ילקוט שמעוני תורה תשעג

<< · ילקוט שמעוני · תורה · תשעג · >>

במדבר - פרק כה - רמז תשעג

צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים (במדבר כה, יז). למה כי צוררים הם לכם מכאן אמרו חכמים אם בא להרגך השכם להרגו, רבי שמעון אומר [מנין אתה אומר] שכל המחטיא את האדם יותר [קשה] מן ההורגו שההורגו הורגו בעולם הזה ויש לו חלק לעולם הבא והמחטיאו הורגו בעולם הזה ולעולם הבא. שתי אומות קדמו ישראל בחרב, מצרים שנאמר ארדוף אשיג וגו' אריק חרבי. אדום ויאמר אליו אדום לא תעבור בי פן בחרב אצא לקראתך. ושתים בעבירה מואב ועמון. על אלו שקדמום בחרב כתיב לא תתעב אדומי לא תתעב מצרי. ועל אלו שקדמום בעבירה כתיב גלא יבא עמוני ומואבי. צרור את המדינים (לפי) [אע"פ] שכתיב כי תצור אל עיר וגו' לא תשחית את עצה, לאלו לא תעשו כן אלא חבלו אילנותיהן. וכן אתה מוצא כשהלך יורם מלך ישראל ויהושפט מלך יהודה [ומלך אדום] להלחם במואב מה כתיב והכיתם כל עיר מבצר וכל עיר מבחור וכל עץ טוב תפילו וכל מעיני מים תסתמו, אמר לו והכתיב לא תשחית את עצה, א"ל על האומות צוה וזו קלה ובזויה היא שנאמר ונקל זאת בעיני ה' ונתן את מואב בידכם, ואומר לא תדרוש שלומם וטובתם אלו האילנות הטובים, לכך נאמר צרור את המדינים:

במדבר - פרק כו - המשך רמז תשעג

וַיְהִי אַחֲרֵי הַמַּגֵּפָה וגו' (במדבר כו, א). שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (במדבר כו, ב). זש"ה אִם אָמַרְתִּי מָטָה רַגְלִי חַסְדְּךָ ה' יִסְעָדֵנִי (תהלים צד, יח). בשעה שקבלו ישראל את התורה נתקנאו אומות העולם, אמרו מה ראו להתקרב מכל האומות, סתם פיהן הקב"ה א"ל הביאו לי יוחסין שלכם, הָבוּ לַה' מִשְׁפְּחוֹת עַמִּים הָבוּ לַה' כָּבוֹד וָעֹז (תהלים צו, ז). כשם שבני מביאין וַיִּתְיַלְדוּ עַל מִשְׁפְּחֹתָם (במדבר א, יח). לכך מנאם בראש הספר אחר המצות, אֵלֶּה הַמִּצְוֹת אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינָי (ויקרא כז, לד). ואחר כך וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי וגו' (במדבר א, א). שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (במדבר א, ב). שלא זכו ליטול את התורה אלא בשביל יוחסין שלהם, גן נעול אחותי כלה. אחת היא יונתי תמתי וגו'. שמעו האומות אף הן התחילו מקלסין להן בנות ויאשרוה וגו'. לא עשו אלא כשבאו לשטים, ויחל העם לזנות, שמחו האומות ואמרו אותה העטרה שהיה בידן כבר היא בטלה, אותו שבח שהיו משתבחין הרי בטל שוים הן לנו, כשבאו לידי נפילה זקפן המקום, שנאמר אם אמרתי מטה רגלי, נגף המקום את כל מי שנתקלקל והעמידן על טהרתן:

לראובן מִשְׁפְּחֹת הָראוּבֵנִי (במדבר כו, ז). זש"ה גן נעול אחותי כלה, רבי יודן ב"ר סימון בשם רבי יהושע בן לוי משל למלך שהיו לו בנות בוגרות ולא נפנה להשיאן, והלך לו למדינת הים ושהה שם שנים הרבה, עמדו הבנות ונתעסקו לעצמן ונשאו לאנשים, והיתה כל אחת נוטלת חותמו של בעלה וסמנטרין (פירוש מצנפת) שלו, לאחר ימים בא המלך ממדינת הים ושמע הבריות מליזין על בנותיו ואמרו שזנו בנותיו של מלך, מה עשה הוציא כרוז ואמר כל עמא יפקון לקומפון, קרא לחתנו הראשון א"ל מי את א"ל חתנך, הוציא חותמו אמר ליה של מי הוא זה א"ל שלי, הוציא סמנטרין שלו, א"ל של מי הוא זה א"ל שלי, וכן לשני וכן לשלישי, אמר המלך בנותי נתעסקו בעצמן ונשאו ואתם אומרים שזנו בנותי, כך לפי שהיו אומות העולם מונין את ישראל ואומרים שהן בניהן של מצרים בנפשותן של ישראל היו שליטין לא כל שכן בנשותיהן, אמר רבי הושעיא באותה שעה קרא הקב"ה למלאך שהוא ממונה על ההריון וא"ל צייר הולד בדמות אבותם, הדא הוא דכתיב ראובן משפחות הראובני שמעון משפחות השמעוני. א"ר מרינוס כאינש דאמר ברוני סברוני סבוי. אמר רבי אידי ה"א ברישא דתיבותא ויו"ד בסופה, יה מעיד עליהם שהן בניהן של אבותיהם. ומה טעם ששם עלו שבטים שבטי יה עדות לישראל שהן בניהן של אבותיהם. רבנן אמרי גן נעול אלו הבתולות [גל נעול אלו הבעולות] מעין חתום אלו הזכרים, תני בשם רבי נתן גן נעול גל נעול ב' פעמים כדרכה ושלא כדרכה. רב הונא בשם רבי חייא באתה שרה למצרים וגדרה עצמה מן הערוה ונגדרו כל הנשים בזכותה. אמר רבי חייא בר אבא כדאי היה גדור ערוה שיגאלו ישראל ממצרים בזכותו. אמר רב הונא בשם בר קפרא בזכות ארבעה דברים נגאלו ישראל ממצרים שלא שנו את שמם ראובן ושמעון נחתין ראובן ושמעון סלקין. שלא שנו את לשונם כי פי המדבר אליכם ובלשון הקודש היה מדבר. ושלא היה בהן לשון הרע שנאמר דבר נא באזני העם וישאלו. אתה מוצא שהדבר היה מופקד אצלן שנים עשר חדש ולא נמצא אחד מהן שהלשין על חברו. ועל שלא היה בהן פרוץ בערוה, תדע לך שהרי בת אחת היתה ופרסמה הכתוב דכתיב ושם אמו שלומית בת דברי למטה דן. רבי פנחס בשם רבי חייא בזכות שגדרו עצמן מן הערוה בזכותן נשלחו ממצרים שנאמר שלחיך פרדס רמונים אל תקרי שלחיך אלא שלוחיך לכך נאמר ויהי בשלח פרעה. הוא דתן ואבירם (כתוב ברמז ס"ב). בהצותם על ה' אמר רב חסדא כל החולק על רבו כאלו חולק על השכינה שנאמר בהצותם על ה'. ותפתח הארץ את פיה (כתוב בתחלת פרשת בא). ותבלע אותם ואת קרח במתניתא תנא קרח מן הבלועים דכתיב ותבלע אותם ואת קרח, ומן השרופים דכתיב באכול האש את חמשים ומאתים איש מקריבי הקטרת וקרח בהדייהו. ובני קרח לא מתו לא חיין ולא נידונין, תנא מקום נתבצר להן בגיהנם ועמדו על רגליהן ואמרו שירה. ויהיו לנס כיון שנבלעו קרח ועדתו נמצאו בניו עומדין כתורן של ספינה.

