ילקוט שמעוני/ויקרא/רמז תמה
והקטיר הכהן את הכל המזבחה לרבות העצמות והגידים והקרנים והטלפים. יכול אפילו פרשו תלמוד לומר ועשית עולותיך הבשר והדם. אי בשר ודם יכול יחלוץ גידין ועצמות ויעלה בשר לגבי מזבח, תלמוד לומר והקטיר את הכל הא כיצד מחוברין יעלו פרשו אפילו הן בראשו של מזבח ירדו דברי רבי אליעזר וחכמים אומרים והקטיר הכהן את הכל לרבות העצמות והגידים והקרנים והטלפים ואפילו פרשו הא מה אני מקיים ועשית עולותיחך הבשר והדם לומר לך עיכולי בשר אתה מחזיר עיכולי עצמות וגידים אי אתה מחזיר. אמר רבה לא שנו אלא שפרשו אחר זריקה אבל פרשו קודם זריקה אתאי זריקה ושריתינהו אפילו למעבד מנייהו קתא דסכינא:
תניא אידך רבי אומר כתוב אחד אומר והקריב הכהן את הכל ריבה וכתיב ועשית עולותיך הבשר והדם מיעט הא כיצד מחוברין יעלו וכו'. ורבנן מחוברין לא אצטריך לרבויי מידי דהוה אראשה של עולה כי אצטריך קרא לפרשו. מחוברין דהתירא לא אצטריך קרא לרבויי כי אצטריך קרא לגיד הנשה במחובר. ורבנן ההוא לא מצית אמרת ממשקה ישראל מן המותר לישראל. ורבי מידי דהוה אחלב ודם. ורבנן מצותן בכך שאני. אמר רב הונא גיד הנשה של עולה חולצו לתפוח אמר ליה רב חסדא מידי כתיב על כן לא יאכל המזבח על כן לא יאכלו בני ישראל כתיב. ורב הונא ממשקה ישראל מן המותר לישראל. וכי מאחר שחולצו למה מעלהו משום שנאמר הקריבהו נא לפחתך. תניא כוותיה דרב הונמא גיד הנשה של שלמים מכבדו לאמה ושל עולה חולצו לתפוח:
עולה (הוא) אשה ריח ניחוח [לה'] לשם ו' דברים הזבח נזבח. אמר רב יהודה עולה לשם עולה לאפוקי לשם שלמים דלא, אשה לשם אישים לאפוקי כבתה דלא. ריח לשם ריח לפוקי אברים שצלאן והעלן דאמר רב יהודה אברים שצלאן והעלן אין בהם משום ריח, ניחוח לשם נחת רוח, לה' לשם מי שאמר והיה העולם. אר"ש בן עזאי בוא וראה מה כתיב בפרשת קרבנות שלא נאמר בה לא אל ולא אלהים אלא לה' שלא ליתן פתחון פה לבעל הדין לחלוק. נאמר בשור הגס אשה ריח ניחוח ובעוף הדק אשה ריח ניחוח ובמנחה אשה ריח ניחוחלומר לך שאחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון את לבו לשמים. ושמא תאמר לאכילה הוא צריך תלמוד לומר אם ארעה לא אומר לך כי לי תבל ומלואה ואומר כי לי כל חיתו יער בהמות בהררי אלף ירעתי כל עוף הרים וזיז שדי עמדי האוכל בשר אבירים ודם עתודים אשתה, לא אמרתי לכם זבחו כדי שתאמר אעשה רצונו ויעש רצוני לא לרצוני אתם זובחים אלא לרצונכם תזבחו:
ואם מן הצאן הרי זה מוסיף על ענין ראשון ולמה נפסק ליתן ריוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה ובין ענין לענין והלא דברים קל וחומר ומה אם משה שהיה מבין ברוח הקודש ושומע ברוח הקודש תמיד צריך להתבונן בין פרשה לפרשה ובין ענין לענין על אחת כמה וכמה הדיוט מהדיוט. איזהו מקומן של זבחים קדשי קדשים שחיטתן בצפון. בעולה כתיב ושחט אותו על ירך המזבח צפונה אשכחן בבן צאן בן בקר מנא לן אמר קרא ואם מן הצאן וי"ו מוסיף על ענין ראשון וילמד עליון מתחתון:
מן הצאן מן הכשבים או מן העזים פרט לזקן לחולה ומזוהם. וצריכי דאי כתב רחמנא חד ה"א למעוטי זקן דלא הדר בריא אבל חולה דהדר בריא אימא לא אי נמי למעוטי חולה דלאו היינו אורחיה אבל זקן דהיינו אורחיה אימא לא. ואי כתב רחמנא תרי ה"א למעוטי הני דכחישי אבל מזוהם דלא כחיש אימא לא אי נמי למעוטי מזוהם דמאים אבל הני דלא מאיסי אימא לא צריכי:
קרבנו להציא את הגזול, מן הכשבים או מן העזים להוצאי את הכלאים. אתה אומר לכך נאמרו מעוטין הללו או לא נאמרו אלא להוציא את שנעבדה בו עבירה ושחרש בשור וחמור והן מקודשין וכלאים בכרם ושביעית ויום טוב ויום הכפורים ושבת, תלמוד לומר כשבים לעולה ועזים לעולה לרבות את כולן דברי ר"י. ר"ש אומר מה תלמוד לומר כשבים לעולה ועזים לעולה לרבות את כלם. והלא דין הוא ומה אם שלמים שלא כשרו להביא מן העוף כשרה תמורתן, עולה שכשרה להביא מן העוף אינו דין שנכשיר תמורתן. לא אם אמרת בשלמים שכשרו להביא נקבות כזכרים תאמר בעולה שלא כשרה להביא נקבות כזכרים הואיל ולא כשרה להביא נקבות כזכרים לא תכשר תמורתה, תלמוד לומר כשבים לעולה ועזים לעולה לרבות את התמורה. ר' אליעזר אומר מה תלמוד לומר כשבים לעולה ועזים לעולה שיכול אין לי שיקרב עולה אלא מותר עולה מנין מותר חטאת ומותר אשמות ומותר עשירית האיפה ומותר קיני זבין וקיני זבות וקיני יולדות ומותר קרבנות נזיר ומצורע והמקדיש נכסיו והיו בהן דברים ראויין לגבי מזבח יינות שמנים ועופות מנין שימכרו לצרכי אותו המין ויביא בדמיהן עולות, תלמוד לומר כשבים לעולה ועזים לעולה לרבות את כולן. וחכמים אומרים יפלו דמיהן לנדבה. והלא אף הנדבה עולה היא מה בין ר' אליעזר לדברי חכמים אלא בזמן שבאה חובה סומך עליה ומביא עליה נסכים ונסכיה משלו ואם היה כהן עבודתה ועורה שלו. ובזמן שבאה נדבה אינו סומך עליה ואינו מביא עליה נסכים ונסכיה משל צבור אף על פי שהוא כהן עבודתה ועורה לאנשי משמר:
ושחט ולא העוף בצפון. והלא דין הוא ומה בין הצאן שלא קבע לו כהן קבע לו צפון. העוף שקבע לו כהן אינו דין שיקבע לו צפון תלמוד לומר ושחט אותו אותו בצפון ואין העוף בצפון. ר' אליעזר בן יעקב אומר אותו בצפון ולא הפסח בצפון. והלא דין הוא ומה עולה שלא קבע לה זמן שחיטה קבע לה מקום שחיטה פסח שקבע לו זמן שחיטה אינו דין שיקבע לו מקום שחיטה תלמוד לומר אותו אותו בצפון ואין הפסח בצפון. ר' חייא אומר אותו בצפון ואין השוחט בצפון לפי שלמדנו שהמקבל צריך להיות עומד בצפון ומקבל בצפון אם עמד בדרום וקבל בצפון פסול. יעול אם עמד בדרום ושחט בצפון יהא פסול תלמוד לומר אותו אותו בצפון ואין השוחט צריך להיות עומד בצפון: