מטומאה לטהרה אלא טבילה במי מקוה או במעין או במים שהן כמעין.
ואשה ששהתה כמה ימים או שני׳ אחר הספירה ולא ראתה בהן הבא עליה בכרת עד שתטבול אבל אינה צריכה מים חיים שאין מים חיים צריכין רק לזב כמו שאמרו ז״ל חומר בזב מבזבה שהזב צריך מים חיים ולא הזבה.
ומן התורה בכל מים המכונסי׳ ואפי׳ השאובין טובלין בהן והוא שיהיה בהן כדי להעלות בהן טבילה לכל גוף האדם בבת אחת ושערו חכמים שזהו אמה על אמה ברום שלש אמו׳ אמה על אמה לפשוט ידים ורגלים ברום ג׳ אמות כשעור קומתו ושעור זה מחזיק מ׳ סאה ומדברי סופרים אפילו ג׳ לוגין מים שאובין פוסלין הכל. כיצד אם היה במקוה פחות ממ׳ סאה ונפלו ג׳ לוגין מים שאובין והשלימוהו למ׳ סאה הכל פסול. אבל מקוה שיש בו ארבעים סאה ושאב בכדו ומלא בכתפו אפילו כל היום כלו הרי זה כשר.
ואין המים שאובים פוסלין את המקוה בג׳ לוגין עד שיפלו לתוך המקוה מן הכלי אבל אם נגררו המים השאובין חוץ למקוה ונמשכו וירדו למקוה אינן פוסלין עד שיהיו מחצה למחצה אבל אם היה רוב מן הכשרים המקוה כשר. ויש מי שהורה שאין צריך שיהיו שם רוב מים כשרים שהרי אמרו רז״ל שאובה שהמשימה כולה טהורה:
מקוה שנפלו עליו ג׳ לוגין מים שאובין מכלי אחד או מב׳ ושלשה כלי׳ מצטרפין והוא שיתחיל השני עד שלא פסק הראשון אבל מארבע או ה׳ כלים אין מצטרפין אם לא נתכונו לרבות את המקוה אפילו נפל אבל אם נתכוונו לרבו׳ את המקוה משקל דינר בכל שנה מצטרף בין שקדמו השאובין אל הכשרים בין שקדמו הכשרים אל השאובין בין שנפלו השאובין והכשרין כאחת בין שנפלו ג׳ לוגין למ׳ סאה בין שנפלו לפחות ממ׳ סאה נפסל הכל ונעשה שאוב.
וספקו טהור כלומר אם נסתפק אם נפלו המים השאובין אם לא וכן אם ידע שנפלו אבל נסתפק אם היו שם ארבעים סאה או שהניחו ריקן ומצאו מלא.
כל הכלים העשויים לקבל שהלכו המים עליהן או שנפלו לתוכן הרי אלו שאובין ופוסלין המקוה ואפילו היו כלים שאינן מקבלין טומאה. וכל הכלים שאין עשויין לקבל כגון צנורות וכיוצא בהן אף על פי שהן מקבלין טומאה אינן פוסלין את המקוה וכן דבר שאין תורת כלי עליו כגון חבית גדולה שנקבה נקב המטהר אותו שקבעוהו בארץ ועשוהו מקוה הרי זה כשר. ואפילו פקק הנקב בסיד ובחרסית וכיוצא בו אחר שקבעו בארץ.
חטט בצנור קודם שקבעו בארץ מקום המקבל הצרורות המתגלגלין במים כדי שלא יצא אם היה הצנור של עץ פוסל את המקוה לפי שהמים יורדין מתוך כלי העשוי לקבל ואפילו לא חטט בו אלא כל שהוא ואם היה הצנור של חרש אינו פוסל עד שיהא בחקק כדי לקבל רביעית ואפילו נתמלא צרורות במקום החקק לא טהרו. נתמלא עפר וסתמו הרי זה כשר.
נפל דלי או ספוג שיש בהן ג׳ לוגין שאובין בתוך המקוה לא פסלוהו שלא אסרו אלא ג׳ לוגין שנפלו לכלי שנפלו בו מים שאובין השידה והתבה שבים אין מטבילין בהם אלא אם כן היו נקובין כשפופרת הנוד שהוא שעור ב׳ אצבעות בנוניות. וחבית מלאה מים שנפלה לים אפילו לים הגדול אין טובלין בה אי אפשר לג׳ לוגין שאובין שלא יהיו במקום אחד שהרי עומדין שם המים אבל הנהרות וכיוצא בהן הואיל והן נמשכין טובל בהן.
ואין המקוה נפסל לא בשנוי הריח ולא בשנוי הטעם אלא בשנוי מראה בלבד.
וכל דבר שאין עושין בו מקוה לכתחלה פוסלין אותו בשנוי מראה כגון יין וחלב ודם ומי פירות שנפלו לתוכו ושנו מראהו פסלוהו ואם לא שנו מראיו אפילו נפל לתוכו סאה לא פסלוהו שאין שלשה לוגין פוסלין אלא במים שאובין אבל אין אותן המשקין עולין להשלים שעורו.
והשלג והברד והכפור מעלין ולא פוסלין ולא עוד אלא אפילו הביא ארבעי׳ סאה שלג והניחן ורסקן שם זה מקוה כשר.
נשתנו מראיו מחמת עצמו ולא נפל בו דבר אחר כשר שלא אמרו נשתנו מראיו פסול אלא שנשתנה מחמת משק׳ אחר.
הדיח בו סלי זתים וסלי ענבים ושנו מראיו כשר. מי הצבע פוסלין אותו בשלשה לוגין לא בשנוי מראה.
מקוה שנפל לתוכו יין או מי פירות ושנו מראיו ונפסל אין לו תקנה עד שירדו מי גשמים ויחזרו מראיו למראה מים. נשתנה מראה מקצתו והיו בו ארבעים סאה שלא נשתנו מראיהן טובל במקום שלא נשתנה והטובל במקום שנשתנה לא עלתה לו טבילה.
שלשה לוגין מים שאובין שנפלו לתוכן יין או אחד מן המשקין ושנו מראיהן ונפלו למקוה לא פסלוהו עד שיפלו לתוכו ג׳ לוגין מים שאובין בלא תערובת מי פירו׳. וארבעי׳ סאה שאמרו אפילו הם בשתי גומות או בשלש׳ ובלבד שיהיה ביניהן נקב כשפופרת הנוד.
והשיעור הזה אינו רק במקוה מים אבל המעי׳ אין לו שעור שהמעי׳ מטהר בכל שהו ואפי׳ בזוחלין ובלבד שיטבול בהן כל גופו כאחד והמקוה אינו מטהר רק באשבורן כלומר במקום עמוק שהמים עומדות שם במקומן ונחות.
המעין שמימיו מועטין והרבה עליו מים שוה למקוה שאין מטהרין אלא באשבורן ושוה למעין שמטהר בכל שהוא. מעין שהיו מימיו יוצאין ונמשכי׳ לתוך השוקת ואחר כך יוצאין מן השוקת ונוזלין הרי כל המים שבשוקת ושחוץ לשוקת פסולין. היו מקצת המים נמשכין על שפת השוקת אפילו כל שהוא הרי כל המים שחוץ לשוקת כשרין שהמעין מטהר בכל שהוא. היו מימיו נמשכין לתוך ברכה מלאה מים ונחים שם הרי אותה בריכה כמקוה וכל המים מטהרי׳ כזוחלין.
כל הזוחלין מן המעין שנתערבו עם הנוטפין ממי גשמים אם רבו הזוחלין על הנוטפין הרי הכל כמעין לכל דבר. ואם רבו הנוטפין על הזוחלין וכן אם רבו מי גשמים על מי נהר אין מטהרין כזוחלין אלא כאשבורן לפיכך צריך להקיף מפץ וכיוצא בו לאותו נהר המעורב עד שיקוו המים ויטבול מהן. ועושין מחיצה בכלים עד שיתקבץ ביניהם ארבעים סאה ממים הזוחלין וטובל בהן.
כתב ה״ר יצחק ז״ל מקוה צריך שיהיה כלו בידי שמים וכלו שאוב פסול אך כלו מי גשמים כשר וצריך שיהא בקרקע אך אם הם בתוך כלי פסול ואם הוא בקרקע והמקוה שלם ואח׳ כך נפלו לתוכו כל מים שאובין שבעולם לא פסלוהו. אכן מי פירות ושאר משקין אם נתן סאה ונטל סאה כשר עד רובו פירוש עד תשעה עשר סאין ואם יש במקוה אחד ועשרים סאין מי גשמים ממלאין תשעה עשר בכתף ופותקתו למקוה על ידי המשכ׳ והן טהורי׳ שהשאיבה מטהרת ברביה ובהמשכה. והר״ף ז״ל כתב ודוקא ברביה והמשכה אבל שלא בהמשכה לא דקיימא לן כרבי אליעזר בן יעקב ושיעור המשכה פר״י בתשובה שלשה טפחים ע״כ.
כלומר דיש שם רוב מים כשרים והשאובין באו למקוה על ידי המשכה ואם המשיכה על ידי צנור שחקקו ולבסוף קבעו פוסלי׳ את המקוה אבל אם קבעו ולסוף חקקו כשר.
וסלון שהוא ארוך ורחב באמצע אינו פוסל מפני שאינו עשוי לקבלה וכן סלון שלא חטטו באמצע אפילו שעורו כדי לקבל צרורות כשר אבל אם חטטוהו באמצע לקבל צרורות ולא חטטוהו לקבל מים בין בשל עץ בין בשל אבן בין בשל חרש נאסר בכל שהו אבל אם ירד לתוך הקבלת עפר כשר כרבי יוסי. ותנן בפרק מקואות המניח טבלא תחת הצנור אם יש לה לבזבז פסול ואם לאו אינה פוסלת זקפה להדיח בין כך ובין כך אינה פוסלת. פירוש לבזבז שפה מארבע רוחותיה. ומה שאמרו ז״ל שמי צנור פוסלין את המקוה היינו כשנופלין המים מן הצנור למקוה אבל אם נפלו מן הצנור לקרקע המשכה היא וכשרה שכשיש למקוה אחד ועשרים והמשיכו לו תשעה עשר סאין כשר המקוה גם לטבול בו. אבל שאיבה בהמשכה כלל אין טובלין. אך אם הוסיפו ארבעים סאה של מי גשמים טהורין.
ודין שלשה לוגין מים שאובין מכלי אחד או משני או משלשה כלים והוא שיתחיל השני עד שלא פסק הראשון אבל מארבע כלים אין מצטרפין כאיסי בן חוני דסתם לן מתני׳ כותיה. והשאיבה שאמרנו שפוסלת היינו כשנשאבו מדעת אבל המניח קנקנים בראש הגג רבי יהושע אומר ישבור הקנקנים או יכפה אותן והמים הנקוים כשרים אבל לא יערה שאם נטל הקנקן וערה אותן הרי כל המים שאובין. הניח כלי תחת הצנור בשעת פזור עננים כשרים בשעת קשור עבים ולא נתפזרו דברי הכל פסולין.
וערובי מקואות כשפופרת הנאד שהוא ב׳ אצבעו׳ חוזרות למקומן. ופירשו התוספות שאין צריך שיהיו המים צפין בתוך הנקב רק טופח על מנת להטפיח. ומי פירות ומשקין שאמרו שאין פוסלין אם שנו מראיהן פסולין. וכיצד הוא עושה ממלאן בכתף ונותן למקוה עד שיחזרו מראיהן למראה מים.
וטיט הנרוק מצטרף למקוה ואין מטבילין בו. באי זה טיט אמרו בטיט שהקנה יורד מאיליו דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר מקום שאין קנה המדה עומד רבי אלעאי אומר בשם רבי אליעזר מקום שהמשקולת יורדת. רבי אליעזר אומר היורד בפי חבית. רבי שמעון אומר הנכנס בשפופרת הנאד. תנן רבי אלעזר ברבי צדוק דהוא נמדד בלוג. ונראה דהלכה כדברי כלם להחמיר.
ומותרין עתה לטבול בחמי ניסן ותשרי ולא חיישינן שמא ירבו הנוטפין כשמואל דאמ׳ נהרא מכיפיה מבריך.
וספק מים שאובין כשר כיצד מקוה שנסתפק לו אם נפלו לתוכו מים שאובי׳ או לא. והר״ף כתב ואפילו נפלו ספק אם יש בו ארבעים סאה עכשו בשעת נפילה שלשה לוגין מים שאובין. ולעולם נמדד מתחילתו והיה בו ארבעים סאה עד כאן. אבל אם ספק יש בו ארבעים סאה או אין בו או שני מקואות אחד יש בו ארבעים סאה ונפל לאחד מהן שלשה לוגין מים שאובין ואינו יודע לאי זה מהן נפל ספקו טהור מפני שיש לו במה לתלות להקל עד כאן ר״י.
גל שנתלש מן הים ליבשה ונפל על הצריך טבילה אם נתכון והיה יושב ומצפה עד שיבא הגל יש בו ארבעים סאה עלתה לו טבילה לדבר שנתכון לו ואין מטבילין בגל באויר קודם שיפול לארץ. היו שני ראשי הגל מגיעין לארץ מטבילין בו ואין מטבילין בכפה שלה מפני שהיא באויר.
כל הטובל צריך שיטבול כל גופו כשהוא ערום בבת אחת ואם היה בעל שער יטביל כל שערו והרי הוא כגופו דין תורה וכל הטמאין שטבלו בבגדיהם עלתה להן טבילה מפני שהמי׳ נכנסין בהן ואינן חוצצין. וכל הטובל צריך להתכוין לטבילה. והנדה שטבלה בלא כונה מותרת לבעלה.
בית הסתרים ובית הקמטים אין צריך שיבואו בהן המים אלא באברים הנראין בלבד ואף על פי כן צריך שיהיו ראוין לבא בהן המים ולא יהיה בהם דבר חוצץ לפיכך צריכה האשה להיות מדיחה קמטיה ואחר תטבול.
ואחד האיש ואחד האשה לא יטבלו אלא כדרך גדלתן האיש נראה כעודר וכמוסק זיתים שמגביה זרועותיו ומפריד הזרוע מבית השחי ומגלה בית השחי במקצת והאשה טובלת כעורכת וכאורגת ומניקה את בנה. פירוש האשה כשהיא עורכת היא שוחה עליה ומתוך כך מפרדת העגבות זו מזו וכאורגת שמגבהת זרועותיה ומגלה בית השחי. וכמניקה את בנה כלומר שמגבהת הדד לתת לתוך פי הנער.
ולא תטבול בנמל ימים מפני הטיט שלא תכנס בין אצבעות רגליה וי״מ מפני צניעות דשמא תמהר לטבול ולא תעיין שפיר וכן נמי לא תטבול במקום שבני אדם מצויין שם. וצריך שלא יהא דבר חוצץ בין הטובל ובין המים כגון בצק או טיט מדובק בבשר. ואם היה שם דבר חוצץ ואפילו כטיפת החרדל והוא מקפיד עליו לא עלתה לו טבילה ואם אינו מקפיד עליו עלתה לו טבילה אם אינו חופה את רובו.
ואלו הדברים החוצצין בטבילה לפלוף שחוץ לעין וגלד שעל המכה ונתיבש והרטיה שעליה וגלדי צואה שעל בשרו ובצק או טיט שתחת הצפורן והמולמולין שעל הגוף וטיט היון וטיט היוצרים וטיט של דרכים שנמצא שם תמיד ואפילו בימות החמה ושאר הטיט אם הוא יבש אבל הלח אינו חוצץ שהוא נמחה כמים.
הדיו והדבש והחלב והדם ושרף התות ושרף השקמה ושרף החרובין יבשים חוצצים ושאר כל השרפין בין לחין בין יבשין אין חוצצין. דם שנסרך בבשר חוצץ האבר והבשר מדולדלין באדם חוצצין. בית הסתרים של אשה חוצצין עד שתדיח תחלה שהזיעה שם תמיד והאבק מתקבץ שם וחוצץ. במה דברים אמורים בנשואה אבל בפנויה הואיל ואינה מקפדת אינו חוצץ.
הבגד שעל המכה והקשקשים שעל השבר והשירים והנזמים והטבעות בזמן שהן דחוקין בבשר חוצצין ובזמן שהן רפין אין חוצצין. חוטי צמר וחוטי פשתן ורצועות שקושרות הנשים על ראשיהם לנוי חוצצין מפני שמבדילין בין המים ובין הגוף אבל חוטי שער אין חוצצין שהמים באין בהן אע״פ שאינן רפין. וחוטין שבצואר אינן חוצצין ואפילו של פשתן לפי שאין האשה חונקת בהן. אבל הענקים והרבידים חוצצין לפי שחונקת עצמה בהן כדי שתראה בעלת בשר.
שער הלב שנקשה חוצץ וכן שער הזקן. חץ תחוב באדם בזמן שהוא נראה חוצץ נכנסו צרורות וקסמין בסדקי הרגלים חוצצין. אספלנית מלוגמא ורטיה שעל בית הסתרים חוצצין שאף על פי שאינו צריך שיכנסו המים בבית הסתרים צריך שיהיו ראויין לבא בהן ולא יהיה דבר חוצץ כמו שבארנו.
היתה בו שער אחת או שתי שערות חוץ למכה וראשון מדובק בטיט או בצואה או שהיו שתי שערות ריסי עיניו שלמטה מדובקן בריסי עיניו שלמעלה הרי אלו חוצצין.
לא יטבול אדם בעפר שברגליו ואם טבל אינו חוצץ והאוחז באדם ובכלים והטבילן הרי הן בטומאתן ואף על פי שרפה ידיו עד שבאו המים בהן גזרה שמא לא ירפה יפה ואם הדיח ידיו במים עלתה להן טבילה.
המפשלת לאחוריה וטבלה לא עלתה לה טבילה שמא היה טיט החוצץ ברגלי התנוק ונדבק בה בשעת טבילה וכשעלתה נפל.
האשה שנתנה שערה בפיה או שקפצה ידיה או שקרצה שפתותיה או שנמצא עצם בין שניה כאלו לא טבלה. נתנה מעות בתוך פיה וירדה וטבלה טהורה מטומאת נדה ואלו שאין חוצצין באדם קלקלי הראש ובית השחי ובית הסתרים באיש ולפלוף שבעין וגלד שהעלתה המכה ולכלוכי צואה שעל בשרו וצואה שתחת הצפורן וצפורן המדולדל והשער הדק שעל בשרו כל אלו אין חוצצין.
שתי שערות או יותר שהיו קשורות כאחד קשר אחד אין חוצצין מפני שהמים באין בהן ושערה אחת שנקשרה חוצצת והוא שיהיה מקפיד עליה ואם אינו מקפיד עליה עלתה לו טבילה עד שיהיה רוב שערו קשור נימה בפני עצמה. זהו דעת הגאונים ז״ל לפי מה שכתב הרמב״ם ז״ל. וכתב עוד ויראה לי ששערו של אדם הוא חשוב לענין טבילה ואינו כגוף בפני עצמו כדי שנראה רוב השער אלא אף על פי שכל השער קשור נימה נימה אם אינו מקפיד עליו עלתה לו טבילה אלא אם כן נצטרף לחוצץ אחר על גופו ונמצא הכל רוב גופו כמו שבארנו.
ואחד הנדה ואחד שאר הטמאין שיש בראשן שער תקנת עזרא היא שתהא האשה חופפת ראשה ואחר כך תטבול ואם אפשר לחפף ראשה בלילה ולטבול מיד הרי זו משובחת ובשעת הדחק או מפני החולי חופפת בערב שבת וטובלת למוצאי שבת.
וה״ר יצחק ז״ל כתב שצריכה לחוף ראשה וגופה ולסרוק ראשה במסרק סמוך לטבילתה כפי היכולת שלא תהא נימה אחת קשורה והרגילו הנשים להסיר מעליהן כל גרב וכל שחין אף על פי שמן הדין לא היה צריך. והר״ף ז״ל כתב לפי זה אין לאסור לטבול לאשה שיש לה חטטין של גרדנית בראשה ומותרת לטבול עד כאן.
והצואה שתחת הצפורן. שלא כנגד הבשר שנינו בתוספתא דחוצצת אף על גב דבמשנה אמרי ואלו שאין חוצצין לפלופי צואה וצואה שתחת הצפורן. ומחלק רבינו תם בין הנדבקת דומיא דבצק לשאינת נדבקת גם יש אומרים כדאפלגי בנדבקת אם אינה מקפדת אין לחוש. ולפלוף שבעין לגאניי״א בלעז לח אינו חוצץ יבש חוצץ.
ונהגו הנשים לגלח צפרניהם אף על גב דמן הדין בנקור סגי להו. ובחול המועד טוב שתגלחם בשנוי או על ידי גויה. והר״ף ז״ל כתב מיהו בתוס׳ מתיר לגלח צפרניה כדרכה מדי דהוה אהעברת שער של פניה של מטה פירוש בית השחי ובית הערוה.
וכתב רב אחאי גאון ז״ל והאידנא נהגו כל הנשים לחוף ראשן בחמין ולהשתטף כל גופן בחמין משום חשש דבר הקוצץ והטבילה המובחרת סמוך לחפיפה אבל במקום דלא אפשר כגון דאתרמי לה טבילה בע״ש דלא אפשר למסרק בלילה חייפא ביממא וטבלה בלילה ואפילו אתרמיו ב׳ יום טוב חמשי וע״ש וזמן טבילותה בע״ש חייפא ברביעי בשבת וטבלא בי שמשי משום דטבילה בזמנה מצוה ע״כ.
ומכל מקו׳ צריכה לשמור עצמה בנתיים מכל דבר החוצץ וגם בשעת טבילה צריכה לבדוק עצמה וכתב הראב״ד מדכתב רב אמאי טעמא משום דטבילה בזמנה מצוה שמעינן מינה דהיכא דליל טבילה בזמנה לא מבעי לה לכתחלה למטבל בלילי שבת ויום טוב דלא אפשר למהוי סמוך לחפיפה טבילה. ואי טבלה טבלה ובלבד שתבדוק עצמה בשעת טבילה לפי שאי אפשר שלא נתנה תבשיל ולא התעסקה בדבר אחר ואם לא שמרה עצמה באחד מכל אלה ולא בדקה עצמה בשעת טבילה לא עלתה לה טבילה.
ואני תמה היאך אשה יכולה לטבול בלילי שבת ויום טוב והיאך תנצל מסחיטת שער ולכך אני אומר שראויה הטבילה לדחות עד מוצאי שבת או יום טוב. והב׳ הת׳ כתבו אף על פי שטבילה בזמנה מצוה אשה שחל ליל טבילתה ליל ט׳ באב אסורה לטבול עד ליל שלאח׳ כן.
האשה שטבלה ועלתה ונמצא עליה דבר חוצץ צריכה לטבול פעם שנייה אם באותו היום שחפפה טבלה אינה צריכ׳ לחוף פעם שניה אלא חוזרת וטובלת בלבד ואם לאו צריכה לחוף פעם שניה ולטבול.
ולא תחוף אשה בנתר מפני שמקטף השער ולא באהל מפני שמסריך השער אלא בחמין ואפילו בחמי חמה מפני שהחמין משירין השער ומשלשלין אבל צונן מקבץ השער ומבלבל אותו ומקשר. ובחפיפתה בחמין והעברת המסרק יפלו השערו׳ המסובכין והנקשרין. וכן צריכה לחוף שנית שלא ימצא שם עצם אחר טבילה ותהיה צריכה לטבול פעם ב׳.
נדה שנתנה תבשיל לבנה וטבלה לא עלתה לה טבילה מפני השמנונית שעל ידה.
שרטה בבשרה והוציאה דם וטבלה בתוך שלשה ימים הרי מקום השריטה חוצץ מפני שהדם נקפה בגלד שעל גבי המכה. וכן לפלוף שבעין אם היה יבש והוא שהתחי׳ להוריק חוצץ בנדה. כחל שבעין אינו חוצץ שעל גבי העין חוצץ ואם היו עיניה פתוחות אף על גבי העין אינו חוצץ. פתחה עיניה ביותר או עצמה ביותר לא עלתה לה טבילה בד״א לענין טהרות אבל לענין להתירה לבעלה הרי זו מותרת אע״פ שנתנה תבשיל לבנה או שהיה בה שרט ישן או שהיה על גב העין כחל או שפתחה עיניה או עצמה שכל הדברי׳ האלה וכיוצא בהן אינן חוצצין אלא מדבריהם ולענין טהרות גזרו לענין בעילה לא גזרו. והראב״ד ז״ל נראה שחולק על זה כמו שכתבנו.
וכל החוצץ בנדה לטהרות חוצץ בשאר טמאות לטהרו׳ וחוצץ בגר בשעת טבילה. מי שטבל ועלה ונמצא עליו דבר חוצץ אע״פ שנתעסק כל אותו היום באותו המין הרי הוא בטומאתו עד שידע בודאי שלא היה זה עליו בשעת טבילה הואיל והוחזק טמא העמידו על חזקתו עד שידע בודאי שטהר.
כתב הר״מ נ״ע אשה שטובלת צריכה להוליך עמה אשה יהודית או בעלה או נערה שהיא גדולה יותר מי״ב שנים ויום אחד לראות אם טבלה כדין אבל לא גויה הואיל ואתחזק אסורא. עוד כתב אשה טהור׳ שטבלה עם טמאה או לאחריה אין קפידה וטהור׳ לבעלה ע״כ.
וכל הצריך טבילה מברך קודם שיטבול בנוסח זה ברוך אתה ה׳ אלהינו מלך העולם אקב״ו על הטבילה. וכבר בארנו בטבילת גר שאינו מברך עד עלייתו מן הטבילה והטעם משום דאכתי גברא לא חזי ואין יכול לומר אשר קדשנו במצותיו וצונו שעדין לא צוה.
והלוקח כלי תשמישי סעודה של מיני מתכות מן הגוים דברים שנשתמש בהן בצונן כגון כוסות וצלוחיות וקיתוניות מדיחן ומטבילן במי מקוה והן טהורין ודברים שנשתמש בהן ע״י חמין כגון יורות וקומקמסין ומחמי חמין מגעילן כמו שמגעילין הכלים למצה ומטבילן והן טהורין ודברים שנשתמש בהן ע״י האור כגון השפודין והאסכלאות מלבנן עד שתסי׳ קליפתה ומטבילן והן טהורי׳.
כתב רבי שמשון ז״ל אותן כלי מתכות שהעלו חלודה ואין יכולין להעביר החלודה על ידי שפשוף ועל ידי גחלים שלא ישאר מעט הוה ליה ממעוטו שאינו מקפי׳ ואינו חוצץ בטבילה ע״כ.
והסכין היפה כלומר שאין בה גומות נועצה י׳ פעמים בקרקע קשה ומטבילה וחותך בה צונן ואם היו בה גומות או פגימות או אפילו היפה אם ירצה לחתוך בה חמין או לשחוט בה משחיזה במשחזת ואם שחט בה קודם שיטהרנה מדיח מקום השחיטה או קולף.
וסכין ששחט בה טרפה לא ישחוט בה פעם אחרת עד שידיחנו אפילו בצונן או יקנחנו בבלאי בגדים. ועל זה נהגו השוחטין לקנח הסכין אחר השחיטה בעור הבהמה שמא תמצא טרפה וצריך לקנח הסכין. וכלן שנשתמש בהן עד שלא יטבול או עד שלא יגעיל או עד שלא ילבן מותר דסתמן אינן בני יומן ונותן טעם לפגם הוא שמותר.
ודברים שלא נשתמש בהן כל עקר כגון הכלים חדשים צריכין גם כן טבילה במ׳ סאה כגון אותן שנשתמש בהן ודוקא לקוחין אבל הממושכנין לא אם אינו יודע שישתקעו בידו.
וכלי זכוכית וכן כלי חרס השועין באבר ככלי מתכות דמו וצריכין טבילה. וטבילה זו אינה מפני טומאה וטהרה אלא לטהרן מידי געולי גוים ומדברי סופרים הוא זה וסמכו על מה שכתוב כל דבר אשר יבוא באש תעבירו באש וטהר כיון שאמר וטהר אמרו חכמים הוסף עליו טהרה אחר העברתו באש לטהרו מידי גיעולי גוים.
וקודם שיטבילם מברך על טבילת כלים. ויש שפסקו להטביל כלים.
- נשלמו הלכות טהרה