ילקוט שמעוני/ויקרא/רמז תרלג
בעא מיניה ר' חייא בר אבין מרב יוסף מנין לטמא ששמש שהוא במיתה דכתיב דבר אל אהרן ואל בניו וינזרו וגו' ויליף חילול חילול מתרומה מה תרומה במיתה אף כאן במיתה ונילף חילול חילול מנותר מה להלן בכרת אף כאן בכרת, מסתברא מתרומה הוה ליה למילף שכן גוף טמא (מקדש) [מקוה] ברבים, אדרבה מנותר הוה ליה למילף שכן קודש פנים פגול ונתותר, חילול דרבים מחילול דרבים עדיף. [[וינזרו מקדשי בני ישראל על קדשי בני ישראל חייבין על פגול נותר וטמא ואין חייבים על קדשי בני ישראל חיייבן על פגול נותר וטמא ואין חייבים על קדשי נכרים משום פגול נותר וטמא]]. כל הזבחים שקיבל דמן זר פסל מנלן, דתני לוי ונזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו בני ישראל למעוטי מאי, אילימא למעוטי קרבן נשים קרבן נשים בטומאה קרב אלא למעוטי נכרים. השתא ציץ לא מרצי דאמר מר בגוי בין במזיד בין בשוגג לא הורצה בטומאה קרב. אלא הכי קאמר וינזרו מקדשי בני ישראל לא יחללו. דבי ר' ישמעאל תנא אתיא בקל וחומר מבעל מום, ומה בעל מום שאוכל אם עבד חילל, זר שאינו אוכל אינו דין שאם עבד חילל. מה לבעל מום שכן עשה בו קרבין כמקריבין אונן יוכיח. מהלאונן שכן אסור במעשר בעל מום יוכיח. וחזר הדין הצד השוה שבהן שמוזהרין ואם עבדו חיללו אף אני אביא זר שמוזהר אם עבד חילל. רב משרשיא אמר אתיא בקל וחומר מיושב ומה יושב שאוכל אם עבד חילל זר שאינו אוכל אינו דין שאם עבד חילל. מה ליושב שכן פסול לעדות חד מהנך יוכיח וכו'. קדשי ישראל אין לי אלא קדשי ישראל קדשי עצמן מנין, תלמוד לומר אשר הם מקדשים לי לרבות את כולן, מנין שאין מדבר אלא בזמן נאמר כאן חילול ונאמר להלן חילול מה חילול האמור להלן זמן אף חילול האמור כאן זמן. מה חילול האמור להלן הרצאה אף חילול האמור כאן הרצאה. מה חילול האמור להלן כרת אף חילול האמור כאן כרת. נאמר כאן אני ה' ונאמר למטה אני ה' מה אני ה' האמור למטה אני ה' מכרית אף אני ה' האמור כאן אני ה' מכרית. יכול לא יהו חייבין משום טומאה אלא על דבר שיש לו מתירין בין לאדם בין למזבח. ודין הוא ומה פיגול שהוא בקבוע ובידיעה אחת ולא הותר מכללו אינו חייב אלא על דבר שיש לו מתירין בין לאדם בין למזבח, טמא שהוא בעולה ויורד ובשתי ידיעות והותרה מכללה אינו דין שאינו חייב אלא על דבר שיש לו מתירין בין לאדם בין למזבח, תלמוד לומר אשר הם מקדשים לי. יכול מיד תלמוד לומר יקרב. אמר ר' אלעזר וכי יש נוגע שהוא חייב אלא מה תלמוד לומר יקרב בדוכשר ליקרב. הא כיצד יש לו מתירין משיקרבו מתירים. אין לו מתירין משיקוש בכלי. אשכחן טמא נותר מנלן מדתני לוי מנין שאף בפסול זמן הכתוב מדבר תלמוד לומר ולא יחללו את קדשי בני ישראל בשני חילולין הכתוב מדבר אחד פסול זמן ואחד פסול טומאה:
אמור אליהם לדורותיכם וגו' אמר רבי אבהו שלש כריתות בשלמים למה (כתוב למעלה ברמז ת"ק). אמור אליהם לדורותיכם כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים אמור אליהם לאותן העומדין על הר סיני, לדורותיכם אלו דורות הבאין. אם נאמר אבות למה נאמר בנים ואם נאמר בנים למה נאמר אבות. מפני שיש באבות מה שאין בבנים ויש בבנים מה שאין באבות, באבות הוא אומר וכל בת יורשת נחלה והרבה מצות נצטוו בנים שלא נצטוו אבות הא מפני שיש באבות שאין בבנים ויש בבנים מה שאין באבות לפיכך הוצרך לומר אבות והוצרך לומר בנים. אמר מר באבות הוא אומר וכל בת יורשת נחלה באבות אין בבנין לא מאי משמע אמר רבא אמר קרא זה הדבר דבר זה אינו נוהג אלא בדור זה. אלא מעתה זה הדבר דשחוטי חוץ הכי נמי דלא יהא נוהג אלא בדור זה שאני התם דכתיב לדורותם. זה הדבר דראשי המות הכי נמי לא יהא נוהג אלא בדור זה, א"ל ההוא יליף זה זה מהתם, האי נמי לילף זה זה מהתם. האי מאי בשלמא התם איצטריך לגזרה שוה הכא למאי איצטריך לישתוק קרא מיניה ואנא ידענא מאי גזרה שוה, דתניא נאמר כאן זה הדבר ונאמר להלן זה הדבר מה להלן אהרן ובניו וכל ישראל ומה להלן ראשי המטות אף כאן ראשי המטות וכו' (כתוב ברמז תשפ"ג):