טור מנוקד אבן העזר צג

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · אבן העזר · סימן צג (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    alhatorah.org Sefaria.org
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף (שלימות: 75%):    בית יוסף ב"ח דרכי משה ד"מ הארוך דרישה פרישה


מת הבעל בחיי אשתו או שגירשה - גובה כתובתה אבל לא קודם. אף על פי שהכתובה היא כמו שטר חוב, אינה נגבית בכל עת אלא לכשתתאלמן או תתגרש. ואם תתגרש - אין לה עסק עמו אלא נוטלת כתובתה והולכת. במה דברים אמורים? - שנתן לה כתובה בלא איחור. אבל אם מעכב מליתנה לה, חייב במזונותיה עד שיפרע לה עד פרוטה אחרונה. וכן אם זרק לה גט ברשות הרבים ספק קרוב לו ספק קרוב לה, חייב במזונותיה. ודוקא בחייו, אבל אם מת אין היורשים חייבים לזונה.

נתאלמנה, חייבים היורשים לזונה, כתנאי כתובה "את תהא יתבא בביתי ומיתזנא מנכסי כל ימי מיגר ארמלותך בביתי" אפילו אם לא נכתב בכתובתה, ואפילו אם צוה בשעת מיתה "אל תיזון אלמנתי מנכסי" אין שומעין לו. אבל אם התנה בשעת נישואין שלא תיזון אלמנתו מנכסיו, הוי תנאי שבממון וקיים.

פליגי אנשי יהודה וגליל - אנשי גליל אומרים - שכך הוא התנאי שהדבר תלוי בה להיות ניזונית כל זמן שלא תרצה לגבות כתובתה. ואנשי יהודה אומרים - שהדבר תלוי ביד היתומים בכל פעם שירצו ליתן לה אין לה מזונות. ופלוגתייהו בסתם שלא פירש, אבל אם פירש הכל לפי תנאו. וכן פסק רב הלכתא כאנשי יהודה ושמואל פסק כאנשי גליל. וכתבו רבינו חננאל ורב אלפס דבמקום שיש מנהג ידוע היאך נהוג יעשו המנהג, ואם אין מנהג ידוע יעשו כשמואל ותיזון עד שתגבה כתובתה.

ואין חילוק בין אם הנכסים מרובים למועטים, אף על גב דגבי בת הניזונת יש חילוק בין מרובים למועטים כדלקמן, הכא אין חילוק, אלא בכל ענין אם יש אלמנה ובן או אלמנה ובת, תיזון היא עם הבן או עם הבת עד שיאכלו הנכסים. ואפילו אם תנשא הבת ומכנסת הנכסים לבעל, היא תיזון מהן אפילו אחר מיתת הבת. אבל אם יש אלמנה ובן ובת והנכסים מועטים שאין בהן כדי שיזונו הבת והבן עד שתבגר הבת, אז ידחו הבן והבת ותיזון האלמנה לבדה עד שתגבה כתובתה.

אלמנה שתבעה כתובתה בבית דין - אין לה עוד מזונות אפילו לא פרעוה. אבל תבעה שלא בבית דין לא הפסידה מזונותיה. ואפילו בבית דין לא הפסידה אלא אם כן תבעה מעצמה, אבל אם תבעה מדוחק שלא נתנו לה מזונות, או שרימוה ואמרו לה פלוני חפץ לישא אותך ומחמת זה תבעה כתובתה או כיוצא בזה, לא הפסידה מזונות. תבעוה לינשא - אפילו מתפייסת לא הפסידה מזונותיה. וכן אם כחלה או פרכסה או זינתה - לא הפסידה מזונותיה. נתארסה - הפסידה מזונותיה. מכרה או משכנה כתובתה או שעשתה כתובתה אפותיקי לבעל חוב, בין בבית דין בין שלא בבית דין, בין בחיי בעלה או אחרי מות בעלה, הפסידה מזונותיה. מחלה כתובתה לבעלה - הפסידה מזונותיה. ודוקא אחרי מותו הפסידה מזונותיה במחילתה, אבל בחייו נזונת אף על פי שמחלה. ודוקא שמכרה או שמשכנה או שמחלה כל הכתובה, אבל שיירה מקצתה ניזונת. אפילו לא שיירה אלא תוספת ומכרה או שמחלה כל העיקר, ניזונת בשביל התוספת. וכתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל - ומיהו אם ירצו היורשים יפרעו לה המותר של הכתובה ומסלקין אותה אפילו לאנשי גליל, דאם לא כן כל אשה תגבה כתובתה עד תשלום דינר ותתפרנס כל ימיה בשביל הדינר החסר. ואם תבעה כתובתה בסתם, לא אמרינן אין דעתה אלא העיקר אלא מסתמא הכל תבעה ואין לה מזונות.

כתב רב אלפס: כשאין בנכסים שתתפרנס מן הריוח כגון בשכירות בתים ומפירות קרקעות, אלא שצריכה למכור מהנכסים כדי לפרנסה, אז אינה ניזונת אלא כדי כתובתה, אלא אם יש בפירות ובשכירות הבתים כדי שתיזון ניזונת לעולם. ולא נהירא לאדוני אבי הרא"ש ז"ל - אלא לעולם ניזונת והולכת עד שישארו בנכסים כדי כתובתה ונוטלתן בכתובתה. וכן כתב הרמב"ם.

אלמנה שהיא ענייה, ופרוצה שאינה בושה לשאול מזונותיה, ושתקה שתי שנים ולא תבעה מזונותיה, ודאי מחלה מזונותיה. במה דברים אמורים? - במזונות שעברו, אבל להבא לא. ואפילו שעברו, אם יש לה משכון מהיורשים או שלותה ממקום אחר, לא הויא שתיקתה מחילה. ואם היא עשירה אפילו פרוצה או ענייה צנועה לא הויא שתיקתה מחילה עד סוף שלוש שנים שלמות. והרמ"ה כתב - דבענייה לחוד הויא מחילה בשתי שנים. ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב כסברא הראשונה.

ואם היורשים אומרין 'נתננו לה מוזונות' והיא אומרת 'לא נטלתי', לא מיבעיא להבא שאין היורשים נאמנים, אלא אפילו לשעבר אם לא שתקה שלוש שנים אינם נאמנים. וכתב הרמב"ם: והיא נשבעת שבועת היסת ונוטלת. במה דברים אמורים? - כל זמן שלא ניסת אז אינם נאמנים אפילו פרעו לה כתובתה בבית דין. אבל אם נישאת, אז היורשים נאמנים. גם בזה כתב הרמב"ם: ונשבעין שבועת היסת ונפטרין.

מי שיחד לאלמנתו קרקע שתיזון ממנו, אם אמר "יהיה מקום זה למזונותיה", ריבה לה מזונות, ואם היה שכרה פחות ממזונותיה הראויין לה נוטלת מזונותיה משאר נכסיו, ואם יש בו יותר מהראוי לה נוטלת הכל. ואם אמר "יהא מקום פלוני במזונותיה" ושתקה, אין לה אלא אותו המקום לבד, שהרי קצץ לה מזונות.

האשה שאומרת 'מת בעלי' - נאמנת, וניזונת והולכת לעולם כדין כל אלמנה. אבל אם באה ואומרת 'גירשני' - אינה ניזונת אלא עד כדי כתובתה, שאינה נאמנת לומר 'גירשני' כדי ליטול כתובה ואינה ניזונת משלו כיון שאומרת שגירשה, אבל עד כדי כתובתה ניזונת ממה נפשך, אם לא גירשה חייב במזונותיה ואם גירשה תחשב לה בפירעון כתובתה.

כתב הרמב"ם: אלמנה שאין שטר כתובתה בידה אין פוסקין לה מזונות, דשמא מחלה כתובתה או מכרה או משכנה, ואפילו לא טען היורש אנו טוענין לו שתביא כתובתה או שתשבע שלא מחלה או משכנה. ואף כשיש בידה כתובה כתב שצריכה שבועה שלא תפסה משל בעלה כלום. ולא נהירא לאדוני אבי הרא"ש ז"ל - אלא ניזונת מתנאי בית דין אפילו בלא כתובה ואפילו בלא שבועה.

מדינא דגמרא אין אלמנה ניזונית אלא מקרקעי בני חורין. לא מיבעיא אם מכר או נתן הבעל בחייו שאין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים, אלא אפילו מכרו או שמשכנו או נתנו היורשים לאחר מיתת אביהם אין מוציאין למזון האשה והבנות. ודוקא שנתן האב מתנת בריא. אבל אם נתן מתנת שכיב מרע, ניזונת ממנו ולא ממטלטלי אפילו בני חרי. ומיהו אם תפשה מטלטלין אפילו אחר מיתה לא מפקינן מינה. אבל לפי תקנת הגאונים שכתובה נגבת ממטלטלים, הוא הדין נמי מזונות, ואפילו לא תפשה ניזונת ממטלטלין.

כתב הרמב"ם: לפיכך אם הניח נשים רבות אפילו נשאן זו אחר זו כולן ניזונות בשוה שאין דין קדימה במטלטלים. והראב"ד כתב - דאפילו אם ניזונות ממקרקעי אין בהן דין קדימה, לפי שאין חיוב המזונות אלא לאחר מותו וכבר הגיע שעת החיוב לכולן בבת אחת, והוה ליה כלוה וחזר ולוה ואחר כך קנה שכולם שוין בו, והכי איתא בירושלמי.

כתב הרמב"ם: אם הניח בעלה מטלטלים ולא תפשה אותן, היורשים נוטלין אותם והם מעלים לה מזונות, ואינה יכולה לעכב ולומר יהיו המטלטלין מונחים בבית דין שאזון מהן שמא יאבדו ולא יהיה לי מזונות, ואפילו התנתה עליו בפירוש שתיזון מן המטלטלין אינה מעכבת, אבל אם הניח קרקע יכולה לעכב עליהם שלא ימכרוה, ואם מכרו אינה מוציאה מיד הלקוחות שאין האשה והבנות ניזונות אלא מנכסים בני חורין. עד כאן.

ולענין דמי הקרקע שמכרו שבידה - לרב האי שכתב - קדמו הבנים ומכרו בנכסים מועטים שהבנות ניזונות מדמים שבידם, הכא נמי ניזונת מהדמים. ולדעת אדוני אבי הרא"ש ז"ל - אינה ניזונת מהם.

תפשה הרבה מטלטלים בשביל מזונותיה - אין מוציאין מידה. וקאמר בירושלמי מהו למימר לה הוי מה שבידך, תלמידי רבי יונה אמרי אמרינן לה הוי מה שבידך, אמר להו רבי יוסי בר בון: כיון שיש לה לישבע לבסוף אפילו הוי מה שבידך לא אמרינן לה.

וכתב ריב"א - דוקא שהדבר ידוע שתפסה פחות מכדי כתובתה, אבל אם היורשים אומרים שתפשה יותר מכדי כתובתה צריכה לישבע מה שתפשה, ואפילו תפשה פחות מכדי כתובתה אם באת אחר כך ואמר[1] אכלתי הכל צריכה לישבע. ורבינו שמשון כתב - אפילו תפסה יותר מכדי כתובתה אין צריכה לישבע. וכן ייראה מדברי הרמב"ם שכתב - אלמנה שתפשה מטלטלי כדי שתזון בהן, בין שתפשה מחיים ובין שתפשה אחר מיתה, אפילו שתפשה ככר זהב אין מוציאין מידה, אלא שכותבים לה בית דין שתפשה ופוסקין לה מזונות ומחשבינן עמה והיא ניזונת ממה שבידה עד שלא יהיו לה מזונות יותר או עד שתמות ויקחו היורשים השאר. עד כאן. וכן כתב רבינו מאיר מרוטנבורג - אפילו תפשה הרבה יותר מכתובתה אין מוציאין מידה ואין משביעין אותה, אבל אם אחר כך שואלת מזונות יותר, אפילו אם לא תפשה יותר מכתובתה אלא שתפשה יותר ממה שראוי להגבות בבית דין בפעם אחת דהיינו מזון שלושים יום, לא יהבינן לה עד שתשבע, שמשביעין אותה שלא נשאר בידה ממה שתפשה ולא נתנה ולא בזבזה ממנו כלום. ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב: מתוך דברי הרמב"ם ייראה שפוסק כתלמידי רבינו יונה[2] שאומר לה הוי מה שבידך, וכן מסתבר. עד כאן. אבל לעולם אין משביעין אותה עתה עד שתתבע יותר.

אלמנה שבאת למכור מנכסי בעלה למזונות, אינה צריכה שבועה ולא הכרזה, ולא לבוא לפני בית דין מומחין, אבל צריכה לפחות שלושה אנשים בקיאים בשומא. לפיכך אם לקחה הקרקע לעצמה בסכום ידוע אינו כלום, ואם נתייקר אחר כך, צריכה להחזירו ליורשים, או אפילו לא נתייקר, אם ירצו יבטלו המקח. ואם טעתה אפילו כל שהוא, שמכרה שוה מנה ודינר במנה מכרה בטל. והאחריות הוא על היתומים. אפילו הכי כשבאה לגבות כתובתה, אינה יכולה לטרוף מהלקוחות שמכרה להם לצורך מזונותיה. וכתב הרמב"ם: וכן אם מכרה בינה לבין עצמה שוה בשוה מכרה קיים, וכשיבואו היורשים להשביעה נשבעת. אבל רבינו חננאל כתב: אם מכרה שלא בבית דין אפילו הדיוטות, מכרה בטל.

ומוכרת כדי מזונות הצריכות לה לששה חדשים, והמעות ישארו ביד הלוקח, שלא יתנם לה הכל מיד שמא תינשא או תתבע כתובתה שאין לה עוד מזונות, אלא נותן לה מזונות של שלושים יום, וכן לעולם.

וכתב בעל העיטור: ומסתבר דוקא קרקע שאינו ראוי לימכר דבר מועט, אבל מטלטלין בזמן הזה אין למכור אלא חפץ אחד.

לריש מתיבתא: כי אמרינן מוכרת לששה חדשים שלא בבית דין הדיוטות, לאלתר דשכיח שאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין, אבל מכאן ואילך מוכרת בבית דין אפילו לכמה שנים עד שתטול כתובתה. והני מילי סתמא, אבל היכא דיהיב ברשותה לזבוני ואיתזוני מוכרת אפילו שלא בבית דין הדיוטות. ולא בריר לן[3], ומסתבר לעולם אינה מוכרת אלא לששה חדשים.

וכל זה אינו אלא כשהיא מוכרת אז לא הרשוה למכור אלא כדי מזונות ששה חדשים, אבל מכרו בית דין אין קצבה לדבר אלא לפי ראות עיניהם מה שהוא תועלת היתומים.