ילקוט שמעוני/שמואל ב/רמז קנה
אמר ר' יוחנן כל הגוזל את חברו אפילו שוה פרוטה מעלה עליו הכתוב כאלו נטל נשמתו ממנו שנאמר כן ארחות כל בוצע בצע את נפש בעליו יקח. ואומר ואכל קצירך ולחמך יאכל בניך ובנותיך. [ואומר] מחמס בני יהודה אשר שפכו דם נקי בארצם. ואומר אל שאול ואל בית הדמים אעל אשר המית את הגבעונים. מאי ואומר, וכ"ת ה"מ נפש דידיה אכל דבניו ובנותיו לא ת"ש יאכל בניך ובנותיך. וכ"ת ה"מ היכא דלא יהיב ליה דמו אבל היכא דיהיב ליה דמי לא, ת"ל מחמס בני יהודה. וכ"ת ה"מ דעביד בידים אבל גרמא לא, ת"ל על אשר המית את הגבעונים וכי היכן מצינו בשאול שהמית את הגבעונים אלא מתוך שהרג נוב ער הכהנים שהיו מספיקים להם מים ומזון מעלה עליהם עליו הכתוב כאלו הרגם:
ויקברו את עצמות שאול וגו' ויעתר אלהים לארץ אחרי כן. מכאן שמיתת הצדיקים מכפרת. א"ר חייא בר אבא בבאחד בניסן מתו בניו של אהרן ולמה מזכיר מיתתן ביוה"כ ללמד כשם שיום הכפורים מכפר כך מיתת הצדיקים מכפרת. א"ר אבא בר אבינא מפני מה נסמכה פרשת מרים לפרשת פרה אדומה, אלא מלמד כשם שאפר פרה מטהרת כך מיתת צדיקים מכפרת. א"ר יודן מפני מה נסמכה מיתת אהרן לשבור הלוחות מלמד שקשה היה לפני הקב"ה מיתתו של אהרן כשבור הלוחות:
ויעתר אלהים לארץ. א"ר אלעזר למה נמשלה תפלתן של צדיקים לעתר, לומר לך מה עתר זה מהפך את התבואה בגורן ממקום למקום כך תפלתן של צדיקים מהפכין דעתו של הקב"ה ממדת רגזנות למדת רחמנות:
וישבי בנוב אשר ביליד הרפה. מאי וישבי בנוב, א"ר יהודה אמר רב איש שבא על עסקי עון נוב, אמר לו הקב"ה לדוד דוד עד מתי יהיה העון הזה טמון בידך על ידך נהרגה נוב עיר הכהנים, על ידך נטרד דואג האדומי, על ידך נהרג שאול ושלשת בניו רצונך שיכלה זרעך או שתמסר ביד אויב, אמר לפניו רבש"ע אמסר בי אויב ולא יכלה זרע. יומא חד נפק לשכר בזאי אתא שטן אידמי ליה כטביא פתק ביה גירא ולא אדרכיה משכיה עד דאמטי לארעא דפלשתאי כד חזייה ישבי בנוב אמר היינו דקטליה לגלית אחי נקטיה וקמטיה שדייה תותי בי סדיא וזגא עליה אמר איכול ואשתי ואטל לביה כדבעינא, אתעביד ליה ניסא מכא ליה ארעא תותיה שנאמר תרחיב צעדי תחתי ולא מעדו קרסולי, ההוא יומא פניא דמעלי שבתא הוה אבישי בן צרויה הוה קא חייף רישיה בארבע גריוי בירא דמיא אתהפיך מיא והוה דמא, ואיכא דאמרי אתא פרדא ובכת קמיה, ואיכא דאמרי אתאי יונה ואטריף קמיה אמר כנסת ישראל מתילא כיונה דכתיב כנפי יונה נחפה בכסף ש"מ דוד מלך ישראל בצערא שרי, אתא לביתיה ולא אשכחיה שלח לבי מדרשא ולא אשכחיה, אמר דוד היכן ניהו אמרו ליה מצפרא נפק ולא אתא, אמר תנן אין רוכבין על סוסו וכו' ובשעת סכנה מאי עאל איהו לבי מדרשא אמרו ליה שפיר דמי רכביה לפרדיה וקם אזיל בתריה מיד קפצה ליה ארעא, בהדי דקא מסגי חזייה לערפה אמיה והוה קא טוויא שיראי כי חזת יתיה פסקתא לפילכא ושדיתיה סברת למקטל יתיה בפלכא אמרה ליה עולימא אייתי לי פלך, פתקיה בריש מוחא וקטלה, כי חזיתיה ישבי בנוב לאבישי דקא אתי דץ רומיחא בארעא ופתקיה לדוד לעילאי אמר ניפול עליה וניקטול אמר אבישי שם ואוקמיה לדוד בין שמיא לארעא, ונימא איהו אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורין, אמר ליה מאי בעית הכא אמר ליה הכי אמר לי קודשא בריך הוא והכי אהדרי ליה. א"ל אפיך צלותיך דאמרי אינשי בר ברך קירא לזבן ואת לא תצטער, אמר ליה אי הכי סייע בהדאי מיד ויעזר לו אבישי בן צרויה ויך את הפלשתי וימיתהו וחרב אין ביד דוד, במה עזרו, א"ר יהודה אמר רב שעזרו בתפלה, אמר אבישי שם ואחתיה הזא ישבי בנוב דהוה רהט בתריה אמר כי מטו קוביא אמרו ניקום ביה כי מטו לבי תרי אמרו בתרי גוריון קטליה לאריא, א"ל זיל אשתכח לערפה אמיך בקברא חלש חילה לא יכיל לסגויי אמטיוה וקטליה והיינו דכתיב אז נשבעו אנשי דוד לו לאמר לא (תבא) [תצא] עוד אתנו למלחמה: