ילקוט שמעוני/דברים/רמז תתקלו

<< · ילקוט שמעוני · דברים · רמז תתקלו · >>

מוצא שפתיך זו מצות עשה. תשמור זו מצות לא תעשה, ועשית זו אזהרה לבית דין שיעשוך. כאשר נדרת זה נדר, לה' אלקיך אלו חטאות ואשמות עולה ושלמים. נדבה כמשמעה. אשר דברת אלו קדשי בדק הבית. בפיך זו צדקה. אמר מר מוצא שפתיך זו מצות עשה למה לי מובאת שמה והבאתם שמה נפקא, תשמור זו (אזהרה לבית דין) [מצות לא תעשה] למה לי מלא תאחר לשלמו נפקא. ועשית זו אזהרה לבית דין למה לי מאותו נפקא דתניא יקריב אותו מלמד שכופין אותו ותרתי זמני למה לי, חד דאמר ולא אפריש וחד דאפריש ולא אקריב [אימא] כל היכא דאיתיה בי גזא דרחמנא איתיה, ואי אשמעינן אפריש ולא אקריב משום דמשהי ליה גביה אבל אמר ולא אפריש אימא דיבורא בעלמא הוא ולאו כלום הוא צריכא. ומי מצית אמרת דאמר ולא אפריש והא נדבה כתיב ותניא איזהו נדר ואיזהו נדבה, נדר הרי עלי עולה, נדבה הרי זו עולה, ומה בין נדר לנדבה, נדר מת או נגנב חייב באחריותו נדבה מת או נגנב אינו חייב באחריותו, אמר רבא משכחת לה באומר הרי עלי עולה על מנת שלא אתחייב באחריות. בפיך זו צדקה אמר רבא וצדקה מיחייב עלה לאלתר דהא קיימי עניי, פשיטא, מהו דתימא הואיל ובעניינא דקרבנות כתיב מדמינן להו קא משמע לן. כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרין אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה. למה לי למיתני אלא שלא עלו ליתני ולא עלו לבעלים לשם חובה, הא קא משמע לן דלבעלים הוא דלא עלו לשם חובה אבל בקדושתייהו קיימי ואסור לשנויי בהו, כדרבא דאמר רבא עולה ששחטה שלא לשמה אסור לזרוק דמה שלא לשמה, איבעית אימא סברא ואיבעית אימא קרא, איבעית אימא סברא משום דשני בה כל הני לישני בה וליזיל, איבעית אימא קרא מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת לה' אלקיך נדבה, נדבה נדר הוא, אלא אם כמה שנדרת עשית יהא נדר ואם לאו יהא נדבה ונדבה מי שרי לשנויי בה. כל המנחות שנקמצו שלא לשמן כשרין אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה למה לי למתני אלא כו' (כדלעיל):

כי תבא בכרם רעך. אלו אוכלים מן התורה העושה במחובר בשעת גמר מלאכה ובתלוש מן הקרקע עד שלא נגמרה מלאכתו ובדבר שגידולו מן הארץ. מה"מ (דתנו רבנן) [דכתיב] כי תבא בכרם וגו', אשכחן כרם, כל מילי מנ"ל, ככרם מה כרם מיוחד דבר שגידולו מן הארץ ובשעת גמר מלאכה פועל אוכל בו אף כל וכו', מה לכרם שחייב בעוללות, אתיא מקמה דכתיב כי תבא בקמת רע, מה לקמה שכן חייבת בחלה, ודילמא כל קמה, לא ס"ד דכתיב מהחל חרמש בקמה מה קמה דהתם דמחייבוא בחלה וכו' אף הכא כרם יוכיח וכו' וחזר הדין וכו' הצד השוה שבהם דבר שגידולו מן הארץ אף וכו', מה להצד השוה שבהם שכן יש בהם צד מזבח ואתי נמי זית דאית ביה צד מזבח, אמר קרא חרמש לרבות כל בעלי חרמש, האי מיבעי ליה בשעת חרמש אכול שלא בשעת חרמש לא תאכל, אמר קרא קמה לרבות כל בעלי קמה, והא קאמרת הך קמה דמיחייב בחלה, הני מילי מקמי דליתי מחרמש השתא דאתי מחרמש גלי לן אקמה דכל קמה אמר רחמנא. והשתא דנפקא ליה מחרמש ומקמה כי תבא בכרם רעך למה לי, להלכותיו דתניא כי תבא בכרם רעך נאמר כאן כי תבא ונאמר להלן בפועל לא תבא עליו השמש מה להלן בפועל הכתוב מדבר אף כאן בפועל הכתוב מדבר. רעך ולא כותי, בשלמא למאן דאמר גזל כותי אסור היינו דאיצטריך קרא למעוטי, אלא למאן דאמר גזל כותי מותר השתא גזל כותי מותר פועל מיבעיא, אלא רעך ולא של הקדש. ואכת ולא מוצץ, ענבים ולא ענבים ודבר אחר. כנפשך כנפש של בע"ה כן נפשו של פועל, מה נפשך אתה אוכל ופטור אף נפש של פועל אוכל ופטור. שבעך ולא אכילה גסה. ואל כליך לא תתן בזמן שאתה נותן לכליו של בע"ה אתה אוכל, בזמן שאי אתה נותן לכליו של בע"ה אי אתה אוכל. כנפשך, כנפשו של פועל מה נפשך אם חסמת פטור אף פועל אם חסמת פטור. ויהא אדם מצווה על חסימתו מק"ו ומה שור שאי אתה מצווה עליו להחיותו אתה מצווה על חסימתו, אדם שאתה מצווה להחיותו אינו דין שאתה מצווה על חסימתו, א"ק כנפשך מה נפשך אם חסמת פטור אף פועל אם חסמת פטור, ויהא שור מצווה להחיותו מק"ו ומה אדם שאי אתה מצווה על חסימתו אתה מצווה להחיותו, שור שאתה מצווה על חסימתו אינו דין שאתה מצווה להחיותו, אמר קרא וחי אחיך עמך, אחיך ולא שור. אשכחן שור בתלוש ואדם במחובר, אדם בתלוש מנלן, אמר קרא קמה קמה אם אינו ענין לאדם במחובר תנהו ענין לאדם בתלוש. ושור במחובר מנלן, אמר קרא רעך רעך שני פעמים אם אינו ענין לאדם במחובר תנהו ענין לשור במחובר. רבינא אמר לא אדם בתלוש ולא שור במחובר צריכי קראי מכדי כולהו איתנהו בחסימה דילפינן שור שור משבת א"כ ליכתוב רחמנא לא תדוש בחסימה, שור דכתב רחמנא למה לי, לאקשויי חוסם לנחסם [ונחסם לחוסם] מה חוסם אוכל במחובר אף נחסם אוכל במחובר, ומה נחסם אוכל בתלוש אף חוסם אוכל בתלוש. רבי אליעזר (בן) חסמא אומר לא יאכל פועל יותר על שכרו וחכמים מתירין, מר סבר כנפשך בדבר שמוסר נפשו עליו, ומר סבר כנפשך מה נפשך אם חסמת פטור אף וכו'. ענבים ולא תאנים, מכאן אמרו היה עושה בעענבים לא יאכל בתאנים [בתאנים לא יאכל בענבים] אבל מונע עצמו עד שמגיע למקום היפות ואוכל, וחכמים אומרים שבעך מלמד שאוכל פועל יותר על שכרו. היה עושה ברגליו אבל לא בידיו בידיו אבל לא ברגליו אפילו על כתיפו הרי זה אוכל, רבי יוסי בר רבי [יהודה] אומר עד שיעשה בידיו ורגליו, מאי טעמא דתנא קמא, אמר קרא כי תבא בכרם רעך בכל מה דעביד. מאי טעמא דרבי יוסי ב"ר [יהודה] דומיא דשור מה שור [עד שיעשה] בידיו וברגליו, אף פועל עד שיעשה בידיו וברגליו. אמר רב מצאתי מגילת סתרים בי רבי חיי וכתוב בה איסי בן יהודה אומר כי תבא בכרם רעך בביאת כל אדם הכתוב מדבר, ואמר רב לא שביק איסי חיי לכל בריה, אמר רב אשי אמריתא לשמעתא קמיה דרב כהנא א"ל ממאי דילמא בעושין בסעודתם, ורב אפילו הכי ניחא ליה לאיניש לאוגר אגורי וניקטפיה לפרדיסיה ולא ניתי כולי עלמא לאפסודי מיניה:

כי תבא בקמת רעך יכול לעולם, תלמוד לומר וחרמש לא תניף בשעה שאתה מניף חרמש על קמת בע"ה. רעך מכלל שנאמר רעך פרט לאחרים רעך פרט לגבוה. וקטפת מלילות בידך שלא תהא קוצר במגל. וחרמש לא תניף אפילו בשעה שאתה מניף חרמש על קמת בעל הבית. ר' אליעזר (בן) חסמא אומר לא יאכל פועל יותר על שכרו וחכמים מתירין מר סבר כנפשך בדבר המוסר נפשו עליו, ומר סבר מה נפשך אם חסמת פטור אף וכו', וחכמים מתירין אבל מלמדין את האדם שלא יהא רעבתן ויהא סותם את הפתח בפניו:

כי יקח איש אשה. האשה נקנית בשלש דרכים בכסף ובשטר ובביאה, בכסף מנלן, אמר רב יהודה אמר שמואל אמר קרא ויצאה חנם אין כסף, לאדון זה אין כסף אבל יש כסף לאדון אחר וכו' (כדכתוב ברמז שכ"ב). ותנא מייתי לה מהכא כי יקח איש גמר קיחה קיחה משדה עפרון, כתיב הכא כי יקח איש אשה וכתיב התם נתתי כסף השדה קח ממנו וקיחה איקרי קנין דכתיב השדה אשר קנה אברהם, אי נמי שדות בכסף יקנו. תנו רבנן כיצד בכסף נתן לה כסף או שוה כסף ואמר לה הרי מקודשת לי [הרי זו מקודשת], נתן הוא ואמרה היא נעשה כמי שנתנה היא ואמרה היא ולא הוו קדושין. תניא רבי שמעון אומר מפני מה אמרה תורה כי יקח איש אשה ולא כתיב כי תלקח אשה לאיש, מפני שדרכו של איש לחזר על האשה ואין דרכה של אשה לחזר על האיש, משל לאדם שאבדה לו אבידה מי מחזר על מי הוי אומר בעל האבידה מחזר על אבידתו. ובעלה מלמד שנקנית בביאה קל וחומר מיבמה, ומה יבמה שאינה נקנית בכסף נקנית בביאה זו שנקנית בכסף אינו דין שנקנית בביאה, מה ליבמה שכן זקוקה ועומדת תאמר בזו שאין זקוקה ועומדת, תלמוד לומר ובעלה. ומנין שאף בשטר, ודין הוא ומה כסף שאינו מוציא מכניס, שטר שמוציא אינו דין שמכניס, מה לכסף שכן פודין בו הקדשות ומעשר שני תאמר שטר וכו', אמר קרא ויצאה והיתה מקיש הויה ליציאה מה יציאה בשטר אף הויה נמי בשטר. ואקיש נמי יציאה להויה מה הויה בכסף אף יציאה בכסף, אמר אביי יאמרו כסף מכניס כסף מוציא סניגור נעשה קטיגור, אי הכי שטר נמי יאמרו שטר מכניס שטר מוציא סניגור נעשה קטיגור, מילי דהאי שטרא לחוד ומילי דהאי שטרא לחוד, הכא נמי האי כספא לחוד והאי כספא לחוד, טיבעא מיהא חד הוא, רבא אמר א"ק וכתב לה בכתיבה מתגרשת ואינה מתגרשת בכסף, ואימא בכתיבה מתגרשת ואינה מתקדשת בכתיבה, הא כתיב ויצאה והיתה מקיש וכו', ומה ראית מסתברא קאי בגרושין ממעט גרושין קאי בגרושין וממעט קדושין. בביאה מנלן, אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן א"ק והיא בעולת בעל וכו' (כתוב ברמז פ"ט). כי יקח איש אשה מלמד שהאשה נקנית בכסף, שהיה בדין ומה אמה העבריה שאינה נקנית בבעילה נקנית בכסף, שנקנית בבעילה ואין נקנית בכסף, ואף אתה אל תתמה על האשה שאף על פי שנקנית בבעילה לא תהא נקנית בכסף, תלמוד לומר כי יקח איש אשה מלמד שהאשה נקנית בכסף:

והיה אם לא תמצא חן בעיניו כי מצא בה ערות דבר מי גרם לעבירה יין, וכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין. בית שמאי אומרים לא יגרש אדם את אשתו אלא אם כן מצא בה דבר ערוה שנאמר כי מצא בה ערות דבר, וב"ה אומרים אפילו הקדיחה את תבשילו שנאמר כי מצא בה ערות דבר, רבי עקיבא אומר אפילו מצא אחרת נאה ממנה שנאמר והיה אם לא תמצא חן בעיניו. תניא אמרו להם בית שמאי לבית הלל והלא נאמר ערות, א"ל בית הלל לבית שמאי והלא נאמר דבר, אמרו להם בית הלל אלו נאמר ערוה ולא נאמר דבר הייתי אומר משום ערוה תצא משום דבר לא תצא, לכך נאמר דבר, ואילו נאמר [דבר ולא נאמר] ערות הייתי אומר על דבר תנשא ועל ערוה לא תנשא לאחר לכך נאמר ערות, ובית שמאי האי דבר מאי עבדי ליה, נאמר כאן דבר ונאמר להלן דבר מה להלן בשני עדים אף כאן בשני עדים, ובית הלל מי כתיב ערוה בדבר. ובית שמאי מי כתיב או ערוה או דבר. ובית הלל להכי כתיב ערות דבר דמשמע הכי ומשמע הכי. רבי עקיבא אומר אפילו מצא אחרת וכו', במאי קמיפלגי בדריש לקיש דאר"ל כי משמש בארבע לשונות אי דילמא אלא דהא, ר' עקיבא אומר והיה אם לא תמצא חן בעיניו אי נמי מצא בה ערות דבר וכתיב וכתב לה ספר כריתות, ובית שמאי ובית הלל סברי והיה אם לא תמצא חן בעיניו וגו' דהא מצא בה ערות דבר. אכלה בשוק גירגרה בשוק היניקה בנה בשוק בכולן רבי מאי אומר תצא, רבי עקיבא אומר משישאו ויתנה בה מוזרות בלבנה, אמר ר' יוחנן בן נורי אם כן לא הנחת בת לאברהם אבינו שיושבת תחת בעלה והתורה אמרה כי מצא בה ערות דבר ולהלן הוא אומר על פי שנים עדין וגו' יקום דבר, מה להלן דבר ברור אף כאן דבר ברור. תניא רבי מאיר אומר כשם שדעות במאכל כך דעות באנשים, יש לך אדם שזבוב נופל לתוך כוסו וזורקו ואינו שותהו, וזו היא מדת פפוס בן יהודה שהיה נועל דלת בפני אשתו ויוצא, ויש לך אדם שזבוב נופל לתוך כוסו וזורקו ושותהו וזו מדת כל אדם שרואה אשתו שמדברת עם אחיה ועם שכינה ועם קרוביה ומניחה, ויש לך אדם שזבוב נופל לו לתוך תמחוי מוצצו ואוכלו זו מדת אדם רשע שרואה אשתו יוצאה וראשה פרוע וטווה בשוק ופרומה משני צדדיה ורוחצת במקום שבני אדם רוחצים ומניחה, שזו מצוה לגרשה שנאמר כי מצא בה ערות דבר וכתיב ושלחה מביתו וגו' והלכה והיתה לאיש אחר, הכתוב קראו אחר, לומר שאין זה בן זוגו של ראשון שזה הוציא רשעה מתוך ביתו וזה הכניס רשעה לתוך ביתו:

וכתב לה ספר כריתות. ר' יוסי הגלילי אומר אין כותבין על דבר שיש בו רוח חיים, מ"ט דתניא ספר אין לי אלא ספר מנין לרבות כל דבר, תלמוד לומר וכתב לה מ"מ, א"כ מה תלמוד לומר ספר, מה ספר שאין בו רוח חיים ואינו אוכל אף כל דבר שאין בו רוח חיים ואינו אוכל, ורבנן אי כתיב בספר כדקאמרת, השתא דכתיב ספר לספירת דברים הוא דאתא, ורבנן האי וכתב מאי עבדי ליה, מיבעי להו בכתיבה מתגרשת ואינה מתגרשת בכסף, סד"א נקיש יציאה להויה מה הויה בכסף אף יציאה נמי בכסף [קמ"ל]. ואידך מספר כריתות נפקא ספר כורתה ואין דבר אחר כורתה, ואידך מיבעי ליה לדבר הכורת בינו לבינה, כדתניא הרי זה גטיך על מנת שלא תשתי יין לעולם, על מנת שלא תלכי לבית אביך לעולם אין זה כריתות, עד שלשים יום הרי זה כריתות. ואידך מכרת כריתות, ואידך כרת כריתות לא דריש. אמר רב נחמן אומר היה רבי מאיר אפילו מצאו באשפה וחתמו ונתנו לה כשר, איתיביה רבא לרב נחמן וכתב לה לשמה מאי לאו כתיבת הגט, לא חתימת עדים דעדי חתימה כרתי, ורבי אלעזר אמר עדי מסירה כרתי. בעי רב פפא הנייר שבין שיטה לשיטה [ובין תבה לתבה] שלי מהו [תיקו], ותיפוק לי דספר אחד אמר רחמנא ולא שנים ושלשה ספרים, לא צריכא דמעורה. כותב על קרן של פרה ונותן לה את הפרה על י'דו של עבד ונותן לה את העבד, בשלמא יד של עבד לא איפשר למיקצציה, אלא קרן של פרה ליקצציה וליתביה ניהלה, אמר קרא וכתב ונתן, מי שאינו מחוסר אלא כתובה ונתינה, יצא זה שמחוסר קציצה כתיבה ונתינה. כל גט שלא נכתב לשום אשה פסול, כיצד היה עובר בשוק ושמע קול סופרים מקין איש פלוני מגרש את פלונית, אמר זה שמי וזה שם אשתי פסול לגרש בו, יתר מכאן כתב לגרש את אשתו ונמלך ומצאו בן עירו ואמר לו שמי כשמך ושם אשתי כשם אשתך פסול לגרש בו, יתר מכאן יש לו שתי נשים ושמותיהן שוות כתב לגרש את הגדולה לא יגרש בו את הקטנה, יתר מכאן אמר ללבלר כתוב לאיזו שארצה אגרש פסול לגרש בו. רישא בסופרים העשויין להתלמד, דקתני סופרים מקרין ולא קתני סופרים קורין. מאי יתר מכאן [תנא דבי ר"י] לא זה שנכתב שלא לשום גרושין, אלא אף זה שנכתב לשום גרושין פסול, ולא זה שנכתב שלא לשום גרושין דידיה אלא אף וכו', מ"ט אי כתב רחמנא ונתן ספר כריתות בידה הוה אמינא למעוטי הך קמא דלא עביד לשום כריתות, אבל כתב לגרש את אשתו ונמלך דעביד לשום גרושין אימא כשר, כתב רחמנא וכתב. ואי כתב רחמנא וכתב הוה אמינא למעוטי האי דלא איהו קא כתיב לה, אבל יש לו שתי נשים דאיהו קא כתיב לה אימא כשר כתב רחמנא לה לשמה, סיפא למה לי, הא קא משמע לן דאין ברירה. חרשת ושוטה אינה מתגרשת, אמרי דבי רבי ינאי ונתן בידה מי שיש לה יד לגרש את עצמה יצאתה זו שאין לה יד לגרש את עצמה, ותנא דבי רבי ישמעאל ושלחה מביתו מי שמשלחה ואינה חוזרת יצאת זו שמשלחה וחוזרת. בספר הלכה עוקרת את המקרא התורה אמרה ספר והלכה בכל דבר על עלה של זית על הנייר על הלוח. אמר ר' יוחנן משום ר' ישמעאל בשלשה מקומות הלכה עוקרת את המקרא, התורה אמרה (בספר) [בעפר] והלכה בכל דבר, התורה אמרה בתער והלכה בכל דבר, התורה אמרה ספר והלכה בכל דבר על עלה של זית וכו'. וכתב בכתיבה מתגרשת ואינה מתגרשת בכסף וכו' ויצאה והיתה וכו' (כדכתיב לעיל). כותבין גט לאיש אף על פי שאין אשתו עמו והבעל נותן שכר, מ"ט, וכתב ונתן אמר רחמנא, והאידנא דלא עבדינן הכי שדיוה רבנן אאשה כי היכי דלא [לשהייה]:

ונתן בידה. הזורק גט לאשתו והיא בתוך ביתה או בתוך חצרה הרי זו מגורשת. מנהני מילי דתנו רבנן ידה אין לי אלא ידה, גגה חצרה וקרפיפה מנין, תלמוד לומר ונתן בידה מכל מקום. ותניא נמי הכי [גבי גנב] ידו אין לי אלא ידו גגו חצרו וקרפיפו מנין, תלמוד לומר אם המצא תמצא בידו מכל מקום. וצריכא, דאי אשמעינן גט משום דבעל כרחה מגרשה, אבל גנב וכו' אימא לא, ואי אשמעינן גנב משום דקנסא, אבל גט אימא לא, צריכא. חצרה מה שקנתה אשה קנה בעלה, גיטה וחצרה באים כאחד. אמר עולא והוא שעומדת בצד ביתה או בצד חצרה, ורבי אושעיא אומר אפילו היא בטבריא וחצרה בצפורי. דכולי עלמא חצר משום יד איתרבי, מר סבר כידה מה ידה הסמוכה לה אף חצרה הסמוכה לה, ואידך אי מה ידה (הסמוכה) [בדבוקה] לה אף חצרה בדבוקה לה, אלא כידה מה ידה משתמרת לדעתה אף חצרה המשתמרת לדעתה, לאפוקי חצר המשתמרת שלא לדעתה. ושלחה מביתו מלמד שהוא עושה שליח (כתוב ברמז תשנ"ט). האב זכאי בבתו לקבל את גיטה דכתיב ויצאה והיתה מקיש יציאה להויה (כתוב ברמז ש"כ). א"ל הרי את מותרת לכל אדם אלא לאיש פלוני רבי אליעזר אומר מותרת, וחכמים אוסרים, מ"ט דרבי אליעזר, אמר קרא ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר אפילו לא התירה אלא לאיש אחר הרי זו מגורשת, ורבנן האי איש עד שיתירנה לכל איש ואיש. ואביי אמר טעמא דרבי אליעזר מהכא ואשה גרושה מאישה אפילו לא נתגרשה אלא מאישה נפסלה מן הכהונה אלמא הוי גיטא, ורבנן איסור כהונה שאני. וכן פליגי לענין קדושין דכתיב ויצאה והיתה. תנו רבנן לאחר פטירתו של ר' אליעזר נכנסו ארבעה זקנים להשיב על דבריו, ר' טרפון ור' יוסי הגלילי ור' אלעזר בן עזריה ור' עקיבא, נענה ר"ט ואמר הרי שלכה זו ונשאת לאחיו ומת בלא ולד היאך מתייבמת לא נמצא מתנה על מה שכתוב בתורה וכל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל הא למדת שאין זה כריתות. ר' יוסי הגלילי אומר היכן מצינו בתורה שמותרת לאחד ואסורה לאחד, אלא מותרת לאחד מותרת לכל אדם אסורה לאחד אסורה לכל אדם, הא למדת שאין זה כריתות. רבי אלעזר בן עזריה אומר כריתות דבר הכורת בינו לבינה. אמר ר' יוסי הגלילי רואה אני את דברי רבי אלעזר בן עזריה. נענה רבי עקיבא ואמר הרי שהלכה זו ונשאת לאחד מן השוק והיו לה בנים ונתארמלה או נתגרשה (עברה) [ועמדה] ונישאת לזה שנאסרה עליו לא נמצא גט בטל ובניה ממזרים, הא למדת שאין זה כריתות. דבר אחר הרי שהיה זה שנאסרה עליו כהן ומת המגרש ונמצאת אלמנה אצלו וגרושה אצל כל אדם, וקל וחומר ומה גרושה שהיא קלה אסורה בשביל צד גרושין שבה אשת איש חמורה לא כל שכן, הא למדת שאין זה כריתות, א"ל רבי יהושע אין משיבין את הארי לאחר מיתה. אמר רבא לכולהו אית להו פירכא לבר מדרבי אלעזר בן עזריה דלית ליה פירכא וכו'. וכתב אין לי אלא כתב בדיו, מנין בסם ובסיקרא בקומוס ובקנקנתום, תלמוד לומר וכתב לה מכל מקום. ספר אין לי אלא ספר, מנין עלי קנים עלי אגוז עלי זית עלי חרוב, תלמוד לומר ונתן מכל מקום, אם כן למה נאמר ספר, מה ספר מיוחד של קיימא יצאו אלו שאינם של קיימא. ונתן בידה ושלחה מביתו מכאן אמרו הזורק גט לאשתו ואמר לה הילך שטר חוב אינו גט עד שיאמר הא גיטך. תנו רבנן כיצד בשטר כתב לו על הנייר או על החרס אף על פי שאין בו שוה פרוטה בתך מקודשת לי בתך מאורסת לי בתך לי לאינתו הרי זו מקודשת מדעתו, והוא שלא בגרה. אמר רבא אר"נ כתב לה על הנייר או על החרס אף על פי שאין בו שוה פרוטה הרי את מקודשת לי הרי את מאורסת לי הרי את לי לאינתו בין על ידי אביה בין על ידי עצמה מקודשת מדעתה והוא שבגרה. בעי ריש לקיש שטר אירוסין שכתבו [שלא] לשמה מהו, הויות ליציאות מקשינן מה יציאה בעינן שכתבו [שלא] לשמה מהו, הויות ליציאות מקשינן מה יציאה בעינן לשמה אף הויה בעינן לשמה, או דילמא הויות להדדי מקשינן מה הויה דכסף לא בעינן לשמה אף הויה דשטר לא בעינן לשמה, הדר פשטה ויצאה והיתה כו'. כתבו לשמה ושלא מדעתה רבא ורבינא אמרי מקודשת, רב פפא ורב (שזבי) [שרביא] אמרי אינה מקודשת. אמר רב פפא אימא טעמא דידהו ואימא טעמא דידי. אימא טעמא דידהו ויצאה והיתה מקיש הויה ליציאה מה יציאה לשמה ושלא מדעתה אף הויה נמי לשמה ושלא מדעתה. ואימא טעמא דידי ויצאה והיתה מקיש הויה ליציאה מה יציאה בעינן דעת מקנה אף הויה בעינן דעת מקנה. ותהא אשת איש יוצאה בחליצה מק"ו ומה יבמה שאין יוצאה בגט יוצאה בחליצה זו שיוצא בגט אינו דין שיוצאה בחליצה, אמר קרא ספר כריתות ספר כריתות ספר כורתה ואין דבר אחר כורתה. בכל כותבין בדיו בסיקרא בקומוס ובקנקנתום ובכל דבר שהוא מתקיים, ואין כותבין לא במשקין ולא במי פירות ולא בכל דבר שאינו של קיימא:

ויצאה מביתו מלמד שהאשה יוצאה מלפני האיש. והלכה והיתה לאיש אחר שלא תנשא עמו בשכונה. אחר כבר קראתו התורה אחר. ושנאה הכתוב מבשרך שאתה עתיד לשנאותה. או כי ימות הכתוב מבשרך שעתידה לקוברו. אין לי אלא גרושה, אלמנה מנין, תלמוד לומר או כי ימות האיש האחרון, אם סופנו לרבות אלמנה מה תלמוד לומר גרושה, אלמנה מותרת ליבם גרושה אסור ליבם. יכול אף שקלקלה על בעלה לאחר שנתגרשה תהא אסורה לחזור לו, תלמוד לומר וכתב לה ויצאה, היוצאה בגט תהא אסורה לחזור לו. ומנין לנותן גט ליבמתו שאסורה לחזור לו, תלמוד לומר לא יוכל בעלה הראשון, לא יוכל הראשון. ומנין לאשה שהלך בעלה למדינת הים ואמרו לה הרי מת בעליך ונשאת ואחר כך בא בעלה תצא מזה ומזה וצריכה גט מזה ומזה, תלמוד לומר לא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה אחרי אשר (שלחה) [הוטמאה]. אין לי אלא מן הנשואין לנישואין (מן הארוסין לאירוסין] מנין, תלמוד לומר לא יוכל בעלה [לקחתה], (לא יוכל) הראשון לקחתה, (את) אשר שלחה [לקחתה, לשוב לקחתה]. רבי יוסי בן כיפר אומר משום ר"א בן עזריה מן האירוסין מותרת מן הנישואין אסורה שנאמר אחרי אשר הוטמאה. וחכמים אומרים בין מן האירוסין בין מן הנישואין אסורה, א"כ למה נאמר אחרי אשר הוטמאה, לרבות סוטה שנסתרה. [כי תועבה היא לפני ה'] וכה"א לאמר הן ישלח איש את אשתו והלכה מאתו וגו'. תועבה היא, היא תועבה ואין הולד תועבה. ולא תחטיא את הארץ להזהיר בית דין על כך:

תניא רבי עקיבא אומר מנין לנותן גט ליבמה שנאסרה עליו עולמית שנאמר לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה. שאלו אנשי אלכסנדריא את רבי יהושע בן חנניא בת משולחת מה היא לכהונה, מי אמרינן ק"ו מאלמנה מה אלמנה לכ"ג שאין איסורה שוה בכל בנה פגום, זו שאיסורה שוה בכל איו דין שבנה פגום, או דילמא מה לאלמנה לכהן גדול שכן היא עצמה מתחללת, א"ל היא תועבה ואין בניה תועבין. מחזיר גרושתו אם קדש ולא בעל אינו לוקה להיות לו לאשה אמר רחמנא והא ליכא (כתוב ברמז תרל"א):

כי יקח איש אשה חדשה, אין לי אלא חדשה, אלמנה וגרושה מנין, תלמוד לומר אשה מכל מקום, א"כ מה תלמוד לומר חדשה מי שחדשה לו, יצא מחזיר גרושתו שאין חדשה לו. לא יצא בצבא, יכול בצבא לא יצא אבל יספיק מים ומזון [ויתקן הדרכים], תלמוד לומר דולא יעבור עליו לכל דבר. יכול בנה בית ולא חנכו נטע כרם ולא חללו ארס אשה ולא לקחה כשם שאי אתה מעביר עליו כך אי אתה מעביר על אלו, תלמוד לומר עליו, עליו אי אתה מעביר אבל אתה מעביר על אחרים, וליכתוב לא יעבור, לא יצא בצבא ל"ל, לעבור עליו בשני לאוין. אלו שאין זזין ממקומן בנה בית וחנכו נטע כרם וחללו והנושא את ארוסתו והכונס את יבמתו שנאמר נקי יהיה לביתו, ביתו זה ביתו, יהיה זה כרמו, ושמח את אשתו [זו אשתו], אשר לקח להביא את יבמתו, ואינן מספיקין מים ומזון ואין מתקנין את הדרכים. חדשה מי שחדשה לו פרט [למחזיר גרושתו] ולאלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל בת ישראל לממזר ולנתין:

לא יחבול רחים. החובל את הרחים עובר בלא תעשה וחייב משום שני כלים שנאמר ולא יחבול רחים ורכב, ולא רחים [ורכב] בלבד אמרו, אלא כל דבר שעושין בו אוכל נפש שנאמר כי נפש הוא חובל. אמר רב הונא חבל רחים לוקה שתים, אחת משום רחים ואחת משום כי נפש הוא חובל (חבל רכב לוקה שלש אחת משום רחים ואחת משום רכב ואחת משום כי נפש הוא חובל). חבל רחים ורכב לקה שלש, אחת משום רחים, ואחת משום רכב, ואחת משום כי נפש הוא חובל. רב יהודה אמר חבל רחים לוקה אחת, חבל רכב לוקה אחת, רחים ורכב לוקה שתים, וכי נפש הוא חובל לשאר דברים הוא דאתא. תניא כותיה דרב יהודה חבל זוג של מספרים וצמד של פרות חייב שתים, זה בעצמו וזה בעצמו אינו חייב אלא אחת, תניא אידך חבל זוג של מספרים וצמד של פרות יכול לא יהא חייב אלא אחת, תלמוד לומר לא יחבול רחים ורכב, מה רחים ורכב מיוחדים שהן שני כלים ועושים מלאכה אחת וחייב על זה בעצמו ועל זה בעצמו, אף כל שהן שני כלים [מיוחדים] ועושים מלאכה אחת חייב (עליה) על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו. לא יחבול רחים ורכב הא דברים אחרים חבול, ולא תחבול בגד אלמנה הא של חברו חבול, אלימא בבעל חוב הכתיב לא תבא אל ביתו לעבוט, אלא לאו שליח בית דין, אי נמי בבעל חוב ולעבור עליו בשני לאוין:

כי ימצא איש גונב נפש. אין לי אלא איש שגנב, אשה מנין תלמוד לומר וגונב איש. אין לי אלא איש שגנב בין איש בין אשה, ואשה שגנבה איש, אשה שגנבה אשה מנין, תלמוד לומר ומת הגנב ההוא מ"מ. תניא אידך כי ימצא איש גונב נפש מאחיו אחד הגונב את האיש ואחד הגונב את האשה ואחד הגונב גר ועבד משוחרר וקטן [חייב], גנבו ולא מכרו מכרו ועדיין ישנו ברשותו פטור, מכרו לאביו (או לאמו) או לאחיו או לאחד מן הקרובים חייב. תני תנא קמיה דרב ששת הגונב את העבדים פטור, א"ל אני שונה ר"ש אומר מאחיו עד שיוציאנו מרשות אחיו ואת אמרת חייב, תני פטור דסתם ספרי ר' שמעון. הגונב את בנו ר' יוחנן בן ברוקה מחייב וחכמים פוטרים, מ"ט דרבנן, דכתיב ונמצא בידו פרט למצוי, הילכך הני מקרי דרדקי ומתנו רבנן כמצויין בידו דמי ופטירי. גנב מי שחציו עבד וחציו בן חורין רבי יהודה מחייב וחכמים פוטרין, רבי יהודה סבר מאחיו לאפוקי עבדים, בני ישראל לאפוקי מי שחציו עבד [וחציו בן חורין, מבני ישראל למעוטי מי שחציו עבד וחציו בן חורין] הוי מיעוט אחר מיעוט וכו' ומרבה, ורבנן מאחיו למעוטי עבדים לא משמע להו דהא אחיו במצות הוא, בני ישראל מבני ישראל חד למעוטי עבד וחד למעוטי מי שחציו עבד כו'. אזהרה לגונב נפשות מנין רבי יאשיה אומר מלא תגנוב, ורבי (יונתן) [יוחנן] אומר מלא ימכרו ממכרת עבד, ולא פליגי מר קחשיב לאו דגניבה ומר קחשיב לאו דמכירה. הגונב נפש מישראל אינו חייב עד שיכניסנו לרשותו. ר' יהודה אומר עד שיכניסנו לרשותו וישתמש בו שנאמר והתעמר בו ומכרו, ותנא קמא לא בעי עימור, אמר רב אחא בריה דרבא עימור פחות משוה פרוטה איכא בינייהו. בעי ר' ירמיה גנבו ומכרו ישן מהו. בעי רב אשי מכר (שפחה) [אשה] לעוברה מהו, ותיפוק ליה דליכא עימור כלל, לא צריכא [ישן] דזגא עליה (שפחה) [אשה] דאוקמה באפי זיקא, דרך עימור בכך או אין דרך עימור בכך, תיקו:

כי ימצא בעדים. איש פרט לקטן. גונב נפש מאחיו ולא מאחרים. מבני ישראל להביא את הגונב בנו ומכרו דברי רבי יוחנן בן ברוקה. ומת הגנב ההוא בסתם מיתה האמורה בתורה בחנק. ההוא ולא הגונב את העבד. ההוא ולא הגונב מי שחציו עבד וחציו בן חורין. ובערת הרע מקרבך בער עושי הרעות מישראל. השמר זה לא תעשה. בנגע זה שער לבן. הצרעת זו מחיה, אין לי אלא (שלא נזקק) [משנזקק] לטומאה, (משנזקק) [עד שלא נזקק] לטומאה ואחר הפטור מנין, תלמוד לומר לשמור מאד ולעשות, אין לי אלא נגעי אדם, נגעי בגדים ונגעי בתים מנין, תלמוד לומר ככל אשר יורו אתכם הכהנים הלוים. אין לי אלא מתוך החלט, מתוך הסגר מנין, תלמוד לומר כאשר צויתם. אין לי אלא כולם, מנין אף מקצתם, תלמוד לומר לשמור ולעשות, (עושה אתה בה והולך ואי אתה חושש שמא הלכה צרעתו). לעשות אי אתה עושה אבל עושה אתה בסיב שעל גבי רגליו ובמוט שעל גבי כתפיו ואם עברה עברה, הא ל"ל קרא דבר שאין מתכוין מותר, מודה ר"ש בפסיק רישיה ולא ימות. ימול בשר ערלתו אף על פי שיש שם בהרת, ומה אני מקיי השמר בנגע הצרעת בשאר מקומות חוץ מהמילה דברי רבי יאשיה, רבי יונתן אומר אינו צריך שבת חמורה דוחה, צרעת לא כ"ש. אמר מר בשר אף על פישיש שם בהרת הא ל"ל קרא דבר שאין מתכוין מותר, מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות: