יהל אור/ספר בראשית - השמטות
- *) באור הגר"א ז"ל על הרע"מ נדפס רק פ"א ע"י בכרך בפ"ע על פי העתקת וסידור הגאון הרדל"ל זללה"ה. ועתה כאשר זכנו ליהל אור ביאורו על הזוה"ק, סדרתיו בתוך ביאורו על סדר הפרשיות והדפין בתוספות ליקוטים רבים מגוף כי"ק ז"ל. גם המהדורא בתרא מפ' פנחס שנדפס שם בפ"ע וכן המהדורא תניינא (שנרשם פה בר"ת מה"ת) הנדפס שם בסוף הספר בפ"ע -- הכל סדרתי עתה בעזה"י על מקומם יחד לתועלת המעיין. ועל יתר השמטות הזוהר (זולת הרע"מ) לא ראיתי ללקט ולסדר באוריו ז"ל כי הם בלתי מסודרים ואין כל הדפוסים שוה בהם. [בהשמטות ד"ס (ג' ע"ב. ובד"א ליתא) ד"ה "לאנהרא אנפי ארעא כו'" מזבח הפנימי הוא שלם וזהו דכתיב המזבחה בתוספות ה' כו' ומזבח החיצון חסר ה' כו'. המאמר הזה נדפס בזהר חדש סוף שיר השירים (נ"ט ב'). וכתוב שם אמר מד"ל אינו כן והעד בפרשת תצוה והקטרת את כל האיל המזבחה והקטרת המזבחה על העולה ורבים זולתם]. המ"ל ש"ל.
דף טו עמוד א
עריכהפקודא דא כו' בן ובת גם י"ק כו': כצ"ל. (אמר הד"ל. ל"נ דצ"ל שם ה' לא שרי' כו'. ועי' ברעיא מהימנא פרשת צו ל"ד ע"א (ח"ג לד, א) דמשמע כגירסת רבינו הגר"א ז"ל ע"ש). דאין שורה באתר פגים כמ"ש לא אבא בירושלים של מעלה כו'.
מסטרא דימינא: חכמה. מסטרא דשמאלא: בינה.
דבי' ברא אלקים כלא: ר"ל אלהים דעובדא דבראשית הוא בינה כידוע ל"ב אלהים בסוד לב מבין.
וברא דא עמודא דאמצעיתא: טעות סופר וצ"ל ומלאו דא עמודא דאמצעיתא - פי' שהוא מפרש פסוק פרו ורבו ומלאו את הארץ דא עמודא דאמצעיתא. שהוא מבריח מן הקצה אל הקצה. וכן בפ' הראשון בראשית - חכמה, ברא אלהים - בינה, את השמים - עמודא דאמצעיתא, ואת הארץ - שכינתא.
בג' קדושין: כצ"ל. והוא ג' דרכים כו' כסף שטר וביאה. וכ"ה בכל קידושין כסף ושטר כתובתה וביאה. ולכן רב מנגיד מאן דמקדש בביאה (יבמות נב, א) (קדושין יב, ב). ואסור להתייחד בלא כתובה. וכלה בלא ברכה כו'.
דרחבו ד' כו': הוא ד' אותיות של השם הוי"ה ויו"ד אותיות דמילוי מ"ה פנימיות הספי' שקיו דאילנא כמ"ש בהת"ז. וכן כלה דלעילא לא אתייחדא בבעלה בצלותא אלא בג' קדושות - קדוש קדוש קדוש כו', וז' ברכות דק"ש - שבע ביום כו'. והוא יו"ד. וד' פרשיות של ק"ש הוא ד'. וכ"ה בכל מצוה ומצוה ועיין ס"פ תצא.
ומאן דמתעסק כו': מפרש י"ד באורייתא.
באתר דמחשבה: הוא כתר שכולל הכל והוא מתפשט בכל הספי' כמו המחשבה שמתפשט בכל האיברים בפנים.
האדם: ר"ל אדם גי' מ"ה, גי' יו"ד כו'.
אם ה' כו': ר"ל אם אין מייחד ה' בכל מצוה ור"ל שאין לו בן ובת שהן בניינא דאדם אז שוא כו'.
אינון כו': שהן נקראים עמל ושוא שהן נגד ו"ה של השם בן ובת זלע"ז ובמקום דשם ה' לא שרי' הן שורין כידוע. והם בוניו בו שהוא בניינא שלהן. וכן בכל מצוה. וכ"ז הוא בסוד יב"ק -- י'חוד ב'רכה ק'דושה -- שהן בג' קוין, ברכה מימין, וקדושה משמאל, ויחוד באמצע. והן שלימו דשם הוי"ה, ברכה וקדושה - י"ה, ויחוד - ו"ה. וכן בסוד קדושין וברכות ויחודא דלהון כמ"ש בתיקוני זהר דהן צריך למהוי בהון ואז לא תקח כו'.
- [מה"ת]
[מה"ת] פקודא דא כו': אמר פרו מסטרא דימינא דאב נותן הכח והפרי וזהו פרו. ורבו מסטרא דאימא דשם נתגדל ונתרבה כמשל הנאמר בזוהר הבונה אומר לאדרכל במאמר א' והאדרכל מצייר כמה ציורין מכח האומר. וז"ש בראשית - חכמה, ברכה אלהים - בינה, את - לרבות תולדותיהם, פי' החכמה צוה בכח לבינה ונמצא כל התולדות הנ"ל בכח, ואח"ז נצטיירו ויצאו כולם בבינה. וז"ש דבי' ברא אלקי' כלא וברא כו' - צ"ל ומלאו כו'. כי אותיות אלהים -- י"ה מל"א -- י"ה - חכמה ובינה, וז"ש ומלאו דא עמודא דאמצעיתא כי הוא ממלא מקצה השמים כו' וה' אותיות אלהים ה' אחרונה נמצא כל השם כלול באלקים כי ה' הוא אלהים. וז"ש את הארץ דא שכינתא. את הוא עצם הפעול דמקבל מכולם. ואמאי צריך כו' עשרה. הא כאן כל הי' ספירות בגין דאתקדשו ואתברכו כו'.
רה"י למארי': דעיקר הייחוד ליחד א"ע למטה כדי שישרה עליו הייחוד האמיתי כי למעלה א"צ ייחוד כי הם מיוחדים תמיד רק כשאין למטה ייחוד גמור אין מקום לשרות הייחוד האמיתי. ובזה תבין (ד' אחד) מ"ש הראב"ע והיה המשכן אחד כשהעמידו המשכן כל החלקים נעשו אחד וכן ה' אחד עי"ש. וזהו פי' דיש כלל ופרט והכלל הוא בשכל ומחשבה וכל חלק מהפרט שורה עליו הכלל, כי העצם אין מתחלק ואין מתבטל ודוק ותבין מאוד. וז"ש למהוי רה"י למאריה ודוק. וז"ש הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה כו' כי אחד כו' ואברכהו וארבהו ור"ל כי וארבהו זה יצחק כמ"ש וארבה את זרעו ואתן לו את יצחק. ואברכהו כמ"ש וה' ברך את אברהם בכל - בת היתה לו כו' ובזה קראתיו אחד כי יש אב ואם בן ובת.
באתר דיראה כו': כי יו"ד בחכמה ושם יראת הרוממות וה' בינה תמן אהבה וחו"ג בהפוכ' כחותם המתהפך.
באתר דתורה כו': ואף בתורה לבד יש מצוה ללמוד ע"מ לעשות ולכן בתורה אנו מברכין ב' ברכות לעסוק וכו' ואשר בחר בנו כו'. לעסוק כנגד מצוה ובמצוה יש תורה, ולכן צ"ל קודם עשייה מצוה הריני עושה כאשר צוני ה' בתורתו.
באתר דמחשבה: תשוקת הרצון.
זאת תורת האדם: כי זאת הוא מצוה תורת זו תורה האדם כליל כל שם מ"ה זה התפשטות הכתר הנקרא רצון הפשוט שממנו שקיין כולא.
[עד כאן מה"ת?]
(שם) ויאמר כו' פקודא דא כו'[1] לאתפשטא שמא קדישא לכל סטרין: ר"ל שמא קדישא היא שכינתא שנקראת שמו. וכמו דוגמת האשה שלמטה שהיא מתייחדת בכל אברים עם בעלה כן השכינתא בכל סטרין מתפשט הדעת (הרמ"ש הגיה שנראה לו שצ"ל הדמות) שמא קדישא.
ולמלקט כו': גם כן כנ"ל כמה דאשה מקבלת מן בעלה דבאתערותא דלתתא אתערותא דלעילא.
למהוי כו' עילא ותתא: עילא הן רוחין ונשמתין דמתוספין. ותתא הן בני אדם בהאי עלמא צלם אלקים כמש"ו.
דיוקנא דמרי': הן בני אדם צלם אלקים כמ"ש כל מי שאינו כו' ממעט את הדמות.
הכי איתוסף לנחתא: כצ"ל.
זיו יקרא דמלכא: שכינתא. שכ"ז שיותר ב"א בארץ אורה מתפשט יותר. כמ"ש בתז"ח שהיא נר וישראל פתילה וכל שהפתילה עבה יותר מאיר ביותר.
דא זעירו דדיוקנא כו': ר"ל צלם אלקים כנ"ל.
הכי אזעיר כו': ר"ל אור השכינה כמש"ו.
לאסגאה יקרא כו': ר"ל למעלה ולמטה.
- [מה"ת]
פקודא דא כו' לכל סטרין: היינו לו"ק.
ולמלקט רוחין ונשמתין: ולא אמר ונפשין, כי הענין של נר"ן נשמה היינו השכל אינו בגוף האדם אלא מזלו ושורה עליו, והרוח הוא כח ההרגש שבאדם, והנפש הוא כח החיוני הצומחת שבאדם. וכשבאו הנשמה ורוח באדם מיד בא הנפש במעי אמו מכחם. דרך משל, כשפותחין החלון בא אור לבית וכשנסתלקו נשמה ורוח אז נתבטל כח הצומח כמו בכל הצמחים כשנחתך הצומח אז נסתלק הכח כי הכח אינו רק כשקיים הדבר ואח"ז כאילו לא היה. אך באדם אינו כן, רק שהנשמה ורוח מאוסרים בנפש אף לאחר מיתה נשתייר בו כח הנפש (בזמן שהנוקבא משגיחים עליו) ולזה נאמר הכרת תכרת הנפש - זה סילוק נו"ר ממילא נכרת הנפש כו' אבל הנשמה אינה בכלל עונשין שמסתלקת מיד כשפוגם והרוח הוא בכלל העונשים ולזה אמר רוחין ונשמתין אבל נפש מיד נתהוה ממילא וגם שאין לו רק ע"י וכנ"ל.
ודמות ודיוקנא לעילא: כי האדם נצטייר מיד לעילא. וראיה לזה שאמרנו לעיל שהנשמה אינה ידועה כשאדם רוצה לעיין בשכלו אזי סוגר את העינים ויושב במנוחה ובהשקט וכשמבטל כחות הגופניות אז בא לו כח השכל שורה ולא קודם מפני שאין לו שייכות עם הגוף וגם הצמיחה וגידול האדם בשינה שמסתלק הנשמה ורוח אינו מחוזק אז נתחזק כח הצומח שנשאר לבדו בגוף. ותבין זאת שדברים הנ"ל נוגעים לעומקא ורומא.
דף יז עמוד ב
עריכהשכינתא כו' אות ברית מסטרא כו': כמ"ש בתוספתא שברית נקרא צדיק ואות ברית נקראת שכינתא מסטרא דצדיק.
זאת אות הברית: מביא ראיה שהיא נקראת אות ברית שנאמר זאת כו'. והיא נקראת זאת כידוע.
ביני עד"א כו': עכשיו דרש קרא דשבת שהוא במלכות מסטרא דצדיק ונאמר שם אות כו' והיא נכללת מכל הספי'.
ובין בני ישראל נו"ה: שהם בנים של עמודא דאמצעיתא שנקרא ישראל כידוע דחג"ת נקראו אבות ונו"ה בנים והן נפקין מעמודא דאמצעיתא.
אות כו': ר"ל שצדיק הוא בין ת"ת ובין נו"ה ובין שכינה.
מסטרא דאת ו': עמודא דאמצעיתא.
מסטרא דאת י': ר"ל י' זעירא מלכות כמש"ו.
עטרה על רישיה: שהיא עטרת בעלה כידוע יו"ד שברא"ש וא"ו הוא ז' והוא ז' יום השבת שאז היא עטרת בעלה.
חכמה עלאה: עכשיו מפרש האיך נקרא' יו"ד ואמר שהיא חכמה תתאה בדוגמת חכמה דלעילא שהיא יו"ד של שם הוי"ה.
ותקינו למיגזר כו': מפ' עכשיו האיך כל עשר ספירות כלולין במצות מילה.
י' זעירא: הוא הברית.
- [מה"ת]
שכינתא אות ברית מסטרא דצדיק: וכ"א בזוהר האותי לא תיראו. וז"ש אותי עזבו מקור מים חיים היינו אות שלי.
ביני ובין בני כו': דריש הפסוק ושמרו בני כו' ומתחיל מן ביני ובין וכו' דכליל כל העשר ספירות והיא עטרה ע"ג. ביני ובין בני ישראל שהיא ע"ג נו"ה. אות היא שהיא עטרה בראש צדיק והיא עטרה על נה"י ואח"כ סלקת בראש כולם. כי ששת ימים כו' וביום הז' דהיא ע"ג ו' ז' כמש"ו יו"ד על וא"ו וכוללת [ז' וג'] והוא ז' ימים וג' יום השביעי והיא כללא דכלהון עטרה בראש כולם וכן במילה כמש"ו. ואמר חכמה עלאה אות היא כו' ר"ל דבשילוב ב' יודי"ן חכמה בראש חכמה בסוף וביניהם ו' אותיות ו'. ולמטה ביני ובין כו' הוא יו"ד אחר וא"ו ולמעלה על וא"ו ב' יודי"ן דב' שמות חכמה כו'. והענין הוא כי ג"ר נחשבין כא' דלכן ז' ימים וכן ז' היכלות הכל בז' והיא כלולה מכולם ד' אדנ"י נהי"ם דנה"י הן דידה ד' הוי"ה הן חג"ת עמה דסלקא שם עטרת בעלה ולעולם היו"ד בה אבל כאן אמר על ח"ס דהוא בכתר מקדם התחלת הכתר של עשר ספירות דהוא גרון דא"א כידוע וכן בכל פרצוף.
ולית שביעי כו': ולזה נאמר שבת היינו שבת וינפש על ידי נפש. (תמן חכמה. צ"ל ח' מן חכמה. וכ"ה ברעיא מהימנא פנחס רנ"ז ע"א (ח"ג רנז, א) עיי"ש כל המאמר. המ"ל).
דף יח עמוד א
עריכהויחלום כו' דאיהי שכינתא: שנקראת ארץ דשריא בארץ כמש"ו.
ורזא דמלה כו': ר"ל דמ' נקרא ארץ דשריא בארץ.
שמך: השכינה שנקראת שם כידוע.
[ליקוט. ויחלום כו' ורזא דמלה ה' אדונינו כו' סיפי' אשר תנה הודך כו'. והוא בשמים ובארץ כנ"ל. וז"ש עינו לארץ ולבו לשמים].
דמודע: דמייחד.
בו בההוא כו': מפרש עולים בו. ובסמוך מפ' יורדים בו.
דשכינתא איהי מצוה כו': ר"ל איך מתייחד שכינה וקוב"ה בצלותא ומפרש דאיהי מצוה ור"ל צלותא היא מצוה כמ"ש ולעבדו איזה היא עבודה כו' וקוב"ה הוא מחשבה של המצוה והן מתייחדין על ידי התפלה ומחשבה של התפלה. ומפרש האיך המצוה ומחשבה ייחודם בשם הוי"ה ואמר מצוה כלילא כו' דב' אותיות מ"צ מתחלפין בא"ת ב"ש לי"ה - הרי הוי"ה. וכמ"ש שתרי"ג מצות תלוין בהוי"ה בסוד שמי וזכרי.
ומחשבה איהו אדם כו': ר"ל שמא מפרש גי' אדם כמש"ו והוא מחשבה כמ"ש חשב מה.
איהי חי' דיליה: ר"ל שהיא חיה שנאמר ביחזקאל היא החיה אשר ראיתי תחת אלהי ישראל. וקוב"ה אדם שעל הכסא כמש"ו איהו אדם כו'.
ומצוה בלא מחשבה כו': ראי' דייחודם ע"י מחשבה ומצוה.
ומחשבה כו' תפארת: ר"ל של"ת אדם דחכמה שגם כן נקרא אדם.
מצוה כו' כלילא מד' חיוין כו': כמש"ו בד' אותיות של הוי"ה שבה כידוע שהן ד' חיות שהן כלולין בה.
איהי נוקבא דיליה: ר"ל לכך היא ייחודא דקוב"ה.
אנפין דילי': ר"ל שנאמר ודמות פניהם פני אדם ומפ' בתיקונים דקאי על השכינה שהיא נקרא' פני אדם ע"ש ות"ת אדם כנ"ל והיא פניו שהיא הוי"ה פשוטה, פני מילוי של הוי"ה.
אנפוי דרחמי כו': ר"ל מסטרא דת"ת נקרא' אנפוי דרחמי ומסטרא דצדיק נקרא' אחורוי כמש"ו. וז"ש וראית את אחורי ופני כו'.
ומסטרא כו' חי' כו': ר"ל מסטרא דת"ת נקראת פני אדם דכולהו חיוון ומסטרא דצדיק נקרא' חי' ר"ל כללא דד' חיות ומפרש ח"י חוליין והיא ה' תתאה הרי חי"ה.
דדמי לשדרה כו': ר"ל שאמרו לולב שהוא צדיק כמ"ש צדיק כתמר דומה לשדרה ולכן נקרא ח"י עלמין.
איהי אחור כו': ר"ל שאמרו על אדם שהוא אחור כו'. וקודם למחשבה, ישראל עלה במחשבה קודם לעולם והכל מסטרא דילה שהיא אחור לו"ס שהן מע"ב ששת הימים והיא שבת וקודם להן במחשבה כמו שבת כידוע. ור"ל מסטרא דהוי"ה בהיפוך שאז היא נוקבא על דכורא כידוע שהיא נקראת מחשבה וזהו באצילות שהכל רחמים אבל בעץ הדעת טוב ורע מסטרא דהוי"ה בהיפוך הוא דינא כידוע דנוקבא שם הוא דינא וז"ש וקדם לפורעניות, וכן אמרו על האדם בגמרא והוא אדם דעץ הדעת טוב ורע שחטאו במבול שבאצילות אין חטא באדם דשם כידוע. באדם. דאחור (ר"ל מט"ט שהוא צדיק שנקרא ??? ????.
משיריין דקוב"ה כו': מפ' מי הן עלאין ותתאין ד????? בי'.
והנה מלאכי כו': תרי משריין הנ"ל.
בך סלקין כו': כמש"ל עולים בבר נש ויורדים בו בקוב"ה.
והוד דרגא דדוד כו': ר"ל אע"ג שדוד הוא במלכות מכל מקום אתקשר בהוד בשמאלא כמ"ש איהי בהוד ור"ל שלכן שירות דדוד בשמאלא דלוים.
ואהרן כו': ר"ל אע"ג שהוא בהוד בשמאלא והאיך אמר כהן איש חסד.
הה"ד נעימות: ר"ל נעימות הוד ששם נעים זמירות כנ"ל אתקשר בימינך נצח ודרגא דיליה בנצח בימינא.
כליל ברכו וקדושה: ר"ל בברכת יוצר אור שמתחיל בברכו ובו קדושה כמש"ו קדוש כו' דאופנים.
דף ? עמוד ב
עריכהואיהו קשורא דתפלין דרישא כו' ואיהו קשורא כו': ר"ל שהוא קשר כל שם הוי"ה ולכן נקרא הוי"ה שהוא קשר בין י"ה או"א ימינא ושמאלא כנ"ל כמ"ש בתיקוני זוהר חכמה נחית בברכה בימינא אמא כו'. והוא ו' קשר בין ה' עלאה לתתאה תש"ר ותש"י כמש"ו.
דאיהי אמא כו': והוא קשר של תפלין וכ"ה קשר יד כמש"ו שהוא קשורא דתרוויהו.
כמה דאוקמוהו כו': שהוא מניח תפלין ותפלין שלו אמא עלאה עטרת תפארת. וכן הוא באדם תפלין של ראש אמא עלאה.
הראהו למשה: שהוא דרגא דמשה.
ש' דילך כו': מפ' האיך כולל תרין משריין דתרין מרכבתין הנ"ל.
כליל כו' לעילא: ר"ל חג"ת שהן ג' ווי"ן - ויסע ויבא ויט - שהן שי"ן.
דתקינו כו': מפ' האיך כולל תרין משריין הנ"ל בצלותא.
דאיהו סימנם כו': ר"ל דר"ת שלהם שמע דהוא עד"א עמודא דאמצעיתא(?) כנ"ל דרגא דמשה כלילין בי'.
מ"ה דידך: ר"ל מ"ה גי' אדם שעליו נאמר ורדו בדגת כו' שהן נה"י כמש"ל בהשמטות דכאן (ב ע"ב) "בדגת הים לקבל דרגא דנצח" עי"ש עד סוף המאמר. והן כלולין בי' כמש"ש. וז"ש ואתכליל כו' דאהרן נצח ודוד הוד ושלמה יסוד כידוע [והמלך] שלמה ברוך.
ואדם קדמאה כו': ר"ל שאדם הוא חכמה כידוע והוא מתלבש בס' ספירות חג"ת ששם הוא כללא דעמודא דאמצעיתא מרכבתא דקוב"ה.
ובת זוגי': בינה שנקראת 'אם כל חי' כידוע, וממנה נשמת כל חי והיא מתלבשת בנה"י ששם שכינה תתאה מרכבה תתאה.
דאיהו צדיק כו': שהוא כללא דנה"י ולכן אמרו צלותא דשבתא ביסוד.
ובג"ד אהרן כו': ר"ל שכינה אתקשרת בשמאלא כנ"ל מ"מ הוא שושבינאה שהוא בנצח ששם מתחלת.
רעיא מהימנא: מדבר אליו ופי' לו מש"ל שת"ת עמודא דאמצעיתא כליל חג"ת ובו רכיב אדם קדמאה.
עקבו של כו': ר"ל חוה, וכן חמה היא נוקבא כמ"ש בתיקונים שהיא בינה.
דתמן ראש: ר"ל בו יש אותיות ראש.
ואתה תשופנו כו': ר"ל אין פוגם אלא בנוקבא שכינתא כמש"ו אבל דכורא ישופהו וזהו ישופך ראש.
דאינון תולדין כו': ר"ל דאחוריים פשוטים גי' ע"ב ומילוי הוא תולדין דפשוט.
לאשלמא רמ"ה: שהוא יד רמ"ה, גם הוא מילוי ס"ג בבינה דנהרא בעמודא דאמצעיתא כמ"ש ברעיא מהימנא פרשת קרח.
בהאי כו': שהיא יוה"כ וביוה"כ אתכפר כידוע.
וחמישתו כו': ר"ל ה' עלאה נוסף על שמם.
ובזמנא כו': צ"ל "דאשתמודע דסלקא כו'".
מאי בו בקוב"ה: דבשלמא עולים בי' בשכינתא דאיהי צלותא כמש"ו. ולכן פי' בקוב"ה והוא משריין דקוב"ה דנחתין עמה.
איהי חי' דיליה: ר"ל צלותא ח"י בח"י ברכאן וצלותא עצמה היא ה"א והוא"ו ברכות לראש צדיק וראש צדיק הוא עטרה, ה' אחרונה. ומחשבה של התפלה הוא אדם דכליל לחיוון והן אחור וקדם. ומפרש אחור לעובדא שהוא התפלה וקדם למחשבה שמסטרא דמחשבה נק' פנים קדם. ומפ"ו דצדיק הוא מסטרא דאחור שלכן אמרו ח"י ברכאן לקבל ח"י חוליין. ואמר מה דלא"ה באדם דעה"ד וכו'. כצ"ל. דמסטרא דעץ הדעת הוא זנב יותרת הכבד דאיהי מפתה והיא בחי' אחרונה של כל הנבראים - שאול תחתית, שחוק הכסיל, ודכורא מתרגז וזהו וקדם לפורעניות.
והוא דרגא דדוד: ר"ל לכן אמר דוד לזמירות וכן לכן אהרן דוקא זכה להקריב קרבנות. ואמר שמע ישראל דייחודא כו' כמ"ש שי"ר א"ל, חו"ג. ואמר ואיהו קשורא - שמניח שניהם ומתקשרים שניהם ע"י וכ"ה קשר דילהון כידוע שרצועות המקיפות הראש חו"ג והוא קשר וכמ"ש [בפרשת יתרו] תם דתמן סיומא דקשר דתפלין וכ"ה בקשר של יד דשם הוא יסוד וגוף וברית חד ורצועות התלויות נו"ה כמ"ש בריש תיקונים. ותפלין של ראש הן כח"ב שהן חב"ד והוא בבתים ובפרשיות. ועמ"ש במ"א שבחכמה הן כח"ב ובבינה חב"ד, י"ה של השם א"ב גד"ה, ותפלין של יד מלכות, והיא איומה כנדגלות.
תלת ענפי אבהן כו': כצ"ל.
דאיהו סימנם שחרית כו': ר"ל דכלילין בשמע דכליל חו"ג כנ"ל.
מ"ה דידך צלותא דשבת: עיין בזהר חדש יתרו דף כ"ט ע"ב ותלת צלותין אינון חד כו' פה איהי שבת כלילא מכולהו ועי"ש כ"ז ב' ג' דהוא דרגא דאדם בד' תיקונים דאתה תחזה והיא כלולה מכלם לכן בה ד' צלותין ומרכבתא דילי' הוא נה"י. ואינון דמפ"ו "בדגת הים" - דסעודה וצלותא דמנחה, "ובעוף השמים" - דחרית, "ובבהמה" - דערבית, "ובכל הארץ" - דמוסף דכליל כל הארץ, ואינון נהי"ם אלא שיסוד בין נו"ה. ועי"ל ב' ע"ב אלא דשם אמר עוף השמים - ת"ת, ועיין בתי' ב' ב' דהוא צדיק וכאן הוא מרכבתא תניינא דשבת ושבת הוא ש' בת, ש' - ג' גווני עינא, בת - בת עין אדם, והוא משה דכליל מרכבה ובפ' ב' המרכבות אדם וחוה דהוא הדעת דמתפשט וכליל כולן.
אדם קדמאה מסטרא דאברהם ויצחק ויעקב ולאכללא וכו': כצ"ל. והענין כי נה"י הן דנוקבא וז"ש נביאים מבינה חוה וצדיק מביא ראיה אם כל חי דהוא כל חי וכמ"ש מלכא דשלמא דיליה. וזהו סוד בינה.
ד"א ויחלום: מעיקרא פי' על התפלה ועתה פירש על התורה סיני כו' דבי' ירד הקב"ה וזהו והנה ה' נצב עליו וכמ"ש במדרש רבה ובגמרא וכאן דרש עולים ויורדים בסיני דהוא סלם ומביא ראיה שנאמר רוכב על ע"ב ק"ל שהוא סיני. וע"ב כמ"ש בעב הענן והוא הענן וההר. וההר הוא נוק' - ק"ל במילוי, שהוא חוה. והענן - דכורא, פנים של מילוי ע"ב.
ע"ב דא י' י"ה יה"ו יהו"ה ועוד יו"ד יו"ד כו': כצ"ל. וכ"ה גם כן בתז"ח וז"ש דאינון תולדין דלהון וכו'.
חסר גם כו' שעורא דחלה כו': עי' בסוף פרשת קרח דף קע"ט ע"א בפקודא דתרומת מעשר דשעורא דחלה גם הוא ג' יודין דס"ג ועשר אתוון וג' יודין עצמן אבל בפקודא דתודה סוף הפרשה אמר דג' יודין דשמא הנ"ל כ"א הוא י"ד, דכל א' אית לי' ד' אנפין, והן ג' חיוון והוא רה"י גבהו עשרה ורחבו ד', וא' הוא אדם דכליל כולא והוא מ"ג וכמ"ש בפרשת נשא דג' יודין אלו הן ג' הויות דב"כ והן ג' חיוון בד' אתוון בד' אנפין וכ"א נכלל מאדם ודמות פניהם כו' והוא יו"ד אתוון דשמ"פ והוא יו"ד עצמו. וכן נכלל מד' ג' קוצין נקודין חש"ח(?) והיו"ד עצמה שהיא עשירית בלי נקוד וכמ"ש בתי' תי' כ"ב ולכן בהאי אתכפר דוד יוה"כ ומשיח בן יוסף כו' והוא שמא דמ"ס דמוחא סתימאה(?), ועמ"ש בריש ת"ע.
וכן ג' הויות דב"כ ודמלך כו' כל הוי"ה י"ד וא' כליל לון כמ"ש באדרא זוטא בג' הויות דמ"ס שהוא כלל הכל והוא שמא דאוירא דפרח ביה אליהו. סוד מנצפ"ך מלך כו' י"ב קשרין פרקין דמרכבה שכוללין הכל י"ב תחומין כו'.
איהי חי' דילי': ר"ל דאדם ובהמה תושיע ה' שהם דכר ונוקבא דאדם יושב על הכסא נוקבא וחיות בכורסי' וחי' הוא מסטרא דאחור ח"י חוליין כמש"ו ומסטרא דצדיק שהוא בחי' נוקבא לגבי עמודא דאמצעיתא נק' ח"י עלמין ע"ש על שם(?) ח"י חוליין דשדרה שמיוחד לברית. שדרה דלולב צדיק כתמר יפרח ודרך שם הוא משך הזרע ממוחא, ח"י טורי אפרסמון. ופנים הוא פני אדם דחיוון כלהו פניהם פני אדם.
איהי אחור כו': עמש"ל בזה. ועוד הענין כי האותיות הן זל"ז פנים ואחור כמ"ש בתי'. והנה חו"ב הן מחשבה ועובדא כמ"ש בת"ז, ובחכמה הן ו"ד, מילוי יו"ד, ד' לפני הוא"ו, ובה"א להיפך, ובינה הוא עובדא דבראשית, אלקים, כמ"ש בר"פ יתרו וש"מ.
ואל תתנו דמי לו: ר"ל לצלותיה שיענה מיד.
דאיהו קרבנא כו': והן ד' אותיות הוי"ה כסדר דצלותא מעומד הוא ה' אחרונה. ואמר כליל ברכו וקדושה - ר"ל דכולל חו"ג וכן חו"ב דנחית בחו"ג.
ואהרן דדרגא דיליה בנצח אתקשר כו': כצ"ל. ור"ל דכל עשר ספירות כלולין בזה עד"א על דרך אמרם(?) דנצח אתקשר בימין וחכמה נחית תמן וכן בשאר הקוים.
(ע"ב) עד"א קשורא כו' ואיהו קשורא (בן י"ה) כו'.: ולכן הוא קשורא דכל הוי"ה דהוא קשורא די"ה דהן בימינא ושמאלא ואח"כ בין ב' ההי"ן. ואמר והאי איהו דאוקמוהו מ"מ כו' - ר"ל וא"ו של שם עמודא דאמצעיתא.
ומ"ש וראית את אחורי - כי ב' דרגין הוא, קשורא וייחודא. קשורא מסטרא דאחוריי', וייחודא מסטרא דפנים, והן התפלין עצמם שהן ייחודא במוחין.
מ"ה דילך כו': ר"ל אדם חי' רביעי' דמשה הוא כליל נה"י כמש"ו ורדו בדגת הים כו'. וז"ש ואתכליל מרכבתא תתאה כו'.
יעקב לישנא דעקבא כו': כצ"ל. ר"ל עקב. ויש סוד אחר דבי' עם נבר תתברר ועם עקש -- יעקב, ויעקבני וכו' וישראל דהוא ישר אל דעות ה', לכן ויגד לרחל כי בן רבקה הוא, וכאן סוד שם יל"י דאפיק נצוצין סוד גדול (ועי' בפי' על התיקונים ולהלן בלקוטים שבסוף הכרך הזה).
- [מה"ת]
ויחלום כו' ובזמנא דמודע כו' דסלקא בההיא צלותא כו' בו בההוא בר נש: עתה מפרש עולים ולבסוף מפרש יורדים. ולפרש ב' הדעות בגמרא א"ד עולים בו בסולם ואיכא דאמרי ביעקב. ולז"א קודם דסלקא בההיא צלותא דנק' סולם - זהו בו בסולם, ומסיים עולים ויורדים בו -- בההוא ב"נ.
כולהו פתחין כו' זהו עולים כו' מאי בו בקב"ה - כלומר זהו יורדים. ומתייחד קוב"ה בהאי בר נש בצלותא זהו יורדים גם כן לב' הדעות בסולם ובר נש.
וסוד ענין היחוד ש"מ בב"נ בצלותא הוא שידוע שעצמותו ית' וית' אין כל נברא בעולם הן למעלה ובכל העולמות ולא היה ולא יהיה שום נברא שיכול להשיג קצת השגה ואף כסא הכבוד אין משיגים כמבואר בזה"ק בכ"מ. אך אנו מכירים מצד התפשטותו בכל העולמות להחיות ולהטיב לכל הנבראים כמ"ש ואתה מחיה את כולם. ויש עוד בחי' מלכות הנק' שכינה שמקבלת כל התפלות והכבוד שאנו מהללים ומשבחים ומשיגים ומכירים את כבודו ואת שם קדשו. שבחינת התפשטותו ובחי' המקבלת את כבודו ותהלתו ממנו ישראל הכל אחדות הפשוט אך לפי שכלינו המעט אנו משיגים שהם בחי' ב"ע. להבדיל בדבר הגשם אנו יודעים שיש בו ד' יסודות ובעיננו רואים שהוא אחד ואין אתה יכול לחלק כל חלק מחלקיו אף חלק הג' שבו שיהיה ניכר כל אחד מד' יסודות בפני עצמו ומזה תבין.
ודבר זה צריך ביאור ארוך ואין יכולתי לבאר בכתב, אך מעט נפתח לנו שערי אורה ממ' הגאון נ"י והנה אלו שמשבחין מרומז בשמע ישראל כמו שאבאר ובאלו הבחי' הקב"ה מנהיג את העולם והענין הכלל מכל פרטי בני ישראל שמהללים ומשבחים ומכירים כבודו זהו נקרא שכינה בתחתונים, ואילו יעדר ח"ו אפילו רגע א' שלא יהיה ח"ו מי שיכיר כבודו וגדלו היה נשאר העוה"ז כלא הי'. והבחי' הזאת יסתלק ח"ו למעלה ואין דבר שיהיה מרבים שישרה הבחי' הזאת כי בביטול הפרטים נסתלק הכלל. ואם תבין מ"ש לעיל ענין כלל ופרט תבין את זאת אך מעולם אין ריק מזה ח"ו כי אין לך דור ודור שלא יהיו יראי ד' שהם דבקים תמיד ביראתו הרוממות ואהבתו בלי הפסק זה או זה שאין רגע שיהיה נפסק ח"ו דבקות ד' מישראל ובזה נתקיים העולם ולזה אמרו האבות הן הן המרכבה, כי הם היו תמיד דביקים בו ית' כל ימיהם בלי הפסק רגע הם הם למעלה וכל ישראל ביחד דבוקים תמיד בו ית' או זה או זה.
והענין כי התפשטות הוא רצון פשוט להטיב ולהחיות אותנו תמיד ובחי' מלכות המקבלת ממנו תפלות וכבודו והשגת גדלו ית' כנ"ל מוכנת תמיד לקבל הכבוד ואח"ז לקבל הטוב מבחי' התפשטות וזה בודאי שהתפשטות רצונו לקבל כל הכבוד והלל ושבח ודביקות מחשבות ישראל לכל מה שיוכלו לסבול כפי רצונו ית' ולהטיב לנו וזהו ענין היחוד הדביקות מחשבתנו הק' שמיחדים אלו הב' בחינות במה שרצון להטיב לנו באופן שיכירו את כבודו ואת גדלו כמו זה קבלה בחי' הב' כל הפרטים ונשלם הכלל כנ"ל.
וזה הענין שכינה בתחתונים שהבחי' שהיא הכלל מכל התפלות והשבחים ודוק היטיב כי אין יכולת לכוון הדברים בכתבם. ולזה נקרא "שמו" כי שם לשון שם טוב, פרסום כבודו והשגת גדולתו. וז"ש הכתוב אז יקראו כולם בשם המיוחד ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד, כי אז יכירו וידעו כל יושבי תבל ויהיה הכלל בשלימות כביכול עם כל הפרטים דהיינו שיהיו כל הפרטים בשלימות וישרה עליהם הכלל היינו הבחי' (חסר בהעתק) בשלימות כביכול.
ובזה תבין ענין גלות השכינה. וזה היחוד בק"ש שאנו אומרים שמע ישראל היינו כל ישראל ביחד ה' אלהינו ה' אחד - היינו התפשטות רצונו שהוא רצון התפשטות ואח"ז אנו מיחדים שאומרים ברוך שם היינו שיכירו הכל כבודו יתברך, שם כבוד מלכותו כנ"ל. וזהו "ומה תעשה לשמך הגדול". ולכן פי' הזהר ישראל סבא ואבהן זהו סוד היחוד. וענין הנהגת העולם. וזה שנאמר בזוהר באתערותא דלתתא כו'.
ובזה יתבאר סוד הקב"ה מניח תפילין ומה כתיב בהו. כי ענין התפילין הוא דיש ג' מוחין באדם וג' כחות היינו
- כח המשתתף - וזהו חכמה, שמקבל כל הדברים השכליים ומשתתף ביחד במחשבה, וכולם עדיין בכח ולא בפועל
- ואח"כ במוח הנ"ל כח המצייר, שמצייר האיך להוציא מכח אל הפועל, אם לעשות כך או כך,
- ואח"כ במוח הנ"ל מול עורף - כח המקשר שיתקיים והוסכם מחשבה אחת לעשות כך.
וזהו בסוד חב"ד, דבינה בחכמה משתתף וכולם בכח בחכמה בסוד "אומר ועושה" כנ"ל, מציין ציורין. ודעת הוא המקשר.
ובאלו ג' מוחין ד' חושין -- ראיה, שמיעה, ריח, דיבור. וכולם הם בראש. זהו סוד תפלין כל המוח ד' בתים כנגד ד' חושים ומתפשטים הרצועות עם הקשר נגד המצייר פנים לכאן ופנים לכאן, ואח"כ הקשר כנ"ל נגד המוח הנ"ל, והרצועות נגד ההסכמה לעשות אם לחסד או לדין. וזהו רצועה לימין או לשמאל. ורצועה הארוכה נגד חסד שהתפשטות בחסד, וקצרה בסוד צימצום שהוא דין.
ותפילין [של יד] כי בלב אינו רק חוש המישמוש אך במישמוש יש ד' חלקים, היינו:
- נענוע בגוף,
- עשיה בידים,
- הליכה ברגלין,
- שימוש באבר.
וסימנן נעש"ה.
לזה הוא בית אחד בד' פרשיות.
ובהנחת תפלין אנו משעבדין כל הכחות והחושים לשמו ונתייחד מחשבתן דבוק בשמו הגדול כנ"ל, והוי כאילו הקב"ה כביכול מנית תפילין שאנו מתייחדים במחשבת גדול וזהו מ"ש בגמרא מה כתיב בהו ומי כעמך ישראל כו' אתם עשיתם לי חטיבה א' בעולם אף אני אעשה חטיבה א' ליחד אותי במחשבתכם כנ"ל. ודוק היטב ותבין.
וזהו שתקנו בשכמל"ו בחשאי, שאמרו משל לבת מלך כו' שזה השבח נוגע לבת מלך ואין רצונה כביכול לגלות בפני מרכבתה שמצפה כביכול אל ברכתינו ותקנו בחשאי. וז"ש כאן ומתייחד קב"ה בב"נ בצלותא.
איהי מצוה כלילא: כמ"ש מדוע אתה עובר את מצות המלך.
בשם יקו"ק: מתחלף באת ב"ש די"ה נסתרים ולכך הם מתחלפין וע"ז נאמר הנסתרות לד' כו'.
איהי חי' דילי': ר"ל היא החיה הנאמר ביחזקאל היא החיה אשר ראיתי תחת אלהי ישראל ר"ל ת"ת.
דבי' ח"י חוליין: דבי' כורע בברוך והמלך שלמה ברוך עד שיתפקקו כל חוליות כמ"ש ותשתחוין לאלומתי דנמשך השורש מהמוח דרך חוט השדרה.
מה דלא"ה כו': היינו לתרץ ב' הדעות שמפרשים בגמרא ח"א קדם למחשבה וח"א קדם לפורעניות. ועי' בהמדורא ויבואר לך מ"ש בגמרא זכה אדם הוא קודם כו' פי' שלא זכה ליחד הש"י. עי"ל אחור לעובדא. דאיתא דאיתא בזוהר דכל האותיות הא"ב הם אחור כנגד פנים וידוע דמחשבה הוא חכמה יו"ד וה' בינה הוא עובדא בסוד ל"ב אלהים דעובדא דבראשית נמצא במחשבה היינו יו"ד איהי קודם דשם דל"ת קודם לו' היינו בפני הוא"ו, ובעובדא ה' הדל"ת אחורי הוא"ו, הוא אחור למעשה בראשית. וגם ביו"ד הוא"ו והד' במחשבה דהם מילוי יו"ד ומילוי הוא במחשבה ובה"א ו"ד בעובדא *).
- הערה *): וז"ש בגמרא בתחלה עלה במחשבה לברוא א' ואח"כ ברא שנים היינו במחשבה ביו"ד שנקרא מחשבה היו שנים היינו ו"ד, ב' אותיות. ואח"כ בעובדא בינה נעשה ה', אות אחת, היינו ברא אחד, ר"ל אות אחת. וזה שנאמר זכר ונקבה ברא אותו, היינו אות אחת כנ"ל. וזהו מ"ש בגמרא טב למיתב טן דו כו' ע"ד מה טוב ומה נעים שבת אחים כו' טוב מסטרא דימינא, נעים מסטרא דשמאלא, נעים זמירות כו'. שבת - על דרך אחים ורעים. וזהו ט"ן - ר"ת טוב נעים, דו פרצופים כנ"ל.
קמו תנאים ואמוראין: דגם בדורות הראשונים היו תנאים ואמוראין אף בימי יהושע ברייתות ומימרות וגם הם היו מסדרים אלו הברייתות ומימרות.
רעיא מהימנא: דבכל דור ודור ניצוץ א' ממשה רבע"ה מאיר לחד בדור והוא מאיר לכל בני דורו אך דהרשב"י זכה לדבר עמו היינו עם הניצוץ וכל העומדים אצלו בשעה שסדרו התיקונים כי רעיא מהימנא שייך לתיקונים. וגם ענין מגיד שבא לאדם הוא נשמתו בעצמו אך שדרכה לדבר עם נשמתו פא"פ שמתלבשת במצותיו שעשה.
ואל תתנו דמי לו: פי' שתפלתו נשמעת תיכף.
בכמה שירין ונגונים דצלותא: ענין ניגון ושיר דבעוה"ז אינו רק ששה מדריגות בקולות הניגון וכל אדם לא יוכל לעשות יותר מו' מדריגות, ולימות המשיח יהיה ז', ולעתיד לבוא יהיה שמנה כמ"ש על השמינית. ותבין סוד זה - ששה תיבות שמע דיחודא בקול גדול ובשכמל"ו בחשאי כי שיר הוא למעלה זה מזה כמ"ש שיר למעלות, וניגון הם ו' מדריגות האלו בעצמם זה למטה מזה וזהו ששה תיבות בהרמת קול ובשכמל"ו ו' תיבות בחשאי, לרמז על הורדת הקול. לזה אמר כאן "בך סלקין ונחתין בכמה שירין ונגונים דצלותא".
שמע שחרית מנחה ערבית: והוא דרגא דמשה כי קרבנות הוא כנגד י' ופסוקי דזמרה נגד ה', שמע נגד ו', צלותא נגד ה' אחרונה. ולזה שמע דרגא דמשה.
מה דילך צלותא דשבת: דצלותא דשבת קרבנין מוספין דרגא דמשה כנ"ל. ושבת אותיות ש' ב"ת - בת עין, דיוקנא וחותמא דאדם. ולכך נראה כמו אדם קטן באישון בת עין דבני אדם. ולכך מה דילך גי' אדם צלותא דשבת כנ"ל.
דאיתמר ביה עקב ענוה כו': ר"ל זה ראיה דעקב לשון נוקבא.
פתח ר"ש כו' סיני דא סלם: גי' ק"ל, וכתיב הנה אנכי בא אליך בעב הענן על סיני בעב הענן זהו ע"ב וק"ל וה' נצב עליו. ורוכ"ב גם כן גי' כ"ו - שם הויה פשוט, ר"ב - גי' ע"ב ק"ל. ופי' ה' רוכב על עב הענן ועל סיני שהוא קל כנ"ל.
בהאי גם אתכפר דוד: ר"ל שנאמר לו זה ביום הכפורים כידוע מזוהר ועי' במהדורא קמא.
וחמישיתו כו': ר"ל כי מילוי ס"ג הוא רק ל"ז אך ה' עילאה דבינה ה"א הוא ששה ויהי' ג"ס וזהו וחמישיתו יוסיף עליו, ר"ל להוסיף חמשיתו ה"א ויהיה המילוי דס"ג.
ה' ישיב לנו האבדה הגדולה מבאוריו על כמה פרשיות ויגמור בעדינו להפיץ וליהל אורם לעיני כל ב"י.
- ^ נ"ל דפקודא הא' מיוסד ע"פ ויאמר להם אלהים פרו ורבו שבפרשת בראשית שהוא מצות פו"ר להוליד בן ובת. ופקודא זה על ויאמר להם פרו ורבו דפרשת נח ששם כתוב כי בצלם אלהים. שאעפ"י שקיים כו' כמ"ש לאתעסקא כו' לאתפשטא כו' וכמ"ש כמה דאתוספן כו' ברב עם כו' ואכמ"ל -- ש"ל