פרק נג עריכה

פסוק ג עריכה

לראות היש משכיל דורש את אלהים — אפשר להסמיך מ"ש מה שכתבתי בעניותי בדרושים, דאמרו רז"ל: לא חרבה ירושלים עד שביזו ת"ח תלמידי חכמים. והוינן בה, דהרי היה ע"ז ג"ע ש"ד עבודה זרה, גילוי עריות, שפיכות דמים. וכתבנו, דאם היו מכבדים ת"ח לא היו באים לזה, דהת"ח דהתלמיד חכם היה חשוב בעיניהם והיה מוכיחם ושומעים לדבריו; אבל כיון שהת"ח היו בזויים, שומע אין להם ובאו לידי עבירות גדולות. ומשו"ה ומשום הבכי החמירה תורה בכבוד חכמים, וכ"י וכביכול כתב "את ה' אלהיך תירא" (דברים ו, יג), לרבות ת"ח (פסחים דף כב:), כי הוא יסוד מוסד התורה, ע"ש עיין שם באורך. וז"ש וזהו שאמר: לראות היש משכיל שדורש את אלהים, לרבות ת"ח; דאם מכבדים ויראים מהת"ח יש מקוה לישראל לשמור התורה:

פסוק ד עריכה

כלו סג יחדיו נאלחו וכו'. שמעתי דס"ג חלקים בגאוה הוא תועבה, והוא ג"ס רוח; אך שמינית שבשמינית[1], שהוא חלק ס"ד, לתלמיד חכם שרי למ"ד למאן דאמר (סוטה דף ה.). וזה שאמר: "כלו ס"ג יחדיו נאלחו", כי הוא תועבת ה'. אבל התלמיד חכם צריך שמינית שבשמינית, שהוא חלק מס"ד משישים וארבע, ולא עושה טוב מי שלא יש לו חלק מס"ד. וז"ש וזהו שאמר: אין עושה טוב מי שלא יש לו חלק מס"ד; וז"ש אין עושה טוב, מי שעוסק בתורה הנק' הנקראת טוב, לאו שפיר עבד הת"ח התלמיד חכם שלא יש לו חלק אחד מס"ד. ע"כ שמעתי. ואני בעניי נראה לי ליישב הדרך בפ' בפסוק זה, לפי מאי דאמר ר"נ רב נחמן (בר יצחק) התם פ"ק פרק קמא דסוטה: "לא מינה ולא מקצתה! מי זוטר מאי דכתיב תועבת ה' כל גבה לב?" והכי פירושו: כלו ס"ג יחדיו נאלחו, דהם גסי רוח דיש להם חלקי גאוה מס"ג חלקים, והם עע"ז עובדי עבודה זרה. ולא תימא דחלק ס"ד שהוא שמינית שבשמינית שרי, לז"א לזה אמר: אין עושה טוב .ולא תטעה דת"ח דתלמיד חכם שרי חלק מס"ד, לז"א: אין גם אחד, לא ת"ח ולא ע"ה עם הארץ, אין עושה טוב. ודע, דהא דס"ג הוא גם רוח וכו' הם דברי הרמב"ם בפי' בפירוש המשנה באבות פ"ד, עיין שם. ובמזמור י"ד כתוב: "הכל סר יחדיו נאלחו", דלשון הסרה הוא הסרת דבר מכל הדבר, וכמ"ש וכמו שכתוב בספרי: "וסרתם מן הדרך, מודה בע"ז" וכו'. ועמ"ש ועיין מה שכתב הרב באר שבע בהוריות:

פסוק ז עריכה

מי יתן מציון ישועות ישראל בשוב אלהים שבות עמו. פירש הרב מהר"י פייאמיטה, שבמזמור י"ד כתיב "ישועת ישראל בשוב ה'". דכשהישועה בשם ה', ממדת רחמים, אז היא ישועה אחת; וכשהיא ישועה משם אלהים, שהוא מדת הדין, הם שתי ישועות: א' – הישועה עצמה; והשנית, שהיא ישועה גם מצד הדין. והיינו דכתיב הכא: ישועו"ת ישראל בשוב אלהי"ם שבות עמו:

הערות עריכה

  1. ^ ח פעמים ח