ילקוט שמעוני/מלכים ב/רמז רמח


וילך חלקיהו הכהן ואחיקם ועכבור ושפן ועשיה אל חולדה הנביאה. ובמקום דקאי ירמיה היכי מנברה איהי, אמרי בי רב משמיה דרב חולדה קרובת ירמיה היתה ולא הוה מקפיד עלה. ויאשיהו גופיה היכי הוה שביק ירמיה ושדר לגבה, אמרי דבי רב שילא מפני שהנשים רחמניות הן. ר' יוחנן אמר ירמיה הוא דלא הוה התם שהלך להחזיר עשרת השבטים, ומגלן דהדור שנאמר כי המוכר אל הממכר לא ישוב אפשר יובל בטל ונביא מתנבא עליו שיתבטל אלא מלמד שירמיהו החזירן ויאשיהו בן אמון מלך עליהם, מנלן דכתיב ויאמר מה הציון הלז אשר אני רואה ויאמרו אליו אנשי העיר הקבר איש האלקים אשר בא מיהודה ויקרא את הדברים האלה אשר עשית על המזבח בית אל, וכי מה טיבו של יאשיהו בבית אל אלא מלמד שיאשיהו בן אמון מלך עליהם, רב נחמן בר יצחק אמר מהכא גם יהודה שת קציר לך בשובי שבות עמי. (כה תאמרו) [אמרו] לאיש אשר שלח אתכם אלי א"ר נחמן לא יאי יוהרא לנשייא תרתי הויין וסניין שמיהו חדא זיבורתא שמה וחדא שמה כרכושתא, זיבורתא דכתיב ותשלח ותקרא לברק בן אבינועם ואלו איהי לא אזלא לגביה, כרכושתא דכתיב (כה) אמרו לאיש אשר שלח אתכם אלי ולא אמרה להו אמרו למלך, א"ר נחמן אמר רב חולדה מבני בניו של יהושע היתה כתיב הכא בן חרחס וכתיב התם ויקברו אותו בגבול נחלתו בתמנת סרח בהר אפרים מתיב רב עינא סבא לר' נחמן שמנה נביאים והם כהנים יצאו מרחב הזונה ואלו הם ברוך ונריה ושריה ומחסיה ירמיה אליקים חנמאל ושלום, ר' יהודה אומר אף חולדה מבני בניה של רחב הזונה היתה, כתיב הכא בן תקוה וכתיב התם את תקות חוט, א"ל פתיא אוכמא מיני ומינך תסתיים שמעתא דאגיירה ונסבה יהושע, ומי הוו ליה בני והא כתיב נון בנו יהושע בנו, בני לא הוו ליה בנתי הוו ליה:

וישלך את עפרה על קבר בני העם. קבריה דרב הוו שקלי מיניה עפרה לאשתא בת יומא, אתו ואמרו ליה לשמואל א"ל יאות הן עבדין קרקע עולם היא וקרקע עולם אינה נאסרת דכתיב וישלך את עפרה על קבר בני העם מקיש קבר בני העם לעבודת אלילים מה עבודת אלילים במחובר לא מתסרא הכא נמי במחובר לא מתסר. בן עשרים ושלש שנה יהואחז במלכו ושלשה חדשים מלך וימלך מלך מצרים את אליקים אחיו ויסב את שמו יהויקים:

בן עשרים וחמש שנה יהויקים במלכו ואחת עשרה שנה מלך בירושלים, בראשית ממלכת יהויקים אמר ירמיהו לכל העם וליושבי ירושלים כה אמר ה' צבאות וגו' שובו נא איש מדרכו הרעה וגו' שהוכיחן פעמים רבות ולא שמעו כו', באותה שנה הרג יהויקים את אוריה בשנה הרביעית ליהויקים היא השנה הראשונית לנבוכדראצר, אותה שנה עלה וכבש את נינוה, שנייה עלה וכבש יהויקים ויהי לו יהויקים עבד שלש שנים, בשנת ארבע ליהויקים נחתם גזר דינם של ישראל להגלותם ונחתם גזר דינם של האומות לשתות כוס החמה בשנת שלש ליהויקים בא נבוכדנאצר לירושלים ויצר עליה, אפשר לומר כן והלא הוא מלך בשנת ארבע ליהויקים מה תלמוד לומר שנת שלש שנת שלש למרדו, ויבא ירושלים בשנת ז' ובמקום אחר הוא אומר שנת ח' (ו) שנת ח' שהומלך שנת שביעי שכבש יהויקים: