ילקוט שמעוני תורה תשעא

<< · ילקוט שמעוני · תורה · תשעא · >>

במדבר - פרק כד - רמז תשעא

ילמדנו רבינו על כמה דברים גשמים נעצרים, כך שנו רבותינו על ארבעה דברים גשמים נעצרים, על הזנות ועל עבודת אלילים ועל חלול המעשרות ועל הפוסק צדקה ואינו נותן. על הזנות מנין שנאמר ותחניפי ארץ בזנותיך, וכתיב אחריו וימנעו רביבים ומלקוש (לא) [לוא] היה ומצח אשה זונה וגו', על ע"א מנין שנאמר השמרו לכם פן יפתה לבבכם. וכתיב אחריו ועצר את השמים, בחלול מעשרות מנין שנאמר הביאו את כל המעשר אל בית האוצר וגו'. על הפוסק צדקה ואינו נותן מנין, שנאמר נשיאים ורוח וגשם אין איש מתהלל במתת שקר. ואעפ"כ ע"א קשה מכלם, בוא וראה בשעה שעשו ישראל אותו מעשה כתיב הרף ממני ואשמידם, מיד ויחל משה את פני ה' אלקיו ויאמר למה ה' יחרה אפך בעמך אשר הוצאת מארץ מצרים, מהיכן הוצאתם מארץ מצרים ממקום עובדי אלילים, אלו ממקום אחר הוצאתם היית כועס עליהם. משל לאחד שהיה לו בן, פתח לו חנות של בשם בתוך שוק של זונות החנות משלו והשוק משלו, יצא הנער לתרבות רעה, נכנס אביו להוציאו מבין הזונות כפתו ובקש להרגו, בא אוהבו א"ל למה אתה הורגו ולא אתה פתחת חנות של בשמים בתוך שוק של זונות ומשם יצא לתרבות ראה, כך אמר משה לפני הקב"ה לא אתה הוצאתם מבין ע"א, למה ה' יחרה אפך, עד שהן במצרים עבדו אלילים ואעפ"כ לא היו פרוצין בעריות, שנאמר גן נעול וגו'. ובשעה שירדו למצרים היו צנועים כל אחד ואחד בתוך אהלו, שנאמר איש וביתו באו, לא ראובן היה מביט באשתו של שמעון ולא שמעון באשתו של ראובן, אלא כל אחד באהלו צנוע, ואפילו כשהיו ששים רבוא במדבר כך היו צנועים ולא היה אחד מהם פותח פתחו כנגד פתחו של חברו, כיון שצפה בלעם וירא ישראל שוכן לשבטיו, התחיל משבחן מה טובו אהליך יעקב:

כנחלים נטיו. מה טיבן של נחלים אצל בתי כנסיות ובתי מדרשות, אלא מה נחלים הללו בני אדם יורדין לתוכן כשהן טמאין וטובלין ועולין טהורין, כך בתי כנסיות ובתי מדרשות בני אדם נכנסין לתוכן כשהן מלאים עונות ויוצאין מלאין מצות. כגנות עלי נהר אלו מלמדי תינוקות שמוציאין מלבן חכמה ובינה ודעת והשכל ומלמדין אותן לעשות רצון אביהם שבשמים.

דבר אחר אלו חכמים ותלמידים שמיסרין את עצמן במקרא במשנה במדרש בהלכות באגדות, [ועליהם הוא] אומר היושבת בגנים וגו', אלו אמר הכתוב ישראל מקשיבים הייתי אומר [דוקא] כל ישראל, כשהוא אומרים חברים אפילו שנים אפילו שלשה עסוקין בדברי תורה עליהם הוא אומר היושבת בגנים. כאהלים נטע ה', משלו משל למה הדבר דומה למלך שעשה סוכה לכל עוברים ושבים. כארזים עלי מים, אלו גסי הרוח שבישראל [שיש בהן ד"ת], עאכ"ו [והשפלים והעניים] שהם מזלזלין עצמן בדברי תורה, שנאמר יזל מים מדליו. וזרעו במים רבים אלו בעלי בתים שבשביל דרך ארץ שבהן [יצליחו במעשה ידיהם] עאכ"ו בניהם ובני בניהם במים רבים. וירם מאגג מלכו זה אגג שהיה בוכה ומתאנח שמא יאבד זרעו.

דבר אחר אלו רשעים גמורים שבישראל שמכניסין יגון ואנחה בלבן בשעה שנכנסין לבית עולמן בשביל מעשים שעשו אם חזרו ועשו תשובה ומתין מתוך התשובה אלו ואלו בני העולם הבא. ד"א כנחלים עם שהרשע מקלסן בקש לגנותן בדבר שאין בו ממש, מה ארז זה עולה בחורשים והוא עשוי הפקר לכל אדם כך בקש לכנותן, אמר ליה הקב"ה לא כשם שאתה מחשב לא כארזים של חרשים אלא כארזים של גנות שהן גדלין על המים ויש להם נחת רוח כארזים עלי מים, ואפילו אדם מבקש ליגע בהם להזיק אותם אין יכול למה שבעליהן משמרן, כך אמר הקב"ה אפילו אדם מבקש ליגע בבני איני מניחן, למה שאני שומרן שנאמר הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל.

דבר אחר כנחלים נטיו, בקש לכנותן בדבר שאין בו ממש כנחל זה שמושך בימות הגשמים ופוסק בימות החמה, אמר לו הקב"ה רשע לא כן אלא נטיו, ואין נטיו אלא נהר שנאמר הנני נוטה אליה כנהר שלום, כשם שהנהר הזה אינו פוסק לא בימות בחמה ולא בימות הגשמים כך אין זרעו של אברהם יצחק ויעקב פוסק לא בעולם הזה ולא לעולם הבא.

דבר אחר למה כנה אותם בנחלים, בקש ליתן דמיון לישראל לנחל זה שבני אדם ממלאין ממנו הן מריבין עליו, זה אומר אני ממלא תחלה, וזה אומר אני ממלא תחלה מפני שיודעין שהן פוסקין והן דוחקין כדיהן, אמר לו הקב"ה רשע לא כשם שאתה מחשב אלא נטיו, כשם שהנהר הכל ממלאין בשלום ובנחת שיודעין שאינו פוסק לעולם כך בני שלום ביניהן, שאין נטיו אלא שלום, שנאמר הנני נוטה אליה כנהר שלום. אמר בלעם אני רואה אותן גנות זה שונה של בר קפרא וזה שונה של רבי חייא וזה שונה של רבינו הקדוש, אמר לו הקב"ה עלי נהר אעפ"כ כולן נכנסין לחבורה כלם נתנו מרועה אחד. בלעם אמר כגנות והקב"ה כאהלים. אמר בלעם רואה אני אותן כגנות עלי עין כגנות של בצלים, אמר לו הקב"ה כאהלי נטע כפליטון, אמר ליה הקב"ה אתה מכנה אותן בבצלים שריחן רע ואני מכנה אותן בפליטון, שנאמר מר ואהלות קציעות. אמר רבי יוסי למה נקרא שמו אהלים שהוא בא דרך אהלים, בלעם כנה אותו בגנות, מה עסקן של גנות אם אין מנכשין את הירק ומשליכין את פסולתן לחוץ הוא מבאיש, א"ל הקב"ה עלי נהר, מה הנהר שוטף את הסירות אף יום הכפורים מכפר עונותיהם, שנאמר כי ביום הזה יכפר.

דבר אחר כנחלים, כאהלים. בקש לעשותן כאהלים של סרקין שהן מיטלטלין ונעקרין ממקומן, אמר ליה הקב"ה לא מה שאתה מחשב אלא נטועין הן, אהלים שנטעו אלו שמים וארץ, שנאמר וימתחם כאהל לשבת. כשם ששמים וארץ אין נעקרין ממקומן כך הם אינם נעקרין. והוא שמשה אמר להם למען ירבו ימיכם וגו' כימי השמים על הארץ, אין לי אלא בשעת האחוה, בדורו של ירמיה ראה מה כתיב אם ימדו שמים מלמעלה וגו' גם אני אמאס בכל זרע ישראל, ואם יאמר לך אדם הרי שמים עתידין להתחלף, ראה מה נאמר כי כאשר השמים החדשים וגו' כן יעמוד זרעכם ושמכם. מה טובו אהליך יעקב. טובים אהלים של מטה מאהלים של מעלה, אהלים של מעלה הכל נכשלין בהן יש שעובדין לחמה וללבנה ולכוכבים, אבל אהלים של מטה אין לך אדם שנכנס לבית הכנסת או לבית המדרש וחוטא. יזל מים מדליו זה מלכותו של שאול כדלי שיש לו הפסק. וזרעו במים רבים זה מלכות דוד שאין לו הפסק לעולם ועד, ועל ידי מה פסקה מלכות שאול על ידי אגג, שנאמר וירם מאגג מלכו, אעפ"כ חוזרת ונשאת על ידי אסתר, שנאמר ותנשא מלכותו. אמר רבי שמואל בר נחמן אמר רבי יונתן מאי דכתיב נאמנים פצעי אוהב ונעתרות נשיקות שונא, טובה קללה שקלל אחיה השילוני את ישראל מברכה שברכם בלעם הרשע, אחיה השילוני קללן בקנה, שנאמר והכה ה' את ישראל כאשר ינוד הקנה במים, מה קנה אינו עומד אלא במקום מים וגזעו מחליף ושרשיו מרובים ואפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו הולך ובא עמהן וכיון שדממו הרוחות עומד הקנה במקומו, אבל בלעם הרשע ברכן בארז, מה ארז זה אינו עומד במקום מים ואין גזעו מחליף ואין שרשיו מרובין ואפילו כל הרוחות באות ונושבות בו אינן מזיזות אותו ממקומו, וכיון שבאה רוח דרומית (או מערבית) הופכתו ועוקרתו על פניו:

שלחו מתם הזהרו בערבוביתא, הזהרו בחבורה הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה, שנאמר יזל מים מדליו, מפני (מה) תלמידי חכמים אין מצויין לצאת מבניהן תלמידי חכמים, שלא יאמר תורה ירושה היא לנו. רב שישא בריה דרב אידי אמר כדי שלא יתגדרו על הצבור [מר זוטרא אמר מפני שהן מתגברין על הצבור] רב אשי אמר משום דקרו לאינשי חמרי, רבינא אמר שאין מברכין בתורה תחלה:

ומברכך ברוך ואורריך ארור. ולהלן הוא אומר אורריך ארור ומברכיך ברוך, אלא בלעם על ידי שהיה שונא פותח בברכה וחותם בקללה, ויצחק על ידי שהיה אוהב פותח בקללה וחותם בברכה.

דבר אחר הרשעים ע"י שתחלתן שלוה וסופן יסורין [פותחין בברכה ומסיימין בקללה], הצדיקים [ע"י שתחלתן יסורין וסופן שלוה] פותחין בקללה ומסיימין בברכה, אורריך ארור ומברכיך ברוך:

ועתה הנני הולך לעמי. (כתיב הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם). לכה איעצך אשר יעשה העם הזה לעמך. [עמך] לעם הזה מיבעי ליה, אמר רבי אבא בר כהנא כאדם שמקלל את עצמו ותולה קללתו באחרים, אמר לו אלקיהם של אלו שונא זמה הוא והן מתאוין לכלי פשתן, בוא ואשיאך עצה עשה להן (קעילין) [קלעים] מהר שלג עד בית הישימון ותושב בהן זונות זקנה מבחוץ וילדה מבפנים וימכרו להן כלי פשתן, ובשעה שישראל אוכלין ושותין ושמחין ויוצאין לטייל בשוק זקנה אומרת לו אתה מבקש כלי פשתן, זקנה אומרת לו בשוה וילדה בפחות שנים ושלשה פעמים, (אומרת לו בפחות) מכאן ואילך אומרת לו הרי אתה כבן בית שב וברור לעצמך, וצרצורי של יין עמוני מונח אצלה ועדיין לא נאסר יינן של נכרים, אמרו לו רצונך שתשתה כוס של יין, כיון ששתה בער בו אמר לה השמעי לי הוציאה יראתה מתוך חיקה, אומרת לו עבוד לזה אומר לה הרי יהודי אני, אומרת לו ומה איכפת לך כלום מבקשים ממך אלא פיעור, כיון שפוער אומרת לו אין אני מניחתך עד שתכפור בתורת משה רבך, שנאמר המה באו בעל פעור וינזרו לבשת, ויודע דעת עליון (כתוב ברמז תשי"ד). ראשית גוים עמלק (כתוב בפרשת ויהי בשלח בסופו). וירא את הקיני וישא משלו ויאמר. אמר ליה בלעם ליתרו קיני לא היית עמנו בעצה, מי הושיבך אצל איתני עולם, והיינו דאמר ר' חייא בר אבא שלשה היו באותה עצה (כדכתוב בריש ואלה שמות). אוי מי יחיה משמו אל, אמר ריש לקיש או למי שמחיה עצמו בשם אל, ורבי יוחנן אמר אוי לה לאומה שתמצא בשעה שהקב"ה עושה פדיון לבניו, מי מטיל כסותו בין לביא ללביאה בשעה שנזקקין זה לזה. וצים מיד כתים אמר רב (לא לגיון) [ליבון] אספר. וענו אשור עד אשור קטלי מיקטל מכאן ואילך משעבדי שעבודי:

אראנו ולא עתה. אמר רבי יצחק משה אמר כי קרוב יום אידם, כי קרוב אליך הדבר מאד, ובלעם אמר אראנו ולא עתה, משל למלך שנתן מדינה לבנו במקום רחוק והיו אוהבו ואויבו הולכין עמו, כשמהלכין בדרך א"ל אויבו לפי ששונא אותך אביך נתן לך מדינה במקום רחוק, קצרה דעתו של בן המלך אוהב, אמר לו עכשיו אנו מגיעין אצל מדינה ומתקנין לנו כל מעדנים, מיד נתקררה דעתו של בן המלך, וכן ישעיה אמר כי קרוב יום ה' (ונורא מאד). וירא את הקיני כיון שראה בניו של יונדב בן רכב שיושבין בלשכת הגזית מיד צעק ואמר אין מושיבין בסנהדרין אלא כהנים ולוים וישראלים מפני שאמר קראן לו ויאכל לחם זכו בניו לישב בלשכת הגזית במקום התקיף. ויקם בלעם וילך מלמד שנסתלקה הימנו רוח הקדש ומאותה שעה נסתלקה רוח הקודש מאומות העולם שבקש משה רחמים עליה שנאמר ובמה יודע אפוא:

במדבר - פרק כה - המשך רמז תשעא

וישב ישראל בשטים. אמר ר' יוחנן כל מקום שנאמר וישב אינו אלא צער, וישב ישראל בשטים, מה כתיב ויחל העם לזנות. וישב יעקב, מה אירע מכירת יוסף. וישב ישראל בארץ מצרים, מה כתיב ויקרבו ימי ישראל למות. וישב ישראל ויהודה לבטח, וכתיב ויקם ה' שטן לשלמה. וישב ישראל בשטים. רבי אליעזר אומר שטים שמה. רבי יהושע אומר שנתעסקו בדבר שטות. ותקראן לעם, רבי אליעזר אומר ערומות פגעו בהן. רבי יהושע אומר שנעשו כולן בעלי קריין. וישב ישראל אין ישיבה בכל מקום אלא קלקלה, שנאמר וישב העם לאכול ושתו, ואומר וישבו לאכל לחם. ר' עקיבא אומר כל פרשה שסמוכה לחברתה (כתוב ברמז תרל"א).

דבר אחר וישב ישראל בשטים במקום השטות, לפי שהיו ישראל במדבר ארבעים שנה לא מקום זרע ותאנה וגפן וגו', באו ועשו מלחמה עם סיחון ועוג ונפלו בידן ונטלו כל מה שלהן, מלכות זה מתגאה ומשתחצת ואין לה אלא ארבע מדינות שראויות למלכות אסיא ואלכסנדרוס וקרטיגני ואנטוכיא ואלו היה להן ששים עיר וראוין למלכות, שנאמר ששים עיר כל חבל ארגוב, ומשנתמלאו ישראל בבזה התחילו מבזבזין מקרעין ומשליכין ומקרעין בהמה ומשליכין, לפי שלא היו מבקשין אלא כלי כסף וכלי זהב, שנאמר וכל הבהמה ושלל הערים בזונו לנו, באו וישבו להם בשטים במקום השטות, באותה שעה עמדו עמונים ומואבים ובנו להם מקולין מבית הישימות עד הר השלג וכו' (כדלעיל) עד וינזרו לבשת. באחרונה עשו להן מרזיחין והיו קוראות להן ואוכלין, שנאמר ותקראן לעם. אמר רבי אלעזר בן שמוע כשם שאי אפשר לו למסמר לפרוש מן הדלת בלא עץ כך אי אפשר להו לישראל לפרוש מן הפעור בלא נפשות. מעשה בפנחס בן גובתא דאריח שהיה מעגל בחביות ובא עליו שרו של פעור ושמט עליו את השפוד וברח, והלך ובא עליו בלילה שני א"ל אף אתה מקללני, א"ל שוב איני מקללך מעתה. שוב מעשה בסבטיא מאולם שהשכיר חמורו לאשה אחת גויה, כיון שיצאה לפתחה של מדינה אמרה לו המתן עד שאכנס לבתי אלילים, ומשיצתה אמר לה המתיני עד שאכנס ואעשה כדרך שעשית, אמרה לו אפשר אי אתה יהודי, אמר לה ומה איכפת לך נכנס וקנה בחוטמו של פעור, אמרה לו לא עשה אדם כיוצא בזה והיו משחקין עליו, שוב מעשה בשלטון אחד שבא ממדינת הים להשתחוות לפעור, אמר להם הביאו לי פר אחד שאנו מקריבים לו או איל אחד, אמרו ליה אין אנו נזקקין לך בכך, אלא שתגלה עצמך לו, גירה בהן הסנגלרין והיו מפצעין את ראשיהן, אמר להן אוי לכם ולטעותיכם. [ויצמד ישראל] באותה שעה חרה אף ה' בישראל:

וישב ישראל בשטים. יש מעינות שמגדלים גבורים ויש שמגדלים חלשים ויש נאים ויש מכוערים ויש [צנועין ויש] שטופים בזמה, ומעין שטים של זנות היה והוא היה מקשה סדום, אתה מוצא שאמרו איה האנשים וגו'. לפיכך נתקלקלו באותו מעין. ועתיד הקב"ה ליבשו, שנאמר ומעין מבית ה' יצא והשקה את נחל השטים. מימות אברהם לא נפרצו אלא בזנות עד שבאו לשטים ושתו מימיו ונפרצו בזנות, שנאמר ויחל העם לזנות, [ויחל העם וגו']. כל מקום שאומר העם לשון גנאי הוא, וכל מקום שאומר ישראל לשון שבח הוא, ויהי העם כמתאוננים, וירב העם באלקים ובמשה, ויבכו העם בלילה ההוא, עד אנה ינאצוני העם הזה, וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו, ויקהל העם על אהרן, ויחל העם, זרוק מטה לאוירא אעיקרא נופל. מי שפתח בזנות תחלה השלים לבסוף, אמותיהן התחילו בזנות, שנאמר ותבא הבכירה ותשכב את אביה וגו'. עשו להם קלעים כו' (כדלעיל) וילדה יוצאה מבוסמת ומקושטת ומפתה אותו ואומרת לו למה אנו אוהבים אתכם ואתם שונאים אותנו טול כלי זה בחנם כלנו בני איש אחד בני תרח אבי אברהם ואין אתם רוצים לאכול מזבחנו ומבשולנו הרי לך עגלים ותרנגולין שחטו כמצותכם ואכלו מיד משקתו היין ובוער בו השטן והוא נשטה אחריה, ויש אומרים בלעם צוה אותם שלא להשקותם יין, אמר שלא ידונו כשתויי יין. כשברך בלעם את ישראל היה קולו הולך ששים מיל כמחנה ישראל, וגדולה ברכה שברך בלעם את ישראל מברכות שברך יעקב את השבטים ומברכות שברכם משה, כשברך יעקב את השבטים הוכיח את ראובן ואת שמעון ולוי אף משה לא ברכן עד שהוכיחן תחלה, אבל בלעם כשברכן היו ברכותיו שוות ואין בהם פגם, לפיכך גבה דעתן של ישראל ובאו לידי תקלה בעצת בלעם שאמר להם לזקני מואב וזקני מדין אפילו אתם מכניסין כל חיילות שבעולם אין אתם יכולין להם, שמא אתם מרובין מן המצריים דכתיב ויקח שש מאות רכב. וכולם נשקעו בים סוף, אלא בואו ואתן לכם עצה וכו' שכל זמן שעושין רצונו הוא נלחם להם, שנאמר ה' ילחם לכם, וכשהן עוברין רצונו הוא נלחם בם, אל תקרי בשטים אלא בסטים, נעשו לפני הקב"ה כסוטה זו שסטת על בעלה. ויחל העם - כבת כהן שזנתה ונתחללה, כד"א ובת איש כהן כי תחל לזנות:

ויאמר ה' אל משה קח את כל ראשי העם. דיני נפשות דנין ביום וגומרין ביום, דאמר קרא והוקע אותם לה' נגד השמש. ומנין להוקעה שהיא תליה, שנאמר והוקענום לה' בגבעת שאול בחיר ה'. קח את כל ראשי העם. אם העם חטאו ראשי העם מה חטאו, אמר ליה הקב"ה הושב להם בתי דינין, מאי טעמא אילימא לפי שאין דנים שנים ביום אחד, והאמר רב חסדא לא שנו אלא בשתי מיתות אבל באחת דנין, אלא כדי שישוב חרון אף מישראל. קח את כל ראשי העם והוקע אותם, אמר רבי יהודה ראשי העם תלה על שלא מיחו בבני אדם המסוימין בהן. רבי נחמיה אומר לא תלה ראשי העם, אך הקב"ה אמר למשה הושב להם ראשי סנהדרין ויהו דנין כל מי שהלך לפעור, א"ל ומי מודיעו, א"ל הקב"ה אני מפרסמן, כל מי שטעה הענן (נקלף) [נקפל] מעליו והשמש זורחת עליו בתוך הקהל ויהיו הכל יודעין מי שטעה ויהו אותו, הדא הוא דכתיב ויאמר משה אל שופטי ישראל. תנן התם הבועל ארמית קנאין פוגעין בו. אמר רבי יוחנן הבא לימלך אין מורין לו, ולא עוד אלא אם פרש זמרי והרגו פנחס נהרג עליו, נהפך זמרי והרגו לפנחס לא נהרג עליו מאי טעמא רודף הוא. ויאמר משה אל שופטי ישראל וגו' הלך שבטו של שמעון אצל זמרי בן סלוא אמרו לו הן נידונין דיני נפשות ואתה יושב ושותק, מה עשה הלך וקבץ כ"ד אלף מישראל והלך אצל כזבי בת צור, א"ל השמעי לי, אמרה לו בת מלך אני וכן צוני לי אבי לא תשמעי אלא לגדול שבהן, אמר לה אף אני נשיא שבט, ולא עוד אלא שאני גדול ממנו שאני הוא שני לבטן והוא שלישי לבטן, תפשה בבלוריתא והביאה לפני משה, אמר לו בן עמרם זו מותרת או אסורה, ואם תאמר אסורה, בת יתרו מי התירה לך, נתעלמה הלכה ממנו, געו כולם בבכיה, והיינו דכתיב והמה בוכים פתח אהל מועד:

וירא פנחס בן אלעזר. מה ראה, אמר רב ראה מעשה ונזכר הלכה, אמר ליה אחי אבי אבא לא כך למדתנו ברדתך מהר סיני הבועל ארמית קנאין פוגעין בו, אמר ליה קרייינא דאגרתא איהו ליהוי פרוונקא. ושמואל אמר ראה שאין חכמה ואין תבונה לנגד ה', כל מקום שיש חלול השם אין חולקין כבוד לרב. רבי יצחק נפחא אמר ראה שבא מלאך והשחית בעם. ויקם מתוך העדה ויקח רומח בידו. (אמר רבי יוחנן) מכאן שאין נכנסין בכלי זיין לבית המדרש, שלף שננה והניחה באונקלי והיה נשען והולך על מקלו, וכיון שהגיע אצל שבטו של שמעון אמר היכן מצינו ששבטו של לוי גדול משבטו של שמעון, אמרו הניחו אותו אף הוא לעשות צרכיו נכנס, התירו פרושין את הדבר. א"ר יוחנן ששה נסים נעשו לו לפינחס, אחד שהיה לו לפרוש ולא פרש, ואחד שהיה לו לדבר ולא דבר, ואחד שכוון את הרומח, ואחד שלא נשמטו מן הרומח. ואחד שבא מלאך והגביה את המשקוף, ואחד שבא מלאך והשחית בעם. בא וחבטן לפני המקום אמר לפניו רבש"ע על אלו יפלו כ"ד אלף מישראל, והיינו דכתיב ויעמוד פנחס ויפלל, אמר ר"א ויתפלל אין כתיב כאן אלא ויפלל, מלמד שעשה פלילות עם קונו, בקשו מלאכי השרת לדחפו אמר להם הקב"ה הניחו לו קנאי בן קנאי הוא משיב חמה בן משיב חמה הוא, התחילו השבטים מבזין אותו, אמרו ראיתם בן פוטיאל זה בן שפיטם אבי אמו עגלים לעבודת אלילים והרג נשיא שבט מישראל, בא הכתוב ויחסו פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, א"ל הקב"ה למשה לך והקדם לו שלום, שנאמר לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום. וראויה כפרה זו שתהא מכפרת והולכת לעולם. אמר רב יהודה אמר רב מעשה בנכרית אחת שהיתה חולה ביותר, אמרה אם אעמוד מחליי אלך ואעבוד כל עבודות אלילים שבעולם, כיון שהגיעה לפעור שאלה לכומרים במה עובדין לזה, אמרו לה אוכלין תרדין ושותין שכר ומתריזין בפניו, אמרה מוטב שאחזור לחליי ואל אעבוד עבודך בכך. אתם בית ישראל אינכם כן. הנצמדים לבעל פעור כצמיד פתיל, ואתם הדבקים כשתי תמרות הדבוקות זו בזו. במתניתא תנא הנצמדים לבעל פעור כצמידים על ידי אשה, ואתם הדבקים בה' אלקיכם דבקים ממש. הפוער עצמו לפעור הרי זה עבודתו אף על פי דמכוון לבזוייה. תנו רבנן מעשה (בסיטנא) [בסבטיא] וכו'. דורשי חמורות היו אומרים הזרוע כנגד היד, [וכה"א] ויקח רומח בידו, ולחיים כנגד תפלה, וכן הוא אומר ויעמד פנחס ויפלל. קיבה כמשמעה, וכן הוא אומר ואת האשה אל קבתה:

והנה איש מבני ישראל בא ויקרב אל אחיו את המדינית. מה ראה לעשות כך ללמדך שלא חלק כבוד לא לשמים ולא לבריות, ועליו נאמר זד יהיר לץ שמו. והמה בוכים - למה בוכים שנתרפו ידיהם באותה שעה, משל למה הדבר דומה לבת מלך שנתקשטה ליכנס לחופה לישב באפריון, נמצאת מקלקלת עם אחר נתרפו ידי אוהביה וקרוביה, כך ישראל בסוף ארבעים שנה חנו על הירדן לעבור לארץ ישראל ושם נפרצו בזנות ורפו ידי משה וידי צדיקים שעמו, ולמה נתעלמה הלכה ממנו אלא כדי שיבא פינחס ויטול את הראוי לו. ולפי שנתעצל משה לא ידע איש את קבורתו, ללמדך שצריך אדם להיות עז כנמר וקל כנשר רץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון קונו. מכאן אתה למד שמדקדק הקב"ה עם הצדיקים אפילו כחוט השערה. וירא פינחס וכולן לא ראו, והלא נאמר לעיני משה ולעיני כל העדה, אלא ראה מעשה ונזכר הלכה. ויקם מתוך העדה מהיכן עמד, אלא שהיו נושאין ונותנין בדבר אם הוא חייב מיתה אם לאו ועמד פינחס מתוך העדה ונתנדב וכו'. וידקור את שניהם זה על גב זה לתוך טומאת שניהם, שלא יהו ישראל אומרים לא היתה שם טומאה, וראה כמה נסים נעשו לו ניתן כח בזרועו לסבלן וכח במקל לעצור בהן, ועמדו בני שבטו לפגוע בו ועמד המלאך ונגף לפניו, כשראה פינחס כן חבטן בקרקע ועמד והתפלל, דכתיב ויעמוד פינחס ויפלל. והנה איש מבני ישראל בא, נענה פינחס באותה שעה ואמר אין כאן אדם שיהרוג זמרי היכן הן אריות גור אריה יהודה, דן גור אריה, התחילו לצווח, כיון שראה שהכל שותקין עמד מתוך סנהדרין שלו וכו', כיון שנכנס עשה לו הקב"ה שנים עשר נסים. נס ראשון שדרכן לפרוש זה מזה ודבקן המלאך זה בזה. נס שני שסתם המלאך את פיהם ולא היו יכולין לדבר. נס שלישי שכוון את הרומח והיו הכל רואין בשביל הנקרבין שלא יהו אומרים אף הוא נכנס לעשות צרכיו. נס רביעי שנארך חנית של רומח עד שנכנע בשני גולמים ויצא למעלה. נס חמישי שנתחזק זרועו של פינחס. ששי שלא נשבח הרומח. שביעי שלא ירד דמו על יד שלו וכו'. שמיני שלא מתו והן בידו שלא יטמא. תשיעי שדרך העליון להיות תחתון ברומח ונעשה נס ורואין כל ישראל שחייבין מיתה וכו' (לעיל) התחיל הכתוב מיחסו בשבח:

פרשת פינחס

במדבר - פרק כה - המשך רמז תשעא

פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (במדבר כה, יא). כהן בן כהן קנאי בן קנאי משיב חמה בן משיב חמה, הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ וגו' (במדבר כה, יב). מלמד שעמדו ממנו בבנין ראשון שמונה עשר כהנים נביאים, ובבנין שני שמונים כהנים - ובשביל שהיו (משכירין) [מוכרין] אותה בדמים התחילו שנותיהן מתקצרות. וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם (שם יג). אלו עשרים וארבע מתנות. תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹקיו - תחת אשר הערה למות נפשו. וכפר על בני ישראל לא נאמר אלא וַיְכַפֵּר, שעד עכשיו לא זז אלא עומד ומכפר עד שיחיו המתים:

אמר רבי שמעון בן לקיש פינחס הוא אליהו. א"ל הקב"ה אתה נתת שלום בין ישראל וביני בעולם הזה אף לעתיד לבא אתה הוא שעתיד ליתן שלום ביני לבין בני, שנאמר הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא ה' וגו' (מלאכי ג, כג). וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל-בָּנִים (שם כד). רבי אליעזר אומר הסב הקב"ה שמו של פינחס בשמו של אליהו ז"ל מתושבי גלעד, מלמד שעשה תשובת ישראל בהר הגלעד, שנאמר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי (במדבר כה, יב). בְּרִיתִי הָיְתָה אִתּוֹ הַחַיִּים וְהַשָּׁלוֹם (מלאכי ב, ה). ונתן לו חיי העולם הזה וחיי העולם הבא ונתן לו שכר טוב, וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם (במדבר כה, יג). אמר רבי שמואל בר נחמן ארבעה הן שבאו ממשפחה בזויה, ואלו הן פינחס ואוריה יחזקאל וירמיה, פינחס אתה מוצא בשעה שבא פינחס ליחס את ישראל אמרו לו אתה בא ליחסנו אלעזר אביך לא היה נשוי לבתו של פוטיאל, שנאמר וְאֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן לָקַח לוֹ מִבְּנוֹת פּוּטִיאֵל לוֹ לְאִשָּׁה (שמות ו, כה). ואתה בא ליחסנו, ולמה נקרא שמו פוטיאל שהיה מפטם עגלים לע"ז, וכיון שראה הקב"ה שהיו מזלזלין בו התחיל מיחסו פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן (במדבר כה, ז). כהן בן כהן קנאי בן קנאי, אוריה היו ישראל מזלזלין אחריו ואומרים לא גבעוני הוא. וְגַם (אוריה) [אִישׁ] הָיָה מִתְנַבֵּא בְּשֵׁם ה' וגו' מִקִּרְיַת הַיְּעָרִים (ירמיה כו, כ). וכתיב וְעָרֵיהֶם גִּבְעוֹן וְהַכְּפִירָה וּבְאֵרוֹת וְקִרְיַת יְעָרִים (יהושע ט, יז). וצריך הכתוב ליחסו וְאָעִידָה לִּי עֵדִים נֶאֱמָנִים אֵת אוּרִיָּה הַכֹּהֵן (ישעיה ח, ב). יחזקאל ישראל היו מזלזלין אחריו ואומרים לא מבני בניה של רחב הזונה הוא, וצריך הכתוב ליחסו הָיֹה הָיָה דְבַר ה' אֶל יְחֶזְקֵאל בֶּן בּוּזִי הַכֹּהֵן (יחזקאל א, ג). ירמיה היו ישראל מזלזלין אחריו ואומרים לא מבני בניה של רחב הזונה הוא וצריך הכתוב ליחסו דִּבְרֵי יִרְמְיָהוּ (ירמיה א, א):