ילקוט שמעוני/מלכים ב/רמז רלא
ויאמר אלישע ה' פקח (נא) את עיני אלה, זש"ה כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע א"ר יוחנן אין אתה גורר אחר הרעה ואין הרעה גוררת אחריך ואינה דרה אצלך. ר' אלעזר בן פדת בשם ר' יוחנן אמר אין שמו של הקב"ה נזכר על הרעה אלא אעל הטובה דכתיב ויקרא אלקים לאור יום ולחשך קרא לילה, קרא אלקים לילה אין כתיב כאן אלא קרא לילה, וכן אתה מוצא כשברך אדם וחוה הזכיר שמו לעיהם, שנאמר ויברך אותם אלקים, וכשקללם לא הזכיר שמו עליהם שנאמר ולאדם אמר, אל האשה אמר, וא"ת אל הנחש הזכרי שמו כך שנו רבותינו על שלשה דברים הזכיר שמו אע"פ שהוא לרעה, על המסית הוא הנחש שבסית את האשה ואמר כי יודע אלקים. ועל העובר על דברי חכמים שנאמר כה אמר ה' ארור האיש אשר לא ישמע. ועל העושה בטחונו בשר ודם שנאמר ארור הגבר אשר יבטח באדם. וכן אתה מוצא בנח כשברך את בניו שנאמר ברוך ה' אלקי שם יפת אלקים ליפת אבל כשקלל את כנען ויאמר ארור כנען. וכן אתה מוצא באלישע דכתיב ויאמר אלישע ה' פקח (נא) את עיני אלה, וכשקלל אותם אמר הך נא את הגוי הזה בסנורים ולא הזכיר את השם, וכן אתה מוצא כשהחריב את ירושלים א"ל הקב"ה לגבריאל מלא חפניך גחלי אש שלח את הרעה ע"י מלאך אבל לעתיד לבא הטובה עושה ע"י עצמו שנאמר וזרקתי עליכם מים טהורים. וכן ישראל חלק להם הקב"ה כבוד ולא הזכירן ברעה, כשבא אצל הקרבנות אומר אדם כי יקריב מכם, אבל כשבא להזהיר על הנגעים כתיב אדם כי יהיה בעור בשרו ולא כתיב מכם. וכן בכל מקום חוץ משני דברים שהקב"ה מייחד שמו עליהם, ואלו הם וישקוד ה' על הרעה כי צדיק ה' אלקינו משום דצדיק ה' אלוקינו וישקוד ה' על הרעה אלא צדקה עשה הקב"ה שהקדים והגלה גלות יכניה לבבל עם החרש והמסגר וכל גבורי התורה וירדו לבבל ועשו תרביץ לתורה שאלולא כן היתה התורה משתכחחת מישראל. ועוד עשה צדקה שהגלה אותם בקיץ ולא מתו בצנה, כיצד בטבת היו ראים לגלות ירושלים שכה"א בן אדם כתוב לך את שם היום וגו' והמתין להם עד הקיץ הוא שהנביא אומר אסוף אסיפם נאם ה' ואין אסוף אלא גלות שנאמר אסוף אסוף אאסוף וגו'. והשניה ויאמר ה' אלי עבור (לפני) [בתוך] העיר (שאר קיטעא כתוב ביחזקאל ברמז ש"נ)" ויכרה להם כרה גדולה הרי הוא אומר טובה חכמה מכלי קרב גדולה פסקין שעשה אלישע יותר מכל כלי מלחמות שעשה יורם בן אחאב שנאמר ויאמר לא תכה וגו'. ויכרה להם כרה גדולה אין כרה אלא לשון שלום כאדם שאומר לחברו שלום עליך כירי כירי:
ויהי רעב גדול בשומרון, רעב שהיה בימי אלישע רעב של מהומה היתה שנאמר עד (כי היה) [היות] ראש חמור בשמונים כסף (שאר קיטעא כתוב בשמואל בפסוק ויהי רעב בימי דוד ברמז קה"ד):
ויאמר לה המלך מה לך ותאמר האשה הזאת אמרה אלי תני את בנך ונאכלנו, מי שהוא שומע סבור שהטמיננה אותו א"ר יוחנן שחוט ומבושל היה, תני את בנך ונשחטנו אין כתיב כאן אלא ונאכלנו מכלל שהיה שחוט ומבושל, וכן בירושלים ידי נשים רחמניות בשלו ילדיהן:
ויאמר הנך רואה ביניך ומשם לא תאכל, מכאן שמדותיו של הקב"ה מדה כנגד מדה, וכן שנו רבותינו אלו שאין להם חלק לעוה"ב האומר אין תחיית המתים מן התורה, הוא כפר בתחיית המתים לפיכך לא יהיה לו חלק בתחיית המתים:
וארבעה אנשים היו מצוורעים זה גחזי ושלשת בניו:
אם אמרנו נבוא העיר, שנו רבותינו רעב בעיר פזר רגליך שנא' ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה, ואומר אם אמרנו נבוא העיר והרעב בעיר ומתנו שם. מאי ואומר, וכי תימא ה"מ היכא דליכא סכנת נפשות אבל היכא דאיכא סכנת נפשות לא, ת"ש לכו ונפלה אל מחנה ארם:
כי קרא ה' לרעב, א"ר יוחנן שלששה דברים הקב"ה קורא אותם בעצמו, ואלו הם רעב ושובע ופרנס. ועב כי קרא ה' לרעב. שובע וקראתי אל הדגן והריביתי אותו. פרנס דכתיב ראו קרא ה' בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה. וגם בא אל הארץ שבע שנים. א"ל רב נחמן לרב יצחק בהנך שבע שנים מאי אכול, א"ל הכי א"ר יוחנן שנה ראשונה אכלו מה שבבתיהם. שניה אכלו מה שבשדוות. שלישית בשר בהמה טהורה. רביעית בשר בהמה טמאה. חמישית בשר שקצים ורמשים. ששית בשר בניהם ובנותיהם. שביעית בשר זרועותיהם לקיים מה שנאמר איש בשר זרועו יאכלו. וזה בנה אשר החיה אלישע מפני מה נענש גחזי מפני שקרא לרבו בשמו: