ילקוט שמעוני תורה קמא

רמז קמא
"לכו חזו מפעלות אלהים", וכתיב בתריה: "הפך ים ליבשה". למה? וישנאו אותו, שקרע לפניהם את הים פסים פסים.

אמר רב: לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים, שבשביל משקל שני סלעים מילת שהוסיף יעקב ליוסף משאר בניו – נתקנאו בו אחיו ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים. ולא יכלו דברו וגו', שהיה בא ושואל בשלום ולא היו משיבים אותו. וכן משנכנס לשררה – היה שואל בשלום אחיו, "וישאל להם לשלום". מתוך גנותם של שבטים אתה יודע שבחם. להלן לא דבר אבשלום עם אמנון למטוב ועד רע, לדבליבא בליבא; ברם הכא לא יכלו דברו לשלום, דבליבא בפומא.

ויחלום יוסף חלום... ויאמר אליהם שמעו נא החלום הזה. אמר להם, כך יהיו נביאים מוכיחים אתכם: "שמעו נא את אשר ה' אומר".

והנה אנחנו מאלמים, אתם כונסין פירות ואני כונס פירות; שלכם מרקיבים, ושלי עומדין, והנה קמה אלומתי. ר' לוי אמר: עתידין אתם לעשות אלילים אלמים לפני עגליו של ירבעם ולאמר, "אלה אלהיך ישראל". ר' אחא אמר: עתידים אתם להעלים עלי דברים לפני אבא לומר, "חיה רעה אכלתהו"; ומה קאים לי? משתיקותא דאימא קמה, [והנה קמה] אלומתי וגם נצבה.

והנה תסובינה אלומותיכם ותשתחוין לאלומתי, כנגד חמשה פעמים שהן עתידין להשתחוות לו.

ויאמרו לו אחיו המלוך תמלוך עלינו. ר' לוי אמר: לפי שענו אותו בעין הרע, לפיכך הוא מעמיד רשעים. ר' סימון אומר: לפי שענו אותו בלשון כפול, הוא מעמיד מלכים (כתוב ברמז קי"ח).

ויגער בו אביו. כך תהיו גוערים בנביאכם, שנאמר: "למה לא גערת בירמיה הענתותי". ויאמר לו מה החלום הזה אשר חלמת, כך היה אבינו יעקב סבור שתחיית המתים מגעת בימיו, שנאמר: הבוא נבוא אני ואמך? רחל מתה, ואת אמרת אני ואמך? ולא היה אבינו יעקב יודע שהדברים מגיעים לבלהה שפחת רחל שגדלה אותו כאמו. אמר ר' ברכיה: חלום אף על פי שכולו אין מתקיים – מקצתו מתקיים, מנלן? מיוסף, שנאמר: הבוא נבוא אני ואמך, והאי יומא אמיה לא הואי. אמר ר' לוי: לעולם יצפה אדם לחלום טוב עד עשרים ושתים שנה, מנלן? מיוסף, שנאמר: "יוסף בן שבע עשרה שנה" וגו', וכתיב: "ויוסף בן שלושים שנה" וגו', משבע עשרה עד שלושים הוו תליסר, ושבע דשבעא ותרתין דכפנא הויין עשרין ותרתין.

תנו רבנן: קידה על אפים, וכן הוא אומר: "ותקד בת שבע אפים". כריעה על ברכים, וכן הוא אומר: "מכרוע על ברכיו". השתחויה זו פישוט ידים ורגלים, וכן הוא אומר: הבוא נבוא אני ואמך ואחיך להשתחוות לך ארצה:

ויקנאו בו אחיו ואביו שמר את הדבר. נטל קולמוס וכתב באיזה יום באיזו שעה באיזה מקום, שנאמר: ואביו שמר את הדבר. ורוח הקודש אומרת: שמור את הדבר, עתידים הדברים ליגע בך. אבינו יעקב רואה את הדברים ממשמשין ובאים, אמרה: אם נתבקרה פנקסי, מה אני יכול לעשות?

וילכו אחיו לרעות את צאן אביהן בשכם. את נקוד עליו, מלמד שלא הלכו אלא לרעות את עצמן.

ויאמר ישראל אל יוסף. נהג בו כבוד, כמורא האב על הבן.

ויאמר לו הנני. הדברים היה אבינו יעקב נזכר ומעיו מתחתכין, יודע היית שאחיך שונאין אותך והיית אומר הנני.

לך נא ראה. מכאן לתלמיד חכם שלא יצא יחידי בלילה וכו' [כדכתיב בויותר יעקב לבדו (ילקוט שמעוני על בראשית לב כה)].

וישלחהו מעמק חברון. והלא אין חבירון נתונה אלא בהר, ואת אמרת וישלחהו מעמק חברון? אלא הלך להשלים עצה עמוקה שנתן הקב"ה בינו לבין חבר הנאה שקבור שם, "ועבדום וענו אותם". כיוצא בו אתה אומר: "את מצבת אשר בעמק המלך", בעצה עמוקה של מלכו של עולם, "הנני מקים עליך רעה מביתך":

וימצאהו איש. שלשה מלאכים נזדמנו לו: וימצאהו איש, וישאלהו האיש, ויאמר האיש.

דותינה. שהן מדותיו של הקב"ה.

וימצאהו איש. זה גבריאל המלאך, שנאמר: "והאיש גבריאל אשר מועף ביעף":

ויראו אותו מרחוק ובטרם וגו'. אמרו: נשסה בו את הכלבים.

ויאמר... הנה בעל החלומות. דיליה אתיא וטעין חלמוי. אמר ר' לוי: זהו עתיד להשיאנו לבעלים.

אמר להם הקב"ה, אתם אומרים: ונראה מה יהיו חלומותיו? עתה נראה דבר מי יקום, שלי או שלכם.

ויאמר[ו] איש אל אחיו (כתוב ברמז קנ"ח).

וישמע ראובן ויצילהו מידם. והיכן היה? ר' יוסי אומר: כל אחד ואחד היה משמש את אביו יומו, ואותו היום של ראובן היה. ר' נחמיה אומר, אמר: בכור אני, וכל הסרחון אין נתלה אלא בי. רבנן אמרי, הוא מונה אותי עם אחי, דכתיב: "ואחד עשר כוכבים" וגו', ואיני מצילו? אמר לו הקב"ה: אתה פתחת בהצלה תחילה, חייך שאין מפרישין ערי מקלט תחלה אלא בתחומך; הדא הוא דכתיב: "את בצר במדבר בארץ המישור לראובני". לימדתך תורה דרך ארץ, שכשהאדם עושה מצוה, יהא עושה אותה בלב שמח; שאילו היה יודע ראובן שהקב"ה כותב אחריו: וישמע ראובן ויצילהו מידם, בכתפיו היה טוענו ומוליכו אצל אביו. אילו היה אהרן יודע שהקב"ה כותב עליו: "וגם הנה הוא יוצא לקראתך" וגו', בתופים ובמחולות היה יוצא לקראתו. אילו היה בועז יודע שכותב עליו: "ויצבט לה קלי", עגלות פטומות היה מביא ומאכילה. לשעבר היה אדם עושה מצוה, והנביאים כותבין אותה; ועכשיו שאין נביאים, מי כותב אותה? אליהו ומשיח והקב"ה חותם, הדא הוא דכתיב: "אז נדברו יראי ה'" וגו':