ילקוט שמעוני/במדבר/רמז תשיז
זאת חנכת המזבח. אין ידוע אם ביום שנגמר או ביום שהחל להמידו, כשהוא אומר ויהי ביום כלות משה הרי כלוי אמור, כשהוא אומר ביום המשח אותו עדיין הדבר תלוי, הא ידעת שאינו אומר כן זאת חנכת המזבח לא ביום שנאמר הא ידעת שאינו אומר כן זאת חנכת המזבח לא ביום שנגמר אלא ביום שהחל להעמיד, יכול (צא) שהוא נמשח מעתה, אבל אני אומר לא ימשח לימות המשיח, אבל ימשח לעתיד לבא, אמרת [זאת] עוד אינו נמשח לעתיד לבא. וכה"א זאת משחת אהרן וגו' שהן נמשחין מעתה, אמרת זאת אינן נמשחין מעתה, ועדיין אני אומר לא ימשחו לימות המשיח אבל ימשחו לעתיד לבא, תלמוד לומר זאת אינן נמשחין לעתיד לבא, ומה אני מקיים אלה שני בני היצהר זא אהרן ודוד, זה מבקש כהונתו וזה מבקש מלכות. מה ת"ל מאת נשיאי ישראל, אלא מלמד שהתנדבו מעצמן והיה קרבן כולן שוה, כארכן כן רחבן כן משקלן. רבי ישמעאל אומר מה ת"ל מאת נשיאי ישראל אלא מלמד שנדבו מעצמן כולן שוה ולא הקריב אחד מהן יותר על חברו, שאלו הקריב אחד מהן יותר על חברו, לא היה אחד מהן דוחה את השבת, אמר להם המקום אתם חלקתם כבוד אחד לחברו, ואני חולק לכם כבוד. ויאמר ה' אל משה נשיא אחד ליום קערת כסף, מה ת"ל מזרק אחד, אלא מלמד שהן מקדשים את הנופל לתוכם ונפסלין בטומאה ובלינה ובמחוסר כפורים. וכן הוא אומר מנקיותיו אשר יסך בהם, וכי בהן מנסכין והלא כבר נאמר את קשות הנסך, אלא מלמד שהן מקדשין את הנופל לתוכן. אין לי אלא כסף שיהיו שוין, בהמה נסה מנין אם שחורות שחורות אם לבנות לבנות, ת"ל כל הבקר לעולה. אין לי אלא מדת בהמה גסה, מדת בהמה דקה מנין, ת"ל עתודים ששים כבשים בני שנה ששים. ובבא משה אל אהל מועד (כתוב ברמז ת"ל וברמז תל"א):