ילקוט שמעוני/דברים/רמז תתקכא
וארב לו. עד שיהא מתכוין לו [ורבנן אמרי דבי רבי ינאי] פרט לזורק אבן לגו. היכי דמי אילימא דאיכא תשעה עו"א וישראל אחד ביניהם תיפוק לי דרובא עו"א נינהו, אי נמי פלגא ופלגא כל ספק נפשות להקל, לא צריכא דאיכא תשעה ישראלים ועו"א אחד ביניהם דהוה ליה עו"א קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי. נתכוון להרוג את הבהמה והרג את האדם פטור, הא נתכוון להרוג את זה והרז את זה חייב, מתניתי' דלא כרבי שמעון דתניא רבי שמעון אומר אפילו נתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור, מ"ט דר"ש דאמר קרא השור יסקל וגם בעליו יומת, כמיתת בעלים כך מיתת השור, מה בעלים עד דמכוון ליה אף שור נמי עד דמכוון ליה. ובעלים גופייהו מנלן, אמר קרא וארב לו עד שמתכוין לו, ורבנן האי וארב לו מאי עבדי ליה, אמרי דבי רבי ינאי פרט לזורק אבן לגו וכו' (כדלעיל). בשלמא לרבנן דאמרי נתכוון להרוג את זה והרג את זה חייב היינו דכתיב ויכי ינצו אנשים וגו' ואמר ר' אלעזר במצות שבמיתה הכתוב מדבר דכתיב אם אסון יהיה ונתת נפש וגו', אלא לר"ש האי ונתת נפש מאי עביד ליה, מיבעי ליה לממון כדרבי ונתת נפש תחת נפש ממון וכו'. אמר (רב אחא) [רבא] האי דתנא דבי חזקיה מפקא מדרבי ומדרבנן, דתנא דבי חזקיה מכה אדם ומכה בהמה מה בהמה לא חלקת בין שוגג למזיד וכו', מאי שאינו מתכוון אילימא שאינו מתכוון כלל היינו שוגג אלא שאינו מתכוון [אלא] לזה וקתני לחייבו ממון אלא לפוטרו ממון ואי בר קטלא הוא למאי איצטריך ואי בר קטלא הוא למאי איצטריך למפטריה ממונא, אלא לאו ש"מ לאו בר קטלא הוא ולאו בר ממונא הוא:
ונס אל אחת הערים. עבד שגלה לעיר מקלט אם אמר לו רבו צא מעשה ידיך למזונותיך אין רבו חייב לזונו ולא עוד אלא שמעשה ידיו לרבו להעדפה, פשיטא מהו דתימא כיון דכי לית ליה לא יהיב ליה כי אית ליה נמי לא לישקול קמ"ל. ומאי שנא לעיר מקלט סלקא דעתך אמינא ונס אל אחת מן הערים האל וחי עביד ליה חיותא טפי קמשמע לן. אשה שגלתה לעיר מקלט בעלה חייב במזונותיה אע"ג דאמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך בדלא ספקה ואי מספקת ואמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך רשאי. מספקת מאי למימרא, מהו דתימא כל כבודה בת מלך פנימה קמשמע לן. ערים הללו אין עושין אותן לא טירים קטנים ולא כרכים גדולים אלא עיירות בינוניות ואין מושיבין אותן אלא במקום מים ואם אין שם מים מביאין להם ומים, ואין מושיבין אותן אלא במקום שווקים, ואין מושיבין אותן אלא במקום אוכלוסין, נתמעטו אוכלוסיהן מוסיפין עליהן, נתמעטו דיוריהן מביאין להן כהנים לוים וישראלים, ואין מוכרין להן כלי זיין וכלי מצודה דברי רבי נחמיה, וחכמים מתירין, ושוין שאין פורשין לתוכן מצודות ואין מפשילין לתוכן חבלים כדי תהא רגל של גואל הדם מצויה שם, אמר ר' יצחק מאי קרא ונס אל אחת מן הערים האל וחי עביד ליה מידי דתיהוי ליה חיותא. תנא תלמיד שגלה מגלין רבו עמו שנאמר ונס אל אחת הערים האלה וחי עביד ליה מידי דתיהוי ליה חיותא, אמר ר' זירא מכאן שלא ישנה אדם לתלמיד שאינו הגון:
ומת ביד גואל הדם. (יכול) [מנין] לא מת ביד גואל הדם ימות ביד כל אדם. תלמוד לומר ונתנו אותו ביד גואל הדם ומת. לא תחוס עינך עליו ובערת דם הנקי שמא תאמר הואיל ונהרג זה למה אנו באים לחוב בדמו של זה, תלמוד לומר לא תחוס עינך עליו ובערת דם הנקי בער עושי הרעות מישראל:
לא תסיג גבול רעך והלא כבר נאמר לא תגזול ומה תלמוד לומר לא תסיג, מלמד שכל העוקר תחומו של חברו עובר בשני לאוין. יכול [אף] בח"ל, תלמוד לומר בנחלתך אשר תנחל, בארץ ישראל עובר בשני לאוין, בחוצה לארץ אין עובר אלא משום לאו אחד בלבד. מנין לעוקר תחומין של שבטים שעובר בלא תעשה, תלמוד לומר (לא תסיג) [אל תסיג גבול עולם]. מנין למחליף דברי רבי אליעזר בר' יהושע ודברי רבי יהושע בר' אליעזר, לומר על טמא טהור ועל טהור טמא שהוא עובר בלא תעשה תלמוד לומר לא תסיג. מנין למוכר קבר אבותיו שעובר בלא תעשה תלמוד לומר לא תסיג. יכול אפילו לא נקבר בו אדם מעולם, תלמוד לומר בנחלתך, הא אם קבר בו אפילו נפל אחד ברשותו אינו עובר בלא תעשה. המניח כלכלה תחת הגפן בשעה שהוא בוצר הרי זה גוזל את העניים ועל זה נאמר אל תסג גבול (רעך אשר גבלו ראשונים בנחלה) [עולם] וגו'. ר' חנינא בר פפא הוה מפליג מצוה בלילא, חד זמן פג ביה רבהון דוחאי, א"ל לא כתיב לא תסיג גבול רעך, א"ל לא כתיב מתן בסתר יכפה אף ועקרו מקומיה: