פתיחת התפריט הראשי

טורעריכה

תנא: אין עומדין עליו בשורה ואין אומרים עליו ברכת אבלים עד שיסתום הגולל. נסתם באין ועומדין עליו בשורה ומנחמים פוטרין את הרבים.

קברו סמוך לקריאת שמע וחזרו - אם יכולין להתחיל ולקרות אפילו פסוק אחד עד שיגיעו לשורה, יתחילו ויקראו מה שיוכלו. ואם לאו, לא יתחילו אלא יעשו שורתם ואחר כך יקראו ויתפללו.

והעומדין בשורה בשעת קריאת שמע - הרואה את הפנים פטורין, שאינם רואין את הפנים חייבין. שהיו רגילין לעמוד שורות שורות זו לפנים מזו.

אין שורה בפחות מי', ואין פוחתים משבעה מעמדות ומושבות למת כנגד "הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל". ואין עושין מעמד בפחות מעשרה.

אין המנחמין רשאין לפתוח עד שיפתח האבל תחילה. והאבל מיסב בראש. וכיון שנענע האבל בראשו, שוב אין מנחמין רשאין לישב אצלו, דכיון שהוא אסור בשאלת שלום, בזמן שפוטר המנחמין שוחה בראשו כתלמיד השואל לפני רבו ליתן שלום.

לכל אומרים "שב". פירוש אם בא לכבד חברו ולקום מפניו אומר לו שב, חוץ מלאבל ולחולה דמשמע שב באבילות שלך ובחולה שלך.

א"ר יהודה מת שאין לו מנחמין, באין עשרה בני אדם ויושבים במקומו. ההוא דשכיב בשבבותיה דרבי יהודה ולא הוו ליה מנחמין, בכל יומא הוה מכניף רבי יהודה י' ואזיל ויתיב בדוכתיה, לבתר ז' יומין אתחזי ליה בחלמא אמר ליה תנוח דעתך שהנחת דעתי. לשון הרמב"ם: באין י' בני אדם כשרים ויושבין במקומו כל שבעה ימי האבלות ושאר העם מתקבצין עליהם, ואם לא היו שם י' קבועים בכל יום מתקבצין י' ויושבין במקומו. עד כאן.

כל אלו הדברים תלויין במנהג, לפיכך כל מקום ומקום יעשה כמנהגו. וכתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל: והאידנא לא נהגו לעשות אלא מעמד אחד, בצאתם מן הקבר עושין שורה אחת ואומרים קדיש, ובאשכנז ובצרפת אומרים צידוק הדין ואחר כך אומרים קדיש ומנחמין האבל ומלוין אותו עד ביתו.

והרמב"ן כתב: המנהג שהיו נוהגין בימי רבותי כך, היו קוברין המת וחוזרין למקום סמוך לבית הקברות והוא הנקרא מקום מעמד של בני המשפחה, ומתעכב שם האבל ועומד לצד אחד והעם מסדרין עצמן לפניו שורות שורות, שורה ראשונה בקרובים ושנייה בחברים ושכינים ושלישית בכל העם, ואין שורה פחותה מי' בני אדם ואם היו מועטים נעשו כולם שורה אחת, והיו מזכירין שם עניין תחיית המתים כגון "האל הגדול ברוב גדלו אדיר וחזק ברוב נוראות מחיה המתים במאמרו", ומבקשים רחמים על המת לומר "הוא יזכה פלוני לתחיית המתים" ואינו חותם בזו, ומקדישין שם ואומרים "בעלמא דהוא עתיד לחדתא עלמא" וכו', וזה הוא הנקרא המפטיר בבית עלמין.

ואחר כך במקום שנהגו לעשות מעמד ומושב עומד שליח ציבור ואומר "עמדו יקרים עמודו", עומדין ואומרין "ברוך דיין האמת" וכיוצא בזה דבר של צידוק הדין בקצרה, ואחר כך חוזר הש"ץ ואומר להם "שבו יקרים שבו", וכך עושין עד ז' פעמים, ובפעם הז' כשאומר להם "עמדו יקרים עמודו" עומדין וכל העם עוברים שורות שורות על הסדר שהושבו, ועוברין משמאל האבל וכל אחד אומר לו "תתנחם מן השמים".

ומשם הולכין למקום אחר סמוך לזה והוא הנקרא מקום הספדו וסופדין ומקוננין כדרכן, ומשם לרחובה של עיר ומברכים על הכוס ברכה שמסיימין בה "בא"י מנחם אבלים". ואם בא לרבות בברכות כנגד שבחו של הקב"ה ולחתום בה "בא"י מחיה המתים" וכנגד המנחמין "בא"י משלם הגמול" וכנגד כל ישראל לחתום "ברוך עוצר המגפה" - הרשות בידו לרבות כפי הענין ולהאריך בשבחו של הקב"ה ובקשת רחמים ממנו.

ואחר כך נכנסין עם האבל לביתו והוא מיסב בראש, וש"צ אומר "נשאלו רבנן טעמא", ואבל אומר "ברוך דיין אמת", וגדולי החכמים מנחמין כל אחד ואחד כפי מה שרואה לדרוש בנחמה.

ויש עיירות וכפרים שאין שם רחוב והולכין ממקום הספד ונכנסין לבית הכנסת ומברכין אותה ברכה של מנחם אבלים בבית הכנסת, ומקומות שאין אבלים נכנסין מבית הקברות לבית הכנסת, מברכין אותו בבית האבל.

והיו נוהגין לצאת לבית הקברות כל שבעה להספיד, וכשחוזרין לרחובה של עיר מברכים ברכת של רחבה כל שבעה, והוא שיש פנים חדשות, ומאריכין בשאר הברכות כמו שעושין ביום הראשון. ואם לא יצאו לבית הקברות ובאו פנים חדשות, הולכין לביתו של האבל ומברכין ומנחמין אותו בבית.

ובדורותינו בטלו מנהגות הללו שלא היה חובה, ואפילו הברכות כולן שהיו מברכין רשות הם, אלא כך נוהגין עכשיו, נותנין המת בקבר וסותמין גולל הקבר, וחולצין מנעל וסנדל, ומרחיקין מעט מבית הקברות ומקדישין "יתגדל ויתקדש שמיה רבא בעלמא דהוא עתיד לחדתא ולאחיאה מתיא ולשכללא היכליה ולמפרק חייא ולמבני קרתא דירושלם ולמעקר פולחנא נוכראה מארעיה ולאתבא פולחנא קדישא דשמיא לאתריה וזיויה ויקריה ושכינתיה בחייכון וביומיכון" וכו', "תתכלא חרבא וכפנא ומותנא מיננא ומכל עמיה בית ישראל ואמרו אמן" וכו'.

הכי אומר גאון: מנהגינו להתרחק מבית הקברות שיעור חמשים אמות או ק' אמות, ויש מקומות שבונין בית לדבר זה, אבל לתוך ארבע אמות לא דמת תופס ד' אמות לקריאת שמע.

נשאל לגאון: נוהגין אצלינו כשחוזרין מבית הקברות רוחצין ידיהם קודם כניסתן לבתיהן ויושבין על הדרך מה טעם, והשיב, אין צריכין לרחוץ ואם נוהגין ורוחצין אין בכך כלום, וכשאמרו במי שחוזר מאחורי המת לישב ז' פעמים, לא אמרו אלא למי שהולך לבית הקברות ובחזרתו ובקרובים וביום ראשון ובמקום שנהגו, וצריך לישב שבעה פעמים מפני שהרוחות מלוות אותו ובכל שעה שיושב בורחין ממנו. ואמר רב האי: לא נהגו מעולם לקנח ידיהם בבבל בעפר, וכן אנו רואים דמאן דעבד הכי אין בכך כלום אלא שרי למיעבד, אבל נטילת ידים לבתר הכי ליכא אלא במי שנשאו למטה. עד כאן לגאונים.

ובמקומות הללו נהגו בכך לקנח בעפר, ולתלוש עשב מן המחובר לאחר קדיש, ולרחוץ ידיהם במים, והם אומרים שהן רומזין ליצירת האדם כענין שאמרו בהגדה (ירושלמי דסוטה פ"ב) "ולקח הכהן מים קדושים בכלי חרש ומן העפר", למה מים ועפר, שתחילתה מן המים וסופה לעפר לפיכך נבדקת במים ועפר אם טהורה היא כברייתה ואם לאו חוזרת לעפר, וכן המים והעפר אלו רמז ליצירה ולמיתה והעשב רמז לתחיית המתים כענין שנאמר "ויציצו מעיר כעשב הארץ".

בית יוסףעריכה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

תנא אין עומדין עליו בשורה ואין אומרים עליו ברכת אבלים וכו' באבל רבתי (פ"י):

קברו סמוך לק"ש וחזרו וכו' עד זו לפנים מזו בפ' מי שמתו (יז. יט.) וכבר נתבאר בטור א"ח סימן ע"ב:

אין שורה בפחות מעשרה פ"ב דסנהדרין (יט.) מימרא דרבי מנשיא בר עוות אין שורה פחותה מעשרה ואין אבלים מן המנין:

ומ"ש ואין פוחתין משבעה מעמדות ומשבות למת כנגד הבל הבלים וכו' בפרק המוכר פירות (דף ק:):

ואין עושין מעמד בפחות מי' משנה בפרק הקורא עומד (כג:) ומפרש טעמא בגמ' דכיון דבעי למימר עמדו יקרים עמודו בבציר מי' לאו אורח ארעא:

אין המנחמים רשאים לפתוח עד שיפתח האבל תחלה בסוף מ"ק (כח:) ומייתי לה מקרא דאיוב ונראה שמ"ש הרמב"ן בת"ה בשם רבינו האי שהאבלים מתחילין ואומרים ברוך דיין האמת הוא מטעם זה:

והאבל מיסב בראש שם ובסוף פרק מציאת האשה (סט:) ומייתי לה מקרא:

וכיון שנענע האבל בראשו שוב אין המנחמים רשאים לישב אצלו בס"פ ואלו מגלחין (כז:) מימרא דר' יוחנן:

ומ"ש דכיון שהוא אסור בשאלת שלום בזמן שפוטר המנחמין שוחה בראשו וכו' כך פי' הרמב"ן ז"ל בשם הר"י גיאת ז"ל:

לכל אומרים שב וכו' בסוף מ"ק (כז.):

אמר רב יהודה מת שאין לו מנחמין באים י' בני אדם ויושבים במקומו ההוא דשכיב בשבבותיה דרבי יהודה וכולי בס"פ שואל (קנב.) ופירש"י במקומו במקום שמת שם ע"כ וכן מצאתי בתשובת רב פלטוי ועכשיו נוהגין לישב בב"ה במקום האבלים ומשכיבין עליו:

לשון הרמב"ם באין י' בני אדם כשרים ויושבים במקומו כל וכו' בפי"ג ז"ל מת שאין לו אבלים להתנחם באים י' בני אדם כשרים ויושבים במקומו כל ז' ימי האבילות ושאר העם מתקבצים עליהם ואם לא היו שם י' קבועים בכל יום ויום מתקבצים י' משאר העם ויושבים במקומו ע"כ:

כל אלו הדברים תלויים במנהג וכו' לאו אמאי דסמיך ליה קאי אלא אעשיית שורה ומעמד ומושב קאי :

וכתב א"א הרא"ש ז"ל והאידנא לא נהגו לעשות אלא מעמד אחד וכו' עד ומלוין אותו עד ביתו בסמ"ק:

והרמב"ן כתב המנהג שהיו נוהגים בימי רבותי כך היה וכו' עד דמת תופס ד' אמות לק"ש כל זה בת"ה ולמד כן מסוגית התלמוד בבלי וירושלמי והתוס' ודע שיש בדברים אלו שעתיק רבינו ט"ס שבמקום שכתוב היא סיבה פלונית לתחיית המתים צריך להגיה הוא יזכה פלוני לתחיית המתים ובמקום שכתב וכל העם עומדין שורות על הסדר שהושבו צריך להגיה עוברין במקום עומדין ובמקום שכתוב בא"י מנחם אבלים צריך להוסיף קודם תיבת בה ולכתוב כך ומברכין על הכוס ברכה שמסיימין בה בא"י מנחם אבלים ובמקום שכתב ואח"כ נכנסים עם האבל צריך להוסיף תיבת לביתו: כתב הכלבו אחר הקבורה מלוין את המת אומרים לו לך בשלום ונופלים על קברו ונושקים הקבר ועפרו דרך כבוד המת דוגמת מה שאמרו [חולין סח:] מאן יהיב לן מעפרא דרב ושמואל ונמלינהו לעיינין : כתב עוד שמנהג נרבונ"א שאם נקבר בלילה א"א קדיש ולא צדוק הדין בבה"ק:

נשאל לגאון נוהגים אצלינו כשחוזרים מב"ה רוחצין ידיהם וכו' עד סוף הסימן בת"ה. וכתב עוד על מה שנהגו לקנח בעפר ולתלוש עשבים ולרחוץ ידים מפי אחד מרבותי שמעתי קבלה בידו שהוא רמז לטהרת הטומאה לומר טומאה זו אינה נטהרת אלא כבעין ג' דברים הללו מים ואפר פרה ואזוב וזה טעם יפה עכ"ל. וגם בהג"א פרק אלו מגלחין כתוב בשם א"ז לאחר סיום קדיש לוקחים עפר ועמו עשב ומשליכין אחר גוום ולרחוץ ידיהם כשחוזרים מבה"ק א"צ ואם נהגו רוחצים ואין בכך כלום וז"ל הכלבו וכשיוצאין מב"ה תולשין עשבין בצרור עפרם על ראשם דרך צער על דרך ויזרקו עפר על ראשיהם השמימה (איוב ב) ואח"כ רוחצים ידיהם ואומרים ידינו לא שפכו את הדם הזה וגו' כפר לעמך ישראל וגומר עד בקרב עמך ישראל ע"כ וכתב עוד כתב הריא"ג במה שנהגו לקנח ידיהם לבתר דקבר מיתא אין שורש ידוע אצלו לזה ואפשר שנהגו להפסיק מדבר מיתה ומה שנהגו לזרוק צרורות בתר קדיש טעות בידם וטעו בקינוח העפר ומה שירחצו ידיהם קודם שיכנסו לבתיהם א"ר פלטוי שאין לו עיקר: ב"ה כתוב בא"ח אם נקבר בלילה אין אומרים צדוק הדין ולא קדיש בבית הקברות: כתב הכלבו על מה שנמצא בהגדה שפעם אחד פגע רבי פלוני באחד שהיה מקושש עצים וכו' אמר ליה אין מי שיצילני אם לא שיאמר בני קדיש א' או יפטיר בנביא על זה פשט המנהג לומר בנו של מת קדיש בתרא כל י"ב חדש וגם להפטיר בנביא ויש שמתפללין כל מוצאי שבת תפלת ערבית לפי שבאותה שעה חוזרין הרשעים לגיהנם ואיפשר שתגן עליהם אותה תפלה והמעשה הזה הוא בזוהר בסוף פרשה אחרי מות : וכתב עוד בשם הר"מ נ"ע שמצוה להתענות ביום שמת אביו או אמו ומצוה לומר קדיש על אמו בחיי אביו ואם אביו מקפיד אע"פ שאמו עשתה לו צואה לומר בשבילה כבוד האב קודם לכבוד האם עכ"ל :

בית חדש (ב"ח)עריכה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

תנא אין עומדין עליו בשורה וכולי באבל רבתי וטעמא דמילתא דשורה ותנחומי אבלים כבוד חיים נינהו וכל שלא נסתם הגולל דאכתי לא נהוג אבילות שורה ותנחומי אבלים מניין וכדלעיל בס"ס שע"ד גבי תינוק שמת ולפי זה ודאי היכא שמוליכין המת ממקום למקום שאותן שנשארו בבית חל עליהם לנהוג אבילות משיחזרו פניהם אע"פ שלא נסתם הגולל כדלעיל בסי' שע"ה ס"ג חל עליהם נמי חובת שורה ותנחומין דלדידהו החזרת פניהם הוי כנסתם הגולל:

קברו סמוך לק"ש וכו' בפ"ק מי שמתו [דף כ'] וכבר נתבאר בא"ח סי' ע"ב:

אין שורה פחות מעשרה בפ"ב דסנהדרין [דף י"ט] אלא דקשה למה לא כתב רבינו דאין אבלים מן המנין כדאיתא התם להדיא וכ"כ רבינו ע"ש גאון דבשורה אין אבלים מן המנין ע"ל בסימן שע"ט ס"ד:

ואין פוחתין מז' מעמדות וכו' פ' המוכר פירות [ד' ק']:

ואין עושין מעמד פחות מעשרה פרק הקורא עומד [דף כ"ג]:

ואין האבלים רשאים לפתוח וכולי סוף מועד קטן:

וכיון שנענע האבל בראשו וכו' הנענוע הוא כלומר שהוא מנוחם מעצמו ורוצה שילכו כך פירש"י פרק אלו מגלחין [דף כ"ז]:

לכל אומרים שב וכו' עיין בגמ' ס"פ אלו מגלחין דפירש"י לכל אומרים כשעומדין לפני נשיא עכ"ל ומדברי רבינו נראה דאכל מי שעומד לפני חבירו קאי:

אמר רב יהדה מת שאין לו מנחמין וכו' כתב הרוקח הורה ה"ר שמואל לכנופי כל שבעה ואפילו אין כאן שום קרוב ולא נהגו כן אלא דוקא במקום שיש קרוב והוא במקום רחוק שהיה ראוי לישב עליו אבילות עכ"ל והאגודה פסק מהא דמכניף וכו' שמצוה להתפלל בבית האבל עכ"ל וז"ל הרוקח מצוה גדולה לעשות מנין בבית האבל במקום שמת המת לאותן שלא התפללו כבר עכ"ל:

כל אלו הדברים תלויין במנהג וכו' כתב ב"י לאו אמאי דסמיך ליה קאי אלא אעשיית שורה ומעמד ומושב קאי עכ"ל:

ושליח צבור אומר נשאלו רבנן טעמא וכו' כלומר שאלתינו ובקשתינו מרבנן שידרשו בדברי נחמה וטעמא פירושו דבור ולפי שאין המנחמין רשאין לפתוח עד שיפתח האבל תחלה לכך אומר ש"צ נשאלו רבנן טעמא להבינו לאבל שיפתח פיו תחלה כדי שיהיו רשאין רבנן לדרוש דברי נחמה אז אומר האבל ברוך דיין האמת ואז מיד גדולי החכמים מנחמין כל אחד ואחד וכו':

נשאל לגאון וכו' והשיב אין צריכין לרחוץ וכולי והא דאיתא בירושלמי מקום שנהגו לרחוץ אחר המטה מרחיצין ומביאו רבינו בסי' שפ"א היא רחיצה אחרת שהיו נוהגים להרחיץ את האבלים ע"ש בדברי רבינו. וכתב בספר א"ז והאידנא אין נוהגין לעמוד ברחבה אפילו על אדם גדול ומי שהיה רוצה לעשות עתה מעמדו מוחין בידו עכ"ל. וכתב בהגה"ה לוקחין עפר ועשב ומשליכים לאחר גיוום ואומרים ויציצו מעיר כעשב הארץ ורוחצין ידיהם ופניהם ואומרים בלע המות וגומר עכ"ה ובספר צפנת פענח כתב לקנח בעפר על שם אבילות דכתיב באיוב ויזרקו עפר על ראשיהם עכ"ל כתב מהרש"ל ואני קבלתי מא"מ זקני לומר ז' פעמים ויהי נועם מהתחלתו עד כי מלאכיו יצוה לך ובפעם הז' מסיים ויש לו סוד וה"י ועיין במ"ש הרב בהגהות ש"ע המנהג לדבר זה ולשאר דברים הנוגעין בזה ודין התפילות והקדישים מבואר באורך לשם:

דרכי משהעריכה

(א) בנ"י פ' המוכר פירות דף ר"ד ע"ב אמר המחבר שהנכון הוא כנגד ז' דברים שהעולם נפסקין בהן דכתיב זרע וקציר קור וחום קיץ וחורף יום ולילה לא ישבותו ויום ולילה נחשבים אחד כדכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום אחד לומר כי החי יתן אל לבו כי העולם וכל עניניו המה הבל ואשרי מי שעמלו בתורה ובמע"ט עכ"ל:

(ב) כתב נ"י פ' המוכר פירות בסופו ע"ב דעיקר מעמד יש להיות בקרוביו שאינן מתאבלין:

(ג) ובגמרא פרק א"מ (כז:) הכל חייבים לעמוד לפני הנשיא חוץ מאבל וחולה:

(ד) כתב נ"י סוף המוכר פירות אמרינן שטעות הוא לנהוג במעמדות אלא במקום שנהגו וכן נמי טעות לעשיית מושבות אלו אלא בבית הקברות א"כ נוכל ללמוד מכאן שבאותן מקומות שנהגו כשחוזרים מבה"ק ונכנסים לעיר או לב"ה ועומדים ממקום למקום ויושבים כאן מעט וכאן מעט ז"פ טעות הוא עכ"ל ובתשובת מהרי"ל סי' ס"ג כתב דנוהגין לישב ז"פ ג"פ בב"ה וג"פ בחצר ב"ה ופעם אחד בבית האבל נגד ז' מעמדות וי"א שעושין כן להבריח רוחות הטומאה המתלוין עם החוזרים מן הקברות ולכן נוהגין לומר ויהי נועם עכ"ל ואני ראיתי נותנין לישב ג"פ ולומר בכל פעם ויהי נועם מצאתי כתוב במנהגים. בהג"ה א כשיש בר מינן בי"ט שני יש לישב לפני ב"ה כמו בחול כי לא לצורך האבל עושין כן כי אם להבריח רוחות רעות עכ"ל עוד כתב בשם מהרי"ל ביום שאין אומרים בו תחנון אין להושיב המת ג' פעמים כמו בשאר ימים ועוד כתב שם בנ"י סוף המוכר פירות אם קברו המת סמוך לבין השמשות דמותר לעשות המעמדות והמושבות בשבת:

(ה) ואין נוהגין עכשיו בכל זה:

(ו) גרסינן בב"ק פ"ד (לח.) ר"ש בר יהודה שכיב ליה ברתיה א"ל רבנן לעולא ניזל מר לנחומיה א"ל מאי ניזל ניחמתא דבבלאי גידופא הוא דאמרי מה אפשר לך למיעבד הא אפשר עבדי ומבטלין רעותא כו' עד והלא דברים ק"ו מה בשביל ב' פרדות שהם רות ונעמה העמונית חס הקב"ה על ב' אומות גדולות של רשעה ולא הרגן בתו של רבי על אחת כמה וכמה אילו הגונה היתה להוציא ממנה דבר טוב עכ"ל הגמרא וכתב שם נ"י דף י"ח ע"ב ש"מ דבכה"ג גידופא מקרי אלא חייב אדם לקבל גזירת המקום מאהבה והיינו דתנן (ברכות נד:) כשם שמברכין על הטובה כו' כתב בהג"ה אלפסי דף מ"ג פרק מי שמתו דאל יאמר אדם לא נפרעתי כפי מעשי וכיוצא בדברים אלו שהרי אמרו אל יפתח פיו לשטן עכ"ל וכ"ה בגמרא מי שמתו :

(ז) ובנימין זאב סימן ס"ד כתב דברי הכלבו והוסיף שם מיתת צדיקים מכפרת כעגלה ערופה לכך רוחצים כמו שנאמר שם ורחצו ידיהם וגומר דגמרינן שם שם מעגלה ערופה עכ"ל והמנהג לומר כשרוחצים בלע המות לנצח וגומר ותו לא מידי וכתב מהרי"ל סימן צ"ג דיש לרחוץ גם כן הפנים ולא נהגו כן וכתב עוד שם וגם מקפידים מאד אם יכנס אדם לבית אחד קודם שישב בחצר ב"ה ומנהג אבותינו תורה עכ"ל:

(ח) וכ"כ בר ששת סימן קט"ו בתשובה והביא שם ההגדה וכתב אפשר שהוא בתנחומא או בספרי וב"י כתב שהוא בזוהר פרשה אחרי והבחיי סוף פרשת שופטים כתב שהוא במסכת כלה ובא"ז כתב בשם מוהר"ר אליעזר ממיץ דמצא בתנא דבי אליהו רבה הקטן האומר יתגדל פודה את אביו מן הפורענות:

(ט) ובב"י כתב סוף הספר מיהו נהגו לומר לעולם קדיש אפי' בחיי האב עכ"ל במהרי"ל נשאל מהרי"ל על קדיש יתום שהיו שלשה אחין ואיש נכרי ופסק דג' אחין נוטלין ג' חלקים בקדיש וכ"ה במהרי"ק שורש למ"ד עוד שם במהרי"ל אם היה אבל אאביו ואמו והגיע לאחר יום שמת בו אביו יאמר קדיש פעם א' ולא יותר וכ"ה המנהג תוך ל' יום אבל תוך ז' ימים אין לו קדיש כלל ולאחר ל' כל הקדישים של אותו היום הם שלו ואלו הז' והל' מונים מיום הקבורה אפי' לא שמע האבל מיד עוד כתב מהרי"ל נכרי דינו כאחד מבני התושבים ובאגור כתוב יש מקומות נוהגין כן ויש מקומות אין נוהגין כן ובמקום שאין מנהג מדינות התושבים יכולין לעכב על האורחים מלומר קדיש יתום עכ"ל ועיין בזו בתשובות מהרי"ל סימן ל"ו שהאריך בדינים אלו דמשמע מדבריו דגם נכרי יש לו חלק בקדיש אבל ב"י כתב בשם ?מהרי"ל וז"ל מ"כ אחד מדיורי העיר היה אומר קדיש עבור אמו שמתה בעיר ואחד שכיר מלמד בעיר והיה אומר קדיש עבור אמו אבל לא מתה בעיר ואחת היתה זקנה שנח נפשה ולא עזבה בן וקרוביה השכירו אחד שיאמר קדיש עבור נפשה והשיב מהר"ד יוחנן דטריו"ש דע כי אין הדבר תלוי בפרעון המס אם אין לו ודר בעיר אף ע"פ שדר בעיר בשכירות מ"מ נקרא בן חלק ואם שום אחד מהקדישים הוא בעד מת שמת בעיר יש לו חלק מכח המת ומכחו ואם דר בעיר ואפי' שכיר חלק אחד והם ב' חלקים ומי שאינו דר כלל בעיר ואין המת בן עיר אין לו חלק כלל כדין גמרתי בלבי ונהגתי במקומי עכ"ל ועיין עוד מדיני קדיש בביאורי לספר א"ח סימן קל"ג כתב בבנימין זאב סימן ר"א ור"ב דאין מקום לקדיש זו רק על אביו ואמו ואם יש בזו מנהג אחר אין לילך אחריו אם לא שהוא מנהג ותיקין ויש מקומות שאם אין אבל בב"ה אומר אחד שאין לו אב ואם בעד כל מתי ישראל גם קצת מקומות שאומרים למנצח ובא לציון בקול נמוך כדרך האבלים אם אין האבלים בב"ה ואם יש אבלים בב"ה האבלים אומרים אותו אם אינן יכולין להתפלל כל התפלה עכ"ל וכן נוהגין כדבריו וכתב עוד דאם באים שאר קרובים לומר קדיש בשביל מתיהן הקרוב אבילי אב ואם יכולין למחות שלא לגזול קדיש שלהם וע"ש אימת אומרים דזכות קרובים מהני לקרובו וכתב מהרי"ק שורש מ"ד בן הבן אינו חייב לומר קדיש על זקינו דקדיש הוא משום כיבוד אב ואם ואין בן הבן חייב בכבוד זקינו ולכן אינו חייב לומר קדיש אלא באיש אחר אלא שנהגו כן ונהגו שאפי' איש אחד שאינו קרוב כלל אומר קדיש בשביל אחר ואפי' במקום שיש אבילי אב ואם אלא שאינן נוטלין כ"כ קדישים כמו אבילי אם ואם ותמיד עושים פשרה שיטול הנכרי שליש או רביע והשאר לאבילי האב ואם וכ"ש האומר על זקינו שיש להגיד אפי' במקום שאר אבלים ואי לדידי הוי צייתי יאמר זה פעם אחד ואבילי אב ואם ב"פ ודוקא בענין הקדיש אבל בענין התפלה הענין שוה דאין זה תלוי כלל אלא ברצון הקהל דהתפלה הוא שלהם ואין ראוי להיות שלוחם אלא מרצונם לכן במי שירצו יתפלל ועל שטען זה שהמנהג שבן הבן אומר קדיש על זקינו עליו להביא ראיה שעל פי ותיקין נהגו כן כי אין הדבר מצוי וכה"ג אין ראוי לילך אחר המנהג אם לא נודע בודאי שכן נהגו אבל משום פעם אחת או שתים שיארע הדבר במקום אחר ואיתרמי שעשו כך וכך משום זה לא יקרא מנהג דאמרי ב"ד טועים היה באותו שעה ולא יחשב מנהג קבוע כי אם בדבר שמעשים בכל יום ושם ראוי לילך אחר המנהג דא"א שיטעו בכל יום בדבר שלא יהא כדין עכ"ל כתב עוד בבנימין זאב סימן קס"א בשביל שראיתי יש מקפידין ונמנעים לומר קדיש בר"ח ושבת וי"ט תוך שנת המתים ויש להביא ראייה להיפך מתשובת הר"י מקורביל על דבר הקדיש של נוחי נפש צריך לאומרו י"ב חדש וי"א ימים נגד שנת המבול שפירש"י בפרשת נח (ח' פ' י"ד) שמשפט דור המבול שנה תמימה שהם י"א יום ששנת החמה יתירה על שנת הלבנה והתפלה נגד הקדיש ומשובח ממנו ונהגו העולם שלא יאמר קדיש אלא י"א חדש כי היכי דלא משוי איניש אבוהי ברשיעי ישראל והיכא שיש אחד שאמר קדיש כמה ימים ואח"כ אירע לאדם אחר אבילות כתב מוהר"ם לפי הנראה וכן נהג במקומו שאבל השני אומר קדיש ל' יום הראשונים כי הם עיקר האבילות ואח"כ שוים הראשון והב' כל י"ב חדש כו' עד ושמעתי שהעולים טועים לומר שלא יועיל כ"כ קדיש בשבת או תפלה כקדיש נער בחול וטעות הוא שאם יועיל קדיש חסר כ"ש קדיש ושאר התפלה שלימה שיתפלל הבן בשבת או בחול ואותו מעשה דהגדה שצוהו לומר קדיש קטן היה ואדרבה כמעט הגדולים שאומרים קדיש חסר גוזלים הקטנים כיון שאפשר להם בקדיש שלם וקדושה ותפלה שלימה ואני היום עוד כשאני מגיע ליום שמת בו אבי או אמי אם מגיע בימי החול אני מתפלל עד קדיש החסר ואני מניח לקטן את שלו וזקן אחד הגיד לי שצוה את בניו שלאחר מותו אחר ז' ימי אבילות יתפללו עד ל' יום חול ושבת וכן שמעתי שאמר בעל הרוקח וכן צויתי את בני כשנפטרה אמם עכ"ל ר"י מקורבי"ל מהכא שמעינן שאין להקפיד לומר קדיש בראש חדש ושבת וי"ט וכ"ש תפלה וכן נוהגין בין האשכנזים שאינן מקפידין וכן אם אירע יום שמת בו אביו או אמו אומרים קדיש אפי' בשבת ואין לחוש שהמתים נוחין באותן הימים וכשאומר קדיש משוה נפשייהו כרשיעי עכ"ל א"ז וכן נוהגין בזה"ז רק שאין מתפלל בר"ח ושבת וי"ט אבל קדיש אומרים וכ"ה בתשובת מהרי"ל דאין אבל מתפלל בשבת וי"ט ובכל יום בבוקר שאומרים בו הלל כ"כ בסימן כ"ב ול"ז עוד כתב מהרי"ל דאי ליכא דעדיף מן האבל יכול להתפלל אף בימים נוראים. ועיין בא"ח הל' ר"ה כתב מהרד"ך בית י"א דבן יש לו לומר קדיש על אביו מומר שנהרג דהריגתו מכפרת עליו וכ"כ א"ז ודוקא נהרג אבל מת על מטתו לא וכן כתב לעיל סימן ש"מ כשנהרג יש לו כפרה וכתב מהרי"ו סימן צ"ט רי"א דאין לומר קדיש על קדושים שנהרגו על קדושת השם וליתא אלא צ"ל עליהן וכן נוהגין: