יסוד ושורש העבודה/ב/א

פרק ראשון

"קדמו עיני אשמורות לשיח בחוקיך". גודל מעלת חצות להורות לאנשים כערכי, עד מתי תשכב ומתי תקום משנתיך, כי כן מן הנאות להקדים הזמן והחיוב לחוקי הזמן וסדרו. ואסדר לפניך בעז״ה כל עבודת הבורא יתברך שמחצות לילה ואילך, עד חצות לילה של מחר.

הנה קימת חצות לילה לעבודת הבורא יתברך שמו, ידוע ומפורסם גודל מעלתה בזוהר הקדוש במקומות הרבה. וכדי לעורר לבב אנוש כערכי לעבודה זו הרמה, אעתיק לפניך ב׳ וג׳ מאמרים מזוהר הקדוש בקיצור נמרץ, למען ירוץ הקורא בו, ולגודל אהבת הקיצור.

וזה לשון זוהר הקדוש פרשת ויקרא דף י״ג עמוד א׳: תא חזי, בשעתא דבר נש קם בפלגות לילה למלעי באורייתא כו׳, קב״ה אצית ליה כמה דאוקמוהו, דכתיב: "היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך השמיעני". וכל אנון אוכלסין לעילא וכל בני תושבחתא דמזמרן למאריהון, כולהו משתבחי בגין תושבחתא דאינון דלעי באורייתא, ומכרזי ואמרי: "הנה ברכו את ה׳ כל עבדי ה׳", אתון ברכו את ה׳, אתון שבחו למלכא קדישא, אתון אעטרו ליה למלכא. וההיא איילתא (פירוש, השכינה הקדושה) מתעטרא ביה בההוא בר נש וקמת קמי מלכא ואמרת: חמי במאי ברא אתינא לקמך, במאי ברא אתערנא לקמך, ומאן אנון דשבחא כלהו דלהון קמי מלכא. הדר ואמר: "העומדים בבית ה׳ בלילות", אלין אקרון "עבדי ה׳", אלין אתחזון לברכא למלכא וברכתא דלהון ברכתא, הדא הוא דכתיב: "שאו ידיכם קדש וברכו את ה׳" וגו׳. אתון אתחזון דמלכא קדישא יתברך על ידייכו, ברכתא דעל ידייכו ברכתא היא, עכ״ל.

ובדף כ״א עמוד ב׳ זה לשונו: כד אתפלג לילא, כרוזא קאים וכריז ופתחין פתיחו כו׳. זכאה חולקיה מאן דאתער בההוא זמנא ואשתדל באורייתא. וכל מאן דקאים בההוא זמנא אקרי חבריא דקודשא בריך הוא וכנסת ישראל כו׳, ומלייהו אתיין ושרין בחיקא דמלכא, כדין פקיד מלכא, ובספרא כתובו כל אינון בני היכלי, וחוטא דחסד אתמשך עלייהו דמההוא חוטא אתעטר בר נש בעטרא דמלכא, ומניה דחלין עלאין ותתאין. ואפילו בזמנא דמאריהון דדינא קיימא למידן עלמא, הוא עאל בכל תרעי מלכא ולית מאן דימחי בידוי, ואינון מאריהון דדינא לא דיינין עליה דינא, בגין דהא אתרשים ברשימו דמלכא דאשתמודע דאיהו מהיכליה דמלכא, ובגין דא לא דיינין עליה דינא. זכאה חולקהון דצדיקיא כו׳, עכ״ל.

וזה לשונו בזוהר חדש במדרש הנעלם דף י״ז עמוד ב׳: אמר ר' יוחנן אמר רב: כשהקב״ה יוצא מאותן עולמות דכסיף בהו ובא להכנס עם הצדיקים בגן עדן (פירוש: בחצות לילה), הוא ממתין ורואה או שומע קול העוסק בתורה, דתנן: ההוא קלא ניחא קמיה מכל שירין ותושבחן דאמרי מלאכי השרת לעילא. הדא הוא דכתיב: "אל גנת אגוז ירדתי לראות". מאי "לראות"? לראות אותם העוסקים בתורה, עכ״ל.

והעונש רחמנא ליצלן מי שאינו קם בחצות, מבואר גם כן בזוהר הקדוש פרשת ויקרא דף כ״ג עמוד א׳ וזה לשונו: פתח ר׳ יוסי ואמר: "ולא אמר איה אלוה עושי נותן זמירות בלילה". תא חזי, בשעתא דאתער רוח צפון ואתפלג לילא, הא אוקמוה, דשלהובא חד נפיק ובטש תחות גדפא דתרנגולא, ואקיש גדפוי וקרי כו׳. כדין אינון בני מהימנותא קיימין ויהבין גבורא וחילא לכנסת ישראל, וכדין אקרי רנה דאורייתא. ועל דא ירית דוד מלכותא הוא ובנוי לעלמין ולדרי דרין. וכד תרנגולא קרי ובני נשא ניימי בערסייהו ולא מתערי, תרנגולא קרי לבתר ואמר מה דאמר, והא אוקמוה. לבתר בטש בגדפוי, ווי לפלניא נזיף דמאריה שבקא דמריה, דלא אתער רוחא ולא אשגח ליקריה דמריה. כד נהיר יממא, כרוזא קרי עליה ואמר: "ולא אמר איה אלוה עושי נותן זמירות בלילה", לסיימא ליה באנון תושבחן ולמהוי כלא בסיועא חדא. וכד איהו אשתכח באורייתא כו׳ עכ״ל.

ובוודאי צריך התלהבות גדול כאש אוכלת לעבודה הרמה זו, כי היצר אינו מניח את האדם לקום בחצות ממש. אך צריך התגברות גדול כנגדו כדי להנצל מעונש גדול הנ״ל רחמנא ליצלן. ועל כל פנים מי שאינו זוכה לקום בתמידות בחצות ממש, יזרז את עצמו להקדים לקום באשמורת כל מה שיוכל. ויזהר האדם מאד שלא יתגרה בשינה בלילה, כי הרבה שינה עושה.

וזה לשון זוהר הקדוש פרשת בראשית דף י״ט עמוד ב׳: תו "תענוגי בני אדם", דמתענגי בשינתא דליליא, נפקא מנייהו שדה ושדות, עכ״ל.

ויזהר האדם מאוד להכין כלי עם מים סמוך למטתו, בכדי שיוכל ליטול ידיו תכף אחר שיעור משינתו, ולא ישהה חס ושלום טומאה על עצמו. וזה לשון הזוהר הקדוש פרשת וישב דף קפ״ד ע״ב: ר' שמעון פתח ואמר: "ארחץ בנקיון כפי" כו׳. אבל תא חזי רזא דמלה, דהא לית בר נש בעלמא דלא טעים טעמא דמותא בלילא, ורוח מסאבא שריא על ההוא גופא, מאי טעמא? בגין דנשמתא קדישא אסתלקת מניה דבר נש כו׳. וכד נשמתא אתהדרת לגופא, אתעבר ההוא זוהמא. והא אתמר דידוי דבר נש, זוהמא דמסאבו אשתאר בהו, ועל דא לא יעבר ידוי על עינוי, בגין דההוא רוח מסאבא שריא עלוי, עד דנטיל לון. וכד נטיל ידוי כדקא חזא, כדין אתקדש ואקרי קדוש. והיך בעי לאתקדשא? בעי חד כלי לתתא וחד כלי מלעילא, דיתקדש מההוא דלעילא, וההוא דלתתא דיהיב זוהמא דמסאבו ביה. ודא כלי לקבלא מסאבו, ודא לאתקדשא מיניה, דא ברוך ודא ארור. ולא בעיין אנון מוי דזוהמא לאושדא לון בביתא, דלא יקרב בהו בר נש, דהא בהא מתכנשי סטרא דלהון ויכול לקבלא נזקא מאנון מיין מסאבין. ועד דיתעבר זוהמא מן ידוי לא יברך, ואוקימנא. ובגין כן, בר נש עד דלא יקדש ידוי בצפרא אקרי טמא, כיון דאתקדש טהור אקרי כו׳. ומאנון מיין אסור למעבד בהו מידי, אלא בעי לאושדא לון באתר דבני נשא לא עברין עלייהו, ולא יבית לון בביתא, דהא כיון דאתושדן בארעא, רוחא מסאבא אשתכח תמן ויכיל לנזקא כו׳. וקב״ה בעי לזכאה לון לישראל למהוי קדישין כו׳, עכ״ל, ודי בהערה זו.

ויטול ג׳ פעמים בסרוגין דווקא, כמוזכר בשולחן ערוך. ויטול תחילה ידו הימנית מידו השמאלית. וזה לשון הזוהר הקדוש פרשת מקץ דף קצ״ח ע״ב: הא תנינן, כד בר נש קם בצפרא, בעי לאסחאה ידוי מגו נטלא דמיא כו׳. ותו, דבעי ליה לבר נש לנטלא ידא ימינא בשמאלא, בגין לשלטא ימינא על שמאלא כו׳, בגין דלא יהיב דוכתא ליצר הרע לשלטאה כלל. עכ״ל בקיצור.

ותכף אחר הנטילה ילך לפנות, הן לקטנים הן לגדולים, כי גם זה הוא תקון גדול בעולמות העליונים כמבואר בכתבי האר״י ז״ל, שבזה מפריד שקוץ הקליפות מהקדושה. לכן קודם שילך לפנות ראוי לומר בזה הלשון בקצור: הריני הולך לפנות עצמי כדי להפריד הקליפה מהקדושה, עד כאן. ומי שיעיין בכתבי האר״י ז״ל יראה שם כוונה יותר פנימית. ויזהר האדם מאוד לקנח את פי הטבעת היטיב אחר עשיית צרכיו בנייר דווקא, והובא בספרים שירחוץ שם, כי אי אפשר בקינוח שלא ישאר משהו.

ואחר עשיית צרכיו בבית הכסא קבוע יטול ידיו שנית ג׳ פעמים. ואף שבסדר היום כתב שאין צריך נטילה ג׳ פעמים אחר שיצא מבית הכסא, אך הואיל שהזוהר הקדוש בחדא מחתא מחתינהו, נטילת ידים דבית הכסא עם נטילת ידים דשחרית, ומפליג מאוד ברוח רעה דבית הכסא השורה על הידים, נכון להחמיר גם כן כמו בנטילת ידים דשחרית, כי זה לשון הזוהר הקדוש פרשת בראשית דף י׳ עמוד ב׳: כד בר נש קאים בצפרא, אית ליה לברכא למריה כו׳. ואסור לברכא בידין מסואבות ומזוהמות. וכן כל שעתא, בגין דבשעתא דבר נש נאים, רוחיה פרחא מניה, ובשעתא דרוחא פרחא מניה, רוחא מסאבא זמין ושרי על ידוי ומסאב לון, ואסור לברכא בהו בלא נטילה. ואי תימא, אי הכי הא ביממא דלא נאים ולא פרח רוחא מיניה ולא שריא עליה רוח מסאבא, וכד אעל לבית הכסא לא יברך ולא יקרא בתורה אפילו מלה חדא עד דיסחי ידוי. ואי תימא בגין דמלוכלכין אינון, לאו הכי הוא, במה אתלכלכו? אלא ווי לבני עלמא דלא משגיחין ולא ידעין ביקרא דמריהון ולא ידעין על מה קיימי עלמא. רוחא חדא אית בכל בית הכסא דעלמא דשריא תמן ואתהני מההוא לכלוכא וטנופא, ומיד שרי על אינון אצבען דידוי דבר נש, עכ״ל. לכן ראוי לאדם כשיוצא מבית הכסא ליטול ידיו ממש כמו בנטילת שחרית, ודי בזה.

ואחר הנטילה קודם הברכה, יזהר מאוד להגביה הידים פרודות זו מזו דווקא על הראש, ויתחיל לברך ברכת על נטילת ידים, כי הגבהת הידים בברכה זו הוא גם כן תקון בפני עצמו בעולם העליון. ואחר גמר הברכה ישפיל ידיו ויברך תיכף ברכת אשר יצר וברכת אלהי נשמה, כי ג׳ ברכות אלו צריכין להיות על הסדר זה אחר זה: