יוסף תהלות/ב
מזמור ב׳ עריכה
פסוק ד עריכה
יושב בשמים ישחק וגו׳. בס׳ בספר לקוטי תורה מגורי האר״י ז״ל פירש טעם למה כתוב ישחק בש״ין ולא יצחק בצ׳, כי זה מדבר על הגאול׳ הגאולה עתיד׳ עתידה במהרה בימינו, שאז תהיה הישועה על ידי בינה עילאה באמצעות הגבורה, ובינה נקראת שי״ן שורקת נצח ה״י הוד יסוד תתלבש ביצחק דגבורה לעשות נקמה בגוים עכ״ל עד כאן לשונו:
ועל פי אמרי קדוש אשכחנא פתרון למאמר רז״ל שהביאו המפרשים, אמר הקב״ה לאבות, אם תמעטו אות אחד משמותיכם אדלג קץ מצרים. אמר אברהם, אם אחזיר ה׳ לא אהיה אב המון גוים. אמר יעקב, אם אתן יוד ישאר עקב. אמר יצחק: קח ש׳ ותן אות צ׳, ישאר רד״ו[1] עכ״ל עד כאן לשונו. ולכאורה יפלא, מה פירוש ענין וה, שיצחק נתן ש׳ וכו׳? והוא סתום וחתום. ומריש הוה אמינא, דכבר כתבנו משם רבנן קדישי מהר״ם די לונזאנו ומהר״ם זכות ז״ל, דשם האדם הוא נשמתו. וביארנו בעניותינו דזו חכמת אדם הראשון לקרא שם לבהמות וחיות, כי בשם כל א׳ שרש נפשו בסטרא דקדושה או אחרא, ובאיזה מקום ומדה וכיוצא הוא אחוז, והכל רמוז בשם. ואח״כ ואחר כך ראיתי בתקוני׳ בתיקונים דף פ״ה שכותב כן בפירוש כמעט כמ״ש כמו שכתבתי אני הדל במקומו. וא״כ ואם כן שם ישחק בשין רומז להארה עליונה ודאי, ונתרצה יצחק לתת ש׳. והן נגרע מכח נשמתו. והן עתה אפשר דישחק בשין הי״ל היה לו הארה מבינה שהיא שי״ן שורקת, ונתרצה לתת הש׳. ובשכר זה היה יצ״מ יציאת מצרים מסטרא דבינה, כמ״ש כמו שכתוב בזהר ובתיקונים בכמה דוכתי, דלכך הוזכרו יצ״מ בתורה ן' חמישים פעמים, להורות שיצאו מסטרא דיובלא. ואפשר מזכות יצחק נמי תהיה הגאולה העתידה מבינה, וכן נחמ״ו נח״מו בגימטריא יצחק, ובמקום אחר הארכתי אני עני בזה בס״ד בסייעתא דשמיא:
ואפשר לרמוז עדל בקראין, יושב בשמים ישחק, דבזכות יוסף, בחינת יסוד הנקרא חי ,יתבטלו ת' ארבע מאות איש דעשו, כמש״ה כמו שאמר הכתוב בית יוסף להבה ובית עשו לקש (עובדיה א יח). וזה רמז ישחק, חי קש, דבזכות יסוד חי יתבטל ק״ש ת' ארבע מאות איש דעשו, ובית עשו לקש:
פסוק ז עריכה
אמר אלי בני אתה אני היום ילדתיך. לכאורה הגיעני כפו״ל[2]. ואפשר לומר על פי מ״ש מה שכתב הרב כלי יקר ריש פ׳ פרשת תולדות, דיש הפרש בין לשון בן ללשון תולדה, כי בן יאמר לפעמים אף בלא הולדה, כי התלמידים נקראים בנים, וכמו ויהי לה לבן (שמות ב י), ותהי לו לבת (שמואל ב יב ג)[3]. וכן יש הפרש בין המלמדו ובין המולידו, כי מה שהאדם מקבל טבע מלמדו הוא במקרה, והמקרה משתנה מצד המקבל; אבל מה שהאדם מקבל טבע מולידו זהו בעצם, ולא ישתנה אם יונח כן על טבעו, אם לא מצד רוב חריצות והשתדלות, והרגל יכול לבא לידי טבע שני. אבל טבע מלמדו ישתנה בנקל, והאריך הרב בזה עש״ב עיין שם ביאורו. וכפ״ז וכפי זה אפשר דהיינו דקאמר: אמר אלי בני אתה. ולא תימא שהוא על דרך מקרה, דבנקל משתנה הטבע, כמו תלמיד שנקרא בן לרבו. לזה אמר: אני היום ילדתיך, כאלו הוא בעצם ולא ישתנה:
הערות ויקיעורך עריכה
- ^ 300 פחות 90 שווה 210 גימטריא רד"ו, ועיין בבא בתרא קכא ב.
- ^ ביטוי שמקורו בתלמוד, פסחים ג ב. ושם משמעו שהגיעהו לאדם המדבר כשיעור קטנית ששמה פול. וכאן משתמש בו במשמעות שהקטע בפסוק נכפל.
- ^ ושם: "כבת".