ילקוט שמעוני/דברים/רמז תתפז
וכל ישראל ישמעו וייראו. משמרין אותו עד הרגל וימות ברגל שנאמר וכל ישראל ישמעו וייראו דברי ר' עקיבא. רבי יהודה אומר אין מענין (בבית דין) [את דינו] כו'. אין לי אלא זה בלבד, מנין לאומר אלך ואעבוד נלך ונעבוד אלך ואזבח נלך ונזבח אלך ואקטיר נלך ונקטיר אלך אנסך נלך וננסך אלך ואשתחוה נלך ונשתחוה, תלמוד לומר ולא יוסיפו לעשות עוד כדבר הרע הזה לא לעשות לא כדבר ולא כרע ולא כזה, יכול אף המגפף והמנשק והמרבץ והמרחיץ והסך והמלביש והמנעיל והמעטיף, תלמוד לומר הזה, זה בסקילה ולא החוזר והמפותת. [כי תשמע] יכול יהא רטוש, תלמוד לומר ודרשת וחקרת ושאלת היטב, ודרשת מן התורה, וחקרת מן העדים, ושאלת מן התלמידים. באחת עריך עיר אחת עושין עיר הנדחת ואין עושין שלש עיירות נדחות. יכול אף לא שתים, תלמוד לומר עריך. תנו רבנן אחת, אחת ולא שלש, או אינו אלא אחת ולא שתים, כשהוא אומר עריך הרי שתים אמור הא מה אני מקיים אחת, אחת ולא שלש. זימנין אמר רב בב"ד אחד הוא דאין עושין אבל בשנים ושלשה בתי דינין עושין, וזימנין אמר רב לעולם אין עושין משום קרחה. אשר ה' אלקיך נותן לך פרט לחו"ל, לשבת שם פרט לירושלם שלא נתנה לבית דירה. עשרה דברים נאמרו בירושלים, אין הבית חלוט בה דכתיב לצמיתות לקונה, וקסבר ירושלים לא נתחלקה לשבטים [ואינה מביאה עגלה ערופה דכתיב כי ימצא חלל באדמה אשר ה' אלקיך נותן לך לרשתה וירושלים לא נתחלקה לשבטים]. ואינה נעשית עיר הנדחת דכתיב עריך וקסבר ירושלים לא נתחלקה לשבטים. ואינה מיטמא בנגעים דכתיב ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם, וירושלים לא נתחלקה לשבטים. ואין מוציאין בה זיזים (כתוב לעיל ברמז תקס"ד). אנשי עיר הנדחת אין להן חלק לעולם הבא שנאמר יצאו אנשים בני בליעל מקרבך, ואינן נהרגין עד שיהו מדיחיה מאותה העיר ומאותו השבט ועד שידיחו רובה ועד שידיחוה אנשים, הדיחוה נשים או קטנים או שהודחו מיעוטם או שהיו מדיחיה חוצה לה הרי אלו כיחידים וצריכים שני עדים והתראה לכל אחד ואחד, זה חומר ביחידים מבמרובים שהיחידים בסקילה [לפיכך ממונן פלט] והמרובים בסייף לפיכך ממונן אבד שנאמר הכה תכה את יושבי העיר ההיא לפי חרב. תנו רבנן יצאו הן ולא שלוחן, אנשים אין אנשים פחות משנים. דבר אחר אנשים ולא נשים [אנשים] ולא קטנים. בני בליעל בנים שפרקו עול שמים מעל צואריהם. מקרבך ולא מן הספר. וידיחו את יושבי עירם ולא יושבי עיר אחרת. לאמר שצריכין שני עדים והתראה לכל אחד ואחד עד שיודח רובה. היכי עבדינן אמר עולא דנין סוקלין דנין וסוקלין. וריש לקיש אמר מרבין להן בתי דינין ומעיינין בדיניהן ומסקינן להו לבית דין הגדול וגמרי להו לדינייהו וקטלי להו שנאמר והוצאת את האיש ההוא וגו' איש ואשה אתה מוציא לשעריך ואי אתה מוציא כל העיר לשעריך. תנו רבנן החמרת והגמלת (והספנת) העוברת ממקום למקום מצילין אותן שנאמר וידיחו את יושבי עירם ולא יושבי עיר אחרת. מדיחי עיר הנדחת בסקילה, רבי שמעון אומר בחנק, מאי טעמא דרבנן גמרי הדחה הדחה ממסית או מנביא שהדיח. ורבי שמעון גמר הדחה הדחה מנביא. וליגמר ממסית, דנין מסית דרבים ממסית דרבים ואין דנין מסית רבים ממסית דיחיד. אדרבה דנין הדיוט מהדיוט ואין דנין הדיוט מנביא. ורבי שמעון, כיון שהדיח אין לך הדיוט גדול מזה: