ילקוט שמעוני/דברים/רמז תתקמט
עלה אל הר. עלייה היא לך ואינה ירידה. אל הר העברים הזה שהוא קרוי ארבע שמות, הר העברים, הר נבו, הר ההר, ראש הפסגה, ולמה נקרא שמו הר נבו שנקברו בו שלשה מתים הללו שמתו שלא מידי עבירה, משה, ואהרן, ומרים. אשר בארץ מואב אשר על פני יריחו רבי אליעזר אומר באצבעו של משה היה מטטרון מראה למשה והראהו את כל ארץ ישראל, ע"כ תחומו של אפרים, עד כאן תחומו של מנשה. רבי יהושע אומר משה הוא בעצמו ראה אותם, כיצד נתן בו כח בעיניו של משה וראה מסוף העולם ועד סופו. ומות בהר אשר אתה עולה שמה אמר לפניו רבש"ע למה אני מת לא טוב שיאמרו טוב משה ממראה, משיאמרו טוב משה משמועה, לא טוב שיאמרו זה משה שהוציאנו ממצרים וקרע לנו את הים והוריד לנו את התורה ואת המן [והגיז לנו את השליו] ועשה לנו נסים וגבורות משיאמרו כך וכך עשה כו', אמר לו הקב"ה משה גזירה היא מלפני שוה בכל אדם שנאמר זאת התורה אדם כי ימות, ואומר וזאת תורת האדם ה' אלהים, אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבש"ע למה מת אדם הראשון, אמר להם שלא עשה פקודי, והרי משה עשה פקודיך, א"ל גזירה היא מלפני שוה בכל דאדם כו':
והאסף אל עמיך, אצל אברהם יצחק ויעקב אבותיך, אצל קהת ועמרם [אבותיך] אצל אהרן ומרים אחיך. כאשר מת אהרן אחיך מיתה שחמדת לה, ומהיכן חמד משה מיתתו של אהרן בשעה שאמר לו קח את אהרן ואת אלעזר בנו והפשט את אהרן את בגדיו, הפשיטו בגדי כהונה והלבישן לאלעזר כו' וכן שני וכן שלישי, א"ל הכנס למערה ונכנס, עלה למטה ועלה, פשוט ידך ופשט, קמוץ פיך וקמץ, עצום עיניך ועצם, באותה שעה אמר משה אשרי מי שמת במיתה זו, לכך נאמר כאשר מת אהרן אחיך מיתה שחמדת לה:
על אשר מעלתם בי. אתם גרמתם למעול בי, על אשר לא קדשתם אותי אתם גרמתם לי שלא לקדש אותי. כאשר מריתם פי אתם גרמתם לי למרות פי, אמר לו הקב"ה משה לא אמרתי לך מה זה בידך השליכהו ארצה והשלכתו מידך, ומה אותות שבידך לא עכבת דבור הקל לא היה לך לעכבו, ומנין שלא נפטר מן העולם עד שצרר לו הקב"ה בכנפיו שנאמר לכן לא תביאו את הקהל הזה:
כי מנגד תראה את הארץ ושמה [לא תבא, נאמר כאן ושמ לא תבוא ונאמר להלן ושמה] לא תעבור, אי אפשר לומר ושמה לא תבא שכבר נאמר ושמה לא תעבור וכו', ומה תלמוד לומר ושמה לא תבא ושמה לא תעבור, אמר משה לפני הקב"ה אם איני נכנס בה מלך אכנס בה הדיוט, אם אין אני נכנס בה חי אכנס בה מת, א"ל הקב"ה ושמה לא תבא ושמה לא תעבור, לא מלך ולא הדיוט, לא חי ולא מת:
פרשת ברכה:
וזאת הברכה אשר ברך משה. לפי שאמר להם משה לישראל דברים קשים תחלה מזי רעב ולחומי רשף מחוץ תשכל חרב, ובחרב הקצפתם, ממרים הייתם עם ה', חזר ואמר להם דברי נחומים וזאת הברכה אשר ברך משה, וממנו למדו כל הנביאים כולן שהיו אומרים לישראל דברים קשים תחלה וחוזרין ואומרין להן דברי נחמות, ואין לך בכל הנביאים שהיו דבריו קשים כהושע, תחלת דבריו אמר תן להם ה' מה תתן וגו', חזר ואמר להן נחמות ילכו יונקותיו ויהי כזית הודו וגו'. וכן יואל אמר יתר הגזם אכל הארבה, חזר ואמר להם דברי נחומים שנאמר ושלמתי לכם את השנים אשר אכל הארבה הילק החסיל והגזם, וכן עמוס אומר שמעו הדבר הזה פרות הבשן אשר בהר שומרון וגו', חזר ואמר להם דברי נחומים [הנה ימים באים נאם ה' ונגש חורש בקוצר, וכן מיכה אמר שונאי טוב ואוהבי רעה וגו', חזר ואמר להם דברי נחומים] מי אל כמוך נושא עון וגו', וכן ירמיה אמר להן והשבתי מערי יהודה ומחוצות ירושלים קול ששון וגו', חזר ואמר להם דברי נחומים אז תשמח בתולה במחול וגו' (יכול משאמרת) [אבל עו"א משאמרו] להם נחומין חזרו ואמרו להן דברי תוכחות ואמרת ככה תשקע בבל וגו', הוי משאמרו להן דברי נחומים (אין) חוזרין ואומרים להן דברי תוכחות. דבר אחר וזאת הברכה זה מוסף על הברכה ראשונה שברכן יעקב אבינו, שנאמר וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אותם, נמצינו למידין שממקום שסיים יעקב אבינו לברך את בניו משם התחיל משה ובירכן שנאמר וזאת הברכה אשר ברך: