כלי יקר על במדבר כג

פסוק יד

ויקחהו שדה צופים. אחר שלא יכול למצוא שמץ פסול ע"ז בשרשים חזר להיות צופה ומביט בענפים דהיינו לבא על התולדות מצד חטא העגל שעשו, וע"ז נאמר אפס קצהו תראה וכולו לא תראה כי אין האבות בכלל הבנים ועוד שלא עשו את העגל כ"א המוקצים שבעם שהרי שבט לוי לא הסכימו. ואמר אשר תראנו משם, כי ע"י העגל נעשו מגולים כמ"ש (שמות לב, כה) וירא משה את העם כי פרוע הוא, פירש"י מגולה וראו כל העמים כי שם ה' סר מעליהם ע"י העגל וזהו שדה צופים שהוא לשון הבטה.

ובאה התשובה אליו שגם בזה טעו, כי לא הביט און זה ביעקב כ"א הערב רב לבדו היה מקור אל המעשה ההוא. וישא משלו ויאמר וגו' לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם, הביא לו מופת על טעותו שהרי נאמר במעשה העגל (שם לב.יד) וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו וכי יש נחמה לפניו ית' והלא לא אדם הוא להתנחם, אלא ודאי אפילו לכתחילה מעולם לא עלתה על דעתו ית' לכלותם כי לא פשעו בו אך הערב רב היה העיקר במעשה ההוא שעשו ע"י נחש וקסם, וחשב ה' פן יטעו גם ישראל אחריו והיה מגזם להם בכליון כי עביד אינש דגזים ולא עביד לכך נאמר אשר דבר לעשות ולא נאמר אשר בקש לעשות אלא מעולם לא בקש אלא דבר לעשות דרך גיזום לבד ולא כדי לעשות ממש, וזה דווקא לעמו דהיינו בני ישראל אבל על הערב רב לא ניחם כלל ועוזבי ה' יכלו ע"י העונשים המבוארים פר' כי תשא כמו שפירש"י בג' מיתות נדונו שם כו' ואצלנו נראה כאלו נחם ה' על זאת, ואל ה' הוא היודע (יהושע כב, כב) שגם מתחילה כך היתה דעתו ית'. אבל אם היו ישראל מזידין בדבר א"כ ודאי ייעד להם עונש ממש והיתה כאן נחמה ממש וזה אינו כי לא בן אדם הוא ויתנחם, אלא ההוא אמר ולא יעשה שלא היתה שם כי אם אמירה ודבור לבד דרך גיזום ולא כדי לעשות ולהקים ז"ש ולא יעשה, ולא יקימנה.

והכפל שבפסוק זה טעמו, לפי שאמר הקב"ה למשה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם וגו' (שמות לב, י) הרי שהיה שם אמירה רכה והבטחה טובה למשה שאמר לו ואעשך אותך לגוי גדול, והיה שם דבור קשה לישראל, ושניהם לא נתקיימו. וכנגד הטובה אשר אמר לעשות למשה נאמר כאן לא איש אל ויכזב כי לשון כיזוב מורה על המבטיח להטיב ואינו מקיים וכנגדו נאמר ההוא אמר אמירה רכה ולא יעשה, וכנגד הרעה אמר ובן אדם ויתנחם כי לשון נחמה הוא על הרעה וכנגד זה אמר ודבר ולא יקימנה ובדרך שנתבאר.

ואמר הנה ברך לקחתי, היינו לי כי כבר אמרתי ותהא אחריתי כמוהו ואם אקללם אקלל גם עצמי לכך לא אשיבנה. לא הביט און ביעקב אתה לקחתני שדה צופים להיות צופה ומביט באון ועמל שלהם מה אוכל להביט אם ה' לא הביט בהם עמל ואון, ואפילו החוטאים ההם לא כפרו באלהים לגמרי אלא שתפו ש"ש לדבר אחר כי לכך נאמר אשר העלוך בוי"ו וארז"ל (סנהדרין סג, א) אלמלא וי"ו שבהעלוך נתחייבו שונאיהם של ישראל כלייה, כי בוי"ו יש הוראה שלא נתנו תפלה באלהים אלא הודו כי ה' הוא האלהים והעגל הזה נתמנה למלך על כל הארץ מפי הגבורה לכך אמרו אשר העלוך. וז"ש כאן ה' אלהיו עמו שטענו כי ה' אלהיו הוא עמו עם העגל ומסר לו ההנהגה להיות ביניהם כמלך ולא אלהים ממש ז"ש ותרועת מלך בו.

או יאמר שאף בשעת החטא ה' אלהיו עמו, לא כפרו בו לגמרי ותרועת מלך עולם נשאר בו, ותדע שכך הוא שהרי אמר הקב"ה למשה רד כי שחת עמך אשר העלית, (שמות לב, ז) היינו העם שהעלה משה וזה ודאי לא אמר כלפי ישראל שהרי אל מוציאם ממצרים ולא משה הוציאם אלא ודאי שכלפי הערב רב אמר שמשה העלם מדעתו. והראיה שלכך אמר משה למה ה' יחרה אפך בעמך אשר הוצאת וגו' (שם לב, יא) דהיינו ישראל אשר אל מוציאם ממצרים כי לשון הוצאת שייך בישראל שנכנסו למצרים ויצאו, אבל גבי הערב רב אמר כי שחת עמך אשר העלית כי לשון יציאה אין שייך בהם כי מי הכניסם שיצאו. וכפי הפשט יתכן לפרש שהקב"ה אמר רד כי שחת עמך אשר העלית במעלה ע"י ביזת מצרים, כי משם נתעשרו וע"י רוב זהב עשו העגל לכך אמר אשר העלית מארץ מצרים כי נתעלו בעושר של ארץ מצרים, אבל בתפלת משה לא היה מקום להזכיר זה לכך אמר אשר הוצאת.

כי לא נחש ביעקב וגו', וכבר ידעת כי העגל נעשה ע"י כישוף ומאחר שלא נחש וקסם בישראל ודאי לא עשאו העגל כ"א הערב רב, וא"ת אם אין בהם נחש וקסם א"כ במה יוודע להם הדבר אשר דבר ה' ע"ז אמר כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל, כי כל הקורות התלויין בעת וזמן ההווים ונפסדים יאמר ליעקב אפילו לקטניהם וע"ד שנאמר (דברי הימים א יב, לב) ומבני יששכר יודעי בינה לעיתים, ולישראל דהיינו לחשוביהם יאמר מה פעל אל כי הדברים הרוחניים הקב"ה כוננם בידים כמ"ש (שמות טו, יז) מקדש ה' כוננו ידיך וכתיב (תהלים לא, כ) מה רב טובך וגו' פעלת לחוסים בך.

הן עם כלביא יקום, ידוע שכל עיקר מעשה כישוף בלילה כי בו תרמוש כל חיתו יער. אלו המזיקים, וכל העוסקים עמהם הם מוכים ומעונים וירא בבקר והנה פניהם זועפים, לא תואר ולא הדר להם והם חלושי כח כי רובם מרעיבים את עצמם כדי שתשרה עליהם רוח הטומאה, והן עם זה כלביא יקום משנתו חזק ובריא אולם וזה מופת שאין לו עסק בנחש וקסם, ואדרבא לא ישכב עד יאכל טרף וכפירש"י שאומר ק"ש על מטתו ומבריח המזיקין מעליו וא"כ ודאי אין לו עסק עמהם כלל וזה פירוש נכון.

פסוק טו

ואנכי אקרה כה. פירש רבינו בחיי לבטל מהם ברכת כה יהיה זרעך (בראשית טו, ה) וכה תברכו את בני ישראל (במדבר ו, כג). בזה ראיתי לתרץ מה שמסיק (במ"ר כ, ז) כי אמר אולי נכה בו לא בקש כ"א לנכות מהם חלק כ"ד מן ס' רבוא והיינו כ"ה אלף, ויש להקשות מה תועלת היה לו בזה אם יחסרו כ"ה אלף מן ס' רבוא, גם יש לדקדק למה נפלו בעצתו כ"ד אלף ולא יותר ולא פחות, אלא ודאי שעיקר כוונתו היתה לבטל מהם ברכת כה כי עי"ז יחולו הקללות לכך לא בקש כ"א לנכות חלק כ"ד כדרך שמנכין מן הסאה חלק כ"ד (ב"ב צג, ב) כך בקש לנכות חלק כ"ד דהיינו כ"ה אלף כמספר כה, ולא עלתה בידו כי לא הפיל כ"א כ"ד אלף עד כה ולא עד בכלל כי בבואו למספר כ"ה עמדו להם הברכות של כה תברכו, וכה יהיה זרעך.

פסוק כח

ויקח בלק את בלעם ראש הפעור. מעתה חזרו לדרך הג' כי ראו שאין להם מקום ליתן שמץ ודופי לא בשרשים ולא בענפים א"כ המה בתכלית השלימות וכל דבר השלם מכל צד, ביותר יש מקום לעה"ר לשלוט בו ע"י שיברך רעהו בקול גדול ויספר בשבחו בקול רם וישמעו כל האומות ויתקנאו בהם ויכניסו בהם עין הרע ועי"ז קללה תחשב לו, וע"כ לקחו ראש הפעור כדי שיפער פיו לבלי חק ויספר במעלתן בקול רם.

וירא בלעם כי טוב בעיני ה' לברך את ישראל. כי טובים המה בעיני ה' ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים, היינו לחקור אחר פשעיהם לכל חטאתם הנעשים בעטיו של נחש הקדמוני, וישת אל המדבר פניו כדמסיק (בשמ"ר ב.ד) מי זאת עולה מן המדבר כל מעלתן של ישראל מן המדבר כו', כוונת המדרש שבזכות הענוה המצויה בישראל שעושין את עצמן כמדבר זה שהכל דשין עליו זכו ישראל לכל המעלות כמו שדרשו רז"ל (בעירובין נד.) על פסוק וממדבר מתנה. ומיד כאשר נתן עיניו לספר מכל המעלות אשר זכו להם מן המדבר כדי להכניס בהם עין הרע מיד נסמית עינו לפיכך קרא את עצמו שתם העין דווקא בפעם זה, אבל לרש"י שפירש שנסמת על אמרו ומספר את רבע ישראל קשה למה לא קרא עצמו כן בנבואה שניה.

נאם שומע אמרי אל ומחזה שדי יחזה, כי כל סומא נקרא בלשון רז"ל סגי נהור לפי שהראיה הלבבית וסתם ראית עינים מכחישין זה את זה ובהתחזק אחד מהם יחלש השני, ע"כ הראיה השכלית הפנימית גדולה אצל הסומים כי לא יטרידם הראות הגשמי וכן יש נוהגין להעצים עיניהם בעת קראם שמע ישראל וגו', כדי לחזק הכוונה הלבבית ויהיו עיניו למטה במדריגה ולבו למעלה במדריגה, ע"כ קרא את עצמו אחר שנסמית עינו אשר מחזה שדי יחזה. ואמר נופל לפי שהוא סומא משתום עיניו שגורם לו ליפול הוא גלוי עינים השכליים, וקרא עצמו שומע אמרי אל כי חוש הראות מכחיש גם חוש השמע כי אין האדם יכול להשתמש בב' חושים אלו כאחד וכמו שפרשנו פסוק הנה אנכי בא עליך בעב הענן (שמות יט, ט) ר"ל שלא תוכלו לראות בשכינה ונתן טעם בעבור ישמע העם כי ע"י זה יתחזק חוש השמע כמבואר בחבורי עוללות אפרים מאמר רט"ו ע"ש.

ואמר מה טובו אהליך יעקב ראה שאין פתחיהן מכוונין זה כנגד זה, שלא יסתכל שום אחד באהל חבירו ולא יזיקו בעה"ר, אמר איך אפשר שיקבלו נזק מן עה"ר כי הוא דבר שהם עצמם נזהרים מזה. ואדרבא כנחלים נטיו, יאמר שאהלי יעקב ומשכנותיו נמשלו לנחלים המכסים את הדגים לבל תשלוט בהם עה"ר, כך האהלים אשר בהם יושבים ועוסקים בתורה מצילין מן העין כי לא שלטא עינא בישא ביושבי אוהלים שאינן נראין בראש כל חוצות, ומ"מ תורתן מכרזת עליהם ברחובות תתן קולה ויפוצו מעיינותיו חוצה ברחובות פלגי מים לכך נאמר כנחלים נטיו כאהלים נטע ה' כי האהלים והנחלים משפט אחד להם.

כארזים עלי מים. בסנהדרין (דף קה:) אמרו טובה קללת אחיה השילוני מברכות של בלעם, אחיה קללם בקנה שנאמר (מלכים א יד, טו) והכה ה' את ישראל כאשר ינוד הקנה במים. מה הקנה אינו עומד כי אם במקום מים וגזעו מחליף ושרשיו מרובים כו', אבל בלעם ברכם בארז שאינו עומד במקום מים כו' ופירש"י מ"ש כאן כארזים עלי מים שכינה דקאמרא הכי ופירושו דחוק, ונראה שכך פירושו כי מברכותיו של בלעם אנו למידין מה היה בלבו לקללם, ובודאי היה בדעתו להמשילם לסתם ארז שאינו עומד במקום מים כדי להשליט בהם עה"ר כסתם ארז שע"י שהוא גבוה הכל מסתכלין בו כך ישראל ע"י שירום ונשא וגבה מאד יתנו האומות בהם עיניהם. ויהפוך ה' את הקללה ונתן חכה לתוך פיו לאמר, אמור כארזים עלי מים שטר ושוברו עמו כי המים מגינין עליו כי רוב תחתיתו מכוסה במים ואינו נראה כ"כ גבוה והמים מצילין אותו מן העה"ר כמו הדגים, אבל מ"מ דמיון הקנה טוב ממנו כי הוא מורה על ההכנעה כי הוא נכנע מפני הרוח וזהו תקנתו וע"כ ארז"ל (תענית כ, א) שזכה הקנה ליטול ממנו קולמוס לכתוב בו ס"ת, ולהורות נתן בלבם שאין התורה מתקיימת כ"א בנמוכי רוח כקנה ולא במי שהוא קשה כארז, ומ"מ הארז העומד עלי מים דומה קצת לקנה מצד היותו מכוסה קצת כי גם זה מורה קצת על ההכנעה לכך אמר מיד יזל מים מדליו, מן הדלים הנכנעים בטבע יזל מים של התורה.

וכאשר ראה בלעם שלא יכול להם בשום צד, הודה ואמר שלא יוכל לעשות טובה או רעה וגו' כי הרעה היינו לקלל, והטובה לברך אותם בקול גדול כדי שקללה תחשב להם, וטובה זו גרועה היא מסתם רעה יען כי אין פיו ולבו שוים ע"כ הקדים הטובה לרעה בדרך לא זו אף זו. ואחר כל הנביאות אמר הנני הולך לעמי אין הפירוש סילוק נבואה שהרי עדיין הוא מתנבא והולך אלא שאמר הנני הולך להתנבאות מה שיעשו העם הזה לעמי לפיכך לכה איעצך וגו' כי זאת העצה איך תנצל מהם.

וקרוב לשמוע שאמר לו איעצך שתהיה שב ואל תעשה, מאחר ששלום יהיה בימיך מה לך לדאג על העתיד, כי את אשר יעשה העם הזה לעמך יהיה באחרית הימים ואך שלום יהיה בימיך לכך השמר והשקט ועיקר העצה רומזה בתיבת לכה ר"ל עתה לכה וכלך מדרך זו והרמוז בלכה זה איעצך, שלעת עתה תלך לך ותניח הדבר כי עוד חזון למועד.