כלי יקר על בראשית מו
<< · כלי יקר על בראשית · מו · >>
פסוק ד (כל הפסוק)
"אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה". כל הסבות והגלגולים האלו היו להורידם מצרימה כדי לפרוע חוב כי גר יהיה זרעך, וזו היא העצה העמוקה של אותו צדיק הקבור בחברון, אשר יעץ ואשר בירר לו הגליות לירד לארצות העמים העמוקים מן ארץ כנען במקום עומק שאול הגיהנם, ובילקוט מביא מדרש הדורש על יוסף פסוק (משלי כ.ה) מים עמוקים עצה בלב איש ואיש תבונות ידלנה, ולי נראה לפרש שגם יוסף נתכוין לזה לסבב ירידתם למצרים למקום מים עמוקים מים הזדונים, וזו היא העצה היעוצה אשר בלב יוסף ואין אדם יכול לעמוד על דעתו, כי אם יהודה איש תבונות ירד לסוף דעתו וידלנה להוציא לאור מחשבתו אשר חשב על היהודים להורידם לארצות העמים, וע"כ נראה ה' אל יעקב במראות הלילה, כדרך שמצינו כשיעד לאברהם כי גר יהיה זרעך נראה אליו בזמן שהשמש שוקעת בנפול תרדמה על האנשים, כמ"ש (בראשית טו.יב) ויהי השמש לבא ותרדימה נפלה על אברם, כך נראה ה' אל יעקב במראות הלילה. כי כל זה רמז אל חשכת הגלות, ועל כן היה יעקב מתירא לירד למקום חושך ענן וערפל עד שאמר לו הקב"ה אל תירא מרדה מצרימה כי לגוי גדול אשימך שם, וזה ע"י העינוי שאמרו פן ירבה והקב"ה אמר כן ירבה, והעינוי היה סבה לעשותם לגוי גדול כמ"ש (שמות א.יב) וכאשר יענו אותו כן ירבה�
ובזה מדוקדק הלשון, שאמר לו ה' אנכי ארד עמך הקדים ירידת השכינה לירידתו, כי אנכי ארד היינו ירידת השכינה, עמך היינו ירידת יעקב, ובעליה נאמר בהפך זה ממש, ואנכי אעלך היינו עליית יעקב תחלה, ואח"כ גם עלה היינו עליית השכינה, המשל בזה למי שמוליך את חבירו למים עמוקים וחבירו ירא לרדת שמה פן יטבע ברוב עומקם, ע"כ אינו יורד לתוך המים עד שירד שמה תחלה זה המוליכו והוא אחריו, אבל בעליה אינו רוצה שילך מוליכו תחלה והוא ישאר במים לבדו, אלא הוא העולה תחלה ומוליכו אחריו, כדי שבין בירידה ובין בעליה לא ישאר הוא לבדו רגע אחת במים, כך לא רצה הקב"ה שיהיו ישראל בגלות רגע אחד בלא השכינה, ע"כ הקדים בירידה ירידת השכינה, ובעליה הקדים עלית יעקב וזהו ענין נכון ויקר.
דבר אחר, בעליה הזכיר השכינה פנים ואחור, כי אמר ואנכי היינו השכינה, אעלך היינו עליית יעקב באמצע, גם עלה זו השכינה, אך לפי שהיו במצרים רעים וחטאים כדאיתא בנבואת יחזקאל (כ.ז) ע"כ לא נתקיים בהם יעוד זה, כי לא הלכה השכינה כ"א לפניהם שנאמר (שמות יג.כא) וה' הולך לפניהם, ע"כ מסיק במדרש (ילקו"ש בא יב.קצט) הה"ד ואכלתם אותו בחפזון זה חפזון שכינה, פי' הדבר הוא, לפי שלא היתה השכינה כי אם לפניהם ע"כ הוצרכו לאכול בחפזון כדי למהר הליכתם אחרי השכינה, כמי שהולך אחרי איזו אדם המוליכו צריך לילך אחריו במהירות שלא יתרחק מן ההולך לפניו, אבל מ"מ דבר אלהינו יקום לעולם ויתקיים יעוד זה לעתיד, שלא יצטרכו לילך בחפזון כי יהיו מסובבים מן השכינה פנים ואחור, כמ"ש (ישעיה כב.יב) כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון כי הולך לפניכם ה' ומאספכם אלהי ישראל, דהיינו פנים ואחור, והוא היעוד הנאמר כאן ואנכי אעלך גם עלה.פסוק כו (כל הפסוק)
פסוק ל (כל הפסוק)
פסוק לב (כל הפסוק)
"והאנשים רועי צאן כי אנשי מקנה היו". יש לדקדק למה הוצרך ליתן טעם לדבריו כי אנשי מקנה היו, יהיו אנשי מקנה או לא סוף סוף רועי צאן המה, ועוד שאמר כי יקרא אליכם פרעה ואמר מה מעשיכם ואמרתם אנשי מקנה היו עבדיך, יותר היה נכון שיאמרו רועי צאן היו עבדיך, כי דווקא רועי צאן תועבת מצרים המה אבל לא אנשי מקנה וכי פרעה לא היה לו מקנה, ועוד קשה כי המה שינו ולא אמרו כאשר צוה להם יוסף כי השיבו לפרעה רועי צאן היו עבדיך, ועוד גם אבותינו מיותר, וכי שאלם על מעשה אבותיהם.
וביאור הדבר הוא, שתכלית כל הדברים הללו היה כדי שירחיקם פרעה מעליו ויושיבם בארץ גושן, אע"פ שגם לפרעה היה צאן ובקר ורועים מכל מקום היו רועי מצרים נוהגין כבוד במין הצאן לכבוד מזל טלה אשר בו שמו כסלם, והכבוד הוא לרעות אותן במרעה שמן וטוב כר נרחב ושלא להכותם במקלות, אבל שאר אומות אינן נזהרים בזה ע"כ תועבת מצרים כל רועי צאן. לפיכך כשאמר יוסף לפרעה והאנשים רועי צאן כדי שירחיקם מעליו הוצרך ליתן טעם של התנצלות שלא יחשוד אותם שלכך בחרו אומנות הרעיה כדי להקהות שיני כל המאמינים במזל טלה בראותם הצאן אשר יעבור תחת השבט מוכה ומעונה, על כן נתן טעם כי אנשי מקנה היו שכך קרה להם שכל עיקר רכושם היה המקנה על כן בחרו להם אומנות הרעיה.פסוק לג (כל הפסוק)
והיה כי יקרא לכם פרעה. יש לחוש שלכך הוא קורא אתכם כדי לבחור בכם אנשים למלחמתו לפיכך כשישאל לכם מה מעשיכם ואמרתם אנשי מקנה היו עבדיך, ולא תאמרו לו בפירוש שאתם רועי צאן כי תועבת מצרים כל רועי צאן, ואינו מדרך המוסר לדבר דבר שהוא נתעב בעיני המלך והס להזכיר לפניו בפירוש דבר שהוא כנגד דתו, דאל"כ למה לא נתן יוסף טעם זה על דברי עצמו שאמר שהם רועי צאן וטעמו כי תועבת מצרים כו', אלא אדרבה שזה נתינת טעם על שלא צוה להם לומר שהם רועי צאן, אמנם המלך יבין מעצמו מאחר שאנשי מקנה אתם ודאי כולכם רועי צאן, וכדי שלא יבקש מכם להחליף מלאכת הרעיה באומנות דבר אחר, על כן תאמרו מנעורינו ועד עתה לא הורגלנו בשום אומנות אחרת כי אם בזה, וכדי שלא יאמר שמנעוריכם בחרתם באומנות זו להכחיש דעת המאמינים במזל טלה, ע"כ תאמרו גם אבותינו מעולם קודם שנתפשטה אמונה זו בעולם, אבל יוסף רצה לומר בפירוש אל פרעה כי המה רועי צאן, כי כך אמר תחילה שהוא רוצה לומר לפניו והאנשים רועי צאן כי אליו יתכן לומר בפירוש כן כדי שירחיק אתכם מעליו, אבל לכם לא יתכן לומר בפירוש לפניו דבר שיגרם ההרחקה, אלא הוא יבין זה מכלל דבריכם.
ולסוף הוחלפה השיטה, שיוסף לא אמר לפני פרעה כי המה רועי צאן, ואחיו אמרו בפירוש רועי צאן עבדיך לפי שראה שפרעה לא שלח אחריהם לקרא אותם ולא היה חושש פן יקח מהם הגבורים למלחמתו, על כן לא הוצרך הוא להזכיר כי רועי צאן המה, והמה אמרו בפירוש רועי צאן עבדיך כדי שירחיקם מעל גבולו כאמור, כי כך התנה יוסף שאחד מהם יאמר בפירוש כי המה רועי צאן, ואחד יאמר סתם אנשי מקנה או הוא או אחיו, דאל"כ למאי נפקא מינה הגיד יוסף לאחיו מה שרוצה לדבר בפני פרעה, אלא כך אמר יוסף לאחיו, אם אני אדבר בפירוש שרועי צאן אתם אזי די כשתאמרו אתם אנשי מקנה, כי אינו מדרך המוסר להזכיר שני פעמים רועי צאן כי הוא נגד דתו, ואם אני לא אומר בפירוש רועי צאן אז אתם תאמרו בפירוש, וכך היה לסוף ובזה הותרו כל הספיקות.
<< · כלי יקר על בראשית · מו · >>