ילקוט שמעוני/שמואל ב/רמז קמט
ויקרא את שמו ידידיה. יבא ידיד בן ידיד ויבנה ידיד לידיד בחלקו של ידי ויתכפרו בו ידידים. יבא ידיד זה שלמה שנאמר וישלח ביד נתן הנביא ויקרא את שמו ידידה. בן ידיד זה אברהם שנאמר מה לידיד בביתי. ויבנה ידיד זה בית המקדש שנאמר מה ידידות משכנותיך. לידיד זה הקב"ה שנאמר אשירה נא לידידי. בחלקו של ידיד ידיד ה' ישכון לבטח עליוו. ויתכפרו בו ידידים אלו ישראל שנאמר נתתי את ידידות נפשי בכף אויביה. ויקח את עטרת מלכם מעל ראשו ומשקלה ככר זהב ואבן יקרה ותהי על ראש דוד. והלא פוחתת את הראש, ר' הונא בש"ר יוסף אבן טובה היתה בה יפה ככר זהב. ודכוותה ומרדכי יצא מלפני המלך וגו' ועטרת זהב גדולה, אמר רבי חייא בר' יוסי שהיו דמיה כפולין:
יונדב בן שמעה (כתוב ברמז ג'):
דבר נא אל המלך כי לא ימנעני. א"ר יהודה אמר רב תמר בת יפת תאר היתה שנאמר דבר נא אל המלך כי לא ימנעני ממך ואי סלקא דעתך בת נשואין הואי אחתיה מי הוה שריא ליה. ולאמנון רע ושמו יונדב בן שמעה אחי דוד וגו', ויאמר לו יהונדב שכב על (מטתך) [משכבך] שמעה אחי דוד וגו'. ותקח את המשרת ותצוק לפניו א"ר יהודה אמר רב שעשתה לו מיני טגן. וישנאה אמנון שנאה גדולה מ"ט א"ר יצחק נימא נקשרה לו ועשאו כרות שפכה. איני והא דרש רבא מה דכתיב ויצא לך שם בגוים ביפיך שאין להם לבנות ישראל לא [שער] בית השחי ולא בית הערוה, אלא אימא נימא קשרה לו ועשאו כרות שפכה. ואי תימא שאני תמר דבת יפת תואר היתה, מיד ותקח תמר אפר על ראשה וכתנת הפסים אשר עליה קרעה, תאנא משמיה דר' יהושע בן קרחה גדר גדול גדרה באותה שעה אמרו מה לבנות מלכים כך לבנות הדיוטת על אחת כמה וכמה. ומה לצנועות כך לפרוצות עאכ"ו. אמר רב יהודה אמר רב באותה שעה גזרו על ייחוד הפנויה:
שנו רבותינו אהבה התלויה בדבר סופה בטלה זו אהבת אמנון ותמר, וכל אהבה שאינה תלויה בדבר אינה בטלה לעולם זו אהבת דוד ויונתן:
ולא דבר אבשלום עם אמנון למרע ועד טוב, א"ר אחא בר זעירא מתוך גנותן של שבטים למד שבחן, ולא דבר אבשלום עם אמנון למרע ועד טוב דבליבא בליבא, ברם ההכא ולא יכלו דברו לשלום דבליבא בפומא:
ויקם המלך (דוד) ויקרע בגדיו, אמר רמי בר אבא מנין לקריעה מעומד דכתיב ויקם איוב ויקרע את מעילו. ודילמא מילתא יתירתא הוא דעבד דאי לא תימא הכי ויגז את ראשו הכי נמי אלא מהכא ויקם (דוד) ויקרע את בגדיו. ודילמא ה"נ מילתא יתירתא הוא דעבד דאי לא תימא הכי וישכב ארצה הכי נמי והתניא ישן על גבי המטה על גבי כסא עג ספסל או על גבי קרקע או על גבי אוריייני, גדולה מכולן אמרו אפילו ישן על גבי קרקע לא יצא ידי חובתו, א"ר יוחנן שלא קיים כפיית המטה, א"ל כעין ארצה:
וישלח יואב תקועה ויקח משם אשה חכמה ויאמר אליה התאבלי וגו', מכאן לאבל שאסור בתכבוסת, אבל אסור ברחיצה דכתיב ואל תסוכי שמן ורחיצה בכלל סיכה. מ"ש תקועה א"ר יוחנן מתוך שרגילים בשמן זית חכמה מצויה בהם. ואלו דברים המשיבין את הלימוד הרגיל בשמן זית כו':
ויהי מקץ ארבעים שנה ויאמר אבשלום אל המלך. ר' נהוראי אומר משום רבי שמעון מקץ ארבעים שנה ששאלו להם מלך (נה) היא שנת י"א לשמואל הרואה מכאן אתה מחשב שבן י"ב שנה היה שלמה במלכו שנאמר וישלח ביד נתן הנביא ויקרא את שמו ידידיה, באותו הפרק ויהי אחרי כן ולאבשלום בן דוד אחות (מקץ שנתים) [ויהי לשנתים] הרי שתי שנים. ואבשלום ברח וילך (וישב) גשורה וגו' שלש שנים הרי חמש שנים. וישב אבשלום בירושלים שנתים הרי שבע שנים. ויהי רעב בימי דוד שלש שנים הרי עשר שנים. וישוטו בארץ ויבאו (ירושלים) מקצה תשעה חדשים ועשרים יום הרי י"א שנים. בשנה (אחרת [י"א] בסופפה התקין דוד משמרות כהונה ולויה שנאמר בשנת ארבעים למלכלות דוד נדרשו:
תניא ר' מאיר אורמ אבשלום נזיר עולם היה ומגלח אחד לי"ב חדש שנאמר ויהי מקץ ימים לימים (כי) [אשר] יגלח ויליף ימים ימים מבתי ערי חומה מה התם י"ב חדש אף כאן י"ב חדב. ר' נהואי אומר מגלח אחד לשלשים יום מאי טעמא גבי כהנים משום דאיכא כובד הכא נמי איכא כובדץ רבי יוסי אומר מגלח מערב שבת לע"ש שכן מצינו בבני מלכים שמגלחים מערב שבת לע"ש ומאי איכא ביניה לשאר אחוה יו"ט שחל להיות באמצע השבת דאחוהי מגלחי ואיהו לא מגלח עד פניא. מ"ש חברון שהלך להביא כבשים מחברון ותניא אילים ממואב כבשים מחברון איידי דקלישא ארעא עבדא רעייא:
תניא רבי יהודה אומר אבשלום נזיר עולם היה וההיא שעתא זמן התר הבמות היה. ואמאי שבקיה לבמה גדולה ואזל לחברון לשלומי נדריה לאו שמע מינה קרבה נזירות בבמת יחיד, לא כי אזל לחברון משום דעקר נדריה בחברון. והוינא תמן מאי נפקא מינה, אלא א"ר יהודה שהלך להביא כבשים מחברון, דאי לא תימא הכי נזירות דחוצה לארץ הוא ואינו עולה לו מן המנין, אלא לאו שמע מינה ליטול כבשים מחברון. ומאן דאמר נזירות קרבה בבמת יחיד פריך אי הכי לחברון מאי בעי אלא שעת התר הבמות היתה ולקרב נדרו בבמת יחיד אזל. תניא אידך ר' יהודה הנשיא אומר אבשלום נזיר עולם היה אחד לי"ב חדש מגלח [דכתיב ויהי מקץ ימים לימים]. ר' יוסי אומר אחד לשלשים יום (דכתיב ויהי מקץ ימים לימים). ר' נהוראי אומר פעמים בשבת שכן דרך בני מלכים להיות מגלחים פעמים בשבת:
ויאמר לו המלך לך בשלום. א"ר יוסי בר חנינא הנפטר מחברו אל יאמר לו לך בשלום אלא לך לשלום שהרי יתרו אמר למשה לך לשלום והלך והצליח ודוד אמר לאבשלום לך בשלום הלך ונתלה:
אלכה נא ואשלים את נדרי. א"ל אבשלום מבקש אני ממך טובה אחת שתתן לי שני זקנים שילכו עמי שיהיה על פיהם כל דבר שאני עושה, כתב לו שילכו עמו שני זקנים מכל עיר ועיר שירצה ונטל את האגרת והיה הולך בכל עיר ועיר ורואה שני זקנים ובחורים שבעיר והיה מראה להם האגרת שכתב לו אביו ואמר להם ראו מה שכתב לי אבי, אלא בשביל שאני מחבב אתכם הרבה אני מבקש אתכם, וכן היה עושה בכל עיר ועיר עד שנטל עמו מאתים זקנים שנאמר ואת אבשלום הלכו מאתים איש מירושלים, ומהו מאתים איש, אמר רב הונא בשם ר' חייא בר אבא מאתים ראשי סנהדראות כדכתיב אספה לי שבעים איש. קרואים והולכים לתומם לא היו יודאים על מה היו הולכים עשה להם אבשלום סעודה והיה מרביצם שני זקנים ואחד מהם שהלכו עמו באמצע, אמר ראו מה נאה אבשלום לו נאה המלוכה נניח את דוד ונלך לנו עמו, מה היו עושין אע"פ שהיו עמו לא הייו מתפללין אלא על דוד והיו אומרים יהי רצון שנפול אנחני ביד דוד ולא דוד בידינו לכך נאמר פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי: