יסוד ושורש העבודה/א/ה

פרק חמישי

הלא הוגד מראש בפרקים הקודמים סיבה המסבב יראת ההתרוממות והאהבה עזה בעבודת הבורא יתברך שמו ויתעלה. עתה באתי לבאר בעזר ה' לאנשים כערכי עבודת הלב והמחשבה, שהוא העבודה העיקרית שנצטווינו בתורה הקדושה: "ולעבדו בכל לבבכם" (דברים יא יג), המסובב מיראת התרוממות ומאהבה עזה. ולבאר כמה ענייני עבודות, בכדי שיבא מאלו העבודות נחת רוח להבורא יתברך שמו. וכל העבודות שאבאר בעזר ה' הוא בא אל האדם בלבו ובמחשבתו מפאת דבקותו ואהבה עזה ביוצרו ובוראו יתברך שמו ויתעלה, נותן בתמידות אל לבו לתת להבורא יתברך שמו איזה נחת רוח בכל עת ובכל רגע, ויותר במחשבתו. כי אף שאין הזמן גרמא לעמוד לשרת בפה, מוכשר במחשבה הוא, כי במחשבה יכול האדם לעבדו יתברך שמו בכל עת ובכל רגע. ומאלו כמה עניינים שנבאר, יכול המשכיל למצוא מעצמו כמה פרטי העבודות לכל הדברים אשר נעשו תחת השמש, וה' יתן חכמה.

הנה כשרואה האדם בבית הכנסת שנחסר אדם מאנשי בית הכנסת, שהיה רגיל לבא תמיד ועכשיו לא בא, יכניס האדם צער גדול בלבו על שנחסר העבודה והנחת רוח מיוצרנו ובוראנו יתברך שמו ויתעלה שהיה מהראוי לבוא ליתברך שמו מאדם זה, דהיינו בענייתו קדיש וברכו וקדושה עם הצבור ושארי עבודות כיוצא בהן. ומה גם תלמיד חכם, שהיה רגיל ללמוד תורה בקביעות ועכשיו מוטל על ערש דוי רחמנא ליצלן, יכניס צער גדול בלבו על שנחסר העבודה ליוצרנו ובוראנו יתברך שמו מתלמיד חכם זה. וכן להיפך, כשרואה חבירו מתפלל בכוונה עצומה מאוד, או שרואה כוונתו העצומה בכל העבודות שיכלו להיות שמעבודות ההם בא נחת רוח ליוצרנו ובוראנו יתברך שמו ויתעלה, יכניס בלבו ובמחשבתו שמחה עצומה מאוד על זה.

וכן שמעתי דוגמת עבודה זו על אדם גדול ומפורסם, ר' משה איויער ז"ל, כששמע שנולד בן זכר בעירו היה שמח שמחה גדולה ואמר: נולד עבד להבורא יתברך שמו, כי מן הסתם יבא מן הילד כשיגדל נחת רוח להבורא יתברך שמו, שרוב עמינו עם קדוש רובם כשרים ועובדי ה' המה. ואף שנשמע שנולדה נקבה בעיר יש גם כן לשמוח, שאף מנקיבה בא נחת רוח ליוצרנו ובוראנו יתברך שמו, שמשבחים להבורא יתברך שמו ויתעלה כשרואים איזה נפלאות וגבורות הנעשים בעולם, וגם מתפללים אליו יתברך שמו אודות פרנסתם ומגדלות בניהם לתלמוד תורה ומחנכים אותם גם כן למצוות הקדושים. וגם ברב עם הדרת מלך, וזה לשון הזוהר הקדוש פרשת תרומה דף קסד עמוד א: "ברב עם הדרת מלך" אלין אנון ישראל, דכתיב בהו "כי עם קדוש אתה לה' אלהיך" כו'. וכד אנון סגיאין בחושבניהן, יקרא דקודשא בריך הוא איהו, דהא עילאין ותתאין משבחין שמיה דמלכא עילאה ומשבחן ליה בגין עמא קדישא דא כו'. ועל דא ברוב עם הדרת מלך, הדורא איהו דמלכא עילאה קודשא בריך הוא, עד כאן לשונו. וכל שכן שמוטל על אבי הבן היולד עצמו לשמוח שמחה עצומה בלבו וליתן הודאה עצומה להבורא יתברך שמו שזיכה אותו בבן להיות עבד ה', ויבא נחת רוח להבורא יתברך מיוצאי חלציו. וביחוד כשיגדל קצת כשיכול לחנכו אז במצוות, וביחוד כשיתן אותו למלמד ללמוד תורה הקדושה. וגם כל ימי חייו, בכל עת אשר עולה על לבו של אביו מלמוד תורה הקדושה ומעשיית מצוות של בנו, יכניס בלבו שמחה עצומה כנ"ל. וגם בעת שבנו מברך איזה ברכה או עושה איזה מצוה, וגם אם רואה או שומע מבני אנשים אחרים, יש להכניס שמחה בלבו שמזה בא נחת רוח להבורא יתברך שמו, וכן כיוצא בדברים כאלו. וכן להיפך, כשמת בר מינן איזה ילד, יש להכניס צער גדול בלבו על שנעדר הנחת רוח מבוראנו יתברך שמו שהיה מהראוי לבא מהילד כשהיה נתגדל. וגם יש להשתתף ולצער עצמו על צערו של אביו, ולחשוב בלבו שאיש הישראלי מעם קדוש יש לו צער כזה על אודות בנו.

וביחוד אם בר מינן ימות איזה תלמיד חכם, שבוודאי נעדר נחת רוח גדול מבוראנו יתברך שמו ויתעלה מלמוד תורה הקדושה ומעשיות מצוותיו, יכניס צער גדול בלבו על זה ולהוריד דמעות על כוונה הנ"ל. כי מה שאמרו בגמרא: כל המתעצל בהספדו של חכם ראוי לקברו בחייו, בוודאי אין כוונת הגמרא הקדושה על העדר האדם כשרף כי מה יתן ומה יוסיף להמת בבכייתם והצטערתם על העדרו מהעולם? אך בוודאי כוונת הגמרא, עיקר הבכיה והצער על ההעדר הנחת רוח שהיה בא אל הבורא יתברך מאדם כשר הזה שמת, ודי בזה.

וגם כשיש איזה חולה בעיר רחמנא ליצלן, אף איזה ילד, ובפרט תלמיד חכם שנפל למשכב חס ושלום, צריך האדם לחקור לידע שם אמו ולהתפלל עליו בכל הג' תפילות של יום. וכוונת התפילה יהיה רק על כוונה הנ"ל, בשביל נחת רוח יוצרו ובוראו יתברך שמו ויתעלה. ומפרטי עבודות שבארתי ילמד סתום מן המפורש ותקיש אל השאר פרטים רבים אחרים.

ומכללות עבודה זו הוא גם כן אם נשמע שאדם אחד מבני ישראל הרויח הון רב במשא ומתן שלו, יש להכניס שמחה בלבו ולחשוב שבוודאי יצא מפיו כמה הודאות ושבחים להבורא יתברך שמו על זה, גם בוודאי מן הסתם יתוסף באדם זה כמה מצוות מעשיות בצדקה ובגמילות חסדים וכיוצא מן ההון שחננו השם יתעלה, ומכל זה יבוא נחת רוח לה' יתברך שמו ויתעלה. ולהיפך, אם נשמע שאדם אחד אבד הון רב במשא ומתן שלו, יש להכניס צער גדול בלבו על זה על כוונה הנ"ל. ואף על גב דכשם שמברכים על הטובה בשמחה כך חייב לברך על הרעה, ואם כן גם מזה אל תנח מלבוא נחת רוח להבורא יתברך שמו? מכל מקום יוצא בגרעון כסף המצוות מעשיות, הצדקה וגמילות חסדים שהיו ראויים לבוא בזה.

וכן יש להצטער ולהשתתף בצרת חבירו באיזה צער המגיע לו, למשל כשרואה בעת רפש וטיט בחוצות בימי חשון וכסליו איש עני ואביון הולך במנעלים קרועים, או בעת הקור הגדול בימי טבת ושבט לבוש בגדים קרועים וסחופים, ראוי להשתתף בצערו ולהכניס בלבו גם כן צער, ויחשב בלבו: איש הישראלי מעם קדוש יסבול צער גדול כזה! גם אם פגע בעת היוקר בעני ואביון, ראוי להכניס צער גדול בלבו על צער ודוחק של האביון הזה, וכל כיוצא בזה. ואף שאין ידו משגת שיהיה בעזרו של האביון בכסות ופרנסה, עם כל זה למצוה רבה יחשב לו מחשבה זו.

וזה לשון זוהר הקדוש פרשת תרומה דף קנ עמוד ב: זכאה איהו מאן דמהרהר הרהורין טבין לגבי מאריה, דאף על גב דלא יכול, קודשא בריך הוא סליק ליה רעותא כאילו עביד, עד כאן לשונו. ובפרשת פקודי זה לשונו דף ר"ן עמוד ב: "מציץ מן החרכים", שמא דאלין ארבע דאקרון "חרכים" עירא"ל כו', ואלין אינון קיימין לאשגחא על כל אינון דעבדין עובדין טבין ועל כל אינון דמחשבין מחשבה דמצוה אף על גב דלא יכלי למעבד, עירי"ה קיימא לסטר דרום, ודא קיימא לאנחא לכל אינון דמנחמי למסכנא או דצערי ליבייהו עלייהו, אף על גב דלא יכלי למיהב ליה כו' עד כאן לשונו. ויש לכוין גם כן להשתתף בצער השכינה הקדושה, כי בוודאי יגיע לה כביכול גם כן צער מזה ומכיוצא, כמו שכתוב: "עמו אנכי בצרה" (תהלים צא טו). ובוודאי יבוא ממחשבה ומכוונה זו נחת רוח להבורא יתברך שמו ויתעלה.

ומכללות עבודה זו הוא גם כן דבר זה, באם ראה או שמע באדם אחד שעבר על עשה או לא תעשה רחמנא לצלן, יכניס מיד צער גדול בלבו על שנעדר מהבורא יתברך נחת רוח מזה האדם. ומהצער הגדול שמכניס בלבו בא להבורא יתברך נחת רוח מזה האדם שציער עצמו7 על העדר עבודתו יתברך שמו ויתעלה. וזה עיקר העבודה של האדם בעולם הזה השפל, לשמוח בתמידות במחשבתו מנחת רוח שבא לבורא יתברך שמו מעבודת בני אדם, ולצער את עצמו על העדר הנחת מהבורא יתברך לפעמים כנ"ל. גם אם שומע לפעמים שהרשעים מחרפים עם קדוש ואמונתם הקדושה, יש להכניס צער גדול בלבו מאוד ומאוד, ולהתפלל במחשבתו: רבון כל העולמים, עד מתי יחרף צר ינאץ אויב שמך לנצח שמך הגדול והקדוש, וכל כיוצא בזה. ובוודאי מהצער והמחשבה זו בא להבורא יתברך שמו נחת רוח שנשתתף בצערו כביכול. ומכללות עבודה זו הוא גם כן זה, כשהאדם מצפה שיבוא בקרוב מצוה על ידו לקיימה, ישמח ויגל מאוד על זה שיבוא על ידיו בקרוב נחת רוח ליוצרו ובוראו יתברך על ידי מצוה זו. ואין צריך לומר על איזה מצוה מקריות שהיא ממילא חביבה מאוד על האדם, אלא אף על המצוות שתלויים בזמן, כגון בערב פסח סמוך לערב, ישמח האדם מאוד שיקיים לערב כמה מצוות דאורייתא ודרבנן, וכן בכל ערבי הרגלים וערבי שבתות וכיוצא. וכל שכן בעת ובעונה של עשיית המצוות ישמח ויגל מאוד ומאוד על ביאת נחת רוח מעשייתן ליוצרנו ובוראנו יתברך שמו ויתעלה. וגם מכללות עבודה זו להשכיל לתור דרך באיזה מעשה והנהגה וכוונה טובה. ואף שמהראוי הצנע לכת עם ה' ולהסתיר מעשיו הטובים מבני אדם, מכל מקום ראוי לגלות לאדם כשר וצדיק, בכדי שיגיע ליתברך שמו נחת רוח מזה. ואזי אחר שיגלה לאדם כשר וצדיק ויראה או יבין אשר יעשה אותם האדם הצדיק ההנהגה או כיוון אותה הכוונה, יגיל וישמח עד מאד על שבא נחת רוח ליוצרנו ובוראנו יתברך שמו, וכן כיוצא בזה, ויוסיף דעת יוסיף לקח. וראוי לאדם מאד שירגיל את עצמו בכל עת ובכל רגע בכל ענייני עבודת הלב והמחשבה.

וזה לשון הזהר הקדוש פרשת ויצא דף קנ"ד עמוד ב' בסתרי תורה: בני עליון קדישי עליונין בריכן דעלמא מוחא דאגוזא כנשו למנדע כו'. מאן מנכון די אעל ונפק ואיתתקף באלנא דחיי כו', אסתמר מהרהורי בישא וכו'. ווי ליה דאתעקר בההוא הרהורא מאלנא דחיי כו' בגין דההוא הרהורא טבא סליק לעילא אחיד באלנא דחיי כו', כל קדושין וכל ברכאן אפקין מיניה אחסין חיין לנפשיה ואסוותא לגרמיה, עליה אתמר: "והיה כעץ שתול על מים" וגו' (ירמיהו יז ח), כל מילין דעלמא אזלין בתר מחשבא והרהורא כו' בגין דכל קידושין דעלמא אפיק ומשיך בהרהורא טבא כו', ודאי רעותא ומחשבה משיך משיחו ועביד עובדא בכל מה דאצטרך. ועל דא בצלותא אצטרך רעותא והרהורא לכוונא, וכן אנון בכל פולחנין דקודשא בריך הוא הרהורא ומחשבה עביד עובדא ומשיך משיכו בכל מה דאצטרך, עד כאן לשונו.

ובפרשת ויקהל דף קצ"ח עמוד ב' זה לשונו: "קחו מאתכם תרומה לה' כל נדיב לבו יביאה" וגו' (שמות לה ה). תא חזי, בשעתא דבר נש שוי רעותיה לגבי פולחנא דמאריה, ההוא רעותא סלק בקדמיתא על לבא, דאיהו קיומא ויסודא דכל גופא. לבתר סליק ההוא רעותא טבא על כל שייפי גופא, ורעותא דכל שייפי גופא ורעותא דלבא מתחברין כחדא, ואנון משכין עלייהו זיהרא דשכינתא לדיירא עמהון, וההוא בר נש איהו חולקא דקודשא בריך הוא הוי כו' עד כאן לשונו. ובפרשת תרומה דף קס"ב עמוד ב' גם כן זה לשונו: כל מילין דעלמא לא תליין אלא ברעותא, עד כאן לשונו. (פירוש ברעותא הוא הלב, כי כן תרגום אונקלס על פסוק "ויתעצב אל לבו" (בראשית ו ו), ברעותיה). עד כאן דברנו בעניין עבודת הלב ומחשבה לבד, ודי בהערה זו.