כל בו/נט
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן נט
עריכהנט. דין הלכות ערובי תבשילין
יום טוב שחל להיות ערב שבת אין אופין ואין מבשלין ביום טוב מה שאוכלין בשבת ואסור זה מדבריהם שלא יבאו לבשל מיום טוב לחול כדי שיאסר להם מיום טוב לשבת ישאו ק״ו מיום טוב לחול לפיכך אם עשה תבשיל מעי״ט שהיה סומך עליו מיום טוב לשבת הרי זה מותר ונקרא ערובי תבשילין. וכתב הרמב״ם שנקרא כן כי כשם שנקרא ערובי חצרות ערוב שנעשה משום הכר שלא יעלו בדעתן שמותר להוציא מרשו׳ לרשות כך זה התבשיל משום הכר שלא יעלה בדעתו שמותר לאפות ביום טוב מה שאינו אוכל בו. והראב״ד ז״ל כתב שנקרא כן שמערב צרכי שבת עם צרכי יום טוב לעשותן יחד.
ויש לעיין אם יניח ערובי תבשילין קודם יום טוב שני ימים או יותר אם יועיל לו. ועל זה כתב ה״ר נתנאל ז״ל לחומרא וז״ל ועל ערובי תבשילין אין לשנות מנהג ערב יום טוב בלא ראיה ברורה ואין לנו אלא לשון משנתנו עושה אדם ערובי תבשילין מעי״ט וסומך עליו לשבת וגם הברייתות והתלמוד כך הוא. ועוד כיון דאין אופין אלא על האפוי ואין מבשלין אלא על המבושל אין כבוד יום טוב בתבשיל שכבר עברה צורתו ואין באותו תבשיל שייך זכרהו מאחר שבא להשכיחו וכן טעמא דכלהו אמוראי לא שייכי אלא עי״ט. ואפי׳ פת תקנת עזרא היא לאפות מע״ש לערב שבת וכבוד שבת הוא בלחם הפנים לחם חם ביום הלקחו וכל שכן דכל שבת בשר שאינו כשלמים אינו בשר לענין ט׳ באב. ועוד שאינו נכר שהוא עשוי לשם יום טוב. ואף כי הפסוק שהוא אסמכתא לערובי תבשילין את אשר תאפו אפו מכאן אמרו חכמים ז״ל שאין אופין אלא על האפוי ואין מבשלין אלא על המבושל משמע דוקא בעי״ט דכתיב גבי שבת את אשר תאפו ובערב שבת איירי קרא והוא הדין יום טוב שגם הוא קרוי שבת כמו שמצינו גבי הכנה דרבה דדריש מיניה י״ט ושבת ע״כ.
ויום טוב צריך ערובי תבשילין וערובי תחומין אבל לא ערובי חצרות ולא שתופי מבואות אבל ביום הכפורים צריך כל ערוב כשבת.
ומערבין בכל אוכל שהוא מותר באכילה ואף על פי שאסור לזה שמערבין לו כגון לנזיר ביין ולישראל בתרומה ולגדול ביום הכפורים שהוא חייב בתענית ואסור לאכול.
ערובי תבשילין שעורן אין פחות מכזית בין לאחד בין לאלפים ואין עושין ערוב זה לא בפת ולא בריפות וכיוצא בהן אלא בתבשיל שהוא פרפרת כגון בשר ודגים וביצים וכיוצא בהן ואפילו בעדשי׳ שבשולי קדרה ואפילו שמנינות שעל גבי הסכין שחותכין בה הצלי גוררו ואם יש בו כזית סומך עליו משום ערובי תבשילין.
תבשיל שאמרו לענין ערוב זה אפילו צלי ואפי׳ שלוק או כבוש ואפילו דגים קטנים שהדיחן במים חמין שהדחתן זה הוא בשולן לאכילה הרי זה סומך עליהן. זה דעת הרמב״ם ז״ל והרי״ף ובעל העטור ז״ל. אבל הגאון רבי שמעון קיירא והר״ז ז״ל כתבו שצריך לעשות ב׳ תבשילין הא׳ לצורך אפית פת והב׳ לצורך מעשה בשול כגון שלוק צלי ומבושל ולהחם חמין שכל אלה בכלל בשול הן וקיימא לן שאין אופין אלא על אפוי ואין מבשלין אלא על המבושל וכן הוא אומר את אשר תאפו וכו׳. וכן דעת ר״ת ז״ל שאין אופין אלא על הפת וכשאמר ב״ה תבשיל אחד ר״ל חוץ מן הפת.
וצרי׳ שיהא ערוב זה שמור עד שיאפה כל מה שצריך לאפות ויבשל כל מה שצריך לבשל ואם נאכל הערוב או נאבד קודם לכן אסור לאפות ולבשל אלא מה שהוא אוכל ביום טוב בלבד.
וכתב הראב״ד ז״ל שאם אפה ולא בשל או בשל ולא אפה מה שעשה בעוד הערוב קיים מותר לו לשבת והרמב״ם ז״ל כתב שאם התחיל בעיסתו או בתבשילו ונאכל הערוב או נאבד הרי זה גומר וכן כתב ה״ר יצחק ז״ל.
המניח ערובי תבשילין כדי שיסמוך עליהן הוא ואחריו צריך לזכות להן על ידי אחר וכשהוא מזכה להם אינו מזכה להם על ידי אשתו ולא על ידי בניו ובנותיו הקטנים ולא על ידי עבדו ושפחתו הכנענים מפני שהן כידו אבל מזכה הוא להן על ידי בניו ובנותיו הגדולי׳ ועל ידי עבדו ושפחתו העברים ואפילו הם קטנים שהקטן זוכה לאחרי׳ בדבר שהוא מדברי סופרי׳. וכשהוא מזכה על ידי אחד אומר הוי זוכה לפלוני ולפלוני או לכל בני המקום הזה והוא יענה הן. ואינו צריך להודיע לאלו שזכה להן מעי״ט ובלבד שידעו שזכה להן וערב להן קודם שיאפו ויבשלו ואחר כך יסמכו עליו ויאפו ויבשלו עליו אף על פי שלא ידעו זה אלא ביום טוב.
ויש לו לאדם לערב על כל בני העיר ועל כל הקרוב אליה בתוך התחו׳ ולמחר מכריז ואומ׳ כל מי שלא הניח ערובי תבשילין יבא ויסמוך על שלי.
והתירו בעלי הוראה ז״ל לסמוך על ערוב אפילו מי שהניח ערוב ואבד ואף על פי שיש לומר שגלה דעתו כשהניח ערובו שאין בלבו לסמוך רק על ערוב עצמו שהניח מכל מקום יש לדעת שכל אדם דעתו לסמוך על ערוב חברו אם יאבד ערובו ואין בערובו שהניח גלוי הדעת.
המניח ערובי תבשילין צריך לברך בא״י אמ״ה אקב״ו על מצות ערוב. ואומר בערוב זה יותר לנו לאפות ולבשל ולהטמין ביום טוב של מחר לשבת ואם זכה לאחרים אומר לנו ולפלוני או לכל בני העיר הזאת. וכתב ה״ר יצחק ורגילין לומר ולאדלוקי שרגא בברכת ערוב ונראה דאין צריך שבכלל שאר הכנות הוא. ויש כוללין הכל ואומ׳ ולאתקוני כל מדי.
מי שלא הניח ערובי תבשילין ולא הניחו לו כשם שאסור לו לבשל ולאפות לעצמו כך קמחו ומאכלו אסור ואסור לאחר שהניח לעצמו לבשל ולאפות לזה שלא הניח עד שיקנה לו קמחו ומאכלו זה שלא הניח שנמצא שמבשל ואופה שלו שהרי קנהו ואם רצה אחר כן יתן לזה שלא הניח במתנה.
וכתב הבעל השלמה ז״ל שמי שלא הניח ערובי תבשילין אופין לו פת אחת וטומנין לו קדרה אחת ומדליקין לו את הנר דמשום כדי חייו התירו לו ז״ל.
מי שלא הניח ערובי תבשילין ובשל ואפה לאכול בו ביום והותיר או שזמן אורחים ולא באו הרי זה אוכל המותר למח׳ ואם הערים אסור לאוכלו. וכתב הר״ף ז״ל דוקא אם בשל בקדרה אחת לבדה אסור אבל אם מלא קדרה אחת מותר לכתחלה ע״כ. ואפשר לומר דוקא לו אבל לאחרים מותר. וכן כתב בתשובה שאלה. עבר ובשל ואפה לשבת אין אוסרין זה עליו. ולמה החמירו ואסרו על המערים ולא אסרו על המזיד שאם נתיר למערי׳ יהיו הכל מערימין וישתכח שם ערובי תבשילין. אבל המזיד אינו מצוי ואם עבר היום לא יעבור פעם אחרת.
שני ימים טובים שחלו להיות בחמשי בשבת ובערב שבת עושין ערובי תבשילין מיום ד׳ שהוא ערב יום טוב. וכתב הבעל העטור ז״ל אף על פי שערב אין לו לאפות מיום ה׳ לשבת ששבת קרובה התירו שבת רחוקה לא התירו. שכח ולא הניח יום ד׳ מניחו ביום טוב ראשון ומתנה כיצד מניח ערובו ביו׳ ה׳ ואומר אם היום יום טוב למחר חול למחר אאפה ואבשל לשבת ואינו צריך לערב ואם היום חול ולמחר קדש בערובי זה יותר לי לאפות וכו׳. במה דברים אמורים בשני י״ט של גליות אבל בשני ימים טובים של ראש השנה אם שכח ולא הניח ביום ד׳ שוב אינו מניח אלא סומך על אחרים שערבו לו או מקנה למי שערב כמו שכתבנו או יהיה אסור לאפות ולבשל. וכתב הרמב״ם ז״ל שבזמן הזה שאין אנו עושין יום טוב שני מפני הספק אלא מפני מנהג האבות אין אדם מערב ומתנה לא ערובי חצרות ולא שתופי מבואות ולא ערובי תבשילין אלא הכל מעי״ט בלבד. והגיה עליו הראב״ד ז״ל ואמ׳ שיש בדבריו כעין טעם לא ראינו הגאונים הראשונים שחלקו בדבר זה וכל שכן הוא שהרי השני חול גמור עתה שהרי אדר ואייר ואלול חסרים הם ואינם אלא יום אחד ראשי חדשים הסמוכין להם ואם יאמר בשני אם אתמול קדש אין בדברי של אתמול כלום יכול לומר ע״כ.
והרי״ף ז״ל כתב דערובי חצרות ושתופי מבואות דלא הוי אלא בטול רשות על ידי תנאי שרי ביום טוב ראשון של גליות שחל בחמשי אבל לא ערובי תחומין משום דהוי מקנא ביתא. ויום טוב שחל להיות בערב שבת לא מערבין לא ערובי חצרות ולא שתופי מבואות ואין צרי׳ לומר ערובי תחומין.
ובשבת מצוה שיעשו המוציא על פת הערוב הואיל ואתעבידא ביה מצוה חדא נעביד ביה מצוה אחריתי.
`תם מצות ערוב ת״ל אמן אמן סלה.