דבר אחר נקרע כל מקום סביבותם ואותו מקום שהוא תחתיהם לא נקרע, רבי שמואל בר נחמן אמר לא היו שלשתן עומדין במקום אחד אלא כל אחד ואחד היה בפני עצמו עומד והיו דומין כשלשה עמודין והיינו דאמרי ברייתא על מאן קאים עלמא על תלתא עמודיא, אית דאמרין תלתא בני קרח וכו'. לישוב משפחת הישובי (כתוב בחנוכת הנשיאים על ביום השני):

ויהי אחרי המגפה (במדבר כו, א). שאו את ראש (במדבר כו, ב). כל מקום שנופלין הוזקקו למנין, משל לזאב שנכנס בתוך הצאן הוצרך בעל הצאן למנותן לידע כמה חסרו. ד"א למה מנה אותם, משל לרועה שמסר לו בעל הבית צאנו במנין, השלים שמירתן כשמחזירן צריך למנותם. כשיצאו ישראל ממצרים מסרן למשה במנין דכתיב וידבר ה' אל משה במדבר סיני וגו' שאו את ראש, ואף כשיצאו ממצרים כתיב ויסעו בני ישראל מרעמסס סכותה כשש מאות אלף רגלי הרי קבלן במנין בא להפטר בערבות מואב החזירן במנין:

וידבר ה' אל משה לאמר לאלה תחלק הארץ. הכל במשמע כהנים לוים וישראלים גרים נשים ועבדים טומטום ואנדרוגינוס במשמע, כשאמר ויאמר ה' אל אהרן בארצם לא תנחל יצאו כהנים. ובתוך בני ישראל לא ינחלו נחלה יצאו לוים. לשמות מטות אבותם ינחלו יצאו גרים ועבדים. איש לפי פקודיו יותן נחלתו יצאו נשים (ועבדים) טומטום ואנדרוגינוס. תנן כמאן דאמר ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ דתניא רבי יאשיה אומר ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ שנאמר לשמות מטות אבותם ינחלו, אלא מה אני מקיים לאלה תחלק הארץ כאלה להוציא את (הנפלים) [הטפלים]. רבי יונתן אומר לבאי הארץ נתחלקה הארץ שנאמר לאלה תחלק הארץ, אלא מה אני מקיים לשמות מטות אבותם ינחלו משונה נחלה זו מכל נחלות (שבתורה) [שבעולם] שכל הנחלות חיים יורשין את המתים וכאן מתים יורשים את החיים. אמר רבי אמשול לך משל למה הדבר דומה לשני אחים כהנים שהיו בעיר אחת לזה יש לו בן אחד ולזה שני בנים, הלכו לגורן, זה שיש לו בן אחד נוטל חלק אחד וזה שיש לו שני בנים נוטל שני חלקים ומוליכין אצל אבי אביהן וחוזרין וחולקין בשוה. ר"ש בן אלעזר אומר לאלו ולאלו נתחלקה הארץ כדי לקיים שני מקראות הללו, הא כיצד היה מיוצאי מצרים נוטל חלקו עם יוצאי מצרים, היה מבאי הארץ נוטל חלקו עם באי הארץ מאלו ואלו נוטל חלקו מכאן ומכאן. אמר מר לשמות מטות אבותם ממאי דביוצאי מצרים כתיב דאמר קרא ונתתי אותה לכם מורשה והאי ליוצאי מצרים קאמר להו:

לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו. הרי שיצאו עמו עשרה בנים ממצרים ובכגניסתן לארץ נמצאו חמשה קורא אני עליו למעט תמעיט נחלתו. הרי שיצאו עמו חמשה בנים ובכניסתן לארץ נמצאו עשרה קורא אני עליו לרב תרבה נחלתו. איש יצאו נשים טומטום ואנדרוגינוס. לפי פקודיו מלמד שלא נתחלקה הארץ אלא לכל שבט ושבט לפי מה שהוא, וכן הוא אומר וידברו בני יוסף את יהושע וגו' ויאמר אליהם יהושע אם עם רב אתה עלה לך היערה וגו'. יותן נחלתו שומע אני מעורבבין, תלמוד לומר בגורל, אי בגורל שומע אני בינו לבין עצמו, תלמוד לומר על פי הגורל תחלק נחלתו (שומע אני בינו לבין עצמן ת"ל על פי ה') מגיד שלא נתחלקה ארץ ישראל אלא ברוח הקודש וע"פ המקום. אך, יצאו יהושע וכלב, וכן הוא אומר ויתנו לכלב את חברון, ואומר ויתנו בני ישראל נחלה ליהושע בן נון ע"פ ה' נתנו לו את העיר אשר שאל. לשמות מטות אבותם יצאו גרים ועבדים. ע"פ הגורל תחלק נחלתו מגיד שלא נתחלקה ארץ ישראל אלא שמין בית כור כנגד בית סאה ובית סאה כנגד בית כור. תניא עתידה ארץ ישראל שתתחלק לשלשה עשר שבטים, שבתחלה לא נתחלקה אלא לי"ב שבטים ולא נתחלקה אלא בכספים שנאמר בין רב למעט. אמר ר"י סאה ביהודה שוה חמש סאין בגליל ולא נתחלקה אלא בגורל שנאמר אך בגורל תחלק, ולא נתחלקה אלא באורים ותומים שנאמר ע"פ הגורל, הא כיצד אלעזר מלובש באורים ותומים שנאמר ע"פ הגורל, הא כיצד אלעזר מלובש באורים ותומים ויהושע וכל ישראל עומדין לפניו וקלפי של שבטים וקלפי של תחומין מונחין לפניו והיה מכוין ברוח הקודש ואומר אם זבולון עולה תחום עכו עולה עמו, טרף בקלפי של שבטים ועלה בידו זולון, בקלפי של תחומין ועלה בידו תחום עכו, וחזר וראה ברוח הקודש (אם) [ואומר] נפתלי עולה ותחום גינוסר עולה [עמו] טרף בקלפי של שבטים ועלה בידו נפתלי, בקלפי של תחומין ועלה בידו תחום גינוסר, וכן כל שבט ושבט. ולא כחלוקה של עולם הזה חלוקת עולם הבא, העולם הזה אדם יש לו שדה לבן אין לו שדה פרדס שדה פרדס אין לו שדה לבן, העוה"ב אין לך כל אחד ואחד שאין לו בהר ובשפלה שנאמר שער ראובן אחד וגו' שער שמעון אחד וגו' והקב"ה מחלק להן בעצמו שנאמר ואלה מחלקותם נאם ה'. מדקאמר נתחלקה לי"ב שבטים ש"מ לשבטים איפלוג ולא לקרקף דגברי. אמר מר עתידה ארץ ישראל שתתחלק לשלשה עשר שבטים, אידך למאן, לנשיא דכתיב והעובד העיר יעבדוהו מכל שבטי ישראל. ועימא דון גר (מדת גר שכירות) בעלמא, לא סלקא דעתך דכתיב והנותר לנשיא מזה ומזה לתרומת הקדש ולאחוזת העיר. ולא נתחלקה אלא בכספים, למאי אילימא לשופרא ולסניא, אטו בשופטני עסקינן, אלא לקרובה או לרחוקה. כתנאי רבי אליעזר אומר בכספים העלוהו, ר' יהושע אומר בקרקע העלוהו. ת"ר אך בגורל יצאו יהושע וכלב שלא נטלו בגורל אלא על פי ה', יהושע דכתיב על פי ה' נתנו לו את העיר, כלב דכתיב ואת שדה העיר ואת חצריה נתנו לכלב בן יפונה באחוזתו:

על פי הגורל. שהיה הגורל כורז אני גורלו של פלוני לשמו עליתי, למה כן, רבי לוי בשם רבי חנינא אומר בשביל שלא תהא תחרות בין השבטים שלא יאמרו מה שבקש אלעזר עשה. אשר ילדה אותה ללוי במצרים. נולדה בין החומות שנאמר אשר ילדה אותה וגו' לידתה במצרים ואין הורתה במצרים וכו' (כדכתוב בפסוק וילך איש מבית לוי). בכללן של ישראל אתה מוצא שבעים ובפרטן אתה מוצא שבעים חסר אחד, אלא זו יוכבד שהורתה בדרך ולידתה בין החומות שנאמר אשר ילדה אותה ללוי במצרים לידתה במצרים ואין הורתה במצרים. וימת נדב ואביהוא (כתוב בויהי ביום השמיני). ולא נותר מהם איש (כתוב ברמז להלן):

במדבר - פרק כז - המשך רמז תשעג

ותקרבנה בנות צלפחד. שנו רבותינו בנות צלפחד נטלו שלשה חלקים חלק אביהן שהיה מיוצאי מצרים וחלקו עם אחיו בנכסי חפר ושהיה בכור ונטל שני חלקים. והא אין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק, אמר רבא ארץ ישראל מוחזקת היא וכו' (כתוב ברמז קע"ז):

ותעמודנה לפני משה ולפני אלעזר וגו'. אפשר עמדו לפני משה ולא אמר להן דבר לפני אלעזר ולא אמר להן דבר ועמדו לפני הנשיאים וכל העדה אלא סרס המקרא ודרשהו דברי רבי יאשיה. אבא חנן אמר משום ר"א בבית המדרש היו יושבין והלכו ועמדו לפני (משה) [לפני כולן]. במאי קא מיפלגי מר סבר חולקין כבוד לתלמיד במקום הרב ומר סבר אין חולקין והילכתא חולקין והילכתא אין חולקין, ולא קשיא הא דפליג ליה רביה יקרא והא דלא פליג ליה. תניא בנות צלפחד חכמניות היו דרשניות היו צדקניות היו. חכמניות היו שלפי שעה דברו מלמד שאותו היום היה משה יושב ודורש בפרשת יבמין אמרו לו אם כבן אנו נירש כבן ואם לאו תתיבם אמנו מיד ויקרב משה את משפטן. דרשניות היו, היו דורשות ואומרות אלו היה לו בן לא דברנו. והתניא בת, הכי קאמר אלו היה לו בת לבן לא דברנו. צדקניות היו שלא נשאו אלא להגון להם. תניא ר"א בן יעקב אומר אפילו קטנה שבהן לא נשאת פחותה מארבעים שנה. איני והאמר רב חסדא נשאת פחותה מבת עשרים יולדת עד ששים, בת עשרים יולדת עד ארבעים, בת ארבעים שוב אינה יולדת, אלא מתוך שצדקניות היו נעשה להן נס כיוכבד שילדה בת מאה ושלשים שנה. להלן מנאן הכתוב דרך גדולתן וכאן מנאן דרך חכמתן מסייע ליה לרבי אמי בישיבה הלך אחר חכמה ובמסיבה הלך אחר הזקנה. אמר רב אשי והוא דמופלג בחכמה והוא דמופלג בזקנה. תנא דבי רבי ישמעאל בנות צלפחד שקולות היו שנאמר ותהיינה הויה אחת לכולן. מתלוננין ועדת קרח לא היה להן חלק בארץ. והתניא יהושע וכלב נטלו חלקם, לא קשיא מר מקיש מתלוננים למרגלים ומר לא מקיש מתלוננים למרגלים דתניא אבינו מת במדבר זה צלפחד, והוא לא היה בתוך העדה זו עדת מרגלים, הנועדים על ה' אלומתלוננים. עדת קרח כמשמעו. מר מקיש מתלוננים למרגלים ומר לא מקיש. א"ל רב פפא לאביי ולמאן דמקיש איכפל יהושע וכלב ירתי לכולה ארעא דישראל, א"ל מתלוננים שבעדת קרח קאמרינן:

ותקרבנה בנות צלפחד כיון ששמעו בנות צלפחד שהארץ מתחלקת לשבטים אבל לא לנקבות נתקבצו כולן זו על זו ליטול עצה, אמרו לא כרחמי ב"ו רחמי המקום, ב"ו רחמיו על הזכרים יותר מן הנקבות, אבל הקב"ה אינו כן אלא על הזכרים ועל הנקבות רחמיו על הכל שנאמר נותן לחם לכל בשר נותן לבהמה לחמה ואומר טוב ה' לכל:

בן חפר בן גלעד בן מכיר בן מנשה מגיד הכתוב שכשם שצלפחד היה בכור כך היו כולן בכורות וללמדך שהיו זכאות בנות זכאי וכל מי שמעשיו סתומין ומעשה אבותיו סתומין והכתוב מיחסו לשבח הרי זה צדיק בן צדיק. וכל מי שמעשיו סתומין ומעשה אבותיו סתומין והכתוב מיחסו לגנאי הרי זה רשע בן רשע. רבי נתן אומר בא הכתוב ללמדך שכל צדיק וצדיק שגדל בחיק רשע ולא עשה כמעשיו להודיע כמה צדקו גדול שגדל בחיק רשע ולא עשה כמעשיו [וכל רשע שגדל בחיק הצדיק ולא עשה כמעשיו להודיע כמה רשע גדול שגדל בחיק צדיק ולא עשה כמעשיו] עשו גדל בין שני צדיקים בין יצחק ובין רבקה ולא עשה כמעשיהם. עובדיה גדל בין שני רשעים בין אחאב ואיזבל ולא עשה כמעשיהם נתנבא על עשו הרשע שנאמר חזון עובדיה כה אמר ה' אלקים לאדום:

למשפחות מנשה בן יוסף שכשם שחבב יוסף את הארץ כך יוצאי חלציו חבבו את ארץ ישראל. ואלה שמות בנותיו מחלה וגו' יכול הקודם במקרא קודם במעשה, ת"ל ותהיינה מחלה תרצה מלמד שכולן שקולות זו כזו. ותעמודנה לפני משה וגו' מגיד הכתוב שלא עמדו אלא בשנת הארבעים שנה שמת אהרן שנאמר ויעל אהרן הכהן וגו'. לפני משה ולפני אלעזר אם משה לא היה יודע וכו' (כדלעיל). כי בחטאו מת שלא החטיא את אחרים עמו. ובנים לא היו לאו דאלו היה לו (בת לבן) [בן] לא היינו תובעים. למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו רבי יהודה אומר נאמר כאן שם ונאמר להלן שם מה שם האמור (להלן) [כאן] נחלה אף שם האמור (כאן) [להלן] נחלה, ומה שם האמור (להלן) [כאן] זרע אף שם האמור (כאן) [להלן) זרע. כי אין לו בן למה נאמר והלא כבר נאמר ובנים לא היו לו ומה תלמוד לומר כי אין לו בן, מגיד שהיו חכמות דורשות הא אם היה לו בת בן לא היינו תובעות. תנה לנו אחוזה רבי נתן אומר יפה כח נשים מכח אנשים. אנשים אומרים נתנה ראש ונשובה מצרימה ונשים אומרות תנה לנו אחוזה. ותקרבנה בנות צלפחד הא כל אדם כשר שעומד בתוך השבט הרי זה שבח לכל שבטו ק"ו לביתו ק"ו לגופו ק"ו למשפחתו ק"ו לבית אביו. וכן הוא אומר ואתו אהליאב בן אחיסמך שבח לכל שבטו ק"ו למשפחתו וכו'. ותקרבנה הא כל אדם כשר שעומד בתוך דור רשע זכה ליטול שכר כולן, נח עומד בדור המבול זכה ליטול שכר כולן, אברם עומד בדור הפלגה זכה ליטול שכר כולן, אלו עומדים בדור המדבר זכו ליטול שכר כולן, ללמדך באיזה שעה עמדו לפני משה בשעה שאמרו ישראל נתנה ראש אמר להן משה והלא ישראל מבקשין לחזור למצרים ואתנה מבקשות נחלה בארץ, אמרו יודעות אנו שסוף כל ישראל להחזיק בארץ שנאמר עת לעשות לה' הפרו תורתך אל תהי קורא כן אלא הפרו תורתך עת לעשות לה', וכן הוא אומר וארם יצאו גדודים וגו' ותאמר אל גברתה מגיד שאמרה לה כך וכך מטהרין את העני כך וכך מטהרין את העשיר שנאמר כזאת וכזאת דברה הנערה מגיד שהיתה יודעת פרשת נגעים אבל אינה יודעת אימתי (היא, של) בית אביה (עושין) [הניחו] את התורה בשעה שאמר להם עד מתי אתם פוסחים לקיים מה שנאמר עת לעשות לה' הפרו תורתך אל תהי קורא כך אלא הפרו תורתך עת לעשות לה', וכן היה הלל אומר בשעת המפזרין כנס את הרגל באתר דלית קפיץ קני מיניה, באתר דלית גוברין השתדל להיות גבר. ד"א ותקרבנה בנות צלפחד וגו' והלא ידוע שמנשה בן יוסף ומה ראה ליחסו כאן, אלא כל מלך כשר שהיה עומד היו רואין מי שאבותיו כשרין ותולין אותו בו, שכן אמר בחזקיה כה אמר ה' אלקי דוד אביך וכי בנו של דוד היה חזקיה והלא כמה דורות היו בינתים, אלא כל מלך כשר שהיה עומד היה תולה בדוד וכל מלך רשע שהיה עומד היה נתלה בירבעם שנאמר על חטאות ירבעם. ושם בנות צלפחד שם היה להן בזכות ושם היה להן במעשה. שם האחת שפרה ושם השנית פועה, שם היה להן בזכות ושם היה להן במעשה הטוב. וכן הוא אומר איש היה בארץ עוץ איוב שמו שם היה לו, הא כל שמות שבתורה ושבנביאים ושבכתובים אם לענין הזכות שם לו בזכות ואם לענין רשע שם לו ברשע:

אבינו מת במדבר. רבי אליעזר בן יעקב אומר נאמר כאן מדבר ונאמר להלן ויהיו בני ישראל במדבר מה כאן צלפחד אף להלן צלפחד. אמר ליה רבי שמעון אפשר לומר כן מקושש בשנה ראשונה שיצאו ממצרים בשנים ועשרים לחדש השני וכי אפשר שהיו בנות צלפחד בנות מלכים נאות וכשרות הקטנה שבהן יושבת ארבעים שנה ולא נשאת וכי באיזו שנה מת צלפחד בשנה שנאמר וישמע הכנעני. ותקרבנה בנות צלפחד אותו הדור היו הנשים גודרות מה שהאנשים פורצין שכן אתה מוצא שאמר להן אהרן פרקו נזמי הזהב וגו' ולא רצו הנשים ומיחו בבעליהן שנאמר ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב אשר באזניהם והנשים לא נשתתפו במעשה העגל. וכן במרגלים שהוציאו דבה שנאמר וישובו וילינו עליו את כל העדה עליהם נגזרה גזרה שאמרו לא נוכל לעלות, אבל הנשים לא היו עמהם בעצה, מה כתיב למעלה מן הענין כי אמר ה' להם מות ימותו במדבר ולא נותר מהם איש וגו' [איש] ולא אשה על מה שלא רצו ליכנס לארץ, אבל הנשים קרבו עצמן לבקש נחלה בארץ. ולמה נזדמנו למשה [באחרונה] שלא יראה את עצמו שפרש מן האשה ארבעים שנה שהרי הן המתינו ארבעים שנה עד שנשאו להגון להם.

דבר אחר ותקרבנה בנות צלפחד חמשתן אמרו חמשה דברים, הראשונה אמרה אבינו מת במדבר. השניה אמרה והוא לא היה בתוך העדה הנועדים על ה' בעדת קרח. השלישית אמרה כי בחטאו מת הוא המקושש, הרביעית אמרה ובנים לא היו לו. החמישית אמרה למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו וכל הפסוק. אמר משה אי אפשר לבת לירש, אמרו לו למה, אמר להם שאתם נקבות, אמרו לו וכה אמרת משה רבינו הואיל שהזכר יורש תתייבם אמנו לאחי אבינו שתוליד זכר שיירש, אמר להן משה אי אשר להתייבם הואיל שיש לה בנות, אמרו לה מה הוא זה שאתה עושה משה רבינו שנירש את אבינו אין אנו בנים שתתייבם אמנו אנו בנים, אותה שעה סלקו את משה כיון ששמע משה כן מיד ויקרב משה את משפטן לפני ה'. א"ר חידקא שמעון השקמוני היה לי חבר מתלמידי רבי עקיבא ואמר יודע היה משה שהבנות יורשות, על מה נחלקו אם יירשו בראוי כבמוחזק אם לאו, וראויה היתה פרשת נחלות שתאמר על ידי משה אלא שזכו בנות צלפחד שנאמרה על ידיהן שכך מגלגלין זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב: