ילקוט שמעוני/דברים/רמז תתי
ויאמר ה' אל משה אל תירא אותו. כתיב ויעש אברהם משתה גדול. עוג וכל גדוליו עמו היו שם, אמרו לעוג לא היית אומר אברהם פרדה עקרה הוא ואינו מוליד, אמר ליה עכשיו מתנתיה מה היא לא שפופה, אם יהיב אנא אצבעי פחיש אנא יתיה, אמר ליה הקב"ה את מבזה מתנתי חייך שאתה רואה אלף אלפים ורבוא רבבות מפני בניו, ואין סופו של אותו האיש ליפול אלא בידו שנאמר ויאמר ה' אל משה אל תירא אותו כי בידך נתתי אותו. הבחיר שבנביאים נתירא (כתוב ברמז קל"א ובסוף פרשת זאת חוקת התורה):
ראה החלותי תת לפניך א"ל ראה שהפלתי שר שלהם לפניך, כמלך שמוסר שונאו של בנו לפניו והוא אומר לו עשה בו כל מה שאתה מבקש, באו משה וישראל לתחומה של אדרעי, א"ל משה נחנה כאן ואנו נכנסין בשחרית וכובשים אותה עמדו בשחרית באו ליכנס לאדרעי ועדיין לא היה העין רואה, תלה משה את עיניו וראה את עוג יושב על החומה ורגליו מגיעין לארץ, אמר משה איני יודע מה אני רואה חומה אחרת בנו אלו הלילה, אמר ליה הקב"ה משה זה שאתה רואה הוא עוג אורך רגליו היה (ל"ח) [י"ח] אמה, אותה שעה נתירא משה אמר ליה הקב"ה אל תירא שמפילו אני לפניך עשו עמו מלחמה. עוג היה תולש הר וזורקו על ישראל ומשה היה נוטל צרור ומזכיר עליו שם המפורש וסומכו, ישראל היו אומרים ארורות הידים שכך זורקות, והאמוריים היו אומרים ברוכות הידים שכך סומכות. כי בידך נתתי אותו, בידך אתננו אין כתיב כאן אלא נתתי אותו כבר פסקתי את דינו בימי אברהם דכתיב ויבא הפליט וכו' (כדכתוב לעיל). דבר אחר כבר פסקתי דינו מימות יצחק שנאמר ויעש אברהם וכו', (כדכתוב לעיל). דבר אחר כבר פסקתי דינו מימות יעקב שנאמר ויברך יעקב את פרעה. היה שם עוג באותה שעה א"ל פרעה לא כך היית אומר אברהם פרדה וכו' (כדלעיל) הרי זה בן בנו ושבעים נפ מיוצאי ירכו, אותה שעה התחיל עוג מכניס בו עין רעה וכו'. התחיל משה מתירא נגלה עלו הקב"ה אמר ליה מעוג אתה מתירא שכתוב בו הנה ערשו ערש ברזל מאי איכפת לך כירק עשב הוא כשם שאין בירק ממש כך אין בו ממש, הה"ד כי רק עוג מלך הבשן, אל תקרי כי רק אלא כירק, כיון שראה אותו משה נתירא ראה אותו תשע אמות ארכו (ארבעים) [ארבע] אמות רחבו אמר ליה הקב"ה אינו כלום אל תיראו אותו:
ששים עיר כל חבל ארגוב, למה צריך הכתוב לפותרו אלא להודיע נסים של הקב"ה שהיו אוכלוסין הרבה שאלו היו צריכין להכנס לכל עיר לעשות מלחמה לא היו יוצאין כל ימות השנה ביריחו כמה צרו עליה יהושע וכל ישראל שנאמר ויריחו סוגרת וגו' בסיחון אומר בזזנו ומלא כרסן והעשירו, בעוג היו מבזין את הבזה לכך נאמר בזונו:
צידונים יקראו לחרמון שריון (כא) שפירותיו משירין. שניר שהוא שונא הניר. חרמון שהוא של חרס. ד"א חרמון שהוא יושב מלא כרמון. כי רק עוג, למה האריך ימים שהוא בשר את אברהם דכתיב ויבא הפליט ויגד לאברם העברי:
פרשת ואתחנן:
ואתחנן אל ה'. זה שאמר הכתוב תחנונים ידבר רש וגו' שני פרנסים טובים עמדו להן לישראל משה ודוד מלך ישראל, אמר משה לפני הקב"ה רבש"ע עבירה שעברתי תכתב אחרי שלא יהו הבריות אומרות דומה שזייף משה בתורה או שאמר דבר שלא נצטווה. משל למלך שגזר ואמר כל מי שאוכל (א) פגי שביעית יהו מחזרין אותו בקומפון, הלכה אשה אחת בת טובים לקטה ואכלה פגי שביעית והן מחזרין אותה בקומפון, אמרה לו בבקשה ממך המלך הודיע סרחוני שלא יהו בני המדינה אומרים דומה שנמצא בה דבר נאוף או שנמצא בה דבר כשוף, ואם יהיו רואים פגין תלוין בצוארי יודיען שבשבילן אני מחזרת, כך אמר משה לפני המקום עבירה שעברתי תכתב אחרי, אמר לו הקב"ה הריני כותבה שלא היתה אלא עד המים שנאמר כאשר מריתם פי וגו'. רבי שמעון אומר משל למלך שהיה מהלך ובנו עמו בקרונין שלו הגיע למקום צר נהפכה קרונין [שלו] על בנו נסמית עינו נקטעה ידו נשברה רגלו, כשהיה מגיע לאותו מקום אמר כאן ניוק בני כאן נסמית עינו כאן נקטעה ידו כאן נשברה רגלו, אף כך המקום מזכיר שלשה פעמים מי מריבה לומר כאן הרגתי את אהרן כאן הרגתי את משה כאן הרגתי את מרים, וכן הוא אומר נשמטו בידי סלע שופטיהם. דוד אמר לפני הקב"ה עבירה שעברתי לא תכתב אחרי, אמר ליה המקום לא שוה לך שיהו הבריות אומרות בשביל שאהבו מחל לו, משל לאחד שלוה מן המלך אלף כורין חטין בשנה היו הכל אומרים אפשר שזה יכול לעמוד באלף כורין אינו אלא (ב) משכנות המלך וכתב לו (אפטי) [אפכי]. פעם אחת שגר ולא (שקלו) [שייר] לו כלום, נכנס המלך לביתו ונטל בניו ובנותיו והעמידן על אבן המכר, באותה שעה ידעו שאין בידו כלום. אף כל פורעניות שהיו באות על דוד היו מוכפלות שנאמר ואת הכבשה ישלם ארבעתים ששה עשר, אף נתן הנביא בא והוכיחועל אותו מעשה שעשה דוד חטאתי לה'. ונתן מה אמר לו גם ה' העביר חטאתך לא תמות, ואומר לך לבדך חטאתי וגו'. שי פרנסים טובים עמדו להן לישראל משה רבינו ודו המלך והיו יכולין לתלות שכרם במעשיהן הטובים ולא בקשו מן המקום שיתן להם אלא חנם. והלא דברים קל וחומר ומה אלו שיכולין לתלות את שכרם במעשיהם הטובים לא בקשו מלפני המקום שיתן להם אלא חנם מי שאינו אחד מאלף אלפי אלפים ורבוא רבבות מתלמידיהם על אחת כמה וכמה שלא יבקש לפני הקב"ה שיתן לו אלא חנם: