טור מנוקד אבן העזר כח
<< | טור · אבן העזר · סימן כח (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
הכסף שמקדש בו, צריך שיהיה שלו.
אבל אם גנב או גזל וקדש בו קודם שנתייאשו הבעלים - אפילו שידך אותה תחילה, שנתרצתה לקדש לו ואמר לה "התקדשי לי בזה" ואמרה "אין", אינה מקודשת.
אבל קדשה לאחר יאוש - מקודשת אפילו לא שידך.
וכתב הרמ"ה: דוקא בגזל דעלמא מקודשת לאחר יאוש, דאיכא יאוש ושינוי רשות, אבל אם גנב או גזל משלה ולא שידך אותה תחילה, וכשנתנו לה אמר לה "התקדשי לי בזה" וקבלה אותו ושתקה - אינן קידושין.
אבל אם שידך תחילה, או אפילו לא שידך תחילה וכשאמר לה "התקדשי לי בזה" ונתנו בידה אמרה "אין" - הוי קדושין.
אבל אם אחר שבא לידה אמר "התקדשי לי בו" ואמרה "אין" - אינה מקודשת.
וכן הדין אם קדשה בחוב שהיה לה בידו, שאמר לה "כנסי סלע זו שאני חייב לך", וחזר ואמר "התקדשי לי בו" - אם שידך, אפילו קבלתו בשתיקה - מקודשת.
וכן אם אמרה "אין", אפילו לא שידך תחילה מקודשת.
קבלתו בשתיקה ולא שידך תחילה - אינה מקודשת.
אמר לה "כנסי סלע זה בפקדון" חזר ואמר לה "התקדשי לי בו" - אם אמר כן בשעה שנתנו לידה או קודם לכן, אפילו קבלתו בשתיקה - מקודשת, דכיון דשתקה וקבלתו איכא הוכחה שנתרצית בקידושין.
וכתב הרמ"ה: דוקא דשקלתינהו ואישתקה, אבל זרק לה קידושיה אפילו לתוך חיקה ולא שקלתינהו אלא אישתקה ואזלה לעלמא, שתיקה כהאי גוונא לאו כלום היא, דהא דתנן 'זרק לה קידושין קרוב לה מקודשת', הני מילי היכא דארצאי מעיקרא לאקדושי ליה, אבל סתמא, אפילו ספק קידושין לא הוי.
ואם לאחר שנתנו לידה בתורת פקדון אמר לה "התקדשי לי בו" ואמרה "אין", מקודשת. שתקה, אינה מקודשת.
במה דברים אמורים? - שבא לידה בתורת פקדון, אבל בא לידה בתורת קידושין, שאמר לה "התקדשי לי בחפץ זה" ואמרה לו "והרי אינו שוה פרוטה" - אם אמר לה "יש בתוכו שוה פרוטה התקדשי לי בו" ושתקה, הוי ספק קידושין.
היה לו פקדון בידה, או שהשאילה חפצים, ואמר לה "התקדשי לי בזו", ונמצא שנגנב או נאבד - אם נשתייר ממנה שוה פרוטה, מקודשת. ואם לאו אינה מקודשת.
וכתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל - דוקא שאינה יודעת סכום הפקדון ומתרצית להתקדש לו הן אם רב הוא או מעט, אבל אם יודעת סכום הפקדון ונגנב או נאבד ממנה, אינה מקודשת, שאינה מתרצית להתקדש אלא בסכום הפקדון שיודעת שהוא בידה, וגם הוא אינו חייב להשלים לה כיון שלא הזכיר לה סכום הקדושין.
היה לו מלוה אצלה, אפילו היא בשטר, ואמר לה "הרי את מקודשת לי במלוה שיש לי אצלך" - אינה מקודשת, אפילו עדיין המעות בידה ולא שלחה בהן יד, דהני מעות דידה נינהו, דמלוה להוצאה ניתנה ולא יהיב לה השתא מידי.
לא שנא מלוה לא שנא שכירות.
ואפילו הגיע זמן השכירות והמלוה לגבות.
ואפילו החזיר לה השטר כתב הרמב"ם ז"ל שאינה מקודשת אפילו יש בו שוה פרוטה, כיון דלא אדכרה בעידן קידושין לקדושי ביה, סתמא כמקדש במלוה לחודיה דמי.
אבל אם אמר 'התקדשי לי בשטר חוב זה' ונתנו לה - שמין הנייר, אם יש בו שוה פרוטה מקודשת, ואם לאו הוי ספק קדושין.
אבל אם אמר "התקדשי לי בהנאת מחילת מלוה" - מקודשת.
אפילו לא מחל לה המלוה, אלא אמר לה "הרי את מקודשת לי במה שאני מרויח לך הזמן" - מקודשת, שיש בהנאה זו שוה פרוטה.
ואסור לעשות כן משום ריבית.
ובעל העיטור כתב - שאין בו איסור, אלא אם כן אמר לה 'הריני מלוה לך מנה עד זמן פלוני על מנת שתתקדשי לי בההיא הנאה', וכיון דלא קץ, לאו ריבית הוא אלא אבק ריבית, עד דאמר לה ארבעה בחמישה.
וכן כתב רבינו חננאל - שאם היה לו מלוה בידה ומרויח לה הזמן ומקדש בה, אינה מקודשת, אלא כשמלוה לה עתה עד זמן פלוני.
וכתב הרמב"ם[1]: וכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא אם קדשה בהרווחת זמן מלוה דמעיקרא, הוי ספק קידושין ולא שריא לעלמא בלא גט, ואם קבלה קידושין מאחר צריכה גט משניהם.
אבל אם היה לו משכון ממנה במלוה שיש לו אצלה וקידש בו - מקודשת, ואפילו משכנה בשעת הלואה.
אפילו לא החזיר לה המשכון אלא אמר לה "התקדשי לי במלוה שיש לי אצלך", כיון שיש לו משכון מקודם.
והרמ"ה כתב -דוקא כשהחזיר לה המשכון.
וכתב עוד: דוקא דמטא לידיה דמקדש בתורת משכון, אבל אי לא מטא לידיה בתורת משכון, אף על גב דמדינא מצי למיתפשיה אזוזי, דכל כמה דלא גלי דעתיה דנקטיה ליה בתורת משכון אינה מקודשת.
ואם יש לו מלוה אצל אחרים ויש לו משכון מהם וקדשה בו - גם בזה כתב הרמב"ם שבכל ענין מקודשת.
ואדוני אבי ז"ל כתב: דוקא שמשכנו שלא בשעת הלואה, אבל אם משכנו בשעת הלואה אינה מקודשת.
היה לו מלוה על אחרים ואמר לה 'הרי את מקודשת לי בחוב שיש לי ביד זה' במעמד שלשתן - מקודשת, אפילו היא מלוה על פה.
אבל אם לא אמר לה במעמד שלשתן, אפילו היא מלוה בשטר והקנה לה השטר כראוי בכתיבה ובמסירה, אינה מקודשת, אלא שמין בנייר, אם יש בו שוה פרוטה מקודשת ודאי, ואם לאו הוי ספק קידושין.
היה לו מלוה אצלה ונתן לה עתה פרוטה ואמר לה "התקדשי לי במלוה ופרוטה זו" - מקודשת דדעתה אפרוטה.
לפיכך אם אמרה לו 'עשה לי שירים ונזמים ואתקדש אני לך בשכר המלאכה' - אינה מקודשת, דישנה לשכירות מתחילה ועד סוף, ומיד כשעשה קצת המלאכה היא מתחייבת לו בשכירות, והוה ליה מקדש במלוה.
וכתב הרמ"ה - לא שנא אם הוא שכיר יום על המלאכה, ולא שנא אם הוא קבלן, דקיימא לן אין 'אומן קונה בשבח כלי' והוה ליה מלוה.
וכן כתב הרי"ף.
אבל ר"י כתב - דקיימא לן דאומן קונה בשבח כלי ואין כאן מלוה, דכשנותן לה הכלי מתקדשת בשבח שיש לו.
וכן היא מסקנת אדוני אבי הרא"ש ז"ל.
ואם נותן שום דבר משלו לצורך המלאכה - מקודשת, דהוה ליה מלוה ופרוטה.
קידש במלוה ובעל סתם בפני עדים - צריכה גט, דודאי לשם קידושין בעל.
מי שלקח מפירות חבירו בלא דעתו וקדש בהם - אפילו מצאו חבירו ואמר לו 'למה לא לקחת מהיותר יפות?' ונמצא שם יפות מהן, אינם קדושין, שאין כאן הוכחה שהוא חפץ במה שלקחן, אלא מבושה אומר כן.
וכתב הרמב"ם ז"ל: קדש בדבר שאין מקפיד עליו כגון תמרה או אגוז, הוי ספק קדושין.
וכתב הרמב"ם ז"ל: אריס שנטל מן הפירות קודם חלוקה וקדש בהן - אינן קדושין. ואם נטל במדה וקדש - הוי קידושין.
ומי שיש לו סחורה בשותפות עם חבירו ולקח בלא דעת חבירו וקדש בם - אינן קדושין, דכיון[2] שצריך שומת בית דין.
השואל חפץ מחבירו וקידש בו - כתב בעל העיטור: איכא מאן דמדמי ליה למתנה על מנת להחזיר ואינה מקודשת, ואיכא מאן דאמר סתם שאלה שלושים יום ובההיא הנאה מקדשא, ומספקא לא עבדינן בה עובדא. עד כאן.
ורבינו שמשון כתב בתשובה שהיא מקודשת.
ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב - אם השאילו החפץ ולא ידע המשאיל שרוצה לקדש בו האשה, אינה מקודשת, אלא אם כן השאילו לזמן ידוע ונתן לו רשות להשאילו לאחר וכשקדש בו האשה הודיעה שהוא שאול עד זמן פלוני, ושמין אם יש בהנאת אותו קשוט שוה פרוטה מקודשת אף על פי שאין החפץ שלו, ואם לאו אינה מקודשת.
אבל אם המשאיל יודע ששאל החפץ לקדש בו האשה, מקודשת בכל ענין, דכיון שהשאיל לו אדעתא לקדש בו האשה אנן סהדי שגמר בלבו ליתנו לו באותו ענין שיועיל לענין הקדושין שתהא מקודשת בו, אם לא יועיל בלשון שאלה שיהיה בלשון מתנה, ולכל הפחות תהיה אותה מתנה על מנת להחזיר ותהא מקודשת ויקנהו מהאשה ויחזירנו, או יחזיר דמיו, שאם נתנו מתנה לאדם על מנת להחזיר וקדש בו האשה מקודשת, רק שיחזיר המתנה למי שנתנו לו או דמיה.
כתב הרמב"ם ז"ל: המקדש באיסורי הנאה אפילו דרבנן, כגון חמץ בשעה ששית - אינה מקודשת.
עבר ומכרו וקדש בדמיו - מקודשת אפילו באיסור דאורייתא חוץ מדמי עכו"ם.
ואדוני אבי ז"ל כתב: המקדש באיסורי הנאה דרבנן, כגון חמץ בשעה ששית או בשאר איסורי דרבנן, מקודשת.
ומיהו המקדש בחמץ דרבנן משש שעות ולמעלה, אינה מקודשת.
ובמוכר איסורי דאורייתא ומקדש בדמיהן דמקודשת, דווקא כשמכרו לעכו"ם, או לישראל ויודע הלוקח שהוא איסורי הנאה, אבל אם אינו יודע, לא חל המכר והמעות גזל ביד המוכר.