ילקוט שמעוני/שמואל ב/רמז קנד
באשר משפטו פעלו. אמר דוד שאול נפקי ליה תריסר ירחי שתא ולאו דרכא למספדיה נתינים נקרינהו ונפייסינהו. (ויקארא המלך לגבעונים ויאמר להם) [ויאמר דוד אל הגבעונים] מה אעשה לכם וגו' וברכו את נחלת ה'. ויאמרו לו הגבעונים אין לננו כסף וזהב עם שאול ועם ביתו, אמרו שלשה סימנים יש באומה זו רחמנים וביישנים וגומלי חסדים. רחמנים ונתן לך רחמים. ביישנים בעבור תהיה יראתו על פניכם. גומלי חסדים כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו' כל מי שיש בו שלשה סימנין הללו ראוי לידבק באומה זו אין בו ג' סימנים הללו אין ראוי ללידבק באומה זו הה"ד והגבעונים לא מבני ישראל המה. ויקח המלך את שני בני רצפה בת איה, מאי שנא הני, א"ר הונא העבירן לפני הארון כל שארון קולטו למיתה וכל שאין ארון קולטו לחיים. מתיב רב חמא ויחמול המלך על מפיבושת בן יהונתן בן שאול. שלא העבירו. וכי משוא פנים יש בדבר אלא שהעבירו וקלטו ובקש עליו רחמים ופלטו. ואכתי משוא פנים יש בדבר, אלא בקש שלא יקלטנו. והא כתיב לא יומתו אבות על בנים, א"ר חייא בר אבא מוטב שתעקר אות מן התורה ויתקדש שם שמים בפרהתיא. והיו עוברים ושבים אומרים מה טיבם של אלו הללו בני מלכים הם ופשטו ידיהם בגרים גרורים אמרו אין לך אומה שראויה לידבק בה כאומה זו, ומה בני מלכים כך הדיוטות עאכ"ו, מיד ניתוספו על ישראל מאה וחמשים אלף שנאמר ויהי לשלמה שבעים אלף נושא סבל וגו', ודילמא ישראל ישראל הוו, לא ס"ד דככתיב וישבו ישראל ויהוד לבטח איש תחת גפנו, ואי תימא מהכא וימצאו מאה וחמשים אלף גרים. א"ר חנא בר אדא נתינים דוד גזר עליהם שנאמר ויקרא המלך לגבעונים וגו' והגבעונים לא מבני ישראל הבה. נתינים משה גזר עליהם שדכתיב מחוטב עציך עד שואב מימיך. משה גזר לההוא דרא. ואכתי יהושע גזר עליהם דכתיב ויתנם יהושע חוטבי עצמם, יהושע גזר בזמן שבהמ"ק קיים דוד גזר בזמן שאין בהמ"ק קיים. ותטהו לה אל הצור א"ר אושעיא שהיתה אומרת הצור תמים פעלו. רבי פנחס אומר לאחר (שלש) [שלשים] שנים שנהרג שאול ובניו בא רעב בימי דוד, שלש שנים עמד דוד להתפלל אמר לו הקב"ה אל שאול ואל בית הדמים על שאול שנמשח בשמן הקדש ובימיו לא נעשתה ע"ז בישראל וחלקו עם שמואל הנביא ואתם בארץ (ס) והוא בחוצה לארץ, מיד עמד וכנס כל זקני ישראל וגדוליהם ועברו את הירדן ובאו ליבש גלעד ומצאו את עצמות שאול ויהונתן בנו שלא שלטה בהם רמה ונטלו אותם ונתנו אותם בתוך ארון ועברו את הירדן שנאמר וי קברו את עצמות שאול ויהונתן בנו וגו' ויעשו כל אשר צוה המלך, מה צוה המלך, צוה להיות מעבירין ארונו של שאול בכל גבול שבט ושבט והיה השבט שנכנס בו ארונו של שאול היו יוצאים הם ובניהם ובנותיהם ונשותיהן וגומלין חסד עם שאול ובניו כדי שיצאו כל ישראל ידי חובתן, וכיון שראה הקב"ה שגמלו חסד מיד נתמלא רחמים ונתן מטר על הארץ שנאמר ויעתר אלהים לארץ אחרי כן: