ילקוט שמעוני/במדבר/רמז תשלו
ואל אראה ברעתי ברעתם היה לו לומר אלא שכינה הכתוב, וכן הוא אומר כי הנוגע בכם נוגע בבבת עינו, רבי יהודה אומר בבבת עין לא נאמר אלא בבבת עינו כביכול כלפי מעלה הכתוב מדבר אלא שכינה הכתוב. כיוצא בדבר אתה אומר למה שמתני למפגע לך ואהיה עלי למשא אלא שכינה הכתוב. כיוצא בו אתה אומר והנם שולחים את הזמורה אל אפם אלא שכינה הכתוב. כיוצא בו אתה אומר הלא אתה מקדם ה' אלהי קדושי לא נמות אלא שכינה הכתוב. כיוצא בו וימירו את כבודם אלא שכינה הכתוב. כיוצא בו אשר בצאתו מרחם אמו אלא שכינה הכתוב. אף כאן היה לו לומר ואל אראה ברעתם אלא שכינה הכתוב. אספה לי שבעים איש אמר משה היאך אני עושה להביא אותן מכל השבטים אם אביא חמשה חמשה מכל שבט ושבט אינן עולין למנין שבעים [ואם אביא ששה מכל שבט ושבט עולין למנין שנים ושבעים], ואם אביא ששה מכל שבט ושבט ומשני שבטים חמשה חמשה אני מטיל קנאה בין השבטים מה עשה משה נטל שבעים פתקין וכתב בהן זקן ונטל עוד (שבעים) [שנים] פתקין חלקים טרפן ונתן בקלפי ואמר להם בואו וטלו פתקיכם כל מי שהיה נוטל פתק שכתוב בו זקן היה יודע שנתמנה זקן. אמר ר' נחמיה עדיין מחלוקת בדבר שיכול לומר היכן פתק שכתוב בו זקן שאלו היה שם היה עולה בידי, והיאך עשה להם אמר רבי נחמיה נטל שבעים ושנים פתקים [וכתב בהן זקן] ושבעים ושנים חלקים וטרפן ונתנן בקלפי ואמר להם בואו וטלו פתקיכם אם עלה בידו פתק שכתוב בו זקן בידוע שנתמנה זקן ואם עלה בידו חלק היה יודע שלא נתמנה. כך נתמנו הזקנים. והיכן היו הראשונים שהיו להם במצרים שנאמר לך ואספת את זקני ישראל וכשעלה משה לקבל את התורה היו עמו שנאמר ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל וכתיב ואל הזקנים אמר וגו', אלא כיון שנשתהה משה לירד שנאמר וירא העם כי בושש משה נתכנסו כל ישראל אצל הזקנים, אמרו להם משה התנה עמנו שירד לארבעים יום והרי מ' יום ולא ירד (ושתי) [ושש] שעות יותר ואין אנו יודעין מה היה לו אלא קום עשה לנו אלהים. אמרו להם למה אתם מכעיסים למי שעשה לכם כל הנסים והנפלאות עמדו עליהם והרגום, ולפי שעמד עליהם חור בדברים קשים עמדו עליו והרגוהו שכן אמר ירמיה גם בכנפיך נמצאו דם נפשות אביונים נקיים לא במחתרת מצאתים כי על כל אלה, בשביל אלה אלהיך ישראל. לאחר זמן כשסלח להם הקב"ה אמר למשה אספה לי שבעים איש תחת אותן שנהרגו על קדושת שמי. דבר אחר כמתאוננים נשרפו כשרפת נדב ואביהוא שאף הם הקלו ראשם בעלותם להר סיני שנאמר ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו כעבד שהיה משמש את רבו ופרוסתו בידו ונושך ממנה כך הקלו ראשם באוכלים ושותים והיו ראויין לישרף באותו היום, ומפני שהיה מתן תורה חביב לפני הקב"ה לא רצה לפגוע בהם ולעשות בהם פרצה בו ביום הדא הוא דכתיב ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו מכלל שהיו ראויין להשלחת יד אבל לאחר זמן נשרפו. נדב ואביהוא בכניסתן לאהל מועד נשרפו. והזקנים נשרפו כשנתאוו תאוה שנאמר והאספסף אשר בקרבו, אין אספסוף אלא סנהדרין שנאמר אספה לי וגו', וכתיב ותאכל בקצה המחנה בקצינים שבמחנה, וכתיב ותבער אש בעדתם ואין עדה אלא סנהדרין שנאמר והיה אם מעיני העדה, וכתיב ואם כל עדת ישראל ישגו. אמר משה לשעבר היה עמי מי שישא במשאן של ישראל עכשיו אני לבדי [איני יכול] שנאמר לא אוכל אנכי לבדי וגו' אמר לו הקב"ה אספה לי וגו':
וירדתי ודברתי. להודיע שיום מנוי הזקנים היה חביב לפני הקב"ה כיום מתן תורה שנאמר כי ביום השלישי ירד ה' וגו' והכא כתיב וירדתי. משל לה"ד למלך שהיה לו פרדס ושכר לתוכו שומר ונתן לו שכר שמירה שישמור את הפרדס לאחר זמן אמר ליה השומר איני יכול לשמור כולו לבדי אלא תן לי אחרים שישמרו עמי, אמר לו המלך לך נתתי את כל הפרדס לשמרו וכל שכירות שמירתו לך נתתי ועכשיו תאמר לי הבא אחרים שישמרו עמי, הרי אני מביא אחרים שישמרו עמך אלא הוי יודע שאיני נותן להם שכר שמירה משלי אלא מתוך שכרך שנתתי לך. כך אמר הקב"ה למשה אני נתתי בך בינה ודעת לפרנס את בני תתיחד אתה באותה גדולה עכשיו משלך הם נוטלים שנאמר ואצלתי מן הרוח אשר עליך, ואעפ"כ משה לא חסר כלום. תדע לסוף מ' שנה אמר [הקב"ה] למשה קח לך את יהושע בן נון וגו' וכתיב ויהושע בן נון מלא רוח חכמה למה כי סמך משה אמר הקב"ה בעוה"ז יחידים נתנבאו אבל לעוה"ב כל ישראל יהיו נביאים שנאמר והיה אחרי כן אשפוך את רוחי על כל בשר:
אספה לי שבעים איש כנגד שבעים ימים טובים שנתן להם הקב"ה. ואלו הן שבעה [ימי פסח ושמונה] ימי החג וראש השנה ויום הכפורים ועצרת (מה) ונ"ב שבתות הרי שבעים, דבר אחר כנגד ע' נפש שירדו למצרים. דבר אחר משל למלך שהיה לו בן ועשה לו פדגוג והיה מוליכו לאיסכולי והוא היה מביאו אוכל על ידיו ושותה על ידיו, משגדל הנער התחיל הפדגוג צוח לאביו אמר לו איני יכול לעמוד בטרחת בנך בעצמי עשה אחר, אמר ליה המלך הייתי מבקש לומר לך כן אלא שהיה כעור בעיני מפני שאתה גדלתו ועכשיו שנתת לי רשות לך עשה. כן הבן אלו ישראל שנאמר בנים אתם לה' אלהיכם, הפדגוג זה משה שנאמר כאשר ישא האומן את היונק, והיה משה זקוק להאכילן שנאמר הנני ממטיר לכם, וזקוק להשקותן שנאמר עלי באר, ומזהירן על המצות ועל התורה, ובאחרונה אמר לא אוכל אנכי לבדי וגו'. אספה לי שבעים איש אמר משה כיצד אעשה אם אבחר חמשה מכל שבט ושבט נמצא חסר עשרה. ששה מכל שבט נמצאו יתרים שנים. מה עשה הביא ששה מכל שבט ושבט ומשבט לוי ארבעה, אמר יודע אני בשבט לוי שהוא עניו ומקבל ממני. משבט ראובן העמיד חנוך כרמי פלוא אליאב נמואל זכור. משבט שמעון ימין יכין וצחר ואהד ושאול ונמרי. משבט לוי עמרי חנניה נתנאל ידעא בן סתרי ומשה על גביהן. משבט יהודה סרח ודן יונדב ובצלאל שפטיה ונחשון. משבט יששכר צוהר עזא ויגאל פלטי ועתניאל וחגית. משבט זבולון סרד ואלון סורי אהליאב אליהו נמשי. משבט בנימין סניאב כסלון אלידד אחיטוב אחיאל מתניה. משבט אפרים יאיר יועזר מלכיאל אדונירם אחירם וסטור. משבט דן גדליה ויגאל אחינועם ואחיעזר דניאל ושריה. משבט נפתלי אליוחנן אליקים אלישמע סומכוס זבדי ויוחנן. משבט גד חגי זרחי קיני מתתיהו וזכריהו. משבט אשר אשור ושלומי שמואל שלום שכניהו אחיהו הרי שבעים ואחד זקנים. וכתבנו זאת מפי רב שמואל אחי של פנחס ומרים זכור לטוב ולמד אותם בתרבץ מוצא ורבנא חנינאי כהנא ראש ישיבה וגאון. פנים אחרים, מראובן חנוך ופלוא חצרון וכרמי זכור ונמואל. משמעון ימין ואהד יכין וצוחר ושאול ונמרי. מלוי עמרי וזתואל וחנניה וסתרי ומשה על גביהן. מיהודה ארח וערוך ויונדב ובצלאל שפטיה ונחשון. מיששכר צעיר ויעקן ויגאל ופלטיאל ועתניאל וחוני. מזבולן סרד ואלון וסורי ויחלאל אליהו ונמשי. מבנימין סנאב וכסלון אלדד ומידד אחיטוב ומתניה. מדן בוקי ויגלי אחינועם ואחיעזר צרי וחננאל. מנפתלי אלישמע סומכוס וזבדי ויוחנן אלחנן אליקים. מגד חגי וזרחי וקינן ומתתיהו וזכריהו ושוני. מאשר פשחור ושלמי חננאל ושלום אחזיהו ושכניהו. מיוסף יאיר ויועזר ופלטיאל ואדוניה ורם ומכיר. סנהדרי גדולה היתה של שבעים ואחד וקטנה של עשרים [ושלשה]. מנין לגדולה שהיא של שבעים ואחד שנאמר אספה לי שבעים איש מזקני ישראל ומשה על גביהם הרי שבעים ואחד, רבי יהודה אומר שבעים. מאי טעמא דרבנן דאמרי ומשה על גביהן, דאמר קרא והתיצבו שם עמך עמך ואת בהדייהו. ורבי יהודה, עמך משום שכינה. ורבנן, אמר קרא ונשאו אתך במשא העם ואת בהדייהו. ורבי יהודה, אתך בדומין לך. ורבנן נפקא להו מוהקל מעליך ונשאו אתך וילפא סנהדרי (קטנה) [גדולה] מסנהדרי (גדולה) [קטנה]. גר וממזר ראוין לדון דיני ממונות ואין ראוין לדון דיני נפשות דאמר קרא והיצבו שם עמך בדומין לך ליהוו:
ויאמר ה' אל משה אספה לי וגו' למה נאמר, לפי שהוא אומר לא אוכל אנכי לבדי א"ל המקום מה שבקשת נתתי לך. אספה לי שתהא סנהדרין לשמי, בכל מקום שנאמר לי הרי זה קיים לעולם ולעולמי עולמים (כתוב ברמז שס"ד). שבעים שתהא סנהדרין של שבעים. שבעים איש שיהיו בעלי חכמה בעלי גבורה בעלי כשפים. מזקני ישראל לא במקום אחד ולא בשתים המקום חולק כבוד לזקנים וכו'. אשר ידעת כי הם זקני העם אתה צריך לידע אם ברורים הם לפני העם. זקני העם מלמד שאין אדם יושב בישיבה למטה אלא אם כן יושב בישיבה למעלה עד שהבריות מרננים אחריו ואומרים איש פלוני כשר וחסיד ונאה להיות חכם. ושוטריו כמו שנאמר ויראו שוטרי בני ישראל אותם ברע אמר המקום הואיל וראו ועמדו בצער ההוא של מצרים יבואו ויראו כאן בריוח (כתוב ברמז קסג). ולקחת אותם אל אהל מועד אמר לו קחם בדברים, בתחלה אמור להם דברי שבח אשריכם שנתמניתם, וחזור ואמור להם דברי פגם הוו יודעין שסרבנים וטרחנים הם על מנת כן תהיו מקבלים עליכם שיהו מקללין אתכם וסוקלין אתכם באבנים מה שהתניתי עמך התנה עמהן. והתיצבו שם עמך הכניסם עמך אל אהל מועד ויהיו כל ישראל נוהגין בהם אימה ויראה וכבוד כמו שנוהגין בך ויהו אומרים חביבין אלו שנכנסו עם משה לשמוע דבור מפי הקדוש ב"ה:
וירדתי זו אחת מעשר ירידות שכתובות בתורה. ודברתי עמך ולא עמהם. ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם למה משה דומה באותה שעה (לכד) [לנר] שמונח על גבי מנורה ודלקו ממנו נרות הרבה ולא היה אורו חסר כלום, כך לא היתה חכמתו של משה חסרה כלום. ונשאו אתך במשא העם למה נאמר, לפי שהוא אומר איכה אשא לבדי, אמר לו המקום ונשאו אתך. ואל העם תאמר התקדשו אין התקדשו אלא התקינו עצמכם לפורענות כשם שהוא אומר הקדישם ליום הרגה. ואומר קדשו צום קראו עצרה. ואומר וקדשתי עליך משחיתים איש וכליו, ברשעים הוא אומר עד חדש ימים שמתמצצין על מטותיהם ואחר כך היתה נשמתן יוצאה. בכשרין מהו אומר הבשר עודנו בין שניהם טרם יכרת כיון שהיה נותנו לתוך פיו לא היה מתחיל לפוסקו עד שנשמתו יוצאת. והיה לכם לזרא שתהיו מרחיקין אותו יותר ממה שהייתם מקרבין אותו. יען כי מאסתם את ה' אשר בקרבכם, אמר להם הקב"ה לישראל מי גרם לכם שתכנסו לדברים הללו, שכינתי שביניכם, שאלו סלקתי שכינתי מביניכם לא נכנסתם לתוך דברים הללו. משל למה הדבר דומה למלך שהיו בניו ועבדיו גונבין ומביאין לפניו והוא מקבל והיו הכל אומרים תדעו שהוא שפוי במעשיהם שהוא מקבל מידן. מנין שאין מונין שעות לחדשים, שנאמר עד חדש ימים, ימים אתה מחשב לחדשים ואי אתה מחשב שעות לחדשים:
ויאמר משה שש מאות אלף רגלי. רבי שמעון בן יוחאי אומר רבי עקיבא היה דורש בו דבר אחד ואני דורש בו דבר אחר ודברי נראין מדבריו. הרי הוא אומר הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם אפילו אתה מכניס להם כל צאן ובקר ספקין הם להם. ואני אומר וכי מפני שאין להם בשר הן מתרעמים והלא כבר נאמר ביציאת מצרים וגם ערב רב עלה אתם וצאן וגו' יכול שאכלום במדבר והלא כבר נאמר ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד [אלא שמבקשים עלילה היאך לפרוש מאחרי המקום]. אם את כל דגי הים וכי מפני שאין להם דגים לאכול הם מתרעמים והלא באר היתה עמהם והיתה מעלה להם דגים שמנים יותר מכדי צרכם, אלא שמבקשין עלילה היאך לפרוש מאחרי המקום. דבר אחר לפי שהראה המקום למשה סדר פורענות העתידה לבא עליהן אמר משה לפני המקום רבש"ע [כלום] הגון להם שתתן להם ותהרגם, אומרים לחמור טול כור שעורים ונחתוך ראשך, אומר לאדם טול ככר זהב ורד לשאול. אמר לו ואם לאו מה אתה אומר, אמר לו הריני הולך ומפייסן, אמר לו עד שאתה אומר כן אני אומר לך שאין שומעין לך. כיון שהלך משה אצלם ואמר להם היד ה' תקצר הן הכה צור ויזובו מים אמרו פשרה היא זו אין בו כח לתת לנו שאלותינו: