ילקוט שמעוני/שמות/רמז שצא

<< · ילקוט שמעוני · שמות · רמז שצא · >>

מחלליה מות יומת למה נאמר לפי שהוא אומר כל העושה מלאכה ביום השבת וגו'. עונש שמענו אזהרה לא שמענו תלמוד לומר ויום השביעי שבת לה' אלהיך וגו'. אין לי אלא עונש ואזהרה על מלאכת היום עונש ואזהרה על מלאכת הלילה מנין תלמוד לומר מחלליה מות יומת. עונש שמענו אזהרה לא שמענו תלמוד לומר ויום השביעי וגו' שאין תלמוד לומר שבת אלא להביא את הלילה שהיא בכלל אזהרה דברי רבי אחא בר יאשיה. רבי יהודה בן בתירה אומר והרי גוים שהקיפו את ערי ישראל וחללו ישראל את השבת שלא יהו ישראל אומרים הואיל וחללנו מקצתה נחלל כולה תלמוד לומר מחלליה מות יומת ואפילו כהרף עין מות יומת. כי כל העושה בה מלאכה [מלאכה] גמורה. והרי שכתב אות אחת בשחרית ואות אחת ערבית או שארג חוט אחד בשחרית וחוט אחד בין הערבים שומע אני יהא חייב תלמוד לומר כי כל העושה בה מלאכה עד שיעשה בה מלאכה גמורה. ונכרתה הנפש ההיא מקרב עמה למה נאמר לפי שהוא אומר מחלליה מות יומת אין לי אלא במזיד בהתראת עדים. בינו לבין עצמו מנין. תלמוד לומר ונכרתה להביא את המזיד בינו לבין עצמו אין ונכרת אלא הפסקה. הנפש ההיא מזידה דברי רבי עקיבא. מקרב עמה ועמה בשלום:

היודע שהוא שבת ועשה מלאכות וכו' מנא לן. אמר שמואל אמר קרא מחלליה מות יומת התורה ריבתה מיתות הרבה על חלול אחד. האי במזיד כתיב אם אינו ענין למזיד דכתיב כל העושה בו מלאכה יומת תנהו לענין שוגג ומאי יומת יומת בממון. ותיפוק ליה חלוק מלאכות מהיכא דנפקא לרבי נתן דתניא רבי נתן אומר לא תבערו אש מה תלמוד לומר לפי שנאמר ויקהל משה ששת ימים תעשה מלאכה דברים הדברים אלה הדברים אלו שלשים ותשעה מלאכות שנאמר לו למשה בסיני יכול עשאן כולן בהעלם אחד אינו חייב אלא חטאת אחת תלמוד לומר בחריש ובקציר תשבות. ועדיין אני אומר על חרישה וקצירה חייב שתיים על כולן לא יהא חייב אלא אחת. תלמוד לומר לא תבערו הבערה בכלל היתה ולמה יצאה להקיש אליה ולומר לך מה הבערה מיוחדת שהיא אב מלאכה וחייבין עליה בפני עצמה אף כל שהוא אב מלאכה חייבין עליה בפני עצמה. שמואל סבר לה כרבי יוסי דאמר הבערה ללאו יצתה. ותיפוק ליה חלוק מלאכות מהיכא דנפקא ליה לר' יוסי דתניא ר' יוסי אומר ועשה מאחת מהנה עשה אחת ועשה הנה פעמים שחייב אחת על כולן פעמים שחייב על כל אחת ואחת. ואמר רב יוסי בר' חנינא מאי טעמא דרבי יוסי אחת מאחת הנה מהנה אחת שהיא הנה הנה שהיא אחת. אחת שמעון. מאחת שם משמעון, הנה אבות, מהנה תולדות, אחת שהיא הנה זדון שבת ושגגת מלאכות, הנה שהיא אחת שגגת שבת וזדון מלאכות, ושמואל אחת שהיא הנה הנה שהיא אחת לא משמע ליה:

ששת ימים יעשה מלאכה וכתוב אחד אומר ששת ימים תעבוד כיצד יתקיימו שני כתובים הללו אלא כשישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי אחרים וכן הוא אומר ובני נכר אכריכם וכורמיכם. וכשאין ישראל עושין רצונו של מקום ששת ימים תעבוד מלאכתן נעשית על ידי עצמן. ולא עוד אלא שמלאכת אחרים נעשית על ידן שנאמר ועבדת את איביך. וביום השביעי שבת שבתון קדש למה נאמר לפי שהוא אומר אלה מועדי ה' יכול כשם שקדושת מועדים מסורה לבית דין כך קדושת שבת מסורה לבית דין תלמוד לומר וביום השביעי שבת שבתון קדש לה' שבת מסורה לה' ואין מסורה לבית דין. וכן הוא אומר ושמרתם את השבת וכתיב ושמרו בני ישראל את השבת. זו היא שהיה רבי נתן אומר (פקח) [חלל] עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה. רבי אליעזר אומר לעשות את השבת דבר שהברית כרותה לו ואיזו זו מילה. רבי אלעזר בן פרטא אומר מנין אתה אומר כל מי שמשמר את השבת מעלין עליו כאלו שמר שבתות הרבה שנאמר ושמרו בני ישראל את השבת וגו'. רבי נתן אומר מנין אתה אומר כל מי שמשמר את השבת כתקנה מעלין עליו כאילו שמר כל שבתות מיום שברא הקב"ה עולמו עד שיחיו המתים שנאמר ושמרו בני ישראל את השבת וגו' ביני ובין בני ישראל ולא ביני לבין האומות. אות היא לעולם מגיד שאין השבת בטלה מישראל לעולם. וכן כל דבר ודבר שנתנו ישראל נפשן עליהן נתקיימו בידן ודבר שלא נתנו נפשן עליו לא נתקיימו בידן כגון השבת והמילה ותלמוד תורה וטבילה שנתנו נפשן עליהן נתקיימו בידן וכגון בית המקדש והדינין שמיטין ויובלות שלא נתנו ישראל נפשן עליהן לא נתקיימו בידן. כי ששת ימים וגו' שבת ממלאכת מחשבת עבודה או אף מן הדין תלמוד לומר וינפש מגיד שאין הדין בטל מלפניו לעולם וכן הוא אומר צדק ומשפט מכון כסאך וכתיב הצור תמים פעלו וגו':

אמר רבי יוסי בר' חנינא כותי ששמר את השבת עד שלא קבל את המילה חייב מיתה למה שלא נצטוה עליה ואינו משמר אותה כתקנה. ומה ראית לומר מי ששמר את השבת חייב מיתה אמר רבי חייא בר אבא בנוהג שבעולם מלך ומטרונא שיושבין ומשיחין זה עם זה מי שבא ומכניס ראשו ביניהם אינו חייב מיתה. כך השבת היא [אות] בין הקב"ה ובין ישראל שנאמר ביני ובין בני ישראל אות היא לפיכך כותי שבא ומכניס עצמו ביניהם חייב מיתה. כל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל שנאמר לא תאכל כל תועבה אי הכי מעשה שבת ליתסרו אמר קרא כי קדש היא לכם, היא קדש ואין מעשיה קדש:

ויתן אל משה ככלותו אמר רבי יוחנן בתחלה היה משה למד תורה ומשכחה עד שנתנה לו במתנה שנאמר ויתן אל משה ככלותו:

אמר רבי אלעזר מאי דכתיב לוחות אבן אם משים אדם לחייו כאבן זו שאינה נמחית תלמודו מתקיים בידו ואם לאו אין תלמודו מתקיים בידו. ואמר רבי אלעזר מאי דכתיב חרות על הלוחות אלמלי לא נשתברו לוחות הראשונות לא נשתכחה תורה מישראל. רב אחא בר יעקב אמר אף אין אומה ולשון שולטת בהן אל תיקרי חרות אלא חירות. כתובים באצבע אלהים (כתוב ברמז קפ"ג):

וירא העם כי בשש משה אל תקרי בשש אלא באו שש. בשעה שעלה משה למרום אמר לישראל לסוף ארבעים יום בתחלת שש אני בא. לסוף ארבעים יום בא שטן וערבב את העולם אמר להם משה רבכם היכן הוא אמרו לו עלה למרום אמר להם באו שש ולא השגיחו עליו, מת ולא השגיחו עליו, הראה להם דמות מטתו בענן והיינו דקאמרי כי זה משה האיש לא ידענו מה היה לו:

כי זה משה האיש חטאו בזה ולקו בזה ומתנחמים בזה, חטאו בזה כי זה משה האיש, ולקו בזה על זה היה דוה לבנו, ומתנחמים בזה זה ה' קוינו לו. יבוא זה ויקבל זאת מזה לזו, יבוא זה זה משה שנאמר כי זה משה. ויקבל זאתזו התורה שנאמר וזאת התורה אשר שם משה. מזה זה הקב"ה שנאמר זה אלי ואנוהו. לזו אלו ישראל עם זו קנית. ויתפרקו (כתוב ברמז תתס"ז) אלה אלהיך ישראל אמר רב יהודה אמר רב ישראל שזקף לבנה להשתחוות לה ובא כותי והשתחוה לה אסרה, כתחלתה של ארץ ישראל דאמר רחמנא ואשריהם תשרפון באש. מכדי ירושה היא להם מאבותיהם ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו. ואי משום הנך דמעיקרא בביטול בעלמא סגי להו אלא מדפלחו ישראל לעגל גלו אדעתייהו דניחא להו בעבודת אלילים וכי אתו גוים שליחותא דידהו עבדי הכא נמי ישראל שזקף לבנה גלי דעתיה דניחא ליה בעבודת אלילים וכי אתא גוי שליחותא דידיה עבדא ודילמא בעגל הוא דהוה ניחא להו במידי אחרינא לא אמר קרא אלה אלהיך ישראל מלמד שאוו לאלהות הרבה, אימא כל דבהדי עגל ליתסר מכאן ואילך לישתרי מאן מוכח:

וירא אהרן ויבן מזבח לפניו מה ראה ראה חור זבוח לפניו אמר אי לא שמענא להו עבדין לי כחור ומקוים בהו אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא ולא הויא להו תקנתא לעולם מוטב ליעבדו עגל אפשר דהוי להו תקנתא בתשובה:

בשעה שעשו ישראל אותו מעשה בתחלה הלכו אצל חור אמרו לו קום עשה לנו אלהים כיון שלא שמע להם עמדו עליו והרגוהו הדא הוא דכתיב גם בכנפיך נמצאו דם נפשות אביונים נקים וגו' זה דמו של חור שנאמר לא במחתרת מצאתים כי על כל אלה על אשר עשו אלה אלהיך ישראל. ואחר כך הלכו אצל אהרן. דבר אחר וירא אהרן מה ראה אמר אם בונים הן אותו זה מביא צרור וזה מביא אבן ונמצא מלאכתו כלה בבת אחת מתוך שאני בונה אותו אני מתעצל במלאכתו ומשה רבינו יורד ומעביר לעבודת אלילים מתוך שאני בונה אותו אני בונה אותו לשמו של הקב"ה הדא הוא דכתיב ויקרא אהרן ויאמר חג לה' מחר חג לעגל מחר אין כתיב כאן אלא חג לה' מחר. דבר אחר וירא אהרן מה ראה אמר אהרן אם בונין הן אותו הסרחון תלוי בהן מוטב שיתלה הסרחון בי ולא בישראל. משל לבן מלכים שנתגאה לבו עליו נטל את (הצפורן לחתור) [הסייף לחתוך] את אביו אמר לו פדגוגו אל תייגע את עצמך תן לי ואני חותך הציץ עליו המלך אמר לו יודע אני להיכן היתה כוונתך מוטב שיתלה הסרחון בך ולא בבני חייך מן פלטין דידי לית את זיע ומותר פתורי את אכיל ועשרים וארבעה אנונים את נסיב. כך מן פלטין דידי לית את זיע ומן המקדש לא יצא. ומותר פתורי את אכיל והנותרת מן המנחה לאהרן ולבניו. ועשרים וארבע אנונים את נסיב אלו עשרים וארבע מתנות כהונה שניתנו לאהרן ולבניו אמר ליה אהבת צדק אהבת לצדק את בני ישראל ושנאת מלחייבן על כן משחך אלהים אלהיך שמן ששון מחברך אמר ליה חייך שמכל שבטו של לוי לא נברר לכהונה גדולה אלא אתה:

ויתן אל משה ככלותו אמר רב הונא אמר ריש לקיש מה הכלה הזאת מתקשטת בעשרים וארבע מיני תכשיטין כך תלמיד חכם צריך להיות זריז בעשרים וארבע ספרים. אמר רבי לוי מה הכלה הזאת כל זמן שהיא בבית אביה היא מצנעת את עצמה ואין אדם מכירה באתה להכנס לחופה היא מגלה פניה לאמר כל מי שיודע לי עדות יבוא ויעיד לי כך תלמיד חכם צריך להיות צנוע ככלה הזאת ומפורסם במעשיו הטובים ככלה הזאת שהיא מפורסמת. שני לוחות כנגד שמים וארץ כנגד חתן וכלה כנגד שני שושבינין כנגד העולם הזה והעולם הבא לפיכך שני לוחות העדות. לוחות אבן בזכותו של יעקב שכתב בו משם רועה אבן ישראל. מעשה אלהים המה בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה וכו'. מעשה אלהים שהם מלאכתו של הקב"ה. מהו חרות רבי אומר חירות מן המלכיות רבי נחמיה אומר חירות ממלאך המות רבותינו אומרים חירות מן היסורין. וישב העם לאכול (כתוב ברמז קמ"א). אמר הקב"ה למשה הם קמו לצחק בעבודת אלילים ואתה יושב לך רד. באותה שעה בא משה לירד וראה מלאכי חבלה ונתירא מהן שנאמר כי יגרתי מפני האף והחמה מה עשה הלך ואחז את הכסא שנאמר מאחז פני כסא והגין עליו הקב"ה ופרש מזיו שכינתו עליו בוא וראה כמה גרמו עונות אתמול היה משה מנגח בהם ועכשיו מתירא מהן שנאמר כי יגרתי וגו' חמשה מלאכי חבלה הן אף וקצף ומשביר ומשחית וחמה הזכיר משה שלשה אבות והלכו שלשה ונשתייר אף וחמה אמר משה לפני הקב"ה רבונו של עולם עמוד אתה באחד ואני באחד שנאמר קומה ה' באפך אמר ליה הקב"ה לך רד ירידה הוא לך אמר ליה למה כי שחת עמך אמר ליה משה עכשיו הם עמי ואינם עמך שוב מחרון אפך וגו'. אמר רבי שמעון בן יוחאי לא זז משה מהתפלל עד שנרצה לו הקב"ה אמר הקב"ה בעולם הזה על ידי שהיה יצר הרע מצוי בכם חטאתם לפני אבל לעולם הבא אני עוקרו מכם שנאמר והסירותי את לב האבן מבשרכם:

וישב העם לאכול ושתה ויקומו לצחק. ישמור אדם שלא ירבה שיחה ותפלות. אמר רבי עקיבא שחוק וקלות ראש מרגילין את האדם לערוה אין שחוק אלא עבודת אלילים שנאמר וישב העם וגו'. אין שחוק אלא שפיכות דמים שנאמר יקומו נא הנערים וגו'. ועתה אל תתלוצצו וגו' שמעו דבר ה' אנשי לצון וגו' אמר להם הקב"ה לישראל בני אני הוא שישבתי תתקע"ד דורות קודם שנברא העולם עד שדרשתי וחקרתי צרפתי ובחנתי את דברי כל התורה כולה ומיום שנברא העולם עד אותה שעה ישבתי על כסא הכבוד שלי שליש היום אני קורא ושונה ושליש היום אני דן את הדין ושליש היום אני עושה צדקה זן ומפרנס ומכלכל לכל באי עולם ואין לפני שחוק אלא שעה אחת בשעה שאומות העולם אומרים בואו ונעשה עמו מלחמה שנאמר למה רגשו גוים ואומר יושב בשמים ישחק וגו' ואף במקום אחר יש לפני שחוק ואינו שחוק שנאמר קח לך סמים וגו'. וחלבנה אינה אלא מסרחת אלא לפי שהקב"ה רחמיו מרובין על ישראל לעולם בין על רשעים שבהם בין על כשרים שבהן. ואימתי יש לפני שחוק ואינו שחוק בזמן שרשעי ישראל מבלעין את הכשרים שבהן שנאמר זומם רשע לצדיק ומבקש להמיתו וכתיב ה' ישחק לו. יודע היה אהרן בעצמו שבא דבר גדול לישראל על ידו ועמד קשר חבל ברזל במתניו והיה מחזר בכל מחנות ישראל מי שאינו יודע תפלה למדו תפלה מי שאינו יודע קריאת שמע למדו קריאת שמע מי שאינו בקי בגופה של תורה הכניסו בגופה של תורה ולא אהרן בלבד אלא כל מי שמלמד תורה ברבים לישראל לשם שמים המקום מרחם ונותן בו חכמה ובינה ודעה והשכל ונותן חלקו עם שלשה צדיקים אברהם יצחק ויעקב. לעולם ינהוג אדם את עצמו בשמונה עשרה מדות יהא נאה בביאתו חסיד בישיבתו בענוה ביראה חכם בתורה פקח במעשים טובים נאה מקבל ומתקבל על הבריות ומודה על האמת ודובר אמת בלבבו ומודה ועוזב ואוהב את הקב"ה אהבה גמורה בין כשהוא רע לו ומתאנח על כבודו של הקב"ה ועל כבודן של ישראל כל ימיו ומחמד מתאוה ומצפה לכבוד ירושלים ולכבוד בית המקדש ולישועה שתצמח בקרוב ולכינוס גלויות רוח הקודש בדבריו שנאמר כי עוד חזון למועד וגו'. יהא אדם נאה בביאתו אל בית המדרש כדי שיהא אהוב למעלה ונחמד למטה וכדי שימלא את ימיו ירבה אדם דברי תורה שאין לך שכר גדול יותר ממנו. יהא אדם שואל ומשיב בישיבתו בבית המדרש כדי שתתרבה חכמתו וכדי שלא יבוא לידי תנומה שנאמר וקרעים תלביש נומה לפי שאין לך מדה קשה בעולם אלא המתנמנם בבית הכנסת ובבית המדרש. ישאל אדם את הפסוק אף על פי שהכל משחקים עליו שנאמר אם נבלת בהתנשא וגו' אומרים לו לאדם עד שאתה מבקש רחמים על דברי תורה שיכנסו בתוך מעיך בקש רחמים על עבירות שעברת שימחלו לך ומתוך כך יהא אדם שומע וזוכרה מתוך ארבע שלפניה ולא עוד אלא כל המרבה בשחוק שיחה ותפלות מביא חרון אף לעולם והפירות מתמעטין ואם היה בתוך המשפחה ובני המשפחה שמחין בו מגלה כל בני המשפחה וכן בני חצר בני מבוי בני השכונה בני העיר מגלה כל בני העיר שנאמר אלה וכחש וגו' על כן תאבל הארץ מפני מה מפני שאינן מוכיחין לישראל שנאמר אך איש אל ירב וגו'. מצאו כהן ושחק עמו חולק עמו בפורענות וכן נביא ונשיא שנאמר וכשלת ביום ההוא וכשל גם נביא נדמו עמי מבלי הדעת. שנו חכמים הוי עניו לכל אדם ולאנשי ביתך יותר מכל אדם צא ולמד מן הקב"ה שכן מאה ועשרים יום מיום שנתנה תורה עד יום הכפורים. ארבעים יום ראשונים עלה משה למרום כו'. למלך שנשא את האשה והיה אוהבה אהבה גמורה שלח והביא בן אחד מאצלם לעשותו שליח בינו לבינה והראהו כל חופות וחדרים וסתרים שלו אמר לו בני לך אמור לאשה אני איני צריך ליך כלום אלא עשי ליך חופה קטנה בשביל שאבוא ואדור עמך בשכונתך כדי שידעו עבדי ובני ביתי שאני אוהבך אהבה גמורה עד שמלך עסוק לשגר לאשה מתנות רבות באו ואמרו לו זנתה אשתו עם אחר. מיד הניח המלך הכל מידו ושליח נדחף לאחוריו שנאמר לך רד כי שחת עמך וכתיב עד שהמלך במסבו היה לו שיאמר נרדי נתן (שיריו) [סרחון] ואמר נתן ריחו אלא כיון שקבלו ישראל מלכותו של הקב"ה עליהן ואמרו נעשה ונשמע זכר את הראשונה והעביר את האחרונה. מה כתיב באהרן תורת אמת היתה בפיהו וכי תעלה על דעתך שאהרן עבד אלילים והלא לא עבד אלא עכב עד שיבוא משה ויש אומרים כדרך שנתכוון יעקב אבינו ויתנו אל יעקב את כל אלהי הנכר קיים יעקב את התורה קודם שניתנה לפניו כך נתכוון אהרן ואף על פי כן העלה עליו הכתוב כאילו עבד עבודת אלילים שנאמר ויגוף ה' את העם וכו'. ארבעים יום אמצעים נטל משה את האהל שנאמר ומשה יקח את האהל והיו ישראל נוהגין כל אותן הימים אבל בעצמן עד שאמר הקב"ה למשה משה מה יעשו אותן העניים מנודים לי מנודים לך מנודים לרב מנודים לתלמיד חזור בך והכנס למחנה שנאמר ודבר ה' אל משה וגו' ושב אל המחנה מלמד שהתיר לו הקב"ה את (נדרו) [נדויו] והחזיר את האהל למחנה. ארבעים יום שעלה משה למרום להביא תורה לישראל היו ישראל נוהגין כל אותן הימים צום ותענית ויום אחרון שבכולן גזרו תענית ולנו בתענית. למחר הסכימו ועלו לפני הר סיני והיו בוכים לקראת משה ומשה בוכה לקראתם עד שעלתה בכיתם לפני הקב"ה. באותה שעה נתגלגלו רחמיו של הקב"ה וקבל אותם בתשובה ובשרה אותם רוח הקדש בשורה טובה מלפניו. אמר להם בני נשבעתי בכסא הכבוד שלי שתהא לכם בכיה זו בכית שמחה ויהא לכם יום כפרה וסליחה לכם ולבני בניכם עד סוף כל הדורות. וישבר אותם תחת ההר נסתכל משה בלוחות וראה שפרח הכתב מעליהן והשליכו מידיו מיד נתאלם ולא היה יכול להשיב דבר. באותה שעה נגזרה גזרה על ישראל שילמדו אותה מתוך הצער ומתוך השעבוד ומתוך הטלטול ומתוך הטרוף ומתוך הדחק ומתוך שאין להן מזונות. ובשביל אותו הצער שהן מצערין עתיד הקב"ה לשלם להם שכרן לימות המשיח כפול ומכופל שנאמר הנה אדני אלהים בחזק יבוא וזרועו מושלה לו הנה שכרו אתו וגו'. ואומר מי הקדימני ואשלם. לטובתי נשברה רגל פרתי שתהא משכרתי שלמה. וכן אהרן אמר אילולי קרח לא עמדה עלי אותה הברית שנאמר זכרון לבני ישראל למען אשר לא יקרב איש זר וגו' אמר לטובתי נשברה רגל פרתי. אמר משה לפני הקב"ה רבונו של עולם ארד מלפניך ואעשה בהם את הדין אם עבדוהו כולם בלב שלם ימותו כולם ביום אחד ירד מלפניו נטל את העגל ושרפו. ויעמוד משה בשער המחנה וגו'. מעיד אני עלי שמים וארץ שלא אמר לו הקב"ה למשה עמוד בשער המחנה ואמור מי לה' אלי כה אמר ה' אלהי ישראל. אלא שהיה משה דן קל חומר בעצמו אם אומר אני להם הרגו איש את אחיו יהיו ישראל אומרים לי לא כך למדתנו סנהדרין ההורגת אחת בשבוע נקראת חבלנית ומפני מה אתה הורג שלשה אלפים ביום אחד לפיכך תלה הדבר בכבודו של מעלה. חזר משה ובקש רחמים אמר רבונו של עולם צדיק אתה חסיד אתה וכל מעשיך באמונה יגולו רחמיך הרבים על בניך בשביל שלשה אלפים שעבדוהו בלב שלם ימותו תנו רבנן אלף מעשרים שנה ולמטה בני שמונה עשרה בני שש עשרה בני עשר בני שלשה בני ב' בני א' וכמה גרים וכמה עבדים נתוספו עליהם שאין לדבר סוף מיד נתגלגלו רחמיו של הקב"ה ונתרצה עמהם. משל למה הדבר דומה למלך שסרח לפניו בנו בכורו ותפסו בידו ונתנו ביד עבדו אמר לו צא והרוג את זה ותנהו לחיה ולכלבים מה עשה אותו עבד הוציאו מלפניו והניחו בביתו ורץ ובא ועמד לפניו בסוף שלשים יום כטוב לב המלך עליו והיו עבדיו ובני ביתו מסובין לפניו וכיון שהוא נושא את עיניו ואינו רואה בנו בכורו מכניס יגון ואנחה בלבו ואין בריה מכרת בו אלא עבדו שר ביתו מיד רץ והביאו לפניו. כתר יפה שהיה מונח לפניו נטלו ונתנו בראש עבדו שר ביתו. לכך נדמה משה הצדיק כיון שעמד בתפלה בארבעה וחמשה מקומות והציל את ישראל מן המיתה אמר לו הקב"ה משה הואיל ועמדת לפני והצלת את ישראל מן המיתה כתר תורה שמונח להן לישראל ולבניהן ולבני בניהן בשביל תורה שעשו הרי הוא מונח לך לעולם שנאמר וראו בני ישראל את פני משה. שמא תאמר הואיל ונכנס משה לבית עולמו ניטל ממנו אותו מאור פנים ואותו הכתר תלמוד לומר ולא קם נביא עוד בישראל כמשה וגו' מה פנים של מעלה אורן עליהם לעולם ולעולמי עולמים כך מאור של משה שנאמר ומשה בן מאה ועשרים. שנה במותו לא כהתה עינו וגו'. ולא משה בלבד אלא כל תלמיד חכם שהוא יושב ועוסק בתורה מקטנותו ועד זקנתו ומת עדיין לא מת אלא בחיים הוא לעולם ולעולמי עולמים שנאמר והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים. ולמה זווג הכתוב לומר את ה' אלהיך. אלא לומר לך מה ה' אלהיך חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים כך תלמיד חכם שהוא יושב ועוסק בתורה מקטנותו ועד זקנותו הוא בחיים לעולם ולעולמי עולמים והיכן הוא ישיבתו תחת כסא כבודו. ולא זו בלבד אלא שכרו של משה כאלו הוא ברא אותם לכך נאמר ויזכור ימי עולם משה עמו וגו'. וכל חכם מישראל שיש בו דברי תורה לאמתו ומתאנח על כבודו של הקב"ה ועל כבודן של ישראל כל ימיו ומחמד ומתאוה ומצר לכבוד ירושלים ולכבוד בית המקדש ולישועה שתצמח בקרוב ולכינוס גליות ורוח הקדש בדבריו [איה השם] בקרבו את רוח קדשו אותו תלמיד חכם אינו צריך לא חרב ולא רמח ולא חנית ולא כל דבר שיהיה לו שומר אלא הקב"ה משמרו בעצמו ומלאכי השרת עומדים לו סביב וחרבות ביד כולם ומשמרין אותו שנאמר רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם:

וידבר ה' אל משה לך רד. אמר הקב"ה למשה לך מגדולתך כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל עכשיו שישראל חטאו גדולתך למה לך. מיד תשש כחו של משה. כיון שאמר לו הרף ממני ואשמידם מיד אמר משה זה הדבר תלוי בי מיד עמד ונתחזק בתפלה. משל לאדם שכעס על בנו והיה מכהו מכה גדולה והיה אוהבו יושב לפניו ומתירא לומר דבר אמר אלמלא אוהבי זה שיושב לפני הרגתיך. אמר הואיל והדבר תלוי בי אעמוד ואצילו מיד עמד והצילו:

רבי ברכיה בשם רבי לוי משל למלך שהיה לו כרם ומסרו לאריס כד הוה עבד חמר טב והוה אמר מה טב חמרא דכרמי וכד הוה עבד ביש אמר מה ביש חמרא דאריסי. אמר ליה האריס אדוני המלך כד הוא עביד חמר טב הוא דידך וכד הוא עביד חמר ביש הוא דידי בין טב בין ביש דידך הוא. כך בתחלה אמר הקב"ה למשה ועתה לך ואשלחך אל פרעה והוצא את עמי בני ישראל וכיון שעשו אותו מעשה מה כתיב תמן לך רד כי שחת עמך. אמר משה לפני הקב"ה רבונו של עולם כד אינון חטאי דידי וכד אינון זכאי דידך בין חטאי בין זכאי דידך אינון והם עמך ונחלתך. למה ה' יחרה אפך בעמך אמר רבי סימון לא זז מחבבן עד שקראן עמו שנאמר וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו:

שלשה דברים נתן משה נפשו עליהן ונקראו על שמו. נתן נפשו על התורה ונקראת על שמו שנאמר זכרו תורת משה עבדי והלא תורת אלהינו היא שנאמר תורת ה' תמימה. אלא לפי שנתן נפשו עליה נקראת על שמו שנאמר ויהי שם עם ה' ארבעים יום ואומר ואשב בהר ארבעים יום. נתן נפשו על ישראל ונקראו על שמו שנאמר לך רד כי שחת עמך והלא עם ה' הם שנאמר והם עמך ונחלתך ואומר באמור להם עם ה' אלה וגו' (כדכתיב ברמז קס"ה):

ויזבחו לו ויאמרו. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבהו אמר רב כיון שאמר לו אלי אתה בשוגג חייב קרבן לרבי עקיבא. פשיטא היינו מגדף מהו דתימא עד כאן לא מחייב רבי עקיבא אלא במגדף דכתיב ביה כרת אבל הכא דלא כתיב כרת אימא לא קא משמע לן איתקושי איתקוש דכתיב ויזבחו לו ויאמרו אלה אלהיך ישראל: