<< · כל בו · ס · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן ס

עריכה

ס. דין הלכות חולו של מועד

כתב הרמב״ם ז״ל חולו של מועד אף על פי שלא נאמר בו שבתון הואיל ונקרא מקרא קדש והרי הוא זמן חגיגה במקדש אסור בעשית מלאכה שלא יהיה כשאר ימות החול שאין בהן קדושה כלל. וכל העושה מלאכה האסורה מכין אותו מכת מרדות מפני שאסורו מדברי סופרים. וכל מלאכת עבודה אסורה בו כיום טוב שסוף הענין בדברים שנאסר בו שלא יהיה כיום החול לכל דבר לפיכ׳ יש מלאכו׳ אסורות ויש מלאכות מותרות בו.

כל מלאכה שאם לא יעשה אותה במועד יהיה לו הפסד הרבה עושה אותה או אפילו אחרים עושין לו בשכר אבל ישתדל להקל הטורח כפי האפשר. וכל שיש בו הפסד אם לא נעשה עושהו כדרכו ואין צריך שנוי.

מכניס אדם פרותיו מפני הגנבים ובלבד שיכניסם בצנעה ושולה פשתנו מן המשרה בשביל שלא תפסד וכרם שהגיע זמנו ליבצר בוצרין אותו ואפילו אחרים עמו שאין להם צורך כלל.

ואסור לאדם לכוין מלאכתו ולהניחה לעשותה במועד כדי שיהיה פנוי ואם עשה כן בית דין מאבדין אותה ממנו ומפקירין אותה אם עשאה במועד. ואם מת אין קונסי׳ בנו אחריו ואין מאבדין אותה ממנו וגם אין מונעין הבן מלעשות אותה במועד שלא תאבד.

ההדיוט תופר כדרכו אפילו לאחרים ואפי׳ בשכר אם היה צורך המועד מזה. ומי שצריך לתפור לו בגד או לבנות לו מקום אם היה הדיוט ואינו מהיר במלאכתו תופר כדרכו ואם היה אומן עושה מעשה הדיוט והוא שקראו ז״ל מכליב. ובבנין מניח האבני׳ ואינו טח אותן בטיט עליהן. וה״ר יצחק ז״ל כתב שנקרא הדיוט כל שאינו יכול לכוי׳ אמרא בשפת חלוקו או שאינו יכול להוציא מלא מחט בבת אחת תופר כדרכו. ואומן מכליב פירוש כשיני הכלב תפירה אחת למעלה והשני למטה והשלישי למעלה וכן כולן. והר״ף כתב כי רבנו יחיאל מפרי״ש פירש לחומרא דאי יודע לכוין שפת אמרא או יכול להוציא מלא מחט נקרא אומן. ואומן אסור לתפור אלא על ידי שנוי לכך יש להחמיר שלא לתפור לשו׳ אדם כי אם על ידי שנוי כי רוב בני אדם בקיאין בהוצאת מלא מחט. ואיכא מאן דאמר במועד קטן מפסיע פירוש תפירות רחבות כעין בשטא״ר בלעז ואפילו יהיו התפירות שוות.

מי שהיה לו תבואה מחוברת בקרקע ואין לו מה יאכל במועד אלא ממנה אם לא יקנה מן השוק אף על פי שאין כאן הפסד אין מצריכין אותו ליקח מן השוק אלא קוצר ומעמר ודש ובורר וזורה וטוחן ועושה כל מה שיצטרך לעשות בה ובלבד שלא ידוש בפרות שכל דבר שאין בו הפסד צריך לשנו׳.

וה״ר יצחק ז״ל כתב שכל מלאכות שעושין לצורך המועד כגון טחינה ובצירה. וכתב הר״ז ז״ל שאין טוחנין בחולו אל מועד אלא מה שצריך לו במועד. כל מה שיכול לעשות בצנעה עושין. וכן ליקח יין מכרמי הגוים. וצדין דגים כל מה שיכול לצוד ומולח הכל שהרי אפשר שיאכל מהן במועד אם יסחוט אותן פעמים רבות עד שיתרככו. מטילין שכר במועד ושלא לצורך המועד אסור ואף על פי שיש לו שכר ישן מערים ושותה מן החדש שאין הערמ׳ זו נכרת לרואה. והראב״ד אוסר במערי׳ אבל אם החדש טוב מהישן בלי הערמה מותר.

כל מלאכות שהם לצורך המועד כשעושה אותן האומן עושה אותן בצנעה. עשה לצורך והותיר המותר מותר. ועושין כל צרכי הרבים במועד כגון לתקן הדרכים וכיוצא בזה. ומודדין המקואות וכל מקוה שנמצא חסר מרגילין בו מים להשלימו. ומציינין על הקברים שמחו גשמים את ציונן כדי שיפרשו הכהנים ממנו. ודנין דיני ממונות ודיני נפשות וכל מי שלא קבל עליו את הדין משמתין אותו. וכותבין כל מעשה ב״ד במועד וכל הדומה לו כיצד כותבין הדיינין אגרות שום ששמו לבעל חוב במועד ואגרת מכר שמכרו למזון האשה והבנות ושטרי חליצה ומאונין וכל דברים הצריכי׳ להן לכתוב כדי שיזכירום כגון טענות בעלי הדין או דברים שקבלו עליהם.

מי שצריך ללוות במועד ולא האמינו המלוה הרי זה כותב שטר חוב. וכן כותבין גטין ושוברין וקדושין ומתנות כל אלו מותרין לכותבן במועד לפי שאין אדם מקפיד על כתיבתן והוי כמעשה הדיוט. וכן כתב הרמב״ם ז״ל.

ואסור לכתוב במועד אפילו ספרים תפלין ומזזות ואין מגיהין אפילו אות אחת בספר העזרה מפני שזו מלאכה שאינה לצורך המועד. וכתב ה״ר אשר ז״ל טעם משום דאדם מקפיד על כתיבתו דהוי מעשה אומן ואסור. והר״ף ז״ל כתב ספר שקורין בו בעזרה. ומכאן יש לאסור לכתוב על ידי שנוי דעגול אלא צריך שנוי בכל אות ואות לעשות אותיות חתוכו׳ והיוד יש עושין כמו עוגל קטן. וצ״ע ע״כ. והראב״ד ז״ל מתיר לאחרים בטובה פירוש בלא שכר ולכתוב שמועות וקושיות ותרוצין מדברי הלכה וחדושי שמועות נראה שמותר שהרי זה מלאכת מצוה וכמלאכת האבד דמי שמא ישכח או שמא יתעצל על ידי אונס וכן נראה שמותר להגיה ולכתוב ספרים בחנם שמא לאחר י״ט לא יהיה לו פנאי על זה. וכותב אדם תפלין ומזוזות לעצמו וטווה תכלת בבגדו ואם אין לו מה יאכל כותב ומוכר לאחרי׳ כדי פרנסתו. וכן כל שאסור לעשותו במועד אם אין לו מה יאכל עושה כדי פרנסתו. ומותר לעשיר לשכור פועל עני שאין לו מה יאכל לעשות לו מלאכה שהיא אסורה במועד כדי שיטול שכרו להתפרנס בו. כתב ה״ר אשר ז״ל ושאל השואל היאך ישראל יכול לעשות מלאכה בשביל חברו אם אין צורך לאומן שאין לו מה יאכל והשיב המשיב הלא תראה ספרין וכובסין שעושין מלאכתן ליוצא מבית האסורים אף על פי שאין צריך הספר והכובס לכלום דלא משוי חלוק בין יש להם בין אין להם עכ״ל. וכותבין אגרות הרשות במועד. י״מ של ממשלה. וי״מ של שאלת שלום. וכותב אדם חשבונותיו והוצאותיו ומחשב אותם ומזכרת חובותיו של מעות שהלוה לגוי׳ שכתיבת אלו אין אדם נזהר בהן ונמצאו כמעשה הדיוט. וכת׳ ה״ר אשר ז״ל שאסור לכתוב אגרות של שלום לחברו. והרי״ף ז״ל כתב בהלכותיו כי אגרות של רשות הן אגרות של שלום ששולח אדם לחברו. ונהגו לכותבם בשנוי. והמחמיר על זה משובח עכ״ל. והראב״ד ז״ל כתב טעם אגרות שלום מותר לכותבן שמא לא יזדמן לו מוליך הכתב ומחשב יציאותיו צורך המועד הוא ע״כ.

עושין כל צרכי המת במועד גוזזין שערו ומכבסין כסותו ועושין לו ארון ותכריכין ואם לא יהיו לו נסרים מביאין קורות ועושין מהן נסרים בצנעה בתוך הבית ואם אדם מפורסם עושין ואפילו בשוק. וכתב הר״ף ז״ל האידנא כלהו מתים מפורסמים הם לפי שהולכין שם רוב אדם לקברו כך פירשו התוספות במועד קטן. אבל אין כורתין עץ מן היער לנסור ממנו לוחות לארון ואין חוצבין לו אבנים לבנות מהן קבר אבל חופרי׳ לו קבר אחר שמת אבל אין חופרין קבר להיות מוכן למת שימות ואין בונין אותו אבל אם היה עשוי הרי זה מתקנו כגון להוסיף במדתו או לקצר. אין מפנין המת ואת העצמות מקבר לקבר.

אין נושאין נשי׳ ולא מיבמי׳ במועד כדי שלא תשתכח שמחת הרגל בשמח׳ הנשואין אבל מחזירין הגרושה. כתב ה״ר דוד ב״ר לוי ז״ל אית דמוכח מהכ׳ דמי שנשא אשה ערב הרגל שמותר לכתוב כתובה ולחתמה במועד דהא מחזיר גרושתו עביד לה כתובה. ויש לדחות דדלמא על כתובה הראשונה החזירה. ויש להתיר מטעם דבר האבד שמא יצא ערעור בהסכמת תנאיהם. ומארסין נשי׳ ובלבד שלא יעשה סעודת ארוסי׳ ולא סעודת נשואין שלא יערב שמחה אחרת עם שמחת החג.

ואין מגלחין ואין מכבסין במועד גזרה שמא ישהה עד לתוך המועד ויצא יום ראשון והוא מנוול. לפיכך כל שאי אפשר לו לגלח ולכבס מעי״ט הרי זה מותר לגלח ולכבס כגון אבל שחל להיות שביעי שלו ביום טוב או בשבת שהוא עי״ט שאי אפשר לו לגלח ולכבס. וכן הבא ממדינה שיצא לסחורה והיוצא מבית השבי ומבית האסורין. והמנודה שלא הותר עד המועד ומי שנשבע שלא לגלח ולספר ולכבס ולא נשאל לחכם להתיר לו שבועתו עד המועד הרי אלו מכבסין ומגלחין. וכולן שהיה להם פנאי לגלח קודם הרגל אסורין לגלח במועד.

אין נושאין נשים במועד וכו׳. כתב הר״ף ז״ל מכאן מביאין ראיה שלא לעשות שתי חופות ביום אחד גם מביאין ראיה מן הירושלמי דמפיק שלא לערב שמחה בשמחה. מיהו לא דמי כי שתי חופות שעושין משתי נשים לא שייך בהו ערוב שמחה. וכך היה רבנו יחיאל ז״ל נוהג לעשות חופת יתום או יתומה עם חופת אחד מבניו ביום אחד. אך משתי אחיות פירש בספר היחידים דאין לעשות בשבוע אחת. ומביא ראיה מההיא דיעקב דאמ׳ ליה לבן מלא שבוע זאת.

ומותר ליטול שפה וליטול צפרני׳ ואפילו בכלי ואפילו בלא שנוי במועד. ויש מפרשים בשנוי דוקא. וכתב הר״ף ז״ל וכן עקר דבעיא שנוי בנטילת צפרנים במועד כדמפרש תלמודא דבנגוסטרי אסור. פירוש זוג שקורין פינצא״ש בלעז ופירש ר׳ ברוך דהוא הדין בסכין אסור ליטול שכן דרך בחול ליטול בסכין. ועוד כתב ר׳ ברוך דאפילו הטובלת בנדתה תגלח צפרניה על ידי גויה או על ידי עצמה. אמנם במועד קטן פירו׳ דהטובלת לנדתה נוטלת צפרניה היא בעצמה ולא על ידי שנוי דלא גרע מבית השחי ומבית הערוה דשרי.

ומעברת אשה שער של בית השחי ובי׳ הערוה במועד בין ביד בין בכלי. ועושה כל תכשיטיה במועד כוחלת ופוקסת ומעברת סרק על פניה וטופלת עצמה בסיד והו׳ שתוכל לקפלו במועד וכן כל כיוצא בזה.

הנדות והזבות והיולדות וכל העולים מטומאה לטהרה במועד הרי אלו מותרין לכבס במועד וכל כלי פשתן ומי שאין לו אלא חלוק אחד מכבסו במועד. וה״ר יצחק ז״ל כת׳ אזורו מוכיח עליו אבל אם אין אזורו מוכיח עליו אסור והר״ף ז״ל כתב ובחלוק שלנו ליכא אזורו מוכיח עליו ולכך אסור לכבס אפילו מי שאין לו אלא חלוק אחד וכל שכן מי שאין לו אלא מפה אחת או סדין אחד אסור לכבס דליכא הוכחה כלל ע״כ.

מטפחות הידים ומטפחות הספרים ומטפחות הספוג הרי אלו מותרין לכבס. ויש שגורסין מטפחות הספרים פירוש שגוללין בהן הספרי׳ וממשמשין אותן בידים תמיד והן צריכין על זה כבוס. והספוג פירוש אלונטית שמניחין בשעת המרחץ ומתלכלכין בכל שעה. ועכשיו נהגו בזה חומרא וכן ראוי לעשות. ובירושלמי מתיר לכבס בגדי קטנים. ויש אומרי׳ דכלי פשתן מותר לכבסן במועד לפי שהן צריכין כבוס תמיד אפילו נתכבסו מעי״ט. אין עושין סחורה במועד בין לקנות בין למכור אם לא בדבר האבד שאינו מצוי תמיד כגון שיירו׳ או ספינו׳ שבאו או שמבקשין לצאת או מוכרין בזול וקונין ביוקר. וכתב ה״ר יצחק ז״ל דאין קורא דבר האבד אלא אם כן פחת מן הקרן. אבל אם מרויח להרחיב ולהרבות בסעודת יום טוב ממה שהוא מרויח מותר. ואמר הר״ם שאין להלוות בחול המועד כי מדמ׳ הלואה לפרקמטיא אמנם למערופיא יכול להלוות בחנם אותה שבוע שלא יאבד המערופיא שלו דדבר האבד מותר בחול המועד וכן הוא נהוג לעשות.

ולתקן המנעלים בחול המועד אסור אבל לקנות חדשים מותר כך פירש ריב״א. אמנם אומר מפי ה״ר שמואל מוונצנבור״ק שרבנו אבי העזרי אוסר לקנות חדשי׳ במועד ולא אמר לו רבו הראיה. אבל נראה להר״ם להביא ראיה ממה שיש במועד קטן אין מביאין כלים מבית האומן בחול המועד אפילו כליו שהן שלו כבר אינו יכול להביאם כל שכן בכלים חדשים שאינן שלו שאינו יכול להקנותם. והר״ף ז״ל כתב מיהו נהגו העולם עתה לקנות כלים חדשים.

אבל אין לוקחין בתים ועבדי׳ אלא לצורך המועד מפני צורך המועד שאין לו מה יאכל ואסור למוכרי פרות כוסות וכלי׳ למכור שלא לצורך המועד אבל לצורך המועד מותר בצנעה. ונראה לומר שהתגר הלוקח פרות ומוכרן לאלתר וחוזר ולוקח פרות מאותן הדמים וחוזר ומוכרן מיד מותר לקנו׳ ולמכור כדי שלא יפסיד אותו הריוח גם אפשר שיזלו הפרות בין כך. כיצד מוכרין בצנעה לצורך המועד אם היתה החנות פתוחה לזוית או למבוי פותח כדרכו ואם היתה פתוחה לרשו׳ הרבי פותח אחת ונועל אחת. ועי״ט האחרון של חג הסוכות מוציא ומעטר השוק בפרות מפני כבוד יום טוב. ומוכרי תבלין מוכרין כדרכן בפרהסיא.

שוכרין שכיר במועד או קבלן לעשות מלאכה אחר המועד אפילו בדברים האסורין במועד ובלבד שלא ימדוד ושלא ישקול ושלא ימנה כדרך שהוא עושה בחול. וכתב הר״ף ז״ל ולכך כשמוסרין בגדים לכובס תוך המועד לכבס אחר המועד צריך להזהר שלא ימנה אותם ואם הוא רוצה למנותם אסו׳ למסרן לו עד לאחר המועד כת׳ ה״ר יצחק ז״ל מקבלי קבולת פירוש אומנים שמקבלין לעשות מלאכה בבתיהם והן ממלאכות האסורות והם קבלום קוד׳ המועד בתלוש מותר אבל במחובר תוך התחום אסור כגון שקבל לעדור ולכשכש שדה או כרם בסך ידוע בתוך התחום אסור ושבת וחול המועד ואבל דין אחד להם לענין קבולת. ונראה דהתר חוץ לתחום אינו רק בשבת ויום טוב דאין יכול ללכת שם הישראל אבל בחול המועד לעולם אסור וכן באבל. והר״ף ז״ל כתב קבולת דמותר בתלוש בביתו של גוי או במחובר חוץ לתחום אבל שכיר יום אסור בכל ענין וקבלנות וחבירות ואריסות מותר אפילו בתוך התחום בין במועד בין ביו׳ טוב בין בשבת לפי שכולן יש להן קול שמן הגוי הן. פירוש קבלנות שיהיו כל הפרו׳ מן המקבלן ויתן סך ידוע ביציאת השדה או הכרם. חכירות שיתן סך ידוע בין עבדה בין לא עבדה. אריסות למחצה לשליש ולרביע. פסק ה״ר יוסף המכונה שי״ן בנדי״ט שמותר להסיר הגבשושית מביתו בחול המועד שאין אסור אלא חרישה בלבד.

משקין בית השלחין במועד אבל לא בית הבעל. נהרות המושכין מן האגמים וכן הברכות שאמת המים עוברת ביניהן מותר להשקו׳ מהן בית השלחין והוא שלא פסקו. מותר לדלות מים להשקות הירקות כדי לאוכלן במועד ואם בשביל ליפותן אסור. אין עושין עוגיות בעקרי גפנים כדי שימלאו מים ואם היו עשויות ונתקלקלו הרי זה מתקנם במועד כגון להעמיקה יותר על מה שהיה. ומושכין מים מאילן לאילן ובלבד שלא ישקה כל השדה ואם היתה שדה מטוננת משקה את כולה. ומרביצין השדה במועד שאין בכל אלה טורח גדול. זרעים שלא שתו מים קודם המועד לא ישקם במועד מפני שהן צריכין מים רבים ויהיה בדבר טורח יתר. מותר להסב הנהר ממקום למקום ולפתוח מקום הנהר שנסתם. בורו׳ שיחין ומערות של יחיד אם היה צריך להם חוטטין אותו ושפין סדקיהם אבל אין חופרין אותן לכתחלה וכונסין להם מים אף על פי שאינו צריך להם ועושין נברכת במועד. עכברים שהן מפסידין האילנות צדין אותן במועד.

כותל גנה שנפל בונהו מעשה הדיוט או גודר אותו בקנים או בגומא וכיוצא בהן. וכן אם עשה מעקה לגג בונהו מעשה הדיוט. כותל חצר שנפל בונהו כדרכו מפני הגנבים. אבל בינו ובין חברו כתב ה״ר יצחק ז״ל שצר בצרור ואינו טח בטיט וכן בהוצא ודופנא מותר. כותל רעוע סותרו מפני הסכנה ובונהו כדרכו. וכן כתב ה״ר יצחק ז״ל דוקא הנוטה לרשו׳ הרבים אבל אחר לא. אמר רבא בונה אדם אצטבא לישב עליה. פירוש אצטבא בנין שעושין מן אבנים וטיט לישב עליה או לישן. והר״ף ז״ל כתב ולא נהירא דזה הוי בנין גמור לכך נראה אצטבא היינו כעין ספסלי׳ של נסרים שמחברי׳ להן רגלים. וכן הא דאמרינן בפ״ק דמועד קטן דשרי למבני אודרא אינו רוצה לומ׳ בנין גמור כמו שפירש הקונטריס אלא ר״ל להושיב האבוס של בהמ׳ במקומו כמו שפירש שם בתוספות.

הציר והצנור והקורה והמנעול והמפתח והדלת שנשברו מתקנם במועד כדרכו בין של עץ בין של ברזל שזה הפסד גדול הוא שאם יניח הפתח פתוח או הדלתות שבורות אפשר שיאבד כל מה שיש לו בבית וכבר בארנו שכל דבר שיש בו הפסד אינו צריך שנוי.

אין מתלעין את האלנות ואין מזהמין אותן ולא מגזמין. ועוקרין את הפשתן מפני שהיה ראוי לחפיף בו במועד. אין מכניסי׳ את הצאן לדיר כדי שיזבלו הקרקע שהרי הוא מדייר שדהו במועד ואם באו מאליהן מותר ואין מסייעין אותן ואין מוסרין להן שומר לנער את צאנן. ואם היה שכיר שבת שכיר חדש שכיר שנה מסייעין אותן ושוכרין שומר לנער צאנן ממקום למקום כדי שיזבלו כל השדה. והר״י כתב שמותר לדייר לכתחלה במועד ואפילו בשכר. והרי״ף ז״ל פסק בשבת בטובח ביום טוב במזונות ר״ל שיאכל מה שהכינו בשביל עצמן לא שיזמין הגוי ביום טוב או שיתן להם מזונות אחר יום טוב. במועד בשכר. כתב רבנו שלמה ז״ל וה״ר יהונתן ז״ל.

הזבל שבחצר מסלקין אותו לצדדין ואם נעשי׳ החצר כרפת בקר מוציאין אותו לאשפה. המשוה פני הקרקע אם כדי להעמיד שם כרי של תבואה או לדוש שם מותר ואם לעבוד הארץ אסור. וכן המלקט עצים מתוך שדהו אם לצורך עצי׳ מותר ואם לתקן הקרקע אסור. וכן הפותק מים לגנה או לשדה אם בשביל שיכנסו שם דגים מותר ואם להשקות הארץ אסור. וכן הקוצץ חריות של דקל אם להאכילן לבהמה מותר ואם לעבודת האילן אסור וממעשיו יוכר לאיזה דבר הוא מתכוין.

תנור וכרים שאפשר שיאפה בהן במועד מותר לעשות אותן במועד ואם לאו אסור. ובין כך ובין כך בונין על חרש של תנור. ומסרגין המטות ונוקרין הריחים ופותחין להן עין ומעמידין אותן ובונין אמת המים של ריחים. וזופתין החביות והבקבוקין. וכת׳ הר״ף ז״ל והוא הדין דשרי לתקן חביות שלנו בחשוקין שקורין צירקיל״ש בלעז ולחבר בהם השולים שקורין פונ״ץ ודוקא לצורך המועד אבל שלא לצורך המועד אסור. וכתב ה״ר יצחק וגם בית הזתים נוקרין. רבא שרי לכסכוסי קרמי פירוש פרונזי״ר. ויש אומרים לקייר. אמר רבי יצחק בר אמי קטרא בירית אסור. פירוש לעשות הקשרי׳ של בית יד מפני שהוא עושה מעשה אומן. והר״ף ז״ל כתב ולפי זה גרסינן קטרא בידית בדלת ולא גרסינן בריש. ובורית מפני שהוא מעשה אומן פירוש שבו״ן בלעז או לקמוט הבתי שוקין ובוריית כמו בורית. וה״ר יצחק ז״ל כתב פירוש אחר לקטרא בירי לקורט בתי שוקי׳ שקורין בלעז קלצא״ש או הבתי ידים שקורין גאנ״ץ ע״כ.

סותמין פי׳ החבית ומחפין את הקציעות בקש שלא יפסדו ולא יאבדו. ומרככין בגדים בידים שזה מעשה הדיוט. שוקלין צפרני חמור של ריחי׳ ובונין אבוס לבהמה. פירש הר״ף ז״ל ר״ל להושיב אבוס הבהמה במקומו כדמפרש בתוס׳ וסוס שירכב עליו מותר ליטול צפרניו ולסלקו וליפותו. ואין מרביעין בהמה במועד אבל מקיזין להם דם. ואין מונעין ממנה רפואה. וכל מאכלין ומשקין שאינן מאכל בריאים מותר לאדם לאוכלן ולשתותן במועד לרפואה.

כתב ה״ר יצחק ז״ל אסור לספוד ולהתענות בחול המועד אך מותר לספוד תלמידי חכמים בפניהם. ואומר שרש״י קרע בחול המועד. אבל הבראה אין עושין והוא הדין קריעה וגם לא אחר המועד. אין עושין הבראה כיון שעברה סעודה ראשונה וקריעה נראה הואיל דהוי פרהסיא דאין עושין ונראה כי אנינות מותר לעשות בחול המועד אחרי שמוטל עליו לקברו. והר״ף ז״ל כתב מיהו פירש בהלכות אבל דאין אנינות חלה בחול המועד וצ״ע ברב אלפס ע״כ. בפרק אלו מגלחין גרסינן נשים במועד מענו׳ ולא מטפחו׳ ולא מקוננות. בראשי חדשים בחנוכה ובפורים מענות ומטפחות אבל לא מקוננות מענות כולן עונות כאחת קינה אחת מקוננת וכולן עונו׳. ולא יעורר על מתו ולא יספדנו שלשים יום לפני הרגל. אסור לתקן מנעלי׳ במועד הואיל ויכול לקנותם חדשים כאשר בארנו למעלה.

אין מפנין מחצר לחצר במועד לא מכעורה לנאה ולא מנאה לכעורה אבל מפנה הוא מבית לבית באותה חצר. ומביאין כלים מבית האומן כגון כרים וכסתות וצלוחיות ואפי׳ שלא לצורך המועד אבל כלים שאינן לצורך המועד כגון מחרישה מן הלוטש או צמר מבית הצבע אין מביאין ואם אין לאומן מה יאכל נותן לו שכרו ומניחן אצלו ואם אינו מאמינו מניחן בבית הסמוך לו ואם חושש להם שמא יגנבו מניחן בחצר אחר אבל לא יביאם בביתו. והר״ש ז״ל כתב שאם חושש להם שמא יגנבו מביאן בצנעה בתוך ביתו. ואף על פי שחולו של מועד מותר בעשיית אלו המלאכות שבארנו וכיוצא בהן חייב אדם לשמוח בו ולשמח בניו ובני ביתו וכל הנלוי׳ עליו כמו שכתוב ושמחת בחגך וכו׳.

וחייב אדם לכלול בשמחתו הגר והלוי והיתום והאלמנה וגם שאר העניים האמללים כמו שאמרו במדרש על זה הפסוק של ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך אמר הקב״ה ארבעה בני בית יש לי וארבעה בני בית יש לך שמח את שלי ואני אשמח את שלך.

ואסור להתענות בחולו של מועד אבל אכילת הפת בו רשו׳ ובלבד שיטבל במיני תרגימא. וכל אדם שמתענה מחמת תשובה וחסידות תעניתו לו תענוג ומותר ודומה למה שאמרו ז״ל יפה תענית לחלום כאש בנעורת ואפילו בשבת כלומר שתעניתו תענוג. וכי אמרינן שאסור להתענות בשבתות וימים טובים מן התורה באדם שמתענה מחמת עסקיו או מחמת יאוש משמחת היו׳ ומכל מקום אין ראוי להרגיל בני העולם להתענות בימים אלו ואפילו אם ימצא מי שמופלא בחסידות. ואף על פי שאכילה ושתיה במועדות בכלל מצות עשה לא יהיה אדם אוכל ושותה כל היום אלא כך יעשה בבקר ישכים לבית הכנסת ויתפלל עם הצבור שמתפללין וקורין בתורה בענין היום וחוזרין לבתיהם ואוכלין. והולכין לבתי מדרשו׳ ושונין עד חצי היום ואחר חצי היום מתפללין תפלת מנחה וחוזרין לבתיהן ואוכלין שאר היום עם הלילה.

כשאדם אוכל ושותה ושמח ברגל לא ימשך ביין ובשחוק ובקלות ראש שזה ודאי אינה שמחה רק הוללות וסכלות ולא נצטוינו רק על השמחה שיש בה עבודת יוצר הכל שנאמר תחת אשר לא עבדת את ה׳ אלהיך בשמחה ובטוב לבב. הא למדת שהעבודה בשמחה לא מתוך שחוק וקלות ראש ושכרות. ירושלמי אמר אבא בר ממל אלו היה מי שימנה עמי התרתי שיהיו עושין מלאכה בחולו של מועד כלום אסור לעשו׳ מלאכה אלא כדי שיהיו אוכלין ושותין ושמחים ויגעי׳ בתורה ועכשו אוכלין ושותין ופוחזין. נראה מדעת זה החכם שאסור גדול בשחוק ובקלו׳ ראש יותר מעשיית מלאכה. וכן האמת כי מי שעוסק במלאכה עוסק בישוב העולם והיא מצוה גדולה שכן מצינו בונה בית ונוטע כרם שחוזר מעורכי המלחמה אויבי השם לפי שעוסק בישובו של עולם. וכונת התורה בנתינת המועדו׳ והראיה לפני השם כדי להדבק באהבתו וביראתו ולעסוק בתורתו התמימה ולמדו ליראה השם הנכבד והנורא מן החכמים החסידים העולים לראות פני האדון ה׳ אלהי ישראל שלש פעמים בשנה.

נשלמו הלכות יום טוב ת״ל