ילקוט שמעוני תורה קלה
<< · ילקוט שמעוני · תורה · קלה · >>
רמז קלה
ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים. תנינן: מרחיצין את הקטן. תני דבי רבי: מרחיצין את המילה. אמר רבי אסי: על כרחין אית תניא מרחיצין את הקטן. אמר ר' זעירא: בכל שעה הוה רבי אסי אמר, ליתני מתניתך, דתנן: אין מונעין לא שמן ולא חמים מעל גבי המכה בשבת, ולא עוד אלא שמזלפין חמין על גבי המכה בשבת. ואם תאמר: מרחיצין את הקטן, מאי שנא הוא מכת קטן ממכת גדול? ר' אלעזר בן עזריה אמר: מרחיצין את הקטן ביום השלישי של מילה שחל להיות בשבת. אמר ר' יעקב בר אחא: בכל שעה הוו ר' יונתן ור' יוחנן מפקידין חייתא ואמרו להון: כל שקועים דאתון עבדין בחולה עבדין בשלישי שחל להיות בשבת. שמואל אמר: מפני הסכנה. [אמר לו ר' יוסי]: אם מפני הסכנה, נעשה לו חמין בשבת? דתנינן: מיחם אדם אלונטית ונותנה על גבי כרסו בשבת. אמר ר' יהושע בן לוי: לית כאן אסור אלא מותר.
ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי. ממשמע שנאמר שמעון ולוי, איני יודע שהן בני יעקב? אלא שלא נטלו עצה מיעקב. שמעון ולוי, שלא נטלו עצה זה מזה. אחי דינה, וכי אחות שניהם [בלבד] היתה? והלא אחות כל השבטים היתה! אלא לפי שנתנו נפשם עליה נקראת על שמם. ודכוותה "ותקח מרים הנביאה אחות אהרן". וכי אחות אהרן בלבד היתה? והלא אחות שניהם היתה! אלא לפי שנתן אהרן נפשו עליה נקראת על שמו. ודכוותה "ועל דבר כזבי בת נשיא מדין אחותם". וכי אחותם היתה? והלא בת אומתן היתה! אלא לפי שנתנה נפשה על אומתה נקראת אומתה לשמה.
איש חרבו. בני שלש עשרה שנה היו.
ויבואו על העיר בטח. בטוחים היו על כוחו של זקן. ולא היה יעקב אבינו יודע שעשו בניו אותו מעשה, אמר: מה אני מניח את בני ליפול ביד אומות העולם? אני נלחם כנגדן. הוא דאמר ליה ליוסף: "אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי".
ויקחו את דינה מבית שכם ויצאו. היו גוררין בה ויוצאין. אמר ר' הונא: הנבעלת מערל קשה לפרוש. אמרה: [ואני אנה] אוליך את חרפתי? עד שנשבע לה שמעון שהוא נושאה; הדא הוא דכתיב: "ושאול בן הכנענית", רבי יהודה אומר: שעשתה כמעשה כנענית; ר' נחמיה אומר: שנבעלה מחוי שהוא בכלל כנען; ורבנן אמרין: נטלה שמעון וקברה בארץ כנען.
ויאמר יעקב אל שמעון ואל לוי עכרתם אותי. צלולה היתה החבית ועכרתוה. מסורת היא ביד הכנענים שהן עתידין ליפול ביד בני, אלא שאמר לו הקב"ה: עד אשר תפרה ונחלת את הארץ, בששים רבוא. אמרו: עכורה היתה החבית וצללנו אותה; ואמרו: "הכזונה יעשה את אחותנו", מה הן נוהגין בנו כבני אדם של הפקר! מי גרם? "ותצא דינה בת לאה":
פרק לה
עריכה"מוקש אדם ילע קודש ואחר נדרים לבקר", תבוא מארה לאדם שהוא אוכל קודשים בלועו. תני ר' חייא: תבוא מארה לאדם שהוא נהנה מן ההקדש. ואין קודש אלא ישראל, שנאמר: "קודש ישראל לה' ראשית תבואתה". ואחר נדרים לבקר, איחר אדם נדרו נתבקרה פנקסו. ואחר נדרים לבקר, צריך מכות, כמה דאת אמר: "בקורת תהיה". ויאמר אלהים אל יעקב קום עלה בית אל וגו', בשעת עקתא נדרא; בשעת רווחא שטפא. מהולתך טרשא אקיש עלה. קום עלה בית אל, קום עלה לביתו של אל. ועשה שם מזבח לאל הנראה אליך בברחך מפני עשו אחיך, מה עשו נודר ואינו מקיים אף את נודר ואינך מקיים.
ויאמר יעקב אל ביתו ואל כל אשר עמו הסירו וגו'. אין אנו בקיאים בדקדוקי עבודה זרה כיעקב אבינו, דתנינן: מצא כלים ועליהם צורת חמה צורת דרקון יוליך לים המלח. אמר ר' יוחנן: כל כסות בכלל עבודה זרה.
ויתנו אל יעקב את כל אלהי הנכר. ר' ישמעאל בר' יוסי סליק לצלאה בירושלם, עבר בהדין פלטנוס וחמתיה חד שמראי, אמר ליה: לאן את אזיל? אמר ליה: למצלא בירושלם. אמר ליה: ולא טב לך למצלא בהדין טורא בריכא ולא בביתא קלקלתא? אמר ליה: אומר לכם, למה אתם דומין? לכלב שהוא להוט אחר הנבלה. כך לפי שאתם יודעין שעבודה זרה טמונה תחתיו, שנאמר: ויטמן אותם יעקב, לפיכך אתם להוטין אחריו. אמרין, דין בעי מינסבה. קם וערק בליליא.
כי שם נגלו אליו (כתוב ברמז י"ג).
ויסעו ויהי חתת אלהים. בג' מקומות נתכנסו אומות העולם לעשות מלחמה עם בני יעקב ולא הניחן הקב"ה, שנאמר: ויסעו ויהי חתת אלהים. שנית בימי יהונתן, שנאמר: "ותרגז הארץ ותהי לחרדת אלהים" (וירב ביער לאכול). שלישית בימי יהושע, אמר ר' אלעזר: בקשו לרדוף ולא הניחן הקב"ה. והיכן נתכנסו? בחצור; הדא הוא דכתיב: "כל הערים העומדות על תלם" וגו'. במסורת שרפה, הקב"ה אמר למשה ומשה אמר ליהושע.
ויבוא יעקב לוזה. למה נקרא שמה לוז וכו' (לעיל פסיקתא).
ותמת דבורה מינקת רבקה וגו'. לשון יווני הוא, אלון, אחר; עד שהוא משמר אבלה של דבורה, באתה לו בשורת אמו. הדא הוא דכתיב: וירא אלהים אל [יעקב] עוד [ויברך אותו]; מה ברכה ברכו? ברכת אבלים ברכו. הדא הוא דכתיב: "יזכר עון אבותיו וחטאת אמו אל תמח". וכי אבותיו של עשו רשעים היו? צדיקים היו, יצחק אביו, אברהם זקנו. אלא חטא שחטא על אבותיו: אברהם – גרע חמש שנים משנותיו; יצחק – כהו עיניו; רבקה – מתה, והוציאו מיטתה בלילה. אמרי: מאן יפוק קמוה? יצחק – כהו עיניו; יעקב – בבית לבן. יפוק רשיעא קומה, דיימרון: ליטי ביזיא דהכדין אינוק? הוציאו מיטתה בלילה. אף הכתוב לא פירסם מיתתה אלא מן הצד, ויקרא שמו אלון בכות. עד שהוא משמר אבלה, באתה לו בשורת אמו.
יצא מארם נהרים ובא לו לסוכות. עשה שם י"ח חודשים, שנאמר: "ויעקב נסע" וגו'. ובית אל עשה ששה חודשים, מקריב עולות וזבחים. יצא משם, נולד בנימין ומתה רחל בדרך. בו בפרק מתו רבקה ודבורה, ונמצאת רחל מתה בת שלושים ושש שנה, ולאה לא עברה על ארבעים וארבע שנה, ורחל ולאה נשאו בנות עשרים ושנים שנים. בא לו אל יצחק אביו ושמשו עשרים ושנים שנה, "אלה תולדות יעקב יוסף בן שבע עשרה שנה". בו בפרק מתה (רחל) [לאה]. כתיב: "עשה עמי אות לטובה ויראו שונאי ויבושו כי אתה ה' עזרתני", "ויסעו ויהי חתת אלהים"; "ונחמתני", בברכת אבלים:
וירא אלהים אל יעקב עוד וגו'. ר' יצחק פתח: "מזבח אדמה תעשה לי" וגו'. ומה זה שבנה מזבח לשמי הריני נגלה עליו ומברכו, כדכתיב: "אבוא אליך וברכתיך", יעקב שאיקונין שלו חקוק בכסאי על אחת כמה וכמה. ר' לוי פתח: "ושור ואיל לשלמים" וגו'. "ברוך אתה בבואך", בבואו לבית חמיו נטען ברכות, "ואל שדי יברך אותך"; בצאתו מבית חמיו נטען ברכות, וירא אלהים אל יעקב וגו'. רבי ברכיה פתח: "ותגזר אומר ויקם לך ועל דרכיך נגה אור", על שני דרכיך; בבואו לבית חמיו נטען ברכות, בצאתו מבית חמיו נטען ברכות. "מקים דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים". מלאך אחד נגלה על אבינו יעקב ואמר לו: עתיד הוא להגלות עליך בבית אל ולהחליף את שמך וכו'. ירושלים, שכל הנביאים מתנבאים עליה, על אחת כמה וכמה.
וירא אלהים אל יעקב עוד, כבראשונה: מה בראשונה על ידי מלאך, אף שניה על ידי מלאך. אמר רבי אבא בר כהנא: עוד איני מיחד שמי על בריה.
אני אל שדי פרה ורבה, ולא 'פרו ורבו'; האיש מצווה על פריה ורביה [ואין האשה מצווה על פריה ורביה]: