ילקוט שמעוני/רות/רמז תקצח


מהו דכתיב כי זנתה אמם אימתי דברי תורה מתבזין בפני עם הארץ בשעה שבעליהם מבזים אותם, רבי יוחנן מייתי לה מהכא חכמת המסכן בזויה וכי חכמתו של רבי עקיבא שהיה מסכן בזויה, אלא הוא דמסכן בדבריו בזויה, הא כיצד חכם שיושב ודורש לא תטה משפט והוא מטה, לא תקח שוחד והוא לוקח, כל אלמנה ויתון לא תענון והוא מענה. שמשון הלך אחר עיניו ושפט את ישראל. גדעון ויעש אותו גדעון לאפוד והוא שפט את ישראל, הוי אוי לדור ששופטיהם צריכים להשפט, והא תניא בשעת דבר כנס רגליך בשעת רעב פזר רגליך, ולמה נענש, לפי שהפיל לבן של ישראל, לבליוטס של מלך שהיה שרוי במדינה והיו בני המדינה בטוחים עליו ואמר שאם תבא שנת בצורת שיכול לפרנס המדינה עשר שנים, וכיון שבאת שנת בצורת היתה שפחתו עומדת בסירקי וקופתה בידיה, כך אלימלך מגדולי הדור ומפרנסי הדור היה וכיון שבאו שני רעבון אמר עכשו יהיו כל ישראל מסובין בקופתן על פתחי וזה בא בקופתו וזה בא בכפיפו, מה עשה עמד וברח מפניהם הדא גרמא ליה שנאמר וילך איש מבית לחם, א"ר אבהו בוא וראה כמה חבב הקב"ה ביאתה של ארץ ישראל מיציאתה, להלן כתיב סוסיהם וחמוריהם וגמליהם ברם הכא וילך איש גרוד: