יסוד ושורש העבודה/א/ו

פרק ששי עריכה

ועתה אנוש כערכי, אערוך לפניך שלחן מלא נחת רוח בע[ב]ודה אשר תעבוד לפניו יתברך שמו. ואבאר עוד בעזר ה' כמה דברים פרטים בעבודה זו השרשית של נתינת נחת רוח ליוצרינו ובוראינו יתברך שמו ויתעלה על ידי המחשבה והדבור, ומפרטי הדברים אשר אבאר יקיש האדם מעצמו אל השאר כיוצא בהם. וזהו, כשלומד אדם איזה ספר, והיה קשה הבנתו באיזה מקום מלבוא אל כוונת הספר, ואחר העיון בא אל כוונתו האמיתי, מהראוי ליתן שבח והודיה ליתברך שמו במחשבתו, וגם בפה מלא, ויאמר בשמחה עצומה בזה הלשון: "רבון כל העולמים, אני נותן שבח והודיה לשמך הגדול על שנתת לי שכל ובינה להבין תורתך הקדושה והתמימה". גם כשלומד בתורתינו הקדושה, אף בנגלה באיזה דרש נפלא שדרשו רז"ל מיתור איזה אות מהמקרא או מיתור איזה תיבה או מאיזה סמיכות של התיבות מקראי קדש, והיא היא נפלאות מתורתינו הקדושה על דרך הפשט, ומכל שכן אם לומד איזה פירוש נפלא בזוהר הקדוש ובתיקונים או בשארי ספרי המקובלים על דרך הסוד, והיא היא נפלאות מורא יתברך שמו ויתעלה בעצמו, כי אורייתא וקב״ה כולא חד כנודע – יש לאדם לשמוח בלבו ובמחשבתו שמחה עצומה מאד על חלקו הטוב, שהוא מעם הישראלי שנתן להם כלי חמדה גנוזה קדומה, תורת ה' תמימה ונפלאה כזו, אחריהם בפיהם ירצו סלה ברצוי שבח בשמחה גבורות ה'. גם יש להכניס בלבו שמחה עצומה ואהבה רבה ביוצרנו ובוראנו יתברך שמו ויתעלה, מגודל אלקותו וחכמתו הנפלאה, שמניצוץ קטן מאד השכלי שנתן הבורא יתברך שמו לאדם המחבר הספר או הדרשן, יכול להמציא כל כך שכליות והמצאות בפירושי תורתינו הקדושה. וקל וחומר בן בנו של קל וחומר במקור השכליות, הוא הבורא יתברך שמו ויתעלה.

עד הנה עזרנו ה' אלקינו לבאר כמה עניינים בעבודה זו של נתינת נחת רוח בענייני שכליות, ומעכשיו חל עלינו חובת ביאור גם כן כמה פרטים בעבודה זו בענייני הגשמית. וזהו, כששומע אדם רעמים או רואה ברקים, ובירך ברכה הראויה להם, ואחר זה שומע גם כן באותו שעה, אף שאין צריך לברך עוד עליהם, עם כל זה ראוי לומר בלשון זה: "גבורות ה' גבורות ה'" בשמחה ובהודאה עצומה במחשבתו. גם כל המקריות שיקרה לאדם, הן דבר גדול הן דבר קטן וקל מאד בדבר טוב, הן להיפך חס ושלום, לא יחשב לו שהיא מקרי, רק אמת אצלי שכל הדברים הם בהשגחתו הפרטית יתברך שמו ויתעלה, כמבואר במסכת ערכין דף טז ע"ב: עד היכן תכלית יסורין כו'? רשב"ג אמר: אפילו נתכוונו למזוג לו בחמין ומזגו בצונן כו'. מר בריה דר' אבדימי אמר: אפילו נהפך לו חלוקו. במתניתא תני: אפילו הושיט ידו לכיס לטול ג' פרוטות ועלו בידו שתים כו', עד כאן לשונו. הנה עיניך לנוכח יביטו ועפעפיך יישירו נגדך, דאפילו בדבר קל, כמו הושטה לטול שלש והוצאה מלאכה גרועה בגרעון כסף אחת ושתים עלתה לו, הוא בהשגחה פרטית למרק עוונו, ואם כן צריך להצדיק עליו את הדין בזה ולהודות ליתברך שמו חסדו הגדול שנפרע ממנו מעט. וממנו מקיש במדה טובה המרובה על כל הטובה אשר הצילו ה' מאיזה היזק הנראה לו, אפילו בדבר קל מאד, תן הודאה בשמחה להבורא יתברך שמו. ועל הכלל הגדול הזה צריך האדם בחמידית לשקול בפלס ומאזני משפט השכל, שלא למנוע חס ושלום נחת רוח מהבורא יתברך שמו מההודאה שהוא מחויב ליתן לו יתברך שמו. ובוודאי יש לאדם לחקוק עבודה זו של עשיית נחת רוח ליוצרינו ובוראינו יתברך שמו ויתעלה על לוח לבו, ואל יליזו מעיניו אפילו רגע אחד, כי על קוטב עבודה זו היה עיקר בריאת האדם בעולם הזה כנזכר לעיל. ובזה יקיים הפסוק: "כל הנשמה תהלל יה" (תהלים קנ ו), שדרשו רז"ל (בראשית רבה יד ט): "על כל נשימה ונשימה תהלל יה". ולכאורה הוא מן הנמנע, כי אף מי שהוא בעל מלאכה אחת לעסוק תמיד בתורה יומם ולילה, הוא מן הנמנע בזה שלא יבוטל מעסק בכמה עתים קטנים, ויבוטל אז מחשבתו מעבודת הבורא יתברך שמו ויתעלה; ואיך יקוים פסוק "כל הנשמה תהלל יה", כדברי רז"ל? אך אם נתאמת באדם עבודה זו של נתינת נחת רוח בתמידות ליוצרו ובוראו יתברך שמו, מפאת אהבתו ותשוקתו העצומה באהבת הבורא יתברך ויתעלה, אז בכל רגע שיבוטל מלמודו יחשוב מחשבה זו בשמחה עצומה: הריני מאמין באמונה שלימה שאתה יחיד ומיוחד, וז' תיבות אלו יכול לחשוב בכל עת; ובוודאי ממחשבה זו יבא נחת רוח גדול ליוצרנו ובוראינו ית״ש.

ומכללות העבודה זו השרשיות של נתינת נחת רוח בתמידית לבוראינו יתברך שמו, גם אם יסתכל האדם בדברים הגשמיים של עולם הזה, כגון על עצים ואבנים ועל כל דבר הגשמי, יכוין במחשבתו חכמתו הנפלאה של הבורא יתברך שמו ויתעלה בצמיחת עץ זו ובצמיחת פירותיה, וחכמתו הנפלאה בבריאת אבן זו וכיוצא בהם. וביחוד אם יכוין כוונה האמיתית בחכמתו הנפלאה של הבורא יתברך שמו, איך מהעולמות העליונים הקדושים נתהווה מעילה לעילה עד עולם השפל הזה הגשמי חומר העכור הגס, גבורות ה' גבורות ה' וחכמתו הנפלאה בזה, שאין שכל האנושי משיג אף אפס קצהו. ואז בכוונה הנ"ל מוציא האדם ניצוצות קדושות מדברים הגשמיים הנ"ל, והיא שורש העבודה של כל התרי"ג מצוות של תורתנו הקדושה, כנודע מספרי המקובלים, ודי בהערה זו.

וזה ברור, שעל ידי עבודה זו של נתינת נחת רוח בתמידית ליוצרנו ובוראנו יתברך שמו ויתעלה, ויתאמץ האדם אל כל מצוות עשה לעשות אותם בשלימות על צד היותר נבון, באופן שיגיע יותר נחת רוח ליוצרו ובוראו יתברך שמו. גם יתרחק האדם אף מספק ספיקא של איסור, הן של גזל, הן של מאכלות אסורות, הן של הרהורים בטלים, וכל שכן מהרהורי עבירה רחמנא ליצלן, כי יאמר האדם בלבו: לא די שלא אגרום לו יתברך נחת רוח, אלא אף אעשה רחמנא ליצלן פגמים גדולים בעולמות העליונים הקדושים, שהוא נגד רצונו יתברך שמו ויתעלה. ובוודאי בטענה זו יכתת וישבר היצר וילך מעליו.