ילקוט שמעוני/ויקרא/רמז תקיג
קח את אהרן ואת בניו אתו ואת הבגדים. א"ר סימון כשם שהקרבנות מכפרים כך הבגדים מכפרין דתנן כהן גדול משמש בשומונה כלים וההדיוט בארבע בכתונת ומכנסים במצנפת ואבנט מוסיף עליהן כהן גדול חשן ואפוד ומעיל וציץ כתנת מכפר על זורעי כלאים מפני שהיתה מצמר ופשתים ויש אומרים על הדם שנאמר (ויטבל אותו) [ויטבלו את הכתנת] בדם, כתנת מכפר על לבושי כלאים כד"א ועשה לו כתנת פסים. מכנסים לכפר על גלוי עריות כד"א ועשה להם מכנסי בד לכסות בשר ערוה. מצנפת לכפר על גסי הרוח בד"א ושמת המצנפת על ראשו. אבנט מאן דאמר על העקמונים שבלב ומאן דאמר על הגבנים. האבנט היה חלול כולו לפיכך יבא ויכפר על הגנבים. א"ר לוי אבנט שלשים ושתים היה עוקמו לפניו ולאחריו. חשן מכפר על מטה דינין כד"א ונתת אל חשן המשפט אפוד לכפר על אלילים שנאמר אין אפוד ותרפים. מעיל רבי סימון בשם רבי נתן אומר שנידברים אין להן כפרה ונתנה להם התורה כפרה לשון הרע והריגת נפש בשגגה. לשון הרע בזגי המעיל הה"ד פעמון זהב ורמון. והיה על אהרן לשרת ונשמע קולו אמר הקב"ה יבא הקול ויכפר על הקול. ההורג נפש בשגגה מתכפר לו במיתת כהן גדול הה"ד ואחרי מות הכהן הגדול. ציץ איכא מאן דאמר על עזי פנים ואיכא מ"ד על המגדפין. מ"ד על עזי פנים מבנות ציון כאן כתיב והיה על מצח אהןר ולהלן כתיב ומצח אשה זונה. מ"ד על מגדפין מגלית כאן כתיב והיה על מצחו תמיד ולהלן כתיב ותטבע האבן במצחו. ואת פר החטאת ואת שני האילים עשה כמין גבעה איל מכאן ואיל מכאן ופר באמצע. ואת כל העדה הקהילו אל פתח אהל מועד ישראל ששים רבוא ואתאמרת אל פתח אהל מועד אלא מועט מחזיק המרובה (כתבו ברמז ח'):