ילקוט שמעוני/ישעיהו/רמז תלא
יחיו מתיך נבלתי יקומון. שאלו צדוקים את רבן גמליאל מנין שהקב"ה עתיד להחיות את המתים, אמר להם מן התוררה הוא ומן הנביאים ומן הכתובים ולא קבלו ממנו, מן התורה דכתיב הנך שוכב עם אבותיך וקם, א"ל ודילמא וקם העם הזה וזנה. מן הנביאים דכתיב יחיו מתיך, א"ל ודילמא מתים שהחיה יחזקאל. מן הכתובים דכתיב וחכך כיין הטוב הולך לדודי למישרים דובב שפתי ישנים, א"ל ודילמא רחושי מרחשי שפתותיינו בעלמא וכרבי יוחנן דאמר כל מי שאומירם דבר הלכה משמו בבית המדרש שפתותיו דובבות בקבר, עד שאמר להם המקרא הזה למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה אשר נשבע ה' לאבותיכם לתת להם לתת לכם לא נאמר אלא להם מכאן לתחיית המתים מן התורה:
נבלתי יקומון, אותם שהיו מתנבלים בשבילי, זה נצלב למה על שמל את בנו, זה נשרף למה על ששמר את השבת, זה נרהג למה על שקרא בתורה:
יחיו מתיך. אלו המתים שבארץ ישראל, נבלתי יקומון אלו המתים שבחוצה לארץ ואל ידי גלגול מחילות שהקב"ה עושה להם מחילות מחילות בקרקע:
הקיצו ורננו שוכני עפר. א"ר אלעזר כל אדם שיש בו גסות הרוח אין עפרו ננער שנאמר הקיצו ורננו שוכני עפרר, שוכני בעפר לא נאמר שוכני אעפר מי שנעשה שכן לעפר בחייו:
כי טל אורות טלך. אמר רבי אלעזר עמי הארץ אינם חיים שנאמר מתים בל יחיו רפאים בל יקומו יכול לכל, תלמוד לומר רפאים בל יקומו זה המתרפא עצמו מד"ת, א"ל ר' יוחנן לא ניחא ליה למרייהו למימר הכי אלא היכי מוקמת לה, א"ל במרפא עצמו לאלילים, א"ל רבי מקרא אחר אני דורש כי טל אורות טלך כל המשתמש בטל תורה טל תורה מחייהו וכל שאינו משתמש בטל תורה אין טל תורה מחייהו, הוה קא חלשא דעתיה. אמר ליה רבי מצאתי להם רפואה מן התורה ממקום אחר ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים וגו' וכי אפשר לאדם לידבק בשכינה והלא נאמר בו אש אוכלה הוא אל קנא הוא אלא כל המשיא את בתו לתלמיד חכם והעושה פרקמטיא לתלמיד חכם והמנהנ ת"ח מנכסיו מעלה עליו הכתוב כאלו נדבק בשכינה